דוכני התרעלה

מאת: ניר בומס וניב ליליאן

"הרהורים על ג'יהאד" (Jihad Recollections) הוא מגזין אינטרנט באנגלית הפונה לאמריקנים – שרוצים לחולל מהפכה איסלאמית. הוא מכיל מגוון תכנים: החל מתרגומים של נאומיו של אוסאמה בן לאדן וסגנו אימן אל-זוהרי וכלה במפרטים טכניים של ציוד לראיית לילה. מומחי טרור טוענים ש"הרהורים על ג'יהאד" הוא מדריך כיס של ממש לטרוריסט המתחיל.

"מה שהחל בכמה ילדים זועמים במרתף, הפך לתעמולה נרחבת של אל-קעידה, כאן, בחצר האחורית שלנו", טוען ג'ארט ברכמן, מומחה לאל-קעידה ומחבר הספר "ג'יהאדיזם עולמי". אגב, הארגון שעומד מאחורי אתר האינטרנט, "מוסד אל-פורסן לתקשורת", לא קיים.

זהו רק קצה הקרחון: מה יעשה מוסלמי מאמין וצעיר שאינו יודע כיצד יצטרף למאמץ העולמי כנגד המערב ואשר נמצא הרחק מאזורי הלחימה? לאינטרנט הפיתרונים. אתר "שבכאת" הנחשב לאחד הפורומים המרכזיים של ארגון אל קעידה, נמצא כאתר המתאים. האתר מתגאה בתכניו המפורטים כמו המסמך שפורסם על ידי עמאר אל נאגי וכותרתו "כיצד להרוג לוחם צלבני ביבשת ערב".

ההוראות המפורטות במסמך כללו הנחיות הסוואה ולבוש, שימוש בנשק, שיטות לאיתור אזרחים מערבים וטיפים לזיוף תעודות זהות ומסמכים אחרים.

לדר לי, לוחם ג'יהאד מאמין החי הרחק מהאזורים בהם ציוויליזציות מתנגשות, היו רעיונות מרחיקים לכת אף מאלה. הוא רוצה להכין את הדור הבא של לוחמי אל-קעידה ועל כן פרסם מסמך (PDF) לצעירים מתחת לגיל 25 תוך כוונה לארגנם בחוליות קטנות של 2-3 לוחמים ולהפעילם לצד לוחמי אל קעידה ותיקים יותר.

לאחר ציטוט פסוקי הקוראן הרלוונטיים מקונן הבלוגר חדור האמונה על מצב האיסלאם בעולם, על הצעירים שאבדו את דרכם וכבר אינם מוכנים ללכת בעקבות אללה. אך קוראיו הנאמנים, כך מקווה הוא, אינם כאלה. ולכן מצרף הוא הוראות מפורטות על מנת להכין אותם לקרב הג'יהאד. וההכנה היא המפתח להצלחה.

דר-לי מבקש מהמוסלמים הצעירים להתחיל ולהתאמן. הוא מצרף הוראות הכוללות אימוני כושר מאומצים, הסוואת המאמצים כלפי המשפחה ורשימת מקורות בנושא שפותחו על ידי פעילי אל קעידה.

פרסומיו של דר-לי ו"הרהורים על ג'יהאד", מציעים מפלט מחשבתי ודרכי פעולה – אך ארגוני הטרור גם משתמשים באתרים כדי לגייס מתנדבים לשורותיהם. האתרים מנהלים מעקב אחרי הגולשים, ואלה המביעים עניין מיוחד בחלקי האתר המכילים מידע על הארגון ומטרותיו, ומתאימים לצרכיו – זוכים לפניה והצעה להצטרף לשורות הארגון, בעיקר אנשים צעירים שמוחם ודעתם עוד קלים לעיצוב ונוחים להשפעה.

בריגדיר-גנרל ג'ון קאסטר, שהינו קצין המודיעין האמריקני הבכיר ביותר בפיקוד המרכז (CentCom) האמריקאי האחראי על גזרות אפגניסטן ועיראק, טוען כי האינטרנט הינה הכלי היעיל ביותר להקצנת בני נוער מוסלמים והמקור החשוב ביותר לגיוס לוחמים לגזרות עיראק ואפגניסטן.

