מאת: ניב ליליאן וניר בומס
צלילי הפיצוצים שוב נשמעים בעזה, ודומה שכבר קשה להבין מי יורה שם על מי ולמה. אך מעבר לפוליטיקה ארגונית שבין הפת"ח לחמאס, ישנן כתובות ברורות על חבילות ה-TNT.
בשלוש לפנות בוקר, בצל הדי הלחימה, החריד פיצוץ עז את בית קפה האינטרנט של אללה אל שאווה בעזה. הבעלים, שמיהר אל בית העסק שלו על מנת לבחון את הנזק, מצא בין ההריסות מחשב אחד פעיל, והחליט לבדוק בו את הדואר האלקטרוני שלו. שם ציפתה לו הפתעה: הודעת דואר אלקטרוני מקבוצה המתכנית "חרבות הצדק של האיסלאם", הסבירה לו כי בית הקפה פוצץ, היות והוא ודומיו "גורמים להסחת דעתו של דור שלם בנושאים אחרים שאינם הגי'האד או הפולחן". במילים אחרות, שקפה האינטרנט שלו משמש להפצת תועבה ופורנוגרפיה.
אל שאווה הוא לא היחיד. מאז חודש דצמבר, במסגרת האנרכיה השוררת ברצועה, פוצצו קבוצות קיצוניות שונות עשרות בתי קפה אינטרנט, במקביל למתקפות על חנות ספרים נוצרית ואתרים נוספים המזוהים עם תרבות המערב כגון חנויות מוזיקה ומועדוני ביליארד.
הקבוצות, אשר חוקרי המודיעין משייכים אותן באופן רופף לתנועת אל-קאעידה, מחסלות באופן שיטתי כמעט את אמצעי הקשר היחיד שיש ל-1.4 מיליון תושבי עזה עם העולם החיצון. ביניהם, סטודנטים מאוניברסיטת אל-אזהר העושים שימוש בקפה האינטרנט לצורך לימודיהם, חוקרי אקדמיה וסתם אזרחים המעונינים לשמור על קשר עם בני משפחה, להתכתב עם עמיתים-לעט ובאופן כללי ? לנהל חיי יצירה ופוריות מחשבתית מהסוג הזמין בבטחה, לכמעט כל אדם בחצי הכדור המערבי.
בניגוד למשטרים כמו איראן וסוריה המפעילות צנזורה באמצעות צווי ממשלה ואמצעי פיקוח טכנולוגיים המזכירים את משטרת המחשבות האורווליאנית, קבוצות שוליים מסוגן של "חרבות הצדק" נוקטות באמצעי צנזורה פשוט הרבה יותר: מקלות דינמיט. אך חוט השני עובר בין המשטרים האפלים לחוליות הנפץ הפונדמנטליסטיות לא פחות: הטלת אימה, פחד ורתיעה בלב האזרחים. חיתה היא הדרך הקצרה ביותר למונופול בשוק הרעיונות.
האירוניה במצב האבסורדי הזה, היא מרירה כפליים: אלה שצורכים פורנוגרפיה ברשת, בגלל הבושה והקוד הדתי המגנה זאת, יעשו זאת בדרך כלל בפרטיות הבתים לא במרחב הציבורי של בית הקפה. מכאן, שהנפגעים האמיתיים מפעילויות אלה הינם דווקא מי שידם אינה משגת למחשב או חיבור אינטרנט קבוע בביתם ? קרי סטודנטים ואוכלוסיות חסרות כיס אחרות.
הן במלחמת לבנון האחרונה והן בין קירות רצועת עזה הנצורה, ראו השנים האחרונות בלוגרים ופעילי אינטרנט אמיצים בעלי צימאון לדיאלוג עם הצד השני – כשהם אינם פוחדים לבקר גם את אלה השולטים על קשר האינטרנט שלהם. אלה, תומכי הגלובליזציה, אכן מהווים איום על כוחות הריאקציה האסלאמיים שמצידם לא בוחלים באמצעים כדי להשתיקם.
אירוניה שנייה הינה הפרדוקס בגישתם של קנאי האיסלאם לאינטרנט , כלי בו עושים הם שימוש נרחב ובכללו מתן פסקי הלכה, הפקת תשדורות וידאו ממטות אל-קאעידה ותקשורת ענפה בין פעילי טרור. כך למשל, ?בריגדות השאהיד והג'יהאד" שלחה דואר אלקטרוני בו טענה כי הוציאה להורג את אלן ג'ונסטון, כתב ה-BBC שנחטף בעזה לפני כחודשיים. אל שאווה מסביר את תאטרון האבסורד: ?"הם משתמשים באינטרנט כדי להפיץ את הבשורה שלהם, אבל מניחים שכל השאר משתמשים בו לפורנו".
