אם יש לכם להט בעיניים ואש בעצמות, דברים ברומו של עולם (וגם שלא) שחשוב לכם לכתוב עליהם,
אם יש לכם כבוד ואהבה לעברית ויכולת לכתיבה עניינית, מעמיקה ומנומקת – אנחנו מחפשים אתכם.
אנחנו לא מציעים תגמול חומרי אולם אנו מציעים במה איכותית לכתיבה מודעת על חברה, פוליטיקה ותרבות,
עם קהל קוראים נאמן ומשובח.
נשמע לכם כמו כפפה ששווה להרים? כתבו אלינו.
שנת ריסוק. אלה צמד המילים העולות אם מנסים להסתכל לאחור ולסכם את שנת תשס"ה. השנה האחרונה התאפיינה בריסוק כולל. ריסוק של תפיסות, תובנות, קביעות ? כולן רוסקו והושלכו לפח האשפה של ההיסטוריה. אריאל שרון, האיש שפחות מכל היה צפוי לעשות מהלך כמו ההתנתקות, אבי מפעל ההתנחלויות ופטרונו הגדול עשה מהלך שהשאיר את הפרשנים פעורי פה וחסרי מילים שלא כהרגלם.
אמות המידה המוסריות נותצו אף הם. הפוליטיקאים הפכו חסרי בושה, מאוהבים בכוח לשם הכוח עצמו. קולו של העם נדם ובמקומו נשמעות רק הצרחות, הקריאות והתביעות החצופות ממרכזי המפלגות בשני צידי המפה להרס המדינה והקופה הציבורית לטובת חבורות קטנות של בעלי אינטרס. חברי הכנסת הפנו עורף לעם ושכחו את ההבנה הפשוטה ? שהם נשלחו לשם כנציגיו. בוהקם של היכלי הכוח והשררה יכולים לסנוור ודומה שאלה היושבים בהם הפכו עיוורים, אך גם קהי אוזניים לשוועה האמיתית העולה מן הרחוב.
ריסוק דומה נחווה במישור הכלכלי ? רגולטורי. כמה מענקיות המשק הופרטו ונמסרו לידיים פרטיות (אל-על, דיסקונט, בזק, תחילת המכירה של בנק לאומי). חברות שבמשך שנים זוהו עם תפיסת הלאומיות הישראלית אך גם עם כובד ההתנהלות של ענקים ממשלתיים, הפכו בשנה זו לחברות פרטיות. על פניו מדובר בברכה לצרכנים, התחרות אמורה להגביר את איכות השירות והמוצר ולהקטין את התמורה המשולמת תמורתו. אך לחזון שכזה יש מחיר: נרשמו התפתחויות מדאיגות ביחסי העבודה. כוחו של הקפיטל דומה שרק התעצם על חשבון המעמד העובד והמעמד החלש והכוח נוצל לריסוק מאבקי עובדים, לעיתים מהצודקים שבצודקים. הפערים התרחבו, אחוזי האבטלה נסקו לגובהם הגדול ביותר מאז הוחל בהגשמת החלום הציוני. האם לכך פיללנו? חברה נמדדת ביכולתה לדאוג לפיסות החלשות ביותר בשלשלת. החברה הישראלית בשנה האחרונה הפנתה עורף לשכבות אלה בזמן שאחרים התקרבו אליהן באופן המסוכן לחברה. הריסוק הכלכלי ושחיקת המעמד הבינוני לא יביא לנו דבר מלבד צער.
הריחוק גדל והתעצם בין שמאל לימין. מעבר למאזן האימה המשתק של שנות השמונים, או ההתפוררות המפלגתית שאפיינה את שנות התשעים. תוכניתו המפתיעה של שרון חשפה במלוא עוצמתו את הניגוד הבסיסי שבאמונה שבין הימין הדתי לבין השמאל והימין המתון. האמונה הקודחת שגרמה לעיתים לגלי שנאה ומעשי טירוף לעלות על גדותיהם. פיזור המסמרים, הניסיון לפוצץ בית מגורים בעיר שבה אני חי, אלה מעידים על אמונה כה יוקדת עד כדי שהיא מוכנה לקפח חיי אדם בדרך אל המטרה. ומהי המטרה? היא שתהיה לא תהיה ולבסוף הייתה גם הייתה. והארץ בערה לפרקים, אך לא ברגע האמת. המציאות הפוליטית-מדינית החדשה שנתהוותה היכתה באמונה בפניה. הציבור החרדי-לאומי נמצא בימים אלה במבוכה, בחשבון נפש, בימים נוראים. האל שהכזיב אך העם לא, ואולי זוהי עת של רצון, של פיוס, על אף הקולות המדברים על גט כריתות לחלום הציוני והגשמתו הנוכחית שפגעה בעיקרון של אי מסירת חבלי ארץ. כולי תקווה שהחלום והקיום הציוני בבטחון ובשגשוג אכן חשובים לרבים מרגבי האדמה.
בתרבות העברית דומני שאי אפשר לדבר על ריסוק, אך אפשר לדבר על סוג של פיצול. מול עשייה מקורית, חתרנית לעיתים, איכותית ופועמת באמת צמחה ועלתה תרבות בזק, ממסוחרת, בחסותם של גופי ענק המסחריים והקפיטלים שבראשם. מוצרי צריכה תרבותיים ורדודים בדמותם של "משינה" בגלגולה הסגול, רוני סופרסטאר (ומה רע בלירון דואני?), מאיה בוסקילה ותוצריה של "כוכב נולד" שעוד חודשיים יפזזו על במות היכל יד אליהו (היכל נוקיה?) כדי לבדר ולטמטם לדעת זאטוטים שישלחו את הוריהם לרכוש את המוצרים איתם הם מזוהים. בתחום הטלוויזיה, נפל הפור במכרז המשמעותי שהיה כאן השנה על עתידו של הערוץ השני לטובת הותיקות והמנוסות. האחרונות כבר עכשיו, מראות סימנים מרבי דאגה שבכוונתן לצפצף על ההבטחות הנפלאות לתרבות הישראלית שהרבו לפזר בימי המירוץ העזים. תשאלו את ארגוני היוצרים שהפגינו מחוץ לטקס האקדמיה הישראלית לקולנוע. טפח מן העשייה התרבותית, התרבות האמיתית המקורית כמו "קמע", חשפנו כאן וכולי תקווה שמשאבינו הצנועים יוכלו לתת בשנה הבאה עלינו לטובה במה נוספת לדברים הנפלאים, קורני האמת וחסרי הפשרה המתרחשים בארץ. ראוי בהקשר זה לציין שטרם הגעתי לכלל שיפוט ערכי של מיזמי-ביניים, היושבים על קו התפר בין הממוסחר לאמת, כמו שיתוף הפעולה בין "בת שבע" ורשת המלונות "ישרוטל" או כמו רננה רז, שמפרסמת תאגידים מונופוליסטיים כמו חברת החשמל, אך משתמשת בכסף הזה לא לחיי רווחה, אלא לממן את אומנות המחול שלה ולהעלות עבודות מאירות כמו "רפאים".
ומה על השנה המתחדשת? נקווה שמן הריסוק, יתאחו השברים לכלל דברים גדולים וטובים יותר ממה שהיה. כמו שריר אשר רקמותיו נקרעות רק כדי להתאחות לכלל רקמה חדשה עבה וחזקה יותר, נקווה שיעבור תהליך דומה על החברה הישראלית. שהעם יאמץ אל חיקו את הבנים האובדים מן הימין ששבו לגבולם ואלה לא יתנכרו לחיבוק. שנביט ביחד אל האופק ונחשוב כיצד ממשיכים הלאה על מנת ליצור קיום הדדי והוגן לצד שכנינו הפלסטיניים. שנלמד מחדש חמלה מהי והדבר נכון לכל האוחזים בכוח: מעצבי דעת קהל למיניהם, הקפיטלים האוחזים בכוח הכלכלי ובעיקר, אלה האוחזים בכוח הפוליטי. מן הראוי שיקבלו השנה תזכורת כואבת מאלה שהעניקו להם אותו ובכוחם ליטול אותו בחזרה אם רק ירצו ויתאחדו לשם כך. הכוח טמון בידיהם של ההמונים, בידי, בידיכם. שנת תשס"ו היא שנה לשסות את הכוח הזה באלה הראויים להרגיש את נחת זרועו, שהשחיתות הפכה את ליבם ללב אבן. להחזיר להם את הבושה שאבדה במעשיהם חסרי התום.
זהו גם כוח גדול ובוהק של עשייה, של יצירה וגידול בהבנת האחר. עלינו לעשות בו שימוש ולא רק שיפה שעה אחת קודם, אלא שהזמן שטוב ביותר הוא עכשיו והמקום הטוב ביותר הוא כאן. חוזה המדינה אמר "אם תרצו אין זו אגדה". לי הקטן נותר רק להנהן בהסכמה.
בגלגולה המודרני של התנועה הרוויזיוניסטית דומה כי קמה ממשיכת דרך לפלג הקיצוני משנות ה-30 של המאה הקודמת: במפלגת "הליכוד" קמה "ברית בריונים" חדשה. חבריה אולי עשויים להתהדר בהשוואה, אלא שנוצות אלו אינן להם. הקשר הנמתח ביניהן מכיל בעיקר תפיסה דומה ונוקשה כלפי האוכלוסיה הערבית בארץ, אך המהות שונה בהרבה. ברית הבריונים ההיסטורית התמקדה בפעולות מחאה תקיפות אך בלתי אלימות כגון ארגון ההפגנה כנגד סגן שר המושבות הבריטי, ד"ר שילס והסרת דגלי המפלגה הנאצית מעל בניין הקונסוליה הגרמנית, עד שהואשמו שלא בכפם ברצח ארלוזרוב. ברית הבריונים החדשה נאמנה לשמה הרבה יותר: היא אכן ברית של בריונים. פוליטיים. הבריונים ההיסטוריים נקטו בגישה כוחנית כלפי הערבים וכלפי המנדט הבריטי ואילו הבריונים החדשים נוקטים בגישה כוחנית כלפי כל הסובב אותם. אנשים כישראל כ"ץ, הזכור מאירועי ביתן 28, דרדקים רעשניים ותאבי כותרות כגילה גמליאל וגלעד ארדן, יחיאל "הערבים הם תולעים" חזן, אהוד יתום שהוכיח כי הוא מסוגל לרוצץ ראשי אויביו באבנים ואיתם גם גדעון סער הבאים בכוחנות, בחוצפה, בעזות מצח ופנים לז'בוטינסקי שלהם באומרם ? "גם אם תודח, אנו תובעים ממך להישאר", כמו רוצים לכבול אותו בשלשלאות אל הדרך. זאת בניגוד גמור לנשמת אפה של הדמוקרטיה, בה איש חופשי לעשות כדרכו, ודאי לפרוש לדרך פוליטית חדשה משעה שאנשי סיעתו עצמם הצביעו לו על הדלת.
הבדל מהותי נוסף הוא האידיאולוגיה ככוח מניע. עיניו הרושפות ונאומיו חוצבי הלהבות של ד"ר עוזי לנדאו הם אולי הד למחוייבות הרעיונית האמיצה של אב"א אחימאיר ומשה סגל אך מה על השאר? השאר, הרעיוניות היא אך עלה תאנה לכוונותיהם האמיתיות: תאוות הכוח, הרעב לשלטון ומנעמיו, לג'ובים ולחמס המתמשך של קופת הציבור. ברית הבריונים הפוליטית שמורכבת גם מאנשי "מנהיגות יהודית" שנושאים עיניהם בהערצה אל הברית הקודמת, צמאה לכל אלה גם על חשבון הרס המדינה וטובת הציבור. מלבד שוליים נדהמים פני הברית הם פני "הליכוד" דהיום ? קודם מה שטוב לנו ולחברי המרכז, אחר כך מה שטוב למפלגה ובמקום שלישי רחוק מאחור טובת עם ישראל והמדינה. דוגמאות לא חסרות: המינויים במשרד החקלאות, ההצבעות הכפולות על תקציב המדינה, חוק הג'ובים שארדן וסער הם הוריו מולידיו והדוגמא הנפלאה מכל ? ההצעה לגיוס רוב בכנסת על חודו של קול, על מנת להשהות קיום הבחירות ולמנוע מהעם את האפשרות להשמיע את קולו אחרי אחד המהלכים המשמעותיים, הכואבים והשנויים ביותר במחלוקת בהיסטוריה של מדינת ישראל, מעשה שהוא בבחינת "הרצחת (פוליטית) וגם ירשת".