גנרל קאסטר צודק: הפעילים עצמם עושים את הדרך ומשתמשים באינטרנט כדי לפרסם עצמם ולמשוך את תשומת לבם של המגייסים. זיהאד כאליל, למשל. כאליל, סטודנט למדעי המחשב בקולומביה קולג' במיזורי, הפך לפעיל מוסלמי בקמפוס, יצר קשרים עם קבוצות קיצוניות ואף ניהל אתר אינטרנט התומך בחמאס. בזכות פעילותו העניפה ברשת, הוא משך את תשומת לבם של פעילי אל קעידה בארצות הברית – והפך לקצין רכש של הארגון: כאליל רכש עבור אל קעידה טלפונים לוויינים, מחשבים וציוד מעקב אלקטרוני וסייע בהקמת רשת התקשורת של הארגון בתחומי ארצות הברית.

טבעה של האינטרנט הוא שהיא מעניקה קול לכל אחד, וקל באמצעותה לפרסם מחשבות, רעיונות ומידע . האינטרנט מהווה סמל לחופש מחשבתי ולרוח האדם – אך את אותו הקול שמעניקה הרשת לאלה שקולם נאלם תחת משטר דיכוי, היא מעניקה גם לגורמים אפלים, אשר בסופו של יום פועלים בשם רעיונות הפוכים בתכלית מאלה שהביאו את האינטרנט לעולם.

ארגוני ביון ברחבי העולם משקיעים מאמצים באיתור אתרים כמו אלה שהצגנו כאן למעלה, אך ידיהם עמוסות עבודה, ואתרי השנאה והשטנה קשים לא פעם לאיתור וסילוק, דווקא בגלל אופיה הגלובלי והחופשי של הרשת.

קיומם של אתרים כאלה, המשרתים ארגונים טרור הוא מחיר שאין להסכין איתו ויש ללחום בו בעוז, אך גם הסמטאות האפלות, בהן דוכנים המוכרים פירות מחשבה מורעלים הן חלק משוק הרעיונות העצום של האינטרנט. למרות פירות התרעלה, עדיין סבורים אנו שהאינטרנט היא כלי בשירות החופש.

הטפילים החדשים

אתחיל דווקא מהסוף. מה זה סחר-יום (Day trading) ? אפשר בהחלט להגיד שכיום סחר יום (ובקיצור: ס"י) הוא כבר לא באופנה, אבל בשנים 2002 עד 2004 הוא היה נושא חם מאוד. ס"י הוא פשוט שיטה או אסטרטגיה למסחר בבורסה. העיקרון של השיטה הוא פשוט מאוד: אתה נכנס ויוצא באותו היום. בסוף יום המסחר אתה מוכר את כל ניירות הערך שקנית והרווח שלך הוא יומי. אין תכנון לטווח ארוך. שאלת השאלות היא כמובן איך עושים ככה כסף? הרי גם המניות היציבות ביותר יכולות ביום מסויים לאבד מערכן. אחת השיטות הנפוצות היא לעקוב אחר בתי השקעות גדולים, להבין את דפוס הפעולה שלהם ולהרוויח מעסקאות הענק שהם עושים.

לדוגמה, נניח שבית השקעות ראובן קונה בכל יום א’ בשבוע בשעה 10:00 מניות של החברה שהיתה הפעילה ביותר בשבוע החולף בסכום של עשרה מליון שקלים. עסקה גדולה שכזו משפיעה על ערך המניה של החברה ומעלה אותו באחוז וחצי. שמעון, שהוא סוחר-יום חכם, קונה בשעה 9:55 מניות של החברה במאה אלף שקלים, וב-10:05 מוכר אותן ברווח של אחוז וחצי, כלומר שמעון גזר בעשר דקות עבודה קופון נאה של 1500 שקלים. הכפילו אחוז וחצי ביום ב-22 ימי מסחר בחודש, וקיבלתם רווח חלומי של 33 אחוזים בחודש. הבנתם מה קורה פה? ברוסית זה נקרא פרזיט, ובלשון הקודש: טפיל.

