עם כל הכבוד ליום העצמאות האמריקאי, היום אנו מציינים ארוע חשוב הרבה יותר: בחזרה לעתיד יצא לאקרנים לפני 25 שנים, ב־3 ליוני 85. לרגל חגיגות חצי־היובל, קבלו כמה סרטונים שדגתי מהרשת. תהנו!
הקדימון המקורי:
קטעים שהושמטו ופספוסים:
יהורם גאון, בתוכנית הרדיו השבועית שלו, מזכיר לנו שהריב הגזעני המכוער בין ספרדים לאשכנזים הוא לא חדש, אלא בן יותר מ־100 שנים:
איתמר בן־יהודה, "הילד העברי הראשון", בנו בכורו של מחייה השפה העברית אליעזר בן־יהודה, ולאה אבושדיד התאהבו אחד בשניה ממבט ראשון. האהבה הדדית – מושלם! אבל משפחתה של לאה, משפחה ירושלמית עשירה ומיוחסת יוצאת מרוקו, התנגדה נמרצות לקשר עם בן־יהודה, שהיה אשכנזי. לאה, שהיתה בת 16 בלבד, לא העזה להמרות את פי אמה ואהבתם של הזוג הצעיר לא התממשה.
סיפור האהבה זכה לפרסום רב והיישוב הקטן בארץ־ישראל עקב אחריו בדריכות. שירי האהבה ללאה שכתב בן־יהודה והתפרסמו מעל גבי עיתונו זכו לתפוצה רחבה בקרב דוברי העברית. אחרי 3 שנות חיזור שלא נשאו פרי, ייסורי האהבה הלא ממומשת שברו את רוחו ואת ליבו של איתמר, והוא כתב שיר התאבדות. השיר, שגרם לסערה ברחוב הירושלמי, הביא את אביו של בן־יהודה להתערב, ובסופו של דבר נישאו השניים. לזוג נולדו שלוש בנות (הבכורה נפטרה בגיל 4), וגיל חובב, השף והעיתונאי, הוא נכדם.
אני רק לא מבין את הסתירה איך מסיפור גזענות מכוער כל־כך יצא אחד השירים היפים בעברית:
אשלגן־40 (Potassium-40) הוא איזוטופ רדיואקטיבי ונדיר של אשלגן. בזכות זמן מחצית החיים היחסית ארוך שלו והתכונה שלו לאחוז בחלקיקי ארגון-40 (איזוטופ של ארגון) ולא לתת להם לברוח, הוא משמש לקביעת גילם של סלעי לבה (אם זה מעניין אתכם, אתם יכולים לקרוא על זה כאן: תיארוך אשלגן־ארגון)
מה שמעניין הוא, שאשלגן־40 נמצא בכמויות לא מבוטלות ב־בננות, מה שגורם לבננות להיות רדיוקאטיביות. רמת הרדיואקטיביות של בננות היא עד כדי כך גבוהה, שהיא גורמת לאזעקות שווא בחיישני קרינה בנמלי ארה"ב. אבל אל דאגה. מידת הרדיואקטיביות של בננה אחת היא כ-150 פיקו־קירי, שזו עדיין מידה נמוכה מאוד. למעשה, היא עד כדי כך נמוכה שתומכי אנרגיה גרעינית משתמשים ביחידות "מנת קרינה של בננה" כדי להכניס לפרופורציה דליפות קרינה מכורים גרעיניים.
אני, בור שכמותי, למשמע השם זורבה היווני, חשבתי תמיד על זה. אתמול סיימתי לקרוא את הספר ואני נסער. זורבה הוא ספר פילוסופיה מצויין שאינו נופל מ-זן, התפסן ודומיהם. על מישנתו של אלכסיס זורבה ופילוסופית החיים שלו תוכלו לקרוא בהרחבה בביקורת המצויינת של דב ויגיסר, או כמובן, לקרוא את הספר.
ברשותכם אני רוצה לציין סצינה אחת מתוך הספר: מותה של המאדאם, או כפי שהיא מכונה על ידי זורבה: בובולינה. היא שוכבת גוססת ועלובת חיים על מיטתה, שהיא, פחות או יותר, הרהיט היחיד בביתה שעוד שווה משהו. משתנקת, בקושי נושמת, מדמדמת. העולם סביבה מעורפל. היא אינה מבחינה באיש. מדי פעם, בכוחותיה האחרונים היא זועקת שהיא לא רוצה למות. שתי המקוננות של הכפר כבר יושבות בצד המיטה. היא בסוף דרכה והיא יודעת את זה. לצערה, גם הכפר כולו כבר יודע את זה, והוא מתחיל "להתכונן":
שני בחורים הופיעו בדלת, התבוננו בחולה, עשו זה לזה סימן עליז ונעלמו. מיד אחר־כך נשמעו בחצר קדקודים מבוהלים וטפיחות כנפיים, כאילו מישהו רדף אחרי התרנגולות.
המקוננת פנתה אל הקולגה שלה: "ראית אותם? ממהרים המורעבים. הם ישחטו את התרנגולות, ישאירו מהן רק עצמות. כל הבטלנים של הכפר כבר התאספו בחצר ואו־טו־טו הם יעשו פה פשיטה!" פנתה לכיוון מיטת הגוועת: "מותי מהר יא חביבתי. שנספיק גם אנחנו לאכול!"
אני חוסך מכם את התאור של מה שקרה אחרי שנשמתה של בובולינה כבר פרחה. אנשים יכולים לרדת כל־כך נמוך. כל־כך נמוך.
בידיעות אחרונות מתפרסמת היום המודעה הזו:
הרושם המתקבל מן המודעה הוא שכמות הקלוריות במק רויאל שווה לכמות הקלוריות שיש בשלוש פריכיות אורז. אמנם כתוב בצורה מפורשת כי כמות הקלוריות היא ל-100 גרם, אבל, כמה גרם יש במק רויאל וכמה יש בפריכית אורז אחת לא כתוב בשום מקום, ויש לזה סיבה.
ועכשיו למספרים: 6 פריכיות אורז שוקלות כ-50 גרם. כלומר, כדי להגיע ל-157 הקלוריות המצויינות בפרסומת יש לאכול בערך 10 פריכיות מרוחות בגבינה. לעומת זאת, במק רויאל יחיד יש כ-495 קלוריות (את הנתון הזה לקחתי מפה). במילים אחרות, ארוחת פריכיות משביעה (אני לא מדבר פה על טעימה – זה כבר לשיקולו של כל אחד) של כ-6 פריכיות (כי אי אפשר לאכול 12 פריכיות…) תכיל בערך שביעית מכמות הקלוריות של ארוחת מקדונלדס.
לא מה שחשבתם…