מאת: לארה וולמן
מודעות אבל תלויות על לוחות מודעות ועמודי חשמל ברחבי העיר. אחת מהן צדה את עיני: דף גדול לבן וגופן האבל המוכר, הודיעו על לוויתם של רומיאו ויוליה. האבלים- משפחות מונטגיו וקפולט. המקום: תמונע. שונצינו 8 . תל אביב. השעה : 20:00. מתחילים בזמן.
סיפור אהבתם הבלתי אפשרית של שני המתבגרים ממשפחות עוינות על רקע ורונה, המוביל לחורבן, מוכר בדרך זו או אחרת לכל בוגר התרבות המערבית. השילוב של קרדיט לשייקספיר, העלאות חוזרות ונשנות בכל תיאטרון אפשרי, ומעבר הזוג הטראגי לאקרנים, מיצבו את המחזה בפנתיאון הקלאסיקות שגם יניבו רווחים.
ההיכרות הזו עם העלילה היא חרב פיפיות. מחד אין סכנה שמישהו בקהל לא יבין מי כאן הטוב הרע והמכוער, וילך לאיבוד בסבך אזוטרי ללא מצפן. ומאידך, הסכנה היא הנפילה אל השגור, אל המצוי, אל ה"כבר ראינו". הנאה מקלאסיקה טומנת בחובה את הגילוי מחדש, את הפרשנות וההשוואה. לפיכך, הבחירה בפרויקט כמו "שייקספיר אנפלאגד בתמונע" בכלל, והעלאת "רומיאו ויוליה" בפרט, הם לא ההימור הבטוח כמו העלאת מחזה מקור קטן, או קברט כלשהו. אמנם, האחרונים לא יביאו בהכרח הרבה קהל, אבל גם הציפיות הנרקמות מהם נמוכות יותר. אחרי מקבת' המצוין שצפיתי בו לפני שבועיים בתמונע, בהחלט הגעתי מצוידת בציפיות.
לאכזבתי, לא היה זכר למורבידיות הסרקסטית של מודעות האבל בכניסה לתיאטרון. במקומן, חולקו גלויות המסבירות מעט על ההפקה.את המחזה ביימו שלושה במאים שונים, כך נטען, בשיתוף פעולה יוצא דופן. התוכניה מבטיחה לנו סימן מעולם שנרקב ממלחמת אחים, מפוליטיקה מסואבת ושנאת חינם, הנחשפים משלוש זוויות הבימוי השונות, כשכל אחד מהבמאים מביים בדרכו חלק אחר מן המחזה.
ההפקה לא מביכה, אך גם לא מתרוממת לגבהים . הנאמר בתכניה לא תואם כלל את מה שמתרחש על הבמה בפועל: ההבטחה לא קוימה. בימוי של שלושה, כאשר כל אחד מהם מביים חלק אחר מהמחזה הוא קונספט מעניין, מה גם שמחזה כ"רומיאו ויוליה" שיכול להיות מוטה לפרשנויות למכביר, הוא קרקע פורייה למיזם כזה. כשהמתנתי להצגה שתתחיל עם כוס בירה על הבר,דמיינתי לעצמי שליש אלים וכוחני על גבול הפוליטי, שליש של טירוף אירוטי ילדותי, ושליש של מוות טעון, רווי בכוונות.
ומה קיבלנו בפועל? שלושה במאים, שני בתי אב, אהבה אחת לכידה, ללא פיצול ממשי. אינני יכולה לומר שהבחנתי במפורש ובברור מתי נטל במאי אחר את השרביט תחת רעהו. ההפקה יציבה יחסית, וידם של הבמאים דפנה רובינשטיין, טל ברנר ועידו שקד מורגשת כיד אחת המכוונת את ההתרחשויות מלמעלה, ללא קונפליקטים פנימיים של אי הסכמה. הכיוון בו צועדת ההצגה, למעט סטיות מועטות, הוא דגש על הילדותיות, הקפריזיות, הסתמיות והשיגיונות אליהם מוליכה אותנו האהבה.
הבחירה בשחקנים שמגלמים את רומיאו ויוליה רק מאששת את הילדותיות. יוליה,המגולמת בידי רינת מטטוב זעירת הגוף, היא הפתעה. השניות הראשונות לנוכחות נשית ראשונה במחזה אינן קלות לעיכול. היוליות שראינו עד כה היו מגוונות אך לכולן כמעט קו דמיון משותף- יופי חיצוני. יוליה של תמונע לעומתן, היא פרח קיר. אחרי כמה דקות מתרגלים לזה, לא בלי קושי, ומגלים שהיא עושה את מלאכתה היטב. מדגישה מניירות של נערה מאוהבת ונעה במיומנות בין הומור מניפולטיבי, לבכי הבא לידי ביטוי בנצנוץ עיניים עדין.
רומיאו לעומתה, המגולם בידי יובל סטוניס, מדגיש את הפאן הילדותי המאוהב באהבה, בפאתוס קצת מופרז, המבט שלו במקום הנכון אך הגשתו את הטקסט לא אמינה דיה. דווקא קטעי הדיאלוג בינו לבין מרקוציו (לביא זיטנר) מקנים להופעתו רובד עמוק,אפל ומקורי יותר – המטפל בחד-מיניות החבויה בין זוג החברים.
