עבור להקות בתחילת דרכן, בניית הופעה היא עניין פשוט. פשוט בוחרים את הטובים בשירי האלבום-שניים ששחררו, מסדרים אותם בסדר הגיוני, שומרים להיט בלתי נמנע להדרן וזורקים פנימה, אם צריך, איזו גירסת כיסוי משעשעת. הבעיה הולכת ומחמירה, כמובן, ככל שהרפרטואר של הלהקה מתרחב – יותר ויותר שירים צריכים לפנות את מקומם לשירים חדשים, ומלאכת הברירה נעשית מאתגרת יותר ויותר.
מקרה מסובך הרבה יותר הן הופעות של להקות וותיקות, אשר הספיקו להחליף במהלך חייהן לא רק נגנים והרכבים, אלא גם סגנונות ? אלו נאלצות להכריע בין השירים אותם כתבו רק לאחרונה, בגלגולה הנוכחי של הלהקה, לבין שיריה הישנים, שלעתים נדמה כי נכתבו ע"י להקה אחרת לגמרי. ברוב המקרים, נטיית ליבם של האמנים הם לשירים האחרונים שכתבו, המייצגים בד"כ את סגנונה הנוכחי של הלהקה ותפיסת עולמה, וטרם נשחקו בביצועים חוזרים ונשנים. אלא שלא ניתן להתעלם מדרישות הקהל, שמעדיף, לעיתים קרובות, את הנוסטלגיה ללהקה שאינה קיימת עוד על פני גלגולה הנוכחי של אותה הלהקה.
Mercury Rev בהאנגר 11 בתל אביב 5.12.2005
מבין שתי להקות בין לאומיות שהופיעו לאחרונה בישראל, המקרה הפשוט יותר הוא זה של מרקורי רב, שהופיעה בחמישי לדצמבר בהאנגר 11 בתל אביב. אמנם קשה לחשוב על להקה שעברה שינוי קיצוני יותר ממרקורי רב ? מהלהקה האקספרימנטלית בהנהגת דיוויד בייקר, שנזרקה ב1993 מפסטיבל לולהפלאזה האגדי מכיוון ש"הרעישה יותר מדי", ללהקת הדרים-פופ הענוגה שבהנהגת ג'ונתן דונהיו. אלא שדווקא השינוי הקיצוני הזה הפך את ההתלבטות ללא קיימת כלל ? מרקורי רב הישנה והקיצונית פשוט לא קיימת עוד, ומלבד קומץ קשה של מעריצי הגלגול הישן של הלהקה, מזהה מרבית הקהל את מרקורי רב עם גלגולה הנוכחי והפופולרי יותר.
ואכן, סיפקה מרקורי רב בהופעה בהאנגר בדיוק מה שהקהל ציפה ממנה. שעה וחצי של מוזיקה חלומית, כמעט כולה משלושת אלבומיה האחרונים. בין השירים יכל הקהל להנות גם ממופע וידאו-ארט פסיכודלי שהוקרן על רקע הבמה בלווי ציטוטים פילוסופיים בגרוש ומפטפוטיו של דונהיו הסולן (שחשף, כמקובל בהופעות בארצנו, גם שורשים יהודיים).
אמנם לא כל השירים של מרקורי רב מלהיבים באותה המידה, בעיקר הדברים אמורים בשירים מאלבומה האחרון והפושר של הלהקה, שהתקבלו בצנינות גם על ידי הקהל. אולם רגעי השיא של ההופעה היו יותר מפיצוי הולם על רגעיה המתים. וכשג'ונתן דונהיו מלווה את הלהקה בניפוף במסור בפתיחה של ?Tonight It Shows?, או מנצח על מופע האורות בפתיחה עמוסת הכינורות של ?The Dark Is Rising?, זהו החומר ממנו עשויות הופעות רוק גדולות: כאלו שגם חימום מיותר של מטרופולין והצטרפות תמוהה של אביב גפן לבמה לא יכולים להרוס.
והגרעין הקשה? אלו יכלו להישאר בבית ולהתכרבל במיטה עם Boces. דיוויד בייקר לא בא ? הוא גם לא מצלצל.
dEUS ב"זאפה" בתל אביב – 09.02.2006
בפרפראזה על השם שאימץ לו פרינס בתקופה בה היה מסוכסך עם חברת התקליטים "וורנר", יכולה הלהקה שהופיעה ב"זאפה" בתל-אביב להיקרא "הלהקה שנודעה פעם כדאוס". שינויי ההרכב הרבים, ובעיקר התפנית הסגנונית שביצעו באלבומם האחרון, Pocket Revolution (שלמעשה החלה כבר באלבום שקדם לו), פערו תהום בין חבורת הנגנים שהופיעו על הבמה, לבין דאוס של אמצע שנות ה-90 שרק טום ברמן הסולן וקלאס ג'נזונס הכנר/קלידן היו חברים גם בה.