כל מי שנוסע במוניות שירות (ועבדכם הנאמן נוסע די הרבה) מכיר את השיטה: מונית השירות מגיעה לתחנה, אוספת נוסעים הממתינים לאוטובוס, ושתי דקות אחרי שמונית השירות עוזבת מגיע ה”גדול” כפי שהוא מכונה בעגה של נהגי השירות. תוכנית הפעולה פה היא פשוטה: הנוסעים מכירים את לוחות הזמנים של קו האוטובוס וימתינו לו זמן קצר לפני הגיעו בתחנה. נהגי המוניות יבדקו גם הם את לוחות הזמנים ויגיעו דקות ספורות לפני ה”גדולים” לתחנה, כך שמספר הנוסעים הפוטנציאלים הוא הגדול ביותר. בנוסף לכך, נוסעים המחכים זמן רב לאוטובוס נעשים קצרי רוח, והסיכוי שיעלו על “הדבר הראשון שיביא אותם הביתה/לעבודה” גדל. שוב, הטפילות חוגגת. אגב, בניגוד לדעתו של עודד רוט, מוניות השירות עובדות רק בקווים העמוסים ביותר. בקוים הפחות עמוסים, זה פשוט לא משתלם להם.

אז מה המסקנה? שאלה טובה. אם יש סוחר-יום שהצליח לפצח את השיטה של בית השקעות, שיבושם לו ושיהנה מהכסף. הוא הרוויח אותו ביושר. גם מוניות השירות פועלות ברישיון. אבל כמו בכל מערכת יחסים של טפיל ופונדקאי, הטפיל צריך להזהר מלהרוג את מארחו, שכן אז הוא בחזקת מי שכורת את הענף עליו הוא יושב.

הצחוק יפה לבריאות?

מאת: ניב ליליאן, ניר בומס

הפעם, זה כבר לא מצחיק. סיו לאו, סאטיריקן ובלוגר סיני נדקר לפני כחודש בחדר השירותים של חנות ספרים בה הרצה. לאו, מבכירי הבלוגרים הסיניים וכתב לענייני מדע, לא היה דמות מתגרה – אבל הדברים שהוא אמר וכתב – לא התקבלו בהומור.

עד ראייה לאירוע, אמר ל"סאות'רן מטרופוליס דיילי", כי אחד מתוקפיו של לאו, שנמלטו מהמקום, אמר לו שוב ושוב: “הבאת את זה על עצמך. אתה יודע למה אנחנו עושים זאת, נכון"? ככל הנראה, לאו ידע. הבלוג המקורי שלו, ProState in Flames, נסגר בנובמבר האחרון על ידי השלטונות והוא נאלץ להעבירו לאכסניה מחוץ לגבולות סין.

אם אכן קשורים הדוקרים לשלטון הסיני, הרי שמדובר בחזרה לימים אפלים מאוד. ב-1946 נרצח וון יי-דואו, אינטלקטואל מרצה ומשורר שהביא עימו רעיונות מערביים משהותו בארצות הברית. האם השלטון הסיני חוזר לסורו מלפני 63 שנים? האם ההיסטוריה חוזרת על עצמה?

גם מקריאה של תכנים מתורגמים אוטומטית מהבלוג שלו, ניתן להסיק די בקלות מה היו תחומי העיסוק של סיו, ואולי גם למצוא הסבר מדוע נדקר: הוא הרבה לכתוב על פוליטיקה ועל יחסי הממשלה הסינית והעיתונות המתרפסת בפניה, והאבחנות האמיצות שלו, מספיק חדות כדי לשרוד את התרגום הקלוקל: “…מזה זמן רב מבוהלים אנשי התקשורת הסינית".

ומדוע שלא יהיו מבוהלים? במדינה בה מתנגדי משטר הם נרדפים, בה נעצרים אנשים ללא הליך שיפוטי באמצע הרחוב, בה עיתונאי אחר שהתבטא נגד השלטון נשפט לעשר שנות מאסר, בה מתנהלת "חומת האש הגדולה" החוסמת תכנים ורעיונות בלתי רצויים מלחדור פנימה ובה קיימת "משטרת אינטרנט", שהיא מקבילה מציאותית של משטרת מחשבות – ושבה סאטיריקן נדקר בשל עקיצותיו הדוקרניות לא פחות – אין סיבה שלא יפחדו, וכך רוצה זאת השלטון הסיני.

