ימי הפורים הם עדות להופעת האנטישמיות בתולדות עם ישראל. הפרנויה האנטישמית והסכנה הכרוכה בה באים לידי ביטוי ב"שבת זכור" ובתענית אסתר שלפני פורים. החג עצמו מבטא את שמחת ההצלה, הישועה והעמידה נגד האויב; אויב המסומל במסורת ובפולקלור בדמותו של המן הרשע. השנאה להמן הרשע מבטאת את שנאת השנאה, תופעה מובנת ולדעתי במידה מסוימת ? חיובית.

מה בין האשמה בפוגרום לשנאה עצמית?

ויכוח פוליטי נוקב התעורר לאחרונה סביב השאלה המוסרית הזאת. "בשם ובמלכות, ברשות ובסמכות, מתגוללים יהודי המגילה על שונאיהם ? אנשים, נשים וטף ? נוקמים בהם והורגים כ-75 אלף בני אדם", כתב מנהיג מרצ לשעבר יוסי שריד (בין שתי מגילות, "הארץ", 13.3.06). שריד מתיימר להגדיר זאת לא פחות מ"פוגרום".

"…ולאחר שהיהודים מכים באויביהם 'מכת חרב והרג ואובדן', ולאחר שהם 'עושים בשונאיהם כרצונם', הם הורגים את עשרת בני המן בן המדתא צורר היהודים ? מפרשנדתא ועד ויזתא. ממתי, בעוונותינו, אנחנו פוקדים עוון אב על בניו? מה אנחנו יודעים על בני המן שמצדיק את הוצאתם להורג?", תמה שריד.

בנושא הזה לפחות, יש הסכמה מלאה בין שריד למנהיגת מרצ שקדמה לו, שולמית אלוני. "זה חג גועלי", אומרת אלוני בראיון ל"הארץ" (2.3.07). "כל העסק הזה עם הנקמה ? הרי לא פגעו ביהודים. כל השמחה היא שהיהודים יכלו סוף-סוף להרוג בגויים".

השקפה דומה הביע לאחרונה איש התקשורת יאיר לפיד: "הייתי מחסיר את פורים (מלוח השנה היהודי). הסיפור שבו נכשלת קונספירציה אנטי-יהודית בזכות העובדה שמישהו דוחף את אחייניתו הבתולה למיטתו של מלך נואף, ובזכות זאת מקבלים היהודים אישור לבצע רצח עם ב-70 אלף בני אדם ואז משתכרים מרוב שמחה, לא מוסיף לנו יותר מדי כבוד. ליבי-ליבי לווייזתא, מה כבר יצא לנו מזה שתלינו ילד בן שש?" (Ynet, 4.2.07).

שותפו של שריד לממשלת ברק, השר לשעבר שלמה בניזרי מש"ס, מיהר להגיב במכתב למערכת (לחגוג בששון ובשמחה, "הארץ", 15.3.06):

"יוסי שריד מתהדר בהיותו מחנך ורבים אף חלקו לו שבחים על תפקודו במשרד החינוך. אבל למרות זאת, פעמים רבות אנשים כמוהו שוכחים מאין באו, לאיזה עם הם משתייכים והם הופכים את הנרדף לרודף ואת הרודף לנרדף.

"הביאו לפני מדבריו של שריד בגנות מרדכי היהודי, אסתר המלכה והעם היהודי, שעשו 'פוגרום', כדבריו, באויביהם. על שנאה עצמית שמעתי בחיי, אבל כזאת?

"העם היהודי, נרדף על ידי המן ואחשורוש, שבהחלטה של רגע החליטו להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד. ואז, בהשתדלות של מרדכי ואסתר ובעזרת ה' יתברך, אירע המהפך של 'ונהפוך הוא', אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם. קמו היהודים ביום שיועד לרצוח אותם, ביום שיועד להתרחש בו הפוגרום הגדול ביותר בהיסטוריה בכלל ובהיסטוריה של העם היהודי בפרט, והרגו את אלה שעמדו לרצוח אותם.

"האם להגנה עצמית זו ייקרא פוגרום של יהודים בגויים? האם להרג עשרת בני המן, שלדברי חז"ל היו בעלי שטנה נגד עם ישראל והרעו לאבותינו כאביהם, ייקרא 'פוקד עוון אבות'? האם שריד רוצה לשפוט את אבותינו מנקודת מבט של יהודי החי בחופש בארצו והוא בעל צבא חזק ואינו מאוים על ידי כל יושבי כדור הארץ לרוצחו נפש?

"על צורת התבטאות כזאת כבר אמרו חז"ל: 'המרחם על אכזרים, סופו שיתאכזר לרחמנים'….".

על דבריו אלה של הרב בניזרי ניתן להוסיף שתי הארות במאמר מוסגר:

ראשית, חשיבותו של נס הצלת היהודים בחג הפורים לדורות כה הרת גורל היסטורית עד כי קבע הרמב"ם שכל ספרי הנביאים וכל הכתובים בתנ"ך עתידים להתבטל לעתיד לבוא (בימות המשיח), חוץ ממגילת אסתר, "והרי היא קיימת כחמישה חומשי תורה וכהלכות תורה שבעל-פה שאינן בטלין לעולם. ואף על פי שכל זיכרון הצרות יבטל, שנאמר: 'כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעינו', ימי הפורים לא יבטלו, שנאמר: 'וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם'".

שנית, עמידת היהודים על נפשם מאויביהם בשושן ובשאר מדינות המלך, שהרגו בשונאיהם שבעים וחמישה אלף איש, "ובביזה לא שלחו את ידם". זאת, חרף רשותו המפורשת של המלך אחשוורוש: "להשמיד ולהרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם טף ונשים ושללם לבוז". כך נהגו היהודים גם בשושן כשהרגו שמונה מאות איש, "ובביזה לא שלחו את ידם" (אסתר ח, יא; ט י, טו-טז). שלוש פעמים חוזרת מגילת אסתר על ההכרזה "ובבזה לא שלחו את ידם", משום שלא האינטרסים האנוכיים עמדו לנגד עיניהם של הלוחמים היהודים באויביהם, כי אם הצלת העם וכבודו.

המוסר כמשת"פ של הרשע

"זה עתה חזרתי מביקור ברומא, שבה עמדתי לפני שער טיטוס", מספר פרופ' שלום רוזנברג, ראש החוג למחשבת ישראל ולפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, "וברקע הקוליסאום וחורבות הפורום, השער שבו האלילים חגגו את ניצחונם. גם לאחר אלפיים שנה אינני יכול למחוק את זעמי על האימפריה שהחריבה את ביתי והגלתה את אבותיי. כדי לחוות רגשות מעין אלה, לא הייתי צריך להרחיק נדוד בעידני ההיסטוריה. השואה והנאציזם קרובים אלינו הרבה יותר. זכר הגיהינום חי איתנו היום, אף אם נרצה להתעלם ממטעני התופת האורבים לפתחנו".

ואכן, עידני החושך מלמדים שאמנם "הכול שווים", אך דמו של הרוצח אדום פחות והאדם שיימצא במחתרת, "אין לו דמים". אין זו הבחנה בין יהודי לגוי, אלא בין רוצח לחף מפשע, בין מפלצת לקורבן, בין טוב לרע. את הרשע עלינו לשנוא. ונראה כי נטעה אם לא נרשה את ביטוי האמוציה היסודית הזאת ונקבור אותה מתחת לאבק של הבל הומניסטי שלא במקומו. שהרי המוסר נהפך מתוך כך למשת"פ של הרשע.

"אין מצפים מאדם להתייחס לחיי זולתו בדיוק כשם שהוא מתייחס לחייו שלו", מסביר פרופ' דוד נבון מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה וחתן פרס ישראל. "שום קוד אתי לא יצלח, אלא אם יכיר שבענייני קיום, האדם קרוב אצל עצמו. לכן אין האתיקה דורשת הקרבה ומסתפקת בהצבת סייגים לפעולותיו של אדם המגן על עצמו" ("בין אתיקה ליפי נפש", ידיעות אחרונות, 10.8.06).

בהקשר זה סבור פרופ' רוזנברג ש"האתיקה יכולה להטיף לנו אידיאלים ולדרוש על מוסריות אידיאלית מראש ההר, כשהיא מוקפת מלאכים טהורים וצחים כשלג. אולם חייבים אנו לשנן גם אתיקה אחרת, אתיקה שבדיעבד, ריאלית יותר, שמביאה בחשבון את האילוצים שבסיטואציה. אתיקה שבה האפור מרובה על הברירות והבהירות של הלבן והשחור. אתיקה שאין בה האסתטיקה של האידיאלים המרוממים את הנפש, אך המשחיתים לפעמים, באופן פרדוקסלי, את המציאות".

כך שתגובותינו העכשוויות לסיטואציות ההיסטוריות, שלעולם אינן חוזרות על עצמן במדויק, צריכה להביא בחשבון את הדיאלקטיקה ההכרחית שבהן נתון האדם והתגובה הנכונה כלפי האויב שלו. עלינו להיזהר מפונדמנטליזם אווילי, המאבן את הכתוב, אך גם להישמר מללכת שולל אחרי האידיאלים האסתטיים היורדים אלינו מהר גבוה, שפסגתו מתנשאת מעבר לאטמוספרה של המציאות ההיסטורית.