ואכן, הביצועים של השירים משלושת אלבומיה הראשונים של דאוס נשמעו במידה רבה כמו גרסאות כיסוי של המקור ? מעט עמומות, לעיתים לא מדויקות, ובכמה מקרים אפילו מקוצרות (אני מוכן להישבע שהם קיצצו דקה או שניים מ – "Theme From Turnpike?) לרושם הנ"ל תרמה לא רק חבורת הנגנים, שרק שניים מהם היו שותפים לכתיבת השירים הנ"ל, אלא גם הסאונד ב"זאפה", שנטה חסד רב יותר עם המלודיות של שירי הלהקה שנודעה פעם כדאוס מאשר עם הבאלגן עמוס הדיסטורשן של דאוס. ובכלל, שירים עמוסי פעלולים ורב-שכבתיים כמו ?Fell off the Floor, Man?, כמעט בלתי אפשרי לשחזר במדויק על במה וקשה להאמין שגם ההרכב המקורי של דאוס צלח במשימה הזו.
עם זאת, קשה היה שלא להנות מההופעה של הלהקה שנודעה פעם כדאוס. ראשית, כיוון שמדובר בלהקה לא רעה בכלל, שלאלבומה האחרון אני נוטה חסד יותר ויותר בכל שמיעה ושמיעה, ושגם שיריה החלשים זוכים לשדרוג לא קטן על הבמה. הקהל, מצידו, קיבל בסבר פנים יפות גם את שירי האלבום האחרון (ובמיוחד את ?Bad Timing? ו ?Nothing Really Ends? הנפלאים, שהיו שניים משיאי הערב) וחלקו אף הפגין הכרות מרשימה עם מלות השירים. מפתיע בהתחשב בעובדה שהקהל בהופעה הורכב ברובו ממעריציה הוותיקים של דאוס משנות ה-90, שרבים מהם עסקו לפני ההופעה בהחלפת חוויות משני ביקוריה הקודמים בארץ.
אך בעיקר מדובר כאן בנוסטלגיה, אחד המצרכים העיקריים של חובבי מוזיקה בני יותר מ-20 כמו אלו שהתאספו ביום חמישי ב"זאפה". וכשהלהקה שנודעה פעם כדאוס ביצעה בצורה משכנעת למדי את ?Suds and Soda?, לא יכולתי שלא להיזכר בסטף קמיל קרלנס המתופף על חזהו לצדו של ברמן בקליפ (גזיר בעברית ? העורך) של השיר, בו לא צפיתי מאז גיל 15. לרגע קצר ניתן היה באמת להאמין כי דאוס נמצאת על הבמה.
מדובר באחת הסוגיות המוסריות הקשות והמורכבות ביותר בתחום הרפואה. נושא זה נוגע, במוקדם או במאוחר, לכל אחד ואחת מאיתנו, והוא מתייחס לדיני נפשות ממש, להחלטות גורליות של חיים ומוות ללא מרכאות כפולות וללא פרפראזות. אכן, פתרון סוגיה זו שנוי במחלוקת חריפה בין בעלי דעות שונות, ולמעשה בין בני אדם באשר הם. בדיוק לכן, שאלות של חיים ומוות לא יכולות להישאר בזירה המשפטית, גם כשמדובר בשופטים בכירים ומובחרים. שאלות של חיים ומוות צריכות להיפתר בחקיקה ההולמת את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
בשלב הבא, "מן הוועדה שלי עברו ההצעות שלנו, כמו ההצעות של ועדות אחרות, למליאה, נידונו בהרחבה, עד שהתקבל נוסח שזכה להסכמה רחבה, אם גם לא מלאה, בכל פרט ופרט", הוא מספר. "העקרונות של מסמך הוועדה שלי משוקעים בהצעת החוק שהוועדה גיבשה".
וכעת בעייה: כיצד מחזיקים שידור באוויר כאשר בעצם אין על מה לדווח? כיצד להתמודד עם העובדה כי דבר לא השתנה ולמעשה אין הכתבים ואין המגישים באולפן יש ברשותם מידע חדש להעביר לציבור הצופים? האם תיסדק הארשת הכל-ידענית ובכך תיפגע אמינותנו? לא ולא. אימת הריק לא תנצח ? נחסל אותה באמצעות להג בלתי פוסק, חזרות אינספור על פיסות מידע לא חשובות. נחזור על מילות הדובר בדייקנות רבה כאילו צופינו חירשים גמורים הם כולם ולא שמעו במו אוזניהם את הדברים, תוך הוספת מילות קישור ועיטורים לשוניים מיותרים: ?אם כן, שמעתם בעצמכם…?. אכן, שמענו בעצמנו. כל זאת, תחת ביצוע עבודה עיתונאית ראוייה, החותרת לחשיפת האמת ומוסרת לצרכניה מידע מהותי. כזה שיש בו משם חידוש, עניין או הרחבה. 
האיש הקירח הוא איציק גבאי, שמוכר לרבים דווקא מסדרת הטלוויזיה "פיק אפ" (שירדה השבוע מעל המסכים). הוא משתתף ביצירתו של נמרוד פריד, ללהקת ריקוד-תאטרון תמי: ?ואלס מעבר לגדר". הוא לבוש בחליפה חומה ויחד עימו על הבמה עוד שני רקדנים. מושא הצרחות המהירות והלא ברורות הוא רקדן שרק איזור חלציים בצבעי החליפה לגופו ורקדנית, ענת גרגוריו, בשמלה חומה אף היא מבד מבריק ומרשרש.
ההרגשה הטורדת הופכת להקלה וחיוכים עם היצירה שחותמת את חלקו הראשון של הערב, יצירה של רקדנית צעירה מאוד בשם מאיה לוי – ?משוכות". ביצירה יש מבע ילדותי, מקסים: שתי רקדניות לבושות בבגדים מרושלים בכוונה, נתלות על "באר" (מוט העץ הרוחבי המשמש לתרגילי בלט) ומדוושות באוויר כשהן נעולות ב…כפכפים. הכפכפים הם מוטיב עיקרי ביצירה, יחד עם שני מוטות העץ בשתי קצוות הבמה, המחוברים לתקרה בחבלים עבים. לוי והרקדנית הנוספת ששמה לא מפורט, יוצרות משפטים תנועתיים מורכבים ועושות שימוש מעניין בחומרים הפשוטים לכאורה העומדים לרשותן: הדימויים רחבים ו נעים ממשרתת או שפחה בפני גבירתה, הפורשת לרגליה ומחליפה במהירות בין הכפכפים, כך שזו לא תדרוך חלילה על רצפה (קטע נפלא) למול דימוי של אם דואגת. התלבושות משמשות לעיתים להסתרת הפנים והדבר יוצר השפעה מעניינת. הטכניקה טובה ומשאירה בפה טעם של עוד.
מוט מלתחה ארוך נמתח לכל רוחב הבמה, ועליו תלויים עשרות בגדים ? הבגדים שהותירה אחריה כרמי. אותם הבגדים מפוזרים גם באקראי על רצפת הבמה ויוצרים תפאורה מעניינת, שקסמה הוא במצרף המורכב שנוצר מהחומרים הפשוטים ביותר. הרקדנים עצמם לבושים בלבנים (תרתי משמע). מרבית הלהקה בעליית המסך נמצאת כרקע, כאשר הרקדנים מפשפשים בין הבגדים ומחפשים מה ללבוש. בחזית, דואט מעניין, מודרני, קרוב מאוד לרצפה, כאשר זוג הרקדנים מתפלש ומתגולל בבגדים. ליצירה קצב מצויין, היא מלאת מבע ועשירה ברעיונות, אך הניסיון לקשר עם הזיכרון דרך הבגדים הוא רעיון מורכב שלא בהכרח מועבר במלואו. משם, היצירה תופסת תאוצה ועוברת מדואטים לרביעיות עם המון צבעוניות פתאומית ומפתיעה שנובעת מהבגדים ? שלל צבעים, תנועה ודוגמאות.
הקהל הבינלאומי ומבין הדבר שגדש את השורות הראשונות, דומה ששתה בצמא את מה שיש למחול הישראלי להציע ובסיומו של הערב הרי שהלב נמלא גאווה על היצירה במקומותינו. פסטיבל "חשיפה בינלאומית" הוא נקודת אור בהתייחסות הממסד לאומנות המחול בארץ, בעיקר לאור העובדה כי האירוע מאורגן כבר יותר מעשור ברציפות על ידי משרד החוץ בכל תחילת דצמבר. לצערנו, גופי שלטון אחרים, דווקא אלה שאמורים להיות אמונים על התחום כמו משרד החינוך והתרבות, לא מחזיקים בגישה דומה. במקום תמיכה ממשלתית עמוקה ורחבה שתוכל לקיים בכבוד את התשתית האנושית ההולכת וגדלה אשר שעוסקת באומנות, זוכה התרבות כולה לפרומיל מתקציב המדינה והיוצרים נאלצים להיאבק על פירורים מפרוסת העוגה הדקה שנפרסה בשבילם. וכך, יוצרים ואומני מחול עצמאיים רבים (גם מאלה שהופיעו בערב) חיים כמעט מן היד לפה.