הסינים, כמובן, אינם היחידים. שאווישה טאקור, המנהל בלוג ואתר אינטרנט בתאילנד, מצא עצמו במכונית משטרה לפני קצת יותר מחודשיים לאחר שהוריד את ילדיו בשער בית ספרם. המהנדס בן ה 34, שכותב בלוג כתחביב הואשם בהעלבת המלך, דבר האסור על פי החוקה התאילנדית. סוכנות בלומברג מדווחת על 12 בלוגרים נוספים הנמצאים כעת בכלא התאילנדי בגין האשמות דומות.

במלזיה, הבלוגר נאט-תן, המנהל את הבלוג Jelas.info מצא עצמו גם כן מאחורי סורג ובריח לאחר שפרסם קריקטורות של סגן ראש הממשלה. הבלוג של תן, המקדם את "התנועה למלזיה טובה יותר" עצבן את הממשלה המלזית בין השאר בזכות חלקים כאלה, שם תוכלו לקרוא גם על עשרות פעילים הפוליטיים שנעצרו ללא משפט במדינה.

די'אל דין גאד, בלוגר מצרי שהחליט לכנות את נשיאו "אהוד מובארק" כביטוי לביקורת על מדיניותו כלפי עזה מצא עצמו גם הוא מאחורי סורג ובריח כאשר דיווחים על חקירתו משם כללו מידע על שימוש בשוקים חשמליים ועינויים.

דו"ח הוועדה להגנת עיתונאים
מצא שבשנת 2008 45% מהעיתונאים שנמצאים מאחורי סורג ובריח הם עיתונאי המדיה האלקטרונית, בלוגרים בעיקר. סין מחזיקה את המספר הרב ביותר של עיתונאים כאלה כאשר קובה, בורמה, אריתראה ואוזבקיסטן נמצאות אחריה.

בעקבות העלייה במספרם של הבלוגרים הנעצרים ברחבי העולם נולדה גם "יוזמת הרשת העולמית", פרויקט לשמירת חופש ההביטוי באינטרנט שנוצר על ידי ארגוני חברה אזרחית, ארגוני זכויות אדם וחברות העוסקות בתקשורת ומידע. גם הם כמונו, מקווים לסייע להבטחת חופש הביטוי ברשת שרק אמורה להיות הפתוחה ביותר בעולם.

ההתעניינות התקשורתית בסיו לאו פחתה אחרי אירוע הדקירה עצמו. למרות חתך בבטנו, לאו אינו בסכנת חיים, לפחות כרגע. ובכל זאת, צחוק בסין ובמקומות אחרים בעולם – הוא דבר מסוכן.

חלום כחול בליל חורף

ערב חמישי האחרון היה גשום למדי. אנחנו בטור המכוניות המשתרך על דרך נמיר, ומתזמנים יחד עם הרדיו ארבעים דקות לשלושה קילומטרים. הפקקים סימנו כי אנחנו עומדים לאחר להצגה "חלום ליל קיץ", אבל האיחור הישראלי כל כך של תיאטרון תמונע , הביא לכך שאפילו הקדמנו בכמה דקות.

נכנסנו רטובים למדי לחלל ההאנגר הקפוא בתיאטרון. לא הרגשתי מרוכזת במיוחד, ולכן אמרתי לנהג המשמש גם כבן זוג (ולהיפך) שינסה לזכור סצנות ולשים לב לפרטים.

לא ידעתי עד כמה הוא ייקח את בקשתי כלשונה. בצאתנו רועדים מקור בתום ההצגה הוא פרט בפני את תשומת הלב הרבה שהקדיש לפרטים הרלוונטיים הבאים: גלריית התחתונים שלבשו הדמויות הנשיות השונות, השערות מנומקות על גודל השדיים של השחקניות , ומדוע מספר תנוחות שהוצגו שם לא אפשריות כלל ועיקר.

עכשיו, מלבד הטענות המפלות מגדרית שניתן לטעון כנגדו, אחרי רגע של מחשבה הגעתי למסקנה שקיבלתי את מה שביקשתי. הוא אכן שם לב לפרטים. זהו בעצם הרעיון המרכזי של ההצגה: שימוש מרובה במיניות.

השימוש בה לא מופרך. המחזה השייקספירי טומן בחובו הרבה רמיזות מיניות ושובבות. למי שלא בקיא בפרטי העלילה, מדובר במחזה שעלילתו מתחילה באתונה ערב ההכנות לחתונת זוג, שהצלע הנשית בו מאוהבת בגבר אחר, אולם מימוש אהבתם נאסרת על ידי הדוכס. הזוג הפוחז בורח ליער על מנת לממש שם, הרחק מההתנגדויות, את אהבתו. ביער, תחת כישוף ממזרי, מתרחשת שרשרת אירועים קומיים הקשורים לאהבה ולטבעה החמקמק.

זהו סיפור על תשוקות שמקבלות ביטוי רק במקום משולח רסן כיוון שהחברה כובלת את היצר והאהבה. כמו כן במקביל לעלילות האוהבים ישנה גם עלילה משנית על הפקת מחזה על ידי גילדה מקצועית, מה שמספק הרבה רגעי הומור סלפסטיק כהלכתו, ומהווה הצצה חטופה לאופן בו התיאטרון האליזבתני הפיק מחזות חלום ליל קיץיותר מחמש מאות שנה לאחור.

את ההצגה ביימה הבמאית דפנה רובינשטיין בשיתוף פעולה עם אחותה הכוריאוגראפית מירה רובינשטיין. שיתוף הפעולה הזה הניב הצגה שהתנועה בה מושקעת מאוד. המחזה עצמו ממש דורש מיצב כזה, בשל היסוד הלא ריאליסטי של היער והפיות. אולם בהצגה בהפקת תיאטרון תמונע השמיטו, כנראה מטעמי תקציב, דמויות שאינן דמויות הליבה של המחזה, והיער על גלריית הדמויות המופיעות בו אנמי יותר, מה שמותיר את התנועה כשריד כמעט יחידי ליצירת אשליית הפנטזיה.

התנועה מלווה במוסיקה מוכרת ועכשווית על גבול הקלישאית, לה אחראי יחזקאל רז ומדגישה מאוד את הצד המיני של הדמויות: הקונספט המודגש הוא של תשוקה לא מרוסנת. העולם של ההצגה מנוהל לא מהשכל אלא מאזור החלציים.

לא הייתה לי בעיה עם הבוטות של ההצגה אם היא הייתה מצליחה לרגש או להביא לתובנות שהן מעבר לתעלול. נדמה לי אבל שההתמקדות דווקא בתנועה בוטה פספס את היופי והעידון שבמחזה, שמציע גם תפישת עולם חושית שהיא מעבר למינית גרידא.

הדמויות בהגיען ליער בעקבות כישוף שגורם להן להתאהב עד מעל לראש ביצור הראשון בו תפגוש עינם, מפתחות חשק מיני בלתי נדלה. אולם, כיוון שהדמויות בטרם הגיען ליער עוצבו כגחמניות ורוויות דחפים ותשוקות ילדותיות גם כך, לא נוצר פער בתפיסה של הקהל בין המצב בטרם הכישוף למצב בעקבות הכישוף.

כלומר אין פה "לפני ואחרי" דרמטיים. בהיעדר המתח הזה בין החיים הרגילים לבין היער, ההצגה מאבדת הרבה מן המשמעות. שהרי אם אין כבלים, מהו הטעם בשחרור?

ראויים לציון המעברים היפים בין עלילת האוהבים לעלילת המשנה, שבעיקר לקראת הסוף הצחיקה מאוד. כמו כן ניכר שיפור משמעותי באיכות ההצגה במחציתה השנייה. נקודת החוזק של ההצגה מעבר להיותה קלילה וכיפית בסופו של דבר היא המשחק. רוב השחקנים היו רב תכליתיים בהציגם יכולות תנועה וריקוד מרשימות בלי לוותר על משחק מצוין. בלט במיוחד בוירטואוזיות הגופנית שלו, כמו גם בהגשתו את הטקסט בצורה בהירה וקולחת, יובל סטוניס שמגלם את השדון פק שהוא זה שאחראי לכישופים וליצירת ה"קומדיה של טעויות". רוי מילר בתפקיד דמיטריוס ובתפקיד אחד מבעלי המלאכה המשתתפים בהעלאת מחזה מעלילת המשנה, מגלם תפקיד לא גדול – אך עושה זאת בחן ובהומור רב.

על אף הבעיות בעיקר ברמה הרעיונית, שווה בהחלט לפקוד את ההצגה. אין שום צורך בידע מוקדם וגם מי שלא נתקל במחזה מעודו, יוכל לעקוב ללא קושי, בין היתר הודות לתרגומו הקולח של אברהם עוז. מדובר בסופו של דבר, בהצגה שמדברת על נושא שאין איש שאינו מהרהר בו – רחשי הלב.

שחרר את בלוגריי

מאת: ניר בומס, ניב ליליאן

לפני שנתיים ושבועיים, עבד אל-קארים נביל סולימן מצא עצמו מאחורי סורג ובריח. בית משפט מצרי מצא את סולימן אשם ב"הפצת שנאה כלפי האיסלאם" ו"הפצת שמועות היכולות להפריע לשלווה" – שניהם שמות קוד "לפשעים" בהם מואשמים פעילים כנגד המשטר.

לפני שלוש שנים, בצל הבחירות שניסו להצטייר כחופשיות יותר במצרים, מובארק הבטיח שיסיים את הנוהל של מעצר בגין "עבירות תקשורת". מובארק גם שינה את חוק הבחירות ואפשר למועמדים להתמודד מולו. היה זה רגע של אופטימיות זהירה, אבל הוא לא נמשך זמן רב.

איימן נור, חבר פרלמנט שהחליט לרוץ לנשיאות וייסד את מפלגת המחר שזכתה לפופולריות רבה, לא הצליח להשלים את מסע הבחירות. הוא סיים את דרכו הפוליטית בכלא בגין "זיוף קולות בוחרים". מוקדם יותר השנה, ובהתאם למסורת "חופש העיתונות" החדשה של מצריים, נאסר על נור גם להמשיך ולכתוב מבין כותלי בית הכלא.

נור נמצא בחברה טובה. סולימן, הידוע גם בכינוי קארים עמאר, זכה בכבוד המפוקפק בהיותו אסיר האינטרנט הפוליטי הראשון במצרים. הוא נעצר (בפעם השניה בחייו) בשישה לנובמבר 2006 והוחזק במעצר עד לסיום משפטו בפברואר 2007, אז נשפט לארבע שנות מאסר בגין הבלוג שפתח שנתיים קודם לכן, כשהוא רק בן עשרים.

הבלוג העשיר שלו התמקד בחוויותיו כסטודנט באוניברסיטת אל-אזהר האיסלאמית, בביקורת על הממסד הדתי במצרים, על ההטפה לקיצוניות ועל תגובת הממשל, המאפשר את קיומם של כוחות המקדמים את עצמם רק על בסיס של שנאה לאחר.

כך למשל בפוסט ממאי 2007, מספר עמאר על חוויותיו מיום באוניברסיטה לאחר שאחד מהסטודנטים בה דווח כאחראי על פיגועי הטרור שהתרחשו בסיני. עמאר, שגורש מהאוניברסיטה לאחר שהממסד שם לא אהב את התבטאויותיו וחזר בכדי לאסוף עבודה שהושארה באוניברסיטה. שם נעצר, הוכה נמרצות על ידי משטרת הביטחון, והותקף באכזריות על ידי קבוצה של סטודנטים מהם נמלט בעור שיניו.

"היום ורק היום הבנתי את האמת, בדבר השילוב שבין כוחות הביטחון לכוחות הדת במצרים. למדתי על בשרי כיצד המשטר הזה חי על טרור ופחד, וכיצד קיומו מובטח על ידי קיומן של קבוצות קיצוניות ועל ידי אוניברסיטה קיצונית. המשטר הזה צריך להיעלם כמו גם האוניברסיטה הזו שאיתו", כתב.

