הפעם הראשונה שטיילתי במערת חריטון היתה לפני כ־5 שנים. נסעתי דרך עמק־האלה, בכביש היפיפה המטפס אל גוש־עציון, והגעתי אל המחסום בכניסה לשטחים ה־כבושים/משוחררים (שכל אחד יבחר מה שתואם את השקפת עולמו). ה"מחסום" אז היה חבית פח חלודה הניצבת בצד הכביש, ושני חיילים משועממים שמנסים איכשהו להעביר את הזמן.
לפני מספר ימים טיילתי שוב במערה, וכמיקודם, נסעתי דרך העמק הקטן בין שוכה ובין עזקה. הכביש העולה נותר יפיפה כשהיה אבל המחסום השתנה לחלוטין:הכביש הורחב ל־2 נתיבי נסיעה בכל כיוון (רק בתחום המחסום, לא הכביש לכל אורכו), במקום החבית החלודה ניצבו מספר שערים חשמליים כשרמזור אלקטרוני מתנוסס מעל כל אחד מהם, בצד הכביש עמד מבנה בית נתיבות, ואפילו היתה חניה. אם הייתי קצת יותר נועז הייתי מכריז כי מדובר במעבר גבול של ממש. אופטימי משהו.
בדרך למערה עברתי בקיבוץ כפר עציון. אי אפשר היה לפספס את תנופת הבניה האדירה שעובר המקום הקטן הזה. שאלתי שני מקומיים מה פשר הבניה, הרי כמדומני שהוכרזה הקפאה. התשובה הרישמית, שאני מניח שגורה בפיהם של כל המתגוררים במקום למקרה שזר מרחרח היא שהיסודות למבנים הונחו עוד בטרם ההקפאה ולכן הבניה מותרת, אבל אחד מהחבר'ה התנדב לספק עוד פריט מידע מעניין. מיד נגיע לעניין עצמו, אך קודם קצת רקע: לאחר הכרזת האו"ם על תוכנית החלוקה (כ"ט בנובמבר הידוע) החלו כוחות ירדנים ופלסטינים תוקפים את יישובי גוש־עציון, מתקפה מתמשכת שהסתיימה ביום הכרזת העצמאות על מדינת ישראל עם נפילת הגוש כולו בידי כוחות הלגיון הערבי. הקרבות בגוש היו קשים, וההנהגה החליטה לפנות את הילדים והנשים לירושלים ולתגבר את הגברים שנותרו להלחם בחיילי פלמ"ח. ב־13 למאי, לאחר לחימה קשה ועיקשת, נכנע כפר־עציון לכוחות הלגיון הערבי, והלוחמים כולם הניחו את נשקם. אבל ללוחמי הלגיון זה לא הספיק, והם רצחו את כל הלוחמים הנכנעים, בארוע הידוע היום בשם הטבח בכפר־עציון. בעקבות טבח זה הפכו כל ילדי הקיבוץ, שכפי שציינתי קודם לכן פונו כבר בשלב מוקדם של הקרבות לירושלים, ליתומים. כולם עד האחרון שבהם. בעקבות כך, זכה הקיבוץ ליחס מיוחד מידי הנהגת ישראל, כולל הקלות בעניינים שונים.
בתום הטיול, חזרתי בכביש המתפתל היורד לשפלה ושוב הגעתי אל המחסום, הפעם מן הצד השני. היה שם שלט שאומר כי מעבר זה הוא לישראלים בלבד.