עצובה היא דרכה של ברית הבריונים המודרנית במוטטה עליה ובקורעה לגזרים את ביתה האידיאולוגי ואפשר שמן הצדק שכך תיקרא מפלגת הימין החדשה בראשות בנימין נתניהו. נקנח בהבדל אחרון שהוא אולי נחמא פורתא: אם "ברית הבריונים" ההיסטורית יכלה להתגאות בשירתו המפוארת של אורי צבי גרינברג, הרי שזו הנוכחית תיאלץ להסתפק בהדר הליריקה מאת אריאל זילבר.
בעיבוד המפתיע מאוד לטובה של סטיבן ספילברג ל"מלחמת העולמות", מצליח הבמאי הגדול, שבדרך כלל חתום על סרטים לכל המשפחה, להעביר במלוא עוצמתה האיומה את התחושה של פלישה אמיתית מהחלל, כפי שזאת הייתה מצטיירת מבעד לעיניו של אדם מן הישוב. הפלישה בסרט פתאומית, מלאת עוצמה וחסרת רחמים ? ספילברג, ממש כמו ה.ג. וולס ביצירה המקורית, לא טורח כלל להציג את נקודת המבט של החייזרים ? כך שמנקודת מבטו של הצופה בסרט, כמו מזו של הדמויות, הפלישה היא שרירותית ממש כמו אסון טבע, והפולשים, לפחות בחלקו הראשון של הסרט, הינם מכונות חסרות פנים.
הפלישה בסרט מוצגת תמיד מ"למטה" ? שכחו מפיצוצים כירורגיים של בניינים בסגנון "היום השלישי". ההרג ב"מלחמת העולמות", בין אם בשריפה מ"קרני המוות" של הפולשים ובין אם כתוצאה של היסטריה המונית ומאבקי הישרדות – מציאותי עד אימה. התנהגותם של בני האדם בסרט היא בהתאם: הדמויות בסרט מבוהלות, מתרוצצות כעכברים לכודים במבוך, ובעיקר עושות כל מה שניתן למען שרידתם האישית ושרידת בני משפחתם. גם אלו מהן שמוכנות להגיש סיוע לזולת עושות זאת כל עוד פעולותיהן לא מתנגשות עם יצר ההשרדות הבסיסי שלהן. הדמות הראשית בסרט, אותה מגלם טום קרוז, לא מהססת לבצע כמה החלטות אשר עשויות היו להתפרש כ"לא מוסריות", אפילו כאלו שגורמות ישירות למותם של אחרים, על מנת להציל אותו ואת בתו ? ממש כפי שאנשים אחרים בסרט לא מהססים לסכן אותו ואת בתו במטרה להגדיל את סיכויי שרידתם. גיבורים לא תמצאו בסרט הזה. גם החיילים שנלחמים מלחמה חסרת תקווה בפלישה הם יותר רובוטים צייתנים מאשר לוחמים אמיצים, וגם ה"גיבור", לפחות בחלקו הראשון של הסרט, הוא עוד דמות מתרוצצת שהמצלמה מכוונת במקרה אליו במקום לכל אחד אחר מהאנשים האחרים ברחוב.
ובכל זאת, הסרט אינו חף מטעויות – סמכו על ספילברג כשזה מגיע לסופים גרועים (וזה גם הזמן לאלו מביניכם שטרם צפו בסרט לדלג פיסקה). זה מתחיל בסצינה הארוכה והמיותרת שמציגה את החייזרים בגופם ופוגעת בלא מעט מההילה המיסתורית סביבם (כמעט ציפיתי שיתחילו כל רגע לגעגע כמו החייזרים המשעשעים ב"פלישה ממאדים" של טים ברטון), ממשיך בגילוי גבורה פתאומי של גיבורנו (שלמרבה המזל נועד אף הוא להציל אותו ואת בתו ולא חס וחלילה להציל את האנושות) ומסתיים ביריקה של ספילברג בפרצופו של קו העלילה שלו עצמו לטובת הדרמה המשפחתית סוחטת הדמעות. ועדיין, מצליח חלקו הראשון של "מלחמת העולמות" ליצור רושם טוב מספיק על מנת להפוך אותו לסרט טוב עם סוף גרוע (בניגוד, למשל, ל"אינטליגנציה מלאכותית" שייזכר תמיד כסוף גרוע, עם קצת סרט לפניו).
