למעבר למאמר הקישו כאן
ציוני בגרות
להגיב
dEUS ? Pocket Revolution
שלושת האלבומים הראשונים של dEUS דומים במקצת לביקור בפארק שעשועים ? תמורת 80 שקל מכספך תזכה לבלות את רוב זמנך בעמידה בתור, סיבובים על מתקנים משמימים והתחמקות מילדים צווחניים ? אלא שבאותו הרגע שבו רכבת ההרים מגיעה לשיא תאוצתה, דבר מאלה אינו משנה. מילת המפתח כאן היא יצירתיות ? dEUS הייתה להקה (או שיש להגיד אומן, שכן טום ברמן הוא החבר הקבוע היחיד בהרכב) שלא מפסיקה לנסות להפתיע, לחדש וליצור שילובים מעניינים תוך התעקשות מתמדת שלא לדרוך במקום. כדרכם של ניסויים, אלו לא תמיד עולים יפה ? ואכן לא מעט שירים בינוניים ורגעים מתים נכללים באלבומים הללו. אלא שבאותו הרגע שרכבת ההרים של ברמן מגיעה לשיא תאוצתה, ואני מוצא את עצמי מטפס על התקרה ברגע המפגש בין הקלידים לגיטרות של "Fell off the floor, man" או שוכב על המיטה עם אגרוף בפי עם הבית האחרון של "Sister Dew" ? כל אלו הופכים לזיכרון רחוק.
בניגוד לדעה המקובלת במדינה מזרח תיכונית קטנה שכתבי המוזיקה שלה נטו הערצה חסרת גבולות ללהקה, dEUS מעולם לא הייתה אחד מהשמות הגדולים במוזיקה העולמית, גם לא בתוך הסצנה ה"אלטרנטיבית" של אותה התקופה. הלהקה, שלא הצליחה לצלוח מסחרית את האוקיינוס האטלנטי, נאלצה להסתפק בהצלחה מסחרית חלקית ברחבי אירופה ? וסביר להניח שגם "Pocket Revolution", האלבום אותו הוציאה הלהקה בספטמבר השנה, אחרי שש שנות שתיקה שהפכו גם אותה לזיכרון רחוק, לא יביא ללהקה את המעמד וההצלחה המגיעים לה. אלא שבישראל עדיין זוכרים ללהקה את חסד נעוריה, וכתבי המוזיקה ארצנו התנפלו על האלבום כמוצאי שלל רב, כשרוב הביקורות, חיוביות ברובן, עשו שימוש במונח "בוגר" בבואם לתאר את האלבום.
הנה סוד קטן של מבקרי מוזיקה ? "בוגר" הוא לעיתים רחוקות מחמאה לאלבום, בוודאי שלא לאלבום של להקה יצירתית כמו dEUS. ואכן, כצפוי, האזנה לאלבום מגלה שהרבה מן היצירתיות של טום ברמן נפלה קורבן לאותה "בגרות". לא שמדובר באלבום רע ? כלל וכלל לא. כמו כל אלבום של הלהקה ניתן למצוא פה שירים מצויינים (כמו "Bad Timing" הסוחף, "7 Days, 7 weeks" המרגש, ושיר הנושא הנפלא) לצד שירים חלשים (כמו "If you don't get what you want" המיותר ו"What we talk about" הכמעט מביך). אלא שאלבום של dEUS לא צריך להימדד על פי האיכות הממוצעת של השירים המופיעים בו (מדד בו "Pocket Revolution" עומד בצורה מכובדת בין אלבומיה הקודמים), אלא בעיקר על פי רגעי השיא שלו ? ואלו נדמים מעטים ועמומים מדי בגלגולה הנוכחי של הלהקה, ומתקשים להתמודד עם אלו שיצרה בשנות ה-90.
אולי המייצג מכל השירים באלבום הוא האחרון שבהם, Nothing Really Ends, שהספיק כבר להופיע באוסף הסינגלים המצוין של הלהקה שיצא לפני שלוש שנים, שיר אהבה נפלא שהוא בו זמנית אחד השירים המקסימים ביותר שהוציאה הלהקה מעולם ? אך גם אחד הפחות יצירתיים שבהם, סיום ראוי לאלבום שדומה יותר לטיול בפארק מאשר לביקור בלונה פארק. לא שיש רע בטיול בפארק ? אבל בינינו, לא הייתם מעדיפים סיבוב נוסף על רכבת ההרים?
Eels ? Blinking Lights And Other Revelations
ביני לבין האלבום מונחת שכבת הגנה דקה עשוייה פלסטיק נצמד. קריעתה היא מעין חתימה על חוזה ביני לבינו ? צירופו הרשמי לאוסף האלבומים שלי והתחייבות שלי לשריין לו מקום על המדף ובעיקר מקום ברשימת ההשמעה שלי, לפחות עד השלב שבו אגבש את דעתי הסופית לגביו.
לכאורה לא מדובר בהתחייבות. הרי הדיסק נרכש מלכתחילה על מנת להאזין לו, מדוע שארצה להימנע מכך? אלא במסגרת הזמן המועט מדי שאני מסוגל להקדיש להאזנה למוזיקה, הדחף הראשוני הוא להאזין שוב למשהו מוכר, לחזור להנאות ישנות על פני המלאכה המתישה של ברירת אלבומים חדשים ושל ברירת אהבות חדשות בתוך ערימת אכזבות בלתי נמנעות. הדבר תקף כפליים כשמדובר באלבום החדש והכפול של Eels, הלא הם E, הלא הוא מרק אוורט, נער הפוסטר של המוות בתוך המשפחה. מה הפלא שחודש לאחר שנקנה, עוד ישב האלבום על השולחן באריזתו המקורית, מפזר הבטחות על ילדות עשוקה, התאבדות וגסיסה מסרטן.
ההסכמה הביקורתית סביב הקריירה המוזיקלית של ה-Eels מתחילה ומסתיימת ב"Electro Shock Blues", אלבומו השני מ-1998, ללא ספק האלבום הטוב ביותר בקריירה של E. אלבום שהוא מסע מופלא בין התחנות בחייו של E ובראשן התאבדותה של אחותו חולת הנפש. תחילתו עצבות אינסופית וסיומו מפוכח ומלא תקווה. אלא שאף אלבום של ה-Eels מאז לא זכה לאותה הכרה ? ובעוד מעריציו של E המשיכו לטעון כי אלו מהווים המשך ראוי, גם אם לא שווה ערך, ל?Electro Shock Blues?, הרי שיחס רוב הביקורות אליהם נע בין אכזבה מתונה לקטילה חסרת רחמים. אני, לעומת זאת, מצאתי את עצמי בקבוצה שלישית ? זאת שלא הקדישה תשומת לב רבה ל-Eels מאז ?Electro Shock Blues?, אולי סתם מחוסר זמן, ואולי בגלל התחושה שההשוואה ליצירת המופת הזאת תגרום לכל אלבום שלו להידמות כאכזבה עצומה.
אלא שבמקרה של ?Blinking lights and Other revelations? הפיתוי היה פשוט חזק מדי. אלבום כפול שבו E חוזר להתמודד עם השדים של עברו, ילדותו האומללה בצל אביו הגאון, התאבדותה של אחותו ומותם בטרם עת של הוריו, שאף התקבל בחמימות יחסית על ידי הביקורות. ובכל זאת, חודש וחצי לאחר שנקנה, ושבועיים לאחר שהקשבתי לו לראשונה, מסתמן האלבום כאכזבה לה ציפיתי.
הסיבה הראשונה לכישלון של ?Blinking Lights? הוא הפורמט. החישוב הוא פשוט: מחומר של אלבום בודד שהוא יצירת מופת, ניתן להכין אלבום כפול מצוין, מאלבום בודד מצוין ניתן להכין אלבום כפול טוב ומאלבום בודד טוב ? אלבום כפול בינוני. מעטים הם האלבומים שמצדיקים את הוצאתם על גבי צמד תקליטורים ו?Blinking Lights? אינו אחד מהם ? כמעט כל שיר מצוין (ויש לא מעט כאלה) טובע בשניים עד שלושה שירים בינוניים (וכאלה יש עוד יותר) ובעודף קטעים אינסטרומנטליים מיותרים שהיו בוודאי מוצאים את דרכם מחוץ לאלבום בפורמט מצומצם יותר.
שתי נקודות חוזק עיקריות שמורות ל-E, האחת היא היכולת לחבר את המוזיקה העליזה והקלילה ביותר לטקסטים ציניים/דכאוניים ולעיתים אף מרגשים, השנייה היא היכולת לתאר כמה מהנושאים הכי שחוקים ונדושים, כמו אהבה, מוות או דיכאון, בצורה שמעניקה למאזין זווית ראיה חדשה, לעיתים מרגשת, אודותם. בעוד שהנקודה הראשונה נשמרת גם ב-?Blinking Lights? עם כמה שירים מהנים ומעוררי מחשבה באותו זמן (?Trouble With Dreams? ?Hey man (now you?re really living?), הרי שבנקודה השנייה ההצלחה של E חלקית ביותר. לצד הרבה טקסטים בנאליים, יש באלבום גם הרבה טקסטים טובים (בעיקר בחלקו השני) וגם כמה מרגשים (?I?m Going to Stop pretending that I didn?t break your heart?) ? אבל אף לא רגע אחד בלתי נשכח ? כזה שתופס בגרון ולא מרפה. אלבומו האישי ביותר של E מזה שנים, למרות שיש בו הרבה יופי והרבה כאב, לא הצליח לגרום לי להתרגש מחדש מסיפורו של האיש שנקרא E.