אבל מצרים, שסגרה לא מזמן גם את פייסבוק, ועצרה כמה פעילים שהשתמשו בפלטפורמה זו על מנת לארגן הפגנה במחאה על מחירי הלחם הגואים, לא רואה בפעולותיה דבר הנוגד את מה שמוגדר מצידה כשימוש ה"נכון" במדיום האינטרנט – אותו היא מתיימרת לעודד.

מצרים אפילו הגישה בקשה לארח בתחומה את כנס האו"ם לתקשורת שיתכנס ב-2009, ודומה שבקשה זו לא נתפסת כהזויה במיוחד. לפחות לא הזויה יותר ממשטר חשוך אחר, שאירח לאחרונה את משחקי ספורט המוקדשים לרוח החופש האנושית, או תוניסיה, גם היא מפירה סדרתית של חופש ביטוי – שאירחה את הכנס הקודם.

רק לאחרונה, נחסמו כמה בלוגים שביקרו את השלטונות בתוניסיה, על רקע תסיסה חברתית בדרום המדינה. קבוצת פועלים במכרות הפוספטים, הנאבקים על שיפור תנאי המחיה שלהם שם. אחד מהם נורה בידי כוחות הביטחון, והשני התחשמל למוות במהלך השתלטות אלימה של המשטרה על מחולל כוח בו התבצרו מפגינים.

אך הבלוגוספירה, זו שמעיזה להמשיך ולהתריס נגד משטרים גם כאשר מחיר אישי כבד מוטל מנגד, לא שותקת. חבריו של עמאר הקימו את האתר freekareem.org המתעד את כתביו כערבית ובאנגלית והמרכז את המאמץ לשחרר את הבלוגר הצעיר שעוד לא מלאו לו 25. את המאמצים האלה הובילה הבלוגרית בת ה-21 אסרה אל-שאפי מבחריין.

אל שאפי, הצליחה במסגרת הקמפיין לארגן בשבוע שעבר לא פחות ב 12 הפגנות מול שגרירויות מצריות וביניהן בוושינגטון, רומא, פריס, ברלין, בוקרשט, שטוקהולם ולונדון – הספיקה בחייה הקצרים להקים כבר חמישה אתרי אינטרנט העוסקים בזכויות הבאהאיים, בנעשה בדרפור ובצעירים במזרח התיכון.

גם כאן, בישראל, קבוצת מפגינים עמדה בשבוע שעבר בשערי השגרירות המצרית, והפגינה בקריאה לשחרורו של עמאר. דומה שהייתה זו אחת ההפגנות הבודדות שהתקיימו מעולם אל מול השגרירות המצרית. מכוניות שחלפו ברחוב בזל זכו לקרוא שלטים כמו "Let my bloggers go" (על משקל "שלח את עמי") ו"בלוגריות אינה פשע".

מארגן ההפגנה, דיוויד קייס אמר כי "חירויות מסוימות הן כלל-עולמיות ועל-זמניות, כמו חופש הביטוי וחופש העיתונות. חשוב שהמערב יעמוד לצד המדוכאים במצרים". אגב, סגן הקונסול המצרי שיצא אל המפגינים, הכחיש כל ידיעה על מעצרו של סולימן.

"אתם שמאלנים?", שאל עובר אורח את המפגינים. "לא", השיבה לו אחת המפגינות. "אנחנו בסך הכל מגינים על חופש ביטוי וזכויות בסיסיות".

סולימן שמע בוודאי את הדי ההפגנות גם מבין כותלי בית הכלא. באופן אבסורדי, דווקא המעצר שנועד להשתיק את קולו, הביא את סיפורו לידיעת רבבות בעולם, והרבה מעבר למעגל הראשוני של קוראי הבלוג שלו. זהו עוד סיפור על השילוב של מחאה והתנגדות פוליטית, שנעות בין העולם הווירטואלי למציאותי, ועוד הוכחה לכך שהרשת ממשיכה להשמיע את קולה – קול שלא ניתן לכלוא בין סורגים.

פורסם לראשונה במסגרת מדור "הרשת התיכונה, בערוץ המחשבים והאינטרנט של ynet