והנה השבוע, בעודי צופה בחדשות על הסופה בניו אורלינס שודר לפתע קטע קצר מראיון עם מושלת לואיזיאנה, קטלין בלנקו, שנשאלה אודות המהומה והבזיזות בעיר הנטושה. תגובתה הייתה כל כך מנותקת מהמציאות, כל כך סוריאליסטית, שמצאתי את עצמי תר אחר הציטוט ברשת במשך כרבע שעה, רק על מנת להיות בטוח שאכן שמיעתי לא הטעתה אותי. בתרגום חופשי אמרה הגברת בלנקו כך: "מה שמכעיס אותי יותר מכל, הוא שאסונות נוטים להוציא את הטוב שבבני האדם, וזה גם מה שציפינו לראות, אך האסון הוציא את הגרוע ביותר".
ואם אתם מוצאים את עצמכם מהנהנים עם הראש בהסכמה, הרי שכנראה גם אתם, ממש כמו הגברת בלנקו, סובלים מתסמונת ברוקהיימר, תוצר שטיפת מוח הוליוודית ארוכת שנים. זאת עיוותה את תודעתה של המושלת המסכנה עד כדי כך שהיא מאמינה כי בכל אדם מסתתר גיבור קטן המחכה להתגלות, בהינתן אסון גדול מספיק. לעזאזל, תן אפילו לחבורה של כורים (או לטייס חיל אוויר ומדען-טכנאי כבלים יהודי, בגרסת רולנד אמריך של התסמונת) את המפתחות לגורל כדור הארץ ותראה איך הם אצים רצים להציל את האנושות.
אלא שבני אדם, גם באסונות גדולים, מתנהגים ממש כבני אדם ? בהבדל הקטן שעצם קיומם כעת מונח על הכף. אלו יברחו, יתחבאו וכן, גם יגנבו או אפילו ירצחו על מנת לשפר את סיכוייהם לשרוד. כל זאת תקף על אחת כמה וכמה בתנאים שיצרה הסופה "קתרינה", כאשר האסון משאיר עשרות אלפי אנשים חסרי כל, כאשר התגובה העלובה של הרשויות לאסון המתקרב ערערה עוד יותר את האמון המועט שיש לתושבי השכונות העניות של העיר ברשויות, כאשר שלטון החוק מתערער ומתפורר, כאשר ברור כי "מה שלא אבזוז אני, יבזוז אחר", כאשר הקיום הפיזי, ובוודאי הכלכלי, ביום המחר מוטל בספק. בתנאים הללו ברור כי לא מעטים מבין אזרחיה שומרי החוק של ניו-אורלינס, ובוודאי מבין אלו מביניהם שגם לפני האסון חיו מצדו השני של החוק, מוצאים את עצמם גונבים מכל הבא ליד על מנת לשפר, אפילו במעט, את סיכויי ההשרדות שלהם.
אמנם באיזור האסון ישנם גם גיבורים – המחלצים, המתנדבים ואלו שזאת עבודתם, עושים כתמיד מלאכת קודש – אלא שזאת לא אותה הירואיות הוליוודית דביקה ופוטוגנית אלא פשוט עבודת הצלה שגרתית, שמבצעים אנשים שאינם נפגעי האסון ולכן יש להם את הזכות להעניק סיוע לאחרים במקום להלחם על חייהם. הרהור נוסף: אולי הבעיה איננה עם התאוריות החברתיות מבית מדרשם של ברוקהיימר ואמריך, אלא פשוט עם התנאים החברתיים באזור האסון? שכן כדי להציל את המצב, אליבא דברוקהיימר, יש צורך בצוות רב-גזעי, ואילו מרבית הניצולים בניו-אורלינס, כידוע, משתייכים לגזע אחד בלבד.
במידה והגברת בלנקו ושאר צופי ערוץ החדשות של FOX מצפים להתגלות פתאומית של גבורה אנושית מתוך האסון, לחזרה בתשובה של כל החוטאים ולאיחוד כל בני האדם אל מול פני הסערה, הרי שאין מנוס מלשלוח אותה לצפות ב"מלחמת העולמות" (עדיף תוך ניכוי השליש האחרון), ולהזכיר לה שמן הראוי שלא תשפוט אנשים שהיא רחוקה מאוד מלהיות בנעליהם, בייחוד כשהן מלאות מים.