אלא שתחושת האכזבה מ?Blinking Lights? לא נובע רק מחולשתו היחסית , אלא גם, ואולי בעיקר מהשוואתו ל"Elctro Shock Blues". לא רק בגלל שהאחרון הוא אלבום טוב בהרבה, אלא גם כיוון שזה מכסה את סיפורו של E בצורה מושלמת. סיפור המתחיל, מנקודת מבטו של המאזין, בתמונה של אחותו הגוססת על רצפת האמבטיה כשחתול מלקק את לחייה, ומסתיים בתמונה של גיבור העלילה יושב על מדרגות בית הדואר, לאחר הלוויה, מהרהר בזו שבחר לבלות עמה את שארית חייו, חושב, כהגדרתו, ?'bout how everyone was dying and maybe it is time to live?. המאזין, כלומר אני, אולי שאל את עצמו מה קרה לפני ואחרי אותן נקודות פתיחה וסיום. בדיוק אותן שאלות ש-?Blinking lights and other revelations? מנסה לענות עליהן. אלא שיש שאלות שלא צריכות להיענות, כיוון ש?Electro Shock Blues?, ממש כמו כל סיפור מושלם, פשוט לא זקוק להמשכון.
Super Furry Animals ? Love Kraft
?Love Kraft? אמור היה להיות האכזבה השנייה שלי ברציפות מה-?Super Furry Animals?.
לאחר קריירה מזהירה בשנות ה-90 כאחת הלהקות המשובחות, בוודאי המקוריות והבלתי צפויות באי הבריטי, שינו החיות השעירות כיוון בצורה פתאומית עם בוא האלף השלישי. ?Rings Around The World? מ-2001 התחיל לסמן את המהפך, אבל ?Phantom Power? שבא אחריו השלים אותו. את מקומם של מופעי הזיקוקים הרב-סגנוניים שהיו אלבומיה הראשונים של הלהקה החליף צליל פסיכודלי מתון וצנוע הרבה יותר של להקה שהמירה את השלכת החזיזים הבלתי פוסקת למדורה בישיבה שקטה סביב המדורה.
זה לא שה"Super Furry Animals" איבדו גרם אחד של כישרון ? האלבומים החדשים של הלהקה נעשים באותה תנופה ואותה רוח יצירתית שבה נעשו הישנים. ולא, גם אין סכנה של כיבוש גלגל"צ על ידי החיות השעירות ? אחרי הכול מדובר בלהקה שמחזיקה בשיא (שיתכן שלעולם לא ישבר) של האלבום הנמכר ביותר בשפה הוולשית בכל הזמנים (שזה פחות או יותר שווה הערך הישראלי לאלבום רוק פסיכודלי ביידיש) וכתבה את הלהיט ה"מלוכלך" ביותר בתולדות המצעד הבריטי (?The Man Don?t Give A Fuck?, שעדיין מבוצע בהופעותיה במשך 12 דקות ארוכות ביותר, הכוללות סט טכנו, פריצות לבמה של אומנים אורחים ותלבושת יטי מסורתית). אלא שלהקות אהובות הן מצרך נדיר, ולי, ממש כמו כל אחד, קשה לראות אותם מתבגרות ומשתנות, גם אם בכבוד.
אלא שבהאזנה ל?Love Kraft? קרה משהו משונה. אולי זה החזרה המסוימת באלבום לצליל הישן של הלהקה, ואולי השמיעה החוזרת ונשנית שלו לצורך הכתיבה מצאתי את עצמי מתאהב, ממש כפי שהבטיחו המבקרים, בצליל החדש של הלהקה. הצליל הפסיכודלי החם של גראף ריס וחבריו החל לכבוש אותי בטפטוף איטי, ובמהרה מצאתי את עצמי מזמזם ללא הפסקה את ?Zoom!? ו?Atomik Lust? המופלאים ואפילו את ?Walk You Home? המשתפך.
Super Furry Animals בגלגולם החדש והבוגר יותר אולי איננה הלהקה שהכרתי, ובהחלט יתכן שלא תהיה עוד אחת מהלהקות האהובות עלי. אך בסופו של דבר, הלהקות שסביבי הן הרי אינן היחידות שמתבגרות ? ובעוד dEUS ו-Eels גורמות לי בעיקר להתגעגע לזמן שגם אני וגם הן היינו צעירים יותר, Super Furry Animals גורמת לי לרצות להתבