בלבה של סן פרנסיסקו בשתיים לפנות בוקר, אין איש ברחובות. זאת, פרט לשומרי הלילה וחסרי הבית ששואלים אותך אם יש לך דולר בשבילם.
מירון אברמסון כבר כתב כאן על אמריקנה כפי שהיא משתקפת בשירתו של טום ווייטס, אבל אין לך עדות טובה יותר לארצות הברית של תחילת המאה ה-21 מאשר זעיר היקום של אמריקה שנפרס בפניך כשאתה נכנס בשעה שכזו לדיינר שפתוח כל הלילה.
המקום נראה בדיוק כמו שתמיד רואים בכל סרט נוער או סדרת טלוויזיה שמקורה בעולם החדש: ספסלי הישיבה הארוכים עם הריפוד העמום, המנורות שנתלות נמוך ומפיצות אור לבנבן על הבאר המאורך, שלידו כסאות גבוהים, ומאחוריו עמלים אנשי המטבח.
עמוס ומלא כאן. שכניי לבאר היו איש סוהו מעודכן, עם כובע גרב אפנתי, המשקפיים הנכונים וזקנקן עשוי היטב ומדויק. אזניות תחובות באזניו, והוא כולו ממוקד בסרטון שמתנגן על מסך הסלולרי שלו.
בסמוך אלי יושבות שתי נסיכות – נערות עשירות ומפונקות (תיכף תבינו מדוע) שיערן ארוך, תכשיטיהן נוצצים, בגדיהן יקרים ותסרוקתן מוקפדת. הן נאות מאוד, דקות גו, תמירות וכחולות עין שתיהן.
שהייתי שקוע בעיתון הן עברו לשבת באחת מגומחות הספסלים, ואת מקומן תפס זוג צעיר ממעמד הביניים – הוא, עם חולצת פלנל ותסרוקת גלוחה בצדדיה. היא – שמנמונת עם כובע מצחיה ואזניות "בוז" משוכללות שהונחו על הבאר. אולי ניסתה להידמות לשכן המעודכן שמימין. הם מזמינים שניהם כריכי BLT וכוסות מים שקופות מפלסטיק, מלאות בקרח, עוד פריט חובה בכל דיינר אמריקני מוכר.
הו, אלוהיי
הספסלים גם הם גדושים. בקצה, חבורה רועשת של נערי תיכון או קולג' שנכנסו לאכול אחרי בילוי (או שמא זהו הבילוי). אחת מהן לבושה כמו ליידי גאגא – מגפיים, בגד גוף שחור, גרביוני רשת ומעל סוג של צעיף לצאת ידי חובה. הוא אינו מסתיר דבר.
נער קולג' אחד עם הבעה פנים בוהה תמידית בג'ינס, ובחולצת פסים אדום-לבן שתואמת לכובע הצמר שלו. כל מילה שניה שלהם, בתרגום חופשי היא "הו, אלוהיי", ובתרגום קצת יותר מדויק: "או מיי גוד", על אף שלא ניכרת בהם אדיקות כלשהי מלבד מקדש הפופ.
תיירות צעירות עם מזוודות עטורות בסרט אדום, ממתינות כנראה לצאתן לבית הנתיבות, כי הן שאלו אותי לפחות פעמיים מה השעה. מאחוריהן, שני פועלי בניין כתומי קסדה, שנכנסו לאכול משהו לפני תחילתו של יום עבודה.
האנשים שמשרתים אותם, מטגנים כל מה שאפשר לשים על פלטה חמה: לחם טבול בביצה, רצועות בצל בכמויות, ביצי עין, מחבתיות, בשר ונקניק. הנמלים העמלות הם מלצר לבוש שחורים, שהוא צעיר ממושקף שכבר מקריח ושני אנשי מטבח היספאניים.
אחד צעיר, דובר אנגלית, אבל המילים "אל סלוודור" בולטות מחולצת הטי שלו שמתחת לחלוק המטבח הצחור, והמבוגר יותר, שאינו יודע כלל אנגלית, כי הוא קורא לצעיר שאני מבקש ממנו גבינה – אבל שניהם מפטפטים ביניהם בספרדית בקצב רצחני.
היי אמיגווווווו
"היי אמיגו!"
שני אנשים מבוגרים בחליפות יקרות, נעליים מבריקות ומעילי צמר משובחים נכנסים. "היי אמיגו! כמה זמן לוקח להכין כריך רובן?", שואל אחד מהם, עטור שיער שיבה מסורק, בקוצר רוח, טון מתנשא ואדנותיות ברורה. מסתבר ששתי בנותיהם המפונקות עדיין ממתינות לכריכים שלהן, וכנראה הפכו אילמות לבינתיים. גלוח השיער מהמעמד הבינוני עם חולצת הפלנל מחקה בקול רם ובלעג לא מוסתר את האב המגונן – "היי אמיגוווווו, היי אמיגוווווו".
"מזל שנכנסתי", מתגאה הקפיטל. "אם לא הייתי מתערב, הן היו הופכות לשלדים מרוב רעב". בנותיו מזות הרעב לא נראות רע. ההוא מאל סלוודור מתנצל בקול שקט – "המנה שלהן כבר על האש". אבל כנראה שהכל דוחק בשביל העומדים בראש הפירמידה הפיננסית של הכלכלה האמריקנית ובנותיהן, גם בשעות הקטנות של הלילה המתקרב לקיצו.
כולם כאן אוהבים את הבגדים של כולם. התיירות הצעירות אוהבות את התלבושת של נער הקולג' עטור הפסים וממהרות להצטלם איתו, אחת הנסיכות אוהבת את הנעליים של אחת התיירות. החיצוניות היא חזות הכל באמריקנה של 2010.
לאט לאט חלקי העולם הקטן מתפזרים. נערי הקולג' עוזבים, המטוס של התיירות של כבר יוצא. פועלי הבניין גם הם מזמן אינם. הנסיכות שבו לארמון ואילו הזוג שימיו קשים יותר, אורז את שאריות כריך הבייקון, חסה ועגבניה עם הטוגנים לקופסאות חד פעמיות, לקחת הביתה. השמנמונת מסלקת את העגבניה והחסה של בן זוגה מהקופסה. "אתה גם ככה לא תאכל את זה". היא כנראה צודקת.