וכי מה חשוב יותר מהטקסט עצמו? השימוש בתרגומו של אברהם עוז השומר על חריזה מקצב ומשקל ,וניחוח קצת ארכאי, בתחילה נראית כמו אתגר ראוי להערכה. ככל שמתקדם המחזה ישנה שבירה גסה של הנאמנות לתרגום ומתחילה פלישתם של משפטים שלמים מהעגה היומיומית. מילים כמו ?זונה", ?זבל? ו-?כפרה", חדרו להפקה והשתלטו עליה, כשהם הופכים אותה יחד עם אלמנט הדראג לחצי פארודיה עשויה רע
המעטפת לזוג הטראגי פועלת ביעילות. שחקני המשנה מגלמים מספר דמויות לאורכה של ההצגה, יוצרים תחושה דינאמית שרק מתחזקת בסצנות הקרב המשופעות במחזה. שרון פרידמן ,"המת הסדרתי" של הפרוייקט השייקספירי (בנקו במקבת') ,מגלם את טיבלט, בן משפחת קפולט, באופן אמין ועכשווי, ,ולאחר מכן את דמותו של האציל פריס, אותו רוצים לשדך ליוליה.
לביא זיטנר, המגלם את מרקוציו ,כאילו נולד לתפקיד. מראה אליל הנוער שלו, ומיומנותו הפיזית מהווים עירוי נחוץ שלא מגיע על חשבון הדרמה והרגש. מות דמותו של מרקוציו, בקרב חסר הפשרות בין המשפחות, הוא סצנה מצוינת בה הקוטביות הזו מגיעה לשיאה. מצחיק ונוגע ללב ובעיקר מבהיר את האובדן בשנאת החינם.
ההפקה, מבחינת מרכיבי הבמה, משופעת בהומאז'ים. כמה מהם היו מקוריים אך לא הייתה כל חוקיות בשימוש בהם או משמעות מאחוריהם. שימוש טוב יותר היה שכל אחד מהבמאים יקח תחת חסותו מחווה אחרת ויטפל בה כראות עיניו. כך למשל ,דמויות הנשים במחזה, פרט ליוליה, מגולמות בידי גברים. זוהי מחווה לתיאטרון האליזבתני, בו נשים לא הורשו לשחק. ההפתעה מכך ניכרה היטב בקהל והיוותה קרקע פורייה לאתנחתאות קומיות רבות שלעיתים נפלו לסטריאוטיפ על חשבון הדרמה. מחווה נוספת הייתה לקומדיה דל ארט'ה, בדמות המסיכות המזוהות עם הסוגה (ז'אנר) שעטו חברי הכנופיות היריבות, אך סגנון המשחק לא הושפע ממאפייני הסוגה. הבמה ,עגולה כזירה, מתכתבת גם היא עם מבנה התיאטרון התקופתי ,ומשרתת את ההתרחשויות היטב.
אי הנוחות הרבה מכל נגרמת כתוצאה מהשפה, וכי מה חשוב יותר מהטקסט עצמו? השימוש בתרגומו של אברהם עוז השומר על חריזה מקצב ומשקל ,וניחוח קצת ארכאי, בתחילה נראית כמו אתגר ראוי להערכה. ככל שמתקדם המחזה ישנה שבירה גסה של הנאמנות לתרגום ומתחילה פלישתם של משפטים שלמים מהעגה היומיומית. מילים כמו "זונה", ?זבל" ו-?כפרה", חדרו להפקה והשתלטו עליה, כשהם הופכים אותה יחד עם אלמנט הדראג לחצי פארודיה עשויה רע. מוזר עוד יותר שעל גבי התכניה לא צויין שהטקסט נערך. לא בטוח שעוז היה אוהב את זה.
לסיכום, רומיאו ויוליה בגירסת תמונע, נשען על רעיון חזק, אך נופל במהמורות הטיפול הגס בטקסט ובימוי חסר מעוף. זהו בידור תאטרוני ראוי לשמו, אך בניגוד אלי – אל תבואו עם ציפיות.
מרתק ומיסטי שיוצק תוכן לבנות גורל שהן מעין מקהלה, שכל כך פסה מן העולם. הן מקבלות משמעות עכשווית, שלא לומר סקסית. 
האם היוצרים (בפועל,להבדיל מהמוצהר) אכן לא מתיימרים להביא חידוש גדול או יצירה רבת משמעות?האם אכן הם מביאים כאן סיפור לשם סיפור, אנושי בלבד שהשיבה ממנו לסדר היום, אינה מעלה או מורידה דבר, מעין "סיפור פשוט" של דייוויד לינץ' גרסת ישראל ומראש הכתוביות מסנגרות ומנמיכות ציפיות-מודיעות על היעדר יומרה לעסוק במשמעויות פוליטיות,תרבותיות וחברתיות או שמא הכתוביות אירוניות,כעוסות על כך שאירוע כגון העומד להיות מסופר נשתכח מלב, לא הזיז לאיש שבמקרה בעל חשיבות מערער שלווה שנשכח כיוון שהושתק או שהיינו עיוורים לחשיבותו?
שיא המופע הוא דווקא השיר שהוקלט למסע האיחוד של 1990 ותקליט האוסף ?נגנו עכשיו?: ?פרצופה של המדינה". שיר מחאה שנשמע גם היום רלוונטי מתמיד- בביצוע ארוך, מלא חיות ומרשים. דווקא על רקע השיר הזה, ?חצבים פורחים" שנכתב בעקבות מלחמת לבנון הקודמת ? בלט בחסרונו. ב?עוד פגישה?, דני בסן נותן לקהל לשיר בעצמו את הפזמון וחלקים נרחבים מהשיר עצמו, ובכלל נראה שבשלב זה, "תיסלם" והקהל הפכו ליחידה אחת. בסן מודה: ?אנחנו אוהבים מדי פעם לנגן ביחד?. .jpg)
5. מהציבור הרחב ? תנועת המחאה הציבורית שקמה כאן בחודשים שלאחר מכן, דיברה ברורות. עצרת של 30 אלף איש דרשה בקול צלול: