שש שנים לנביאים אחרונים

בדירה תל-אביבית קטנה, לפני כשבע שנים וקצת יותר, התכנסה חבורה של אנשים מוכשרים שרצו לעשות מעשה. להקים במה ברשת לכתיבה איכותית, דעתנית ונשכנית, כזו שלא עושה חשבון לאף אחד, ויחד עם זאת – מוקפדת ובעברית צחה. הועלו כל מיני שמות למיזם, ביניהם "ועדה קרואה". בסוף נבחר השם "נביאים אחרונים", תנ"כי ומודרני בו בעת, קורץ – ומלא תוכחה.

חשוב לזכור, הימים הם תחילת ימי הרשת העברית. הפורטלים הגדולים עושים את צעדיהם הראשונים, ותוכן עצמאי איכותי ומאמרי באופיו, כמעט שאין בנמצא, למעט מובלעות כמו "עין הדג", "יעל הולכת לקולנוע", "אנקדוטות" או מגזין "במה חדשה" (שבשלב מסוים היה דיון אולי נביאים יחליף אותו). על וורדפרס כמעט עוד אף אחד לא שמע אז.

מהחבורה המקורית שהסתערה על המיזם, נותרתי רק אני עם החלום, אבל לא עם שברו. מי שהתגייס למיזם ולמעשה הוציא אותו מהכוח אל הפועל, הוא ירון גונן. לוחם הקוד העשוי ללא חת הסתער ללא מורא על פלטפורמת WordPress, בגירסת 1.2 והחל לעבוד במרץ על העברות שלה, פרויקט ענק וסבוך – בזמן שאני שקדתי על העיצוב. רק חודשים לאחר מכן, למדנו שרן יניב הרטשטיין עסק באותה המלאכה בדיוק.

ב-25 באוקטובר, 2004, לפני שש שנים בדיוק – תלינו כאן את השלט "בקרוב" – שנושא במספר הפוסט המחייב 1. עד מהרה עלו המנשר ואודות האתר, הצהרת הכוונות שלנו שנותרנו נאמנים לה תמיד, לצד דפי קישורים ופוסט אמיתי ראשון – מכתב גלוי לשר הפנים, שבריר יומן שכתבתי לאחר שנפלתי בעצמי קורבן לפשע רכוש ולא ידעתי היכן לפרסמו – עד ש"נביאים אחרונים" נולד. הבלוג השיתופי הראשון על וורדפרס בשפה העברית.

פתאום הייתה כאן במה איכותית לכתיבה על תרבות, פוליטיקה וביקורת חברה, שלה פרגנו אפילו כלי התקשורת הגדולים. אלי ואל ירון הצטרפו עוד אנשים מוכשרים, חריפי עט – נמרוד ספיר, שכתב כאן את ביקורות המופעים והמוזיקה הכי טובות שקראתי מעודי ואורי פז כתב מאמרים נוקבים על מסורת, יהדות, קידמה ומדע ומה שביניהם. כל אחד מהם, אגב, עלה ופרח בזכות עצמו – נמרוד כותב היום את בלוג המוזיקה המשובח "טאפאס וטאפאס" ואורי פז הוא הכתב המשפטי של "מקור ראשון". על העגלה קפצו לנסיעות קצרות כותבים נוספים שהביאו את הגוונים והצבעים המיוחדים שלהם לבמה הצבעונית, ואני אסיר תודה על תרומתם. אתם יודעים מי אתם.

היו גם משברים לאורך הדרך. גם לירון וגם לי היו לימודים ומשרות תובעניות, שמנעו מאיתנו להקדיש ל"נביאים אחרונים" את הזמן הראוי לו, ולעתים, לא עדכנו במשך חודשים. היו רגעי משבר, שחשבנו לכבות את האורות ולהיפרד לשלום, כמו שעשו אתרים וותיקים רבים אחרים.

ואגב, זו הזדמנות להתנצל בפני הקוראים על תקלה טרגית שקרתה לנו כשעברו מגירסה העתיקה שעוד התבססה על windows-1255 לגירסה חדשה יותר, המבוססת על יוניקוד: – בהמרה, חלק מהצירופים של מרכאות ופסיק, הפכו לסימני שאלה. זה שיבש רבים מהמאמרים הישנים שלנו – אז אם אתם קוראים אחד כזה, זה לא שאנחנו כאלה מלאי תהיות. זו תקלה טכנית, שאנחנו עומלים על תיקונה, טיפין טיפין. עמכם הסליחה. זה מחיר שמשלמים פורצי הדרך.

מה שהפיח בנביאים חיים חדשים, היה בעיקר, הפיכתו לבלוג האישי של ירון. אני עוד תורם פיסה פה ושם, אבל ירון הוא זה שתופס את מרכז הבמה, ואני שמח על כך. הכתיבה שלו רק משתבחת עם הזמן והסיפורים שלו מעניינים. גם אם הכתיבה הפכה קצרנית יותר, הרוח המקורית והטעם נותרו כשהיו, כמו גם העברית הטובה. ולמדנו עוד לקח חשוב: כל מיזם תוכן שחפץ חיים, צריך לדעת להתחדש ולהשתנות ולא לקפוא על שמריו.

אז אנחנו לא קופאים. אם להשתמש בביטוי לא אופייני לנו, שמקדשים את העברית (מותר לנו, זו חגיגת יום הולדת!) – אנחנו כאן כדי להישאר. עדיין מתנבאים, עדיין זועמים, עדיין מודרניים ועדיין ידידותיים למשתמש.

נתראה בחגיגות העשור.

שלכם,
ניב.

דיין הורה להפקיר פצועים? הוא לא הראשון

כולם דיברו השבוע על חשיפת הפרוטוקולים של הממשלה מימי מלחמת יום הכיפורים, כשבייחוד ציינו את ההוראה של משה דיין להפקיר פצועים במידה ולא ניתן לפנותם.

הוראה זו של דיין הזכירה לי הפקרת פצוע קודמת לה: פעולת התגמול בכפר עזון, בשנת 54. את פרטיה המלאים של הפרשה תוכלו למצוא בנקל ברשת, למשל כאן. בתמציתיות, במהלך פעולת תגמול בכפר עזון, על רצח של חקלאי בשדות רעננה, נפצע אחד הלוחמים: יצחק ג'יבלי. כיוון שנשיאתו של ג'יבלי הפצוע האטה את שיבת הלוחמים לגבול הישראלי, דרש ג'יבלי שישאירו אותו בשטח. מפקדי הכח, מאיר הר־ציון ואהרון דוידי, אכן השאירו אותו בשטח, ומאוחר יותר הוא הוחזר בעסקת חילופי שבויים עם ירדן.

קריאה אחרונה לנוסעי אל־על מטהרן

קצת קשה להאמין שעד שנת 79', שנת המהפכה האיראנית, ניהלה מדינת ישראל יחסים דיפלומטיים חמים וידידותיים עם איראן, שבראשה עמד השאה. הקשרים ההדוקים בין שתי המדינות היו הן צבאיים והן מסחריים, ורק טבעי היה שאל־על, מי שהיתה אז חברת התעופה הלאומית של ישראל, תפעיל קו טיסות ישירות בין טהרן לבין תל־אביב. אני רוצה לספר את סיפורן של ארבע נוסעות מיוחדות, שבמבצע מורכב מאין כמותו הצליחו לעלות על הטיסה האחרונה בקו זה, שהמריאה ממש ערב המהפכה, ב־8 לדצמבר 1978.

טהרן כיעד של אל־על

היחמור הפרסי (נקרא גם יחמור מקראי) הוא חיה מרשימה ואצילית. יחמור הוא למעשה אייל גדול, שני מטרים אורכו, משקלו עשוי להגיע למאה קילוגרמים, והזכר נושא על ראשו קרניים מפוארות.