הפגיעה במרחב הוירטואלי אינה רק נקודתית, ואינה רק גודעת את מטה לחמם של אל-שאווה וחבריו, מפעילי בתי קפה-אינטרנט, שזוהי פרנסתם העיקרית. ניתוקו של עורק חיים מודרני, כמו רשת האינטרנט, אינו נופל בחומרתו מפגיעה בתשתיות בסיסיות אחרות, כמו חשמל ומים. מכפלת העוצמה של פגיעה כזו היא אדירה: ניתוק הצינור הראשי המוביל רעיונות של חופש ושוויון אל תוך הרצועה הנצורה, מונע מהאכולוסייה לפקוח את עיניה ולשאוף לערכים כאלה. תחת זאת היא מוזנת רעיונית בקריאה המתמדת למלחמת קודש נגד כופרי המערב.
אל לעולם המערבי לשתוק כנגד פגיעה בסיסית הזו בחופש הביטוי. אנו, בני העולם הליברלי נוטים לשכוח זאת, אך חופש ביטוי הינו גם חופש המחשבה וחופש ההקשבה לרעיונות חדשים – חירות בסיסית שקנאי הדת נוטלים מתושבי עזה.
גם לנו, כישראלים, ישנו אינטרס מובהק שלא לנתק גם את המרחב הווירטואלי של עזה. הריסות בתי הקפה כמו גם הריסותיה של עזה בכלל, אינן מקרבות אותנו, הישראלים, לזמן של רגיעה. זאת, בזמן שהמתונים והאמיצים מן העבר האחר, נתקלים בחומה של ניתוק מאותו המרחב שהיה יכול לאפשר את ההדברות. בלא קידום של עקרונות חופש ושוויון, בלא תפוצת רעיונות ומידע חופשית דרך תשתיות תקשורת איתנות ? לבטח לא תהיה תקומה לקול המתון וגם לא שופר לשפיות.
ניר בומס הוא סגן נשיא המכון לחקר החופש במזרח התיכון
מאמר זה פרי עטנו פורסם לראשונה ב-ynet
לקרני פוסטל יש קול מרשים, שלא ברור מהיכן הוא מגיע בגוף הצנום. פוסטל ממשיכה לבדה, עם קטעי סולו של הצ'לו, המופע מסתמן כמופע מאוד אינטימי, מאוד מכונס בתוך עצמו. האווירה נטענת רק מעברים הארוכים של העוצמה בין הספנתר לצ'לו.
רק בשיר העשירי, כאשר המופע כבר עומד להסתיים, הוא לפתע מתעורר לחיים. ב"אל תעזבי את תל-אביב" מאלבומו "קדימה-אחורה", הדואטים פועלים במלוא עוזם, בביצוע מלא עוצמה ורגש. אמדרוסקי מפגין ויטרואוזיות בנגינה מקבילה על הגיטרה והפסנתר, ועוד נוקש מקצב עם הרגל, בשלב מסויים הוא דוחף את ידו לתוך תיבת הפסנתר, ומושך ישירות במיתרים. 
כאן, בניגוד לפוסטל ואמדורסקי- המופע בנוי נכונה. כבר אחרי הלהיט השני, ברור שהקהל שלהם, גם אלה שרק מחכים לשייגעצ. רק השיר השלישי הוא שיר חדש ויפה של קפלן – "כמה את יפה". מיד לאחריו מגיע עוד להיט, "מודדת", כדי לא לאבד את הקהל.
דווקא ההיסטוריונים הנוצרים יצאו במתקפה נחרצת נגד מחקרו של טואף. פרופ' להיסטוריה ומשפט בימי-הביניים באוניברסיטת טרנטו, דיאגו קואליוני, פרסם לפני שנים מחקר ביקורתי על הפרוטוקולים של המשפט שנערך ב-1475 ליהודי טרנטו. "התזה של טואף מעוותת מהבחינה ההיסטורית", כתב קואליוני. "אני חקרתי את הפרוטוקולים. אלה הם טקסטים שלא ניתן להתייחס אליהם כפשוטם, ללא ביקורת, בלתי מדעית, היאה לכמרים הישועים של ימי-הביניים… אני פרסמתי את דו"ח החקירה של החוקר המיוחד שמינה האפיפיור מטעמו, שהיווה כתב הגנה אותנטי על היהודים. איך אפשר לבוא ולהעליל, להוציא דיבה ולהציג זאת כמחקר היסטורי? אני נדהם מהמסקנות של טואף. הצעתי לו לנהוג בזהירות וניסיתי להניאו מלהסתמך על מקורות מפוקפקים מעצם טיבם" (מקור ראשון, 2.3.07).