פורים שמח לכל בית ישראל.

פורסם לראשונה באתר פאזל.

מאת: ניר בומס וניב ליליאן

"בערות היא כוח" כתב ג'ורג' ארוול בספרו 1984 כשתיאר את משטרת המחשבות ששמרה רעיונות "רעים" הרחק מעיניהם של אנשים טובים. עיקרון הפעולה של "האח הגדול" פעל היטב לאורך ההיסטוריה בחיסולם של רעיונות לא רצויים שהורחקו מעיני אלה העשויים לעשות בהם שימוש. באם לא תתקיים אלטרנטיבה למחשבה או לאמונה ? המחשבה או האמונה היחידה הקיימת תהיה זו שתנצח. בוקר טוב איראן.

החלטת מועצת הביטחון בדבר הטלת סנקציות על איראן משקפת קונסנזוס ההולך ונבנה כנגד כוונותיה של איראן שכבר אינן נתפסות כתמימות. אך בעוד המערב רק החל לסגור את הגישה לאיראן על ידי סנקציות כלכליות מעוקרות – איראן הקדימה גם כאן, ולאחרונה השלימה את סגירתם של כל ערוצי התקשורת האפשריים "למערב המרושע". כך חסמה לאחרונה הממשלה האיראנית את אתר העיתון הניו-יורק טיימס, את אתר סרטוני הוידאו YouTube ואת אתר האינציקלופדה החופשית "ויקיפדיה" – הכל בהוראת משטרת המחשבות האיראנית.

בנוסף, ספקי האינטרנט האיראניים צוו להצר את רוחב הפס למהירות של 128 קילוביט/שנייה, על מנת לחסום תקשורת טלפונית על גבי האינטרנט (VOIP) ולמנוע הורדת קבצים. אם מצרפים לפעולות אלה צעדים נוספים כמו הסרת צלחות לווין, חסימה פעילה של תדרי שידור, מעצרם של בלוגרים ופעילי אופוזיציה איראנים – מתקבלת תמונה עגומה בנושא חופש הביטוי וחופש המחשבה הנגזר ממנו בממלכת השאה לשעבר.

פעולות אלה יצרו עוד יותר את צעדיהם של סטודנטים ואנשי מחקר כמו גם את שלו של פעילי האופוזיציה באיראן שבימים אלה שוב החלו להשמיע קולם.

ואם כל זה אינו מספיק, הודיע ואפא גאפאריין, ראש הסוכנות לפיתוח תקשורת באיראן, שגם הודעות SMS יהיו מעתה תחת פיקוח. עינו של "האח הגדול" פקוחה תמיד.

בציבור הישראלי נתפשת איראן כאיום בממד האסטרטגי-מיליטריסטי הצמוד, בדרך כלל, לאזכורי נשק להשמדה המונית. אך נשקה החזק ביותר של איראן, נשק הדיכוי ההמוני וחסימת זרימה חופשית של רעיונות ומחשבות, דווקא נעלם מן השיח הישראלי. השלטון האיראני אינו פועל רק לדיכוי זרמי מחשבה מערבית-ליברלית, אלא גם לייצוא המהפכה בין השאר על ידי קבוצות המוכרות לנו כדוגמת החיזבאללה. השפעותיה של איראן ניכרות בעיראק, באפריקה, בלבנון וגם קרוב אלינו, בשטחי הרשות הפלשתינית.

טאבליר תחילה

מאז המהפכה האסלאמית ב-1979 הצטיינה איראן בתעמולה (טאבליר בפרסית) אותה ראתה כערך. בזמן מלחמת איראן-עיראק נשלחו אלפי ילדים איראניים לחזית כשעל צווארם "מפתחות לגן עדן". הם נשלחו לפנות שדות מוקשים והולכו לפני חיילי הצבא כדי לפגוע במורל האויב ולהראות את נחישות העם האיראני. הנופלים, הוכרזו כשאהידים כשגמולם הובטח להם בעולם הבא. 500,000 מפתחות פלסטיק יובאו מטאיוואן למטרה זו וברבים מהם נעשה שימוש.

גם כיום, כפי שנלמד ממחקר חדש של המרכז לחקר השפעות השלום, מדברים ספרי הלימוד האיראניים על "הקרבה קולקטיבית" שתביא את הגאולה הרצויה. כך, בספר הלימוד של כיתה ח' : "פקודת הג'יהאד תינתן על ידי הוראתו של הנביא, האימאם אן המנהיג המוסלמי כך שהצבא המוסלמי יביס את צבא המתגאים (האויב האמריקני ובעלי בריתו) במלחמה קדושה ויסלול את הדרך להטפה חופשית, להתעוררות ולגאולה."

אך למרות זאת העם האיראני ? בניגוד לממשלתו ? מצטייר כפחות קיצוני או חורש רעה. ברובו, זהו עם שוחר שלום, אשר נדרס תחת שלטון דתי פנאטי, קיצוני ובדלן. רק בשבוע שעבר, למשל, ראינו את הפגנת הסטודנטים בטהרן שהצליחו, למרות האבטחה הכבדה, להעביר את המסר שאחמדיניג'ד אינו רצוי במוסד המכבד ידע והשכלה. הסטודנטים, המייצגים את רובה המכריע של אוכלוסיית איראן שהינה מתחת לגיל 30 מזוהים עם האופוזיציה הפועלת לשינוי המשטר והפיכתו לדמוקרטי יותר.

העם האיראני ?ושוב, בניגוד לממשלתו – מוצא גם את הדרכים להתקשר למדינת ישראל. איראנים רבים מגיבים מדי יום בטלפון ובדואר אלקטרוני לשידורי קול ישראל בפרסית. אתר אינטרנט חדש שנחנך על ידי הסוכנות היהודית קיבל מעל ל- 55,000 כניסות בחודש הפעולה הראשון כאשר 50% מאלה היו מאיראן (לפני שהצנזורה האיראנית "עלתה" גם על אתר זה).

"כל אזרח, אפשר להחזיקו 24 שעות ביום תחת עינה הפקוחה של המשטרה ובתחומה של התעמולה הרשמית, בעוד שאר אפיקי התקשורת סגורים. זו הפעם הראשונה בה היה אפשר לכפות לא רק ציות גמור לרצונה של המדינה, אלא אחדות דעים גמורה בכל עניין ועניין"

— ג'ורג' אורוול, 1984

הזירה האיראנית מסמלת התנגשות בין תפישות, בין פונדמנטליזם לבין ליברליזם, בין חופש מחד לדיכוי עריץ מאידך. הקרב הוא על דעת ההמון באיראן ? ולא רק בה. מלחמת התעמולה נמשכת והקרב על דעת הקהל במדינות האזור אשר האזרחים בהן עשויים להיות מושפעים לכאן או לכאן. מחד, צפויה סכנה ממשית לישראל וליציבות המשטרים השכנים,באם דגם הפעולה של החיזבאללה יועתק בהצלחה לגבולות נוספים כמו מצריים או ירדן. מאידך, ניתן לראות גם מעט קרני אור בדמותם של קולות חדשים וביקורתיים הנאמרים מעל מסכי הטלוויזיה ואתרי האינטרנט בעולם הערבי והמוסלמי.

לכן, דווקא בימים חשוכים אלה, בהם נחסמים כל ערוצי הידע והמחשבה בידי שלטונו של אחמדיניג'אד, עולה החשיבות להגיע אל העם האיראני. פעולות כמו קול ישראל בפרסית והאתר שהקימה הסוכנות היהודית ומכוון ישירות אל העם הפרסי, חייבות להימשך.

אלא שנושאים אלה נעדרו, משום מה, מדרישותיו התקציביות של שר הביטחון עמיר פרץ שבוודאי יודע שאת שידורי קול ישראל בערבית לא יכולים לקלוט אפילו בירושלים בגלל העדר משדרים, ושתקציב הנייר והדיו למדפסות הישנות של תחנת הרדיו בפרסית נגמר כבר מזמן, וחבל.

"כל אזרח, אפשר להחזיקו 24 שעות ביום תחת עינה הפקוחה של המשטרה ובתחומה של התעמולה הרשמית, בעוד שאר אפיקי התקשורת סגורים. זו הפעם הראשונה בה היה אפשר לכפות לא רק ציות גמור לרצונה של המדינה, אלא אחדות דעים גמורה בכל עניין ועניין"

החזון האורווליאני הזה, מתוך 1984, מיושם כיום הלכה למעשה באיראן. אסור לתת למשטרת המחשבות של איראן לנצח. קולו הברור והצלול של חופש הביטוי , וגם זה שלנו, חייב להמשיך ולהדהד, גם בפרבריה של טהרן.

ניר בומס הוא סגן הנשיא המרכז לחקר החופש במזרח התיכון ותלמיד מחקר באוניברסיטת חיפה.