!Violence is going to ensue
.Capt. Malcolm Reynolds – –
כמה סדרות טלויזיה שגררו בעקבותיהן סרט קולנוע אתם מכירים? הנה רשימה קצרה וחלקית ביותר שחשבתי עליה: מיסטר בין, סאות' פארק, משפחת אדמס, משפחת קדמוני, משימה בלתי אפשרית, צבי הנינג'ה , המלאכיות של צ'רלי, סטארסקי והאצ', תיקים באפלה, רצח מאדום לשחור, מסע בין כוכבים, המלאך. מה משותף לסדרות אלו? כולן היו בשעתן סדרות מצליחות, ומפיקי הוליווד, אנשי עסקים טהורים שאומנות לשמה מעניינת אותם כקליפת השום (או כשלג דאשתקד ? בחרו את הקלישאה המתאימה לכם) אך כסף גדול כן מעניין אותם (אפילו מאוד), קיוו כי סרט הקולנוע ימשיך את קו ההצלחה של הסדרה והסיכון הכספי הוא נמוך. ועכשיו, חשבו על סרטי קולנוע המבוססים על סדרות שלא הצליחו. אני לא הצלחתי לחשוב על אף אחת. אז מה גורם ליוצר של סדרה שאפילו לא הצליחה לשרוד עונה שלמה אחת לייצר סרט קולנוע? ננסה להבין מייד.
ג'וס ויידון, יוצר הסדרות באפי: ציידת הערפדים וְ אנג'ל,כותב תסריטים מוכשר ומוערך שכתב בין היתר את התסריטים ל-צעצוע של סיפור ו-הנוסע השמיני: התחייה, פנה ליצירת סדרת טלויזיה חדשה: Firefly.
ויידון הגדיר את הסדרה כ"מערבון בחלל" ? סוסים, אקדחי תופי ישנים, עדרי בקר שועטים, רכבות מעלות עשן החוצות מדבריות ומגפי רכיבה דהויים עם דוקרן מתגלגל בעקביהם, ניצבים זה בצד זה עם חלליות, לייזרים ומסעות בין גלקסיות. איך נוצר העתיד רווי הניגודים הזה? כ-500 שנים בעתיד, מלחמה מתמשכת ועקובה מדם בין השלטון המרכזי, ה Alliance, לבין כוחות מורדים, ה Independents, מסתיימת בניצחון הממסד. המורדים המובסים נודדים אל הכוכבים החיצוניים, ויוצרים בשולי הגלקסיה עולם הדומה למערב הפרוע: כפרים עניים, עיירות כורים, שודדים חסרי רחמים, נוודים, וכל זאת באי סדר מוחלט וחסר חוק. בתוך המציאות המורכבת הזו מנסה גיבור הסדרה, קפטן מלקולם "מאל" ריינולדס, מפקד החללית "שלווה", חללית מטען ישנה מדגם Firefly, ביחד עם חברי צוותו לשרוד, והם לא מושכים ידם ממשימות מלוכלכות ולא חוקיות. מיד בתחילת הסדרה מצטרפים אל צוות הספינה אח ואחות הבורחים מן החוק וכומר, שהבקיאות שלו בכלי נשק וטקטיקות לחימה מעידה כי רב הנסתר אצלו על הנגלה. יחד, אנשי הצוות והנוסעים משייטים בחלל ומנסים, בתוך הכאוס המוסרי, לעשות את הדבר הנכון.
יצירתו של ויידון מאופיינת בעלילה משובחת, יחסים מורכבים בין דמויות, דיאלוגים מהנים ושנונים, הומור ציני ודק וקורטוב מיניות ? בדיוק במינון הראוי, שהם המרכיבים הנדרשים להפוך כל יצירה שהיא, בין אם היא סדרת מדע בדיוני, קומדיית מצבים אמריקאית טיפוסית (לא ציינתי שויידון כתב פרקים של רוזאן) או סרט קולנוע באורך מלא לאגדה. Firefly בנוייה בדיוק ממרכיבים אלו, וטיב החומרים משובח באופן מיוחד.
ויידון כבר מזמן זכה למעמד של אליל תרבות. לבנאדם יש מועדוני מעריצים מבת ים ועד אוקלהומה כשהוא עוקף במהירות מסחררת מועדוני מעריצים אחרים ומאכיל אותם אבק. כשהוא מכריז על סדרה חדשה ? הצלחתהּ כמעט מובטחת. אבל רשת פוקס האמריקנית, מסיבה לא ברורה, החליטה לקבור את Firefly בדמי ימיהּ. ה"וייה דולורוזה" שעברה הסדרה התחילה בחוסר שביעות רצון של פוקס מפרק הפתיחה, הפיילוט, בטענה שאין בו מספיק אקשן. אנשי פוקס דרשו מויידון לכתוב פרק פתיחה חדש בלוח זמנים קצר ביותר, ולמרות שמדובר כאן באשף תסריטים, אין לצפות כי פרק שנכתב ביומיים יהיה שווה ערך לפרק המקורי שנכתב בזמן ארוך יותר והרבה פחות לחץ. התחנה הבאה בדרך הייסורים היתה שעת שידור בעייתית ? ערב שבת, בדיוק הזמן בו קהל היעד של התוכנית יוצא לבלות. תוסיפו על זה הפסקה של חמישה חודשים(!!) בשידור הפרקים, ותקבלו סדרה עמוק עמוק באדמה.
ברם, למרות שפוקס ייחלו לכך בכל ליבם, זה לא היה סופה של הגחלילית. עם צאת ה DVD של העונה הראשונה, שכלל גם 3 פרקים שכלל לא שודרו זכתה הסדרה לעדנה מחודשת. למעלה מ 200,000 עותקים של העונה המלאה נמכרו בארבעת החודשים הראשונים של ההפצה, ובחודש יוני האחרון, כשנה וחצי לאחר ההוצאה, עלו מכירות ה DVD למשבצת המקום השני ברשימת המכירות הגבוהות ביותר ב Amazon. צפייה חוזרת בפרקים גילתה את הגאונות הטמונה בהם והדרישה לדעת מה עלה בגורלם של חברי ה Serenity הלכה והעצימה. עולם הטלויזיה רחש בכמרקחה. אתרי האינטרנט התמלאו בדרישות להמשך הסדרה כאשר הכעס והקצף מופנים אל פוקס. מעודד מההצלחה המפתיעה פנה ויידון אל המסך הגדול והחליט כי הוא יביים שם את המשך עלילותיהם של קפטן ריינולדס וחבריו.
ההצלחה של ההקרנות המוקדמות של סרט הקולנוע שייצר ויידון, שנקרא בפשטות Serenity, היתה חסרת תקדים. הכרטיסים ל 35 ההקרנות הראשונות נמכרו בתוך שעות, חלקם אפילו בתוך דקות בודדות. רבים מן הכרטיסים מצאו את דרכם ל eBay ונמכרו במחירים שערוריתיים, כשהספסרים גוזרים קופון שמן. הסרט נחל הצלחה רבה גם בקרב מבקרי הקולנוע בני המזל שזכו להגיע להקרנות המוקדמות. נדמה, לפחות בשלב זה, כי האמת והצדק נצחו, והתחושה הטובה כי העקשנות, הדבקות באיכות ללא פשרות והנאמנות לקהל מחממת הלב השתלמו, כמו בסרט הוליוודי טיפוסי.
בסוף החודש (ספטמבר), מתחילות ההקרנות המסחריות של Serenity בארה"ב. אם נשפוט על פי הרעש התקשורתי סביבו ועל פי הצלחת ההקרנות המוקדמות, הרי שהסרט צפוי להיות להיט. ועכשיו צפות ועולות השאלות החשובות באמת: האם אכן התחזיות יתממשו והסרט ישבור קופות? האם פוקס יאכלו את הכובע? האם רשת טלויזיה אחרת תרכב על גלי ההצלחה ותזמין את ווידון להחיות את הגחלילית על המסך הקטן?
בנתיים העובדות בשטח מדברות בעד עצמן: אולפני יוניברסל כבר הזמינו שני סרטי Serenity נוספים, וְוויידון כבר הוחתם כבמאי על גירסת המסך הגדול לסדרה "אשת חייל" (Wonder Woman), מה שמאוד מפתה להשיב על השאלה השנייה שהועלתה: "כן, הם יאכלו. ולאט, כדי שירגישו טוב טוב את הגושים יורדים להם בגרון".