יחמורים פרסיים חיו פעם ברוב ארצות מזרח הים התיכון, אצלנו חי היחמור הפרסי בחורשי הכרמל והגליל, באזורים שבהם היו מי שתייה זמינים לאורך כל השנה. בשר יחמור אף עלה על שולחנו של שלמה המלך, והוא מוזכר כאחת החיות הטהורות.

כמו שקורה לעיתים קרובות מדי (לצערי), האייל היפהפה בעל הפרווה החומה, המנוקד לבנות בגוו, הפך לחיית ציד מבוקשת. כניסת הנשק החם לאזור הביאה לציד מוגבר של היחמורים, עד כדי הכחדתם לקראת סוף המאה ה־19. החוקרים מעריכים כי הפרט האחרון ניצוד באזורנו בשנת 1922.

חוקרי הטבע האמינו כי היחמור הפרסי נכחד מהעולם, אך ב־1956 התגלה עדר של כ־25 יחמורים ממין זה ביערות בחבל ח'וזסתאן, בדרום־מערב איראן.

סטודנט גרמני גילה עקבות של פרסתנים על גדת הנהר דז. הוא הביא את טביעות הטלפיים לבדיקת הפרופסור שלו, שזיהה אותן כעקבותיו של המין שלכאורה נכחד. כדי להציל מכליה את היחמורים בודדים שנותרו, פנו גורמי שמירת הטבע בגרמניה אל הברון הגרמני פון אופל, בעל מפעל המכוניות אופל וחובב טבע ידוע. פון אופל מימן משלחת של זואולוגים, שיצאה ללכוד את אחרוני היחמורים הפרסיים. שני זוגות נלכדו והועברו לפארק אופל בקרוננברג שבגרמניה. עדר זה הוא המקור לכל היחמורים בעולם כיום.

התגלית המרעישה הגיעה גם לאוזני אנשי המדור לשמירת הטבע במשרד החקלאות (גלגולה הקודם של הרט"ג), ואלו החליטו כי היחמור חייב לשוב אל אדמות ארצנו. ברם, מדינת ישראל הצעירה עמדה בפני אתגרים גדולים יותר מהשבת חיות־בר נכחדות אל הטבע, ונושא החזרת היחמורים קצת נדחק הצדה.

בשנת 1963 הוקמה רשות שמורות הטבע, כשבראשה עמד האלוף במילואים אברהם יפה, שרצה מאוד, להביא את היחמורים ארצה. אבל איך משכנעים את השאה הפרסי לתרום אותם? קצת מזל וקצת תושיה צברית עשו את העבודה: אחיו של השאה, הנסיך עבדול ראזה, חשק מאוד בקרניו האדירות של היעל הנובי, הנפוץ בעיקר בישראל.

בתמורה להיתר ציד של שני יעלים נוביים גדולים וזקנים עבור הנסיך הפרסי (ההיתר ניתן כנראה על ידי מי שהיה אז שר החקלאות, אריאל שרון), שכיהן כראש רשות הטבע האיראנית, הבטיח ראזה לאלוף יפה שני זוגות יחמורים (השמועה אומרת כי בהתחלה הציע הנסיך לאלוף שתי מכוניות מרצדס תמורת ההיתר – אבל יפה דחה את ההצעה). בפברואר 1978, כשהגיע לטהראן כדי להביא ארצה את היחמורים המובטחים, חש יפה בלבו וטס חזרה לישראל, אבל קודם ביקש מתת-אלוף יצחק שגב, נספח צה"ל האחרון בטהרן, לדאוג להבאתם של היחמורים.

בחודשים הבאה צברה ההתנגדות האיסלמית באירן תאוצה. ההפגנות העצומות במימדן הפכו אלימות, הממשלה המתנדנדת הכריזה על ממשל צבאי, ובפריס, חומייני, האייטולה הגולה, מתכנן את שיבתו לאירן כמנצח.

יחמור פרסי. צלם איל ברטוב

בינתיים, בשגרירות הישראלית בטהרן, עובדים סביב השעון. דיפלומטים ואנשי מודיעין עסוקים בהשמדת מסמכים ופינויים של 1700 הישראלים החיים במדינה. יפה מבין כי עסקת היחמורים שלו עם השאה תקרוס ביחד עם הממשלה הרעועה, ויש צורך לפעול במהירות.

כדי לזרז את העניינים, נשלח מייק ואן גריוונברוק, איש רשות שמורות הטבע שהחזיק גם בדרכון הולנדי, כדי לסייע לתת-אלוף שגב. ואן גריוונברוק נחת בטהרן ב־28 בנובמבר, קנה אספקה, ויצא לשמורת היחמורים סמוך לים הכספי, כ־10 שעות נסיעה מהבירה. הוא שב לטהרן כחמישה ימים מאוחר יותר, ב־4 בדצמבר, כשברשותו ארבע יחמורות, אחת מהן בהריון מתקדם.

בנתיים, הנסיך ראזה, שכאמור, כיהן כראש רשות הטבע האירנית, כבר נמלט מהמדינה, ומחליפו היה הוטרינר הממשלתי, אירני ממוצא גרמני – ואנטי־ישראלי מובהק.

מחליפו של ראזה סירב לאשר את יציאתן של היחמורות לישראל. ואן גריוונברוק פנה אל שגריר הולנד באירן וביקש ממנו שיחתום על אישורים כי היחמורים מיועדים להולנד. "מייק, אם זה למען חיות – אני חותם. אם זה לישראל – אני בטוח חותם", אמר השגריר לואן גריוונברוק.

וכך, בטיסה האחרונה של אל־על שיצאה מאיראן לתל-אביב, ביחד עם ערימות של שטיחים וארגזים, הובאו ארבע היחמורות. יפה הנרגש קיבל את פניהן בשדה התעופה, וכבר בחודש הראשון לשהותן בחי־בר כרמל, התרחש הנס של ההמלטה הראשונה.

מקורות:

איילים : שובו של היחמור המקראי / ד"ר אברהם ארבל

חופשיים על הבר / עדי ויינברגר

יחמור פרסי / ויקיפדיה

לא שבר – משבר

השרש ש.ב.ר הוא אחד המעניינים בעברית. יש לו כל־כך הרבה פירושים! אז בואו נעשה קצת סדר.

משה יורד מהר סיני ושני לוחות הברית בידיו. הוא רואה את עגל הזהב ואת העם המחולל סביבו, ומתעצבן:

יִּחַר-אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר (שמות ל"ב פס' 19)

זה הפירוש שאנו מכירים ואוהבים (?!): לנפץ, לנתץ ולהרוס. אבל עוד קודם לכך, בספר בראשית, מופיע השרש בפירוש אחר. המזרח התיכון כולו מוכה בצורת, אך מצרים, בעקבות חלומו של יוסף, אגרה מזון:

וַיַּרְא יַעֲקֹב, כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם… רְדוּ-שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ-לָנוּ מִשָּׁם, וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת. וַיֵּרְדוּ אֲחֵי-יוֹסֵף, עֲשָׂרָה, לִשְׁבֹּר בָּר, מִמִּצְרָיִם… וְיוֹסֵף, הוּא הַשַּׁלִּיט עַל-הָאָרֶץ–הוּא הַמַּשְׁבִּיר, לְכָל-עַם הָאָרֶץ (ברא' מ"ב פס' 1 ו־6)

די ברור שכאן אין הכוונה למשהו שלילי במובן של ניתוץ וניפוץ. הרי יש שבר במצרים, ולכן זו סיבה ללכת לשם? הכוונה כאן לתבואה או בר, והפועל משמעו לקנות תבואה. יוסף, בנוסף להיותו מפענח חלומות הוא גם המשביר, כלומר, מוכר תבואה. מכאן אגב, כמו שניחשתם, המשביר לצרכן. נמשיך.

מדיין, עמלק ובני קדם התאספו וחנו בעמק יזרעאל. גדעון בן־יואש השופט אסף כמה עשרות אלפי לוחמים להגן על עמו. במבחן המלקקים המפורסם ניפה גדעון את מרבית הלוחמים ונותר רק עם אלו ששתו בעזרת ידיהם, שלוש מאות במספר. המספר המועט של לוחמיו גרם למצביא לסקפטיות מסויימת, אך חלום שהוא שומע במחנה המדייני גורם לו לשנות את דעתו:

וַיָּבֹא גִדְעוֹן–וְהִנֵּה-אִישׁ, מְסַפֵּר לְרֵעֵהוּ חֲלוֹם; וַיֹּאמֶר הִנֵּה חֲלוֹם חָלַמְתִּי, וְהִנֵּה צְלִיל לֶחֶם שְׂעֹרִים מִתְהַפֵּךְ בְּמַחֲנֵה מִדְיָן, וַיָּבֹא עַד-הָאֹהֶל וַיַּכֵּהוּ וַיִּפֹּל וַיַּהַפְכֵהוּ לְמַעְלָה, וְנָפַל הָאֹהֶל.   יד וַיַּעַן רֵעֵהוּ וַיֹּאמֶר, אֵין זֹאת, בִּלְתִּי אִם-חֶרֶב גִּדְעוֹן בֶּן-יוֹאָשׁ, אִישׁ יִשְׂרָאֵל:  נָתַן הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ, אֶת-מִדְיָן וְאֶת-כָּל-הַמַּחֲנֶה. וַיְהִי כִשְׁמֹעַ גִּדְעוֹן אֶת-מִסְפַּר הַחֲלוֹם, וְאֶת-שִׁבְרוֹ–וַיִּשְׁתָּחוּ; וַיָּשָׁב, אֶל-מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר קוּמוּ, כִּי-נָתַן יְהוָה בְּיֶדְכֶם אֶת-מַחֲנֵה מִדְיָן (שופ' פרק ז' פס' 13-15)

לפי ההקשר הזה, קל להבין את הביטוי החלום ושברו: החלום ופירושו. זו לא הפעם הראשונה בה הביטוי בימינו מקבל משמעות שונה מהמשמעות המקורית, ראו למשל עצת אחיתופל.

קבצן נולד

ה־"עיתון" ידיעות אחרונות פרסם בגליון חג־הסוכות שלו תחקיר כלכלי־חברתי מקיף ונוקב העומד, לדעתי, לזעזע את אושיות החברה בישראל: הם נתנו ל־5 קבצנים תל־אביבים כרטיס אשראי הטעון ב־250 שקלים לשימושם החופשי, בצירוף בקשה להחזירו תוך שעה. שאלות המחקר היו רציניות ועמוקות: מה הם יקנו? האם הם יחזירו את הכרטיס? זהו. שתי שאלות.

שלא תטעו לחשוב שמדובר פה בעוד תחקיר דמיקולו. הושקעה פה מחשבה רבה! למשל, כרטיס האשראי אינו באמת כרטיס אשראי. למעשה התאור "אשראי" אינו נכון כאן. אין כאן שום אשראי, אלא זהו כסף אלקטרוני: כרטיס מגנטי הטעון מראש בסכום קבוע משולם מראש. אי אפשר לחרוג ממנו. תחכום שימנע מההפקה לפשוט רגל. אבל בזאת לא תם העניין, הרי שאפשר היה פשוט לתת להם כסף מזומן! אבל כאן טמון היתרון הנוסף בכרטיס: במידה והקבצן לא מחזיר את הכרטיס ניתן לעקוב אחר הקניות שבוצעו. תחקיר או לא תחקיר?!

אוקי, עכשיו ברצינות: מה השלב הבא? קשת/רשת קונה את הפורמט ועושה מזה תוכנית ריאליטי כאשר כל שבוע עוקבים אחרי קבצן אחר ובסוף מצביעים במסרונים? בסיום 3 עונות עושים קבצן נולד אולסטרס? אני יכול לנחש מה הפרס: פגישה אישית של שלושת הפיינליסטים עם שר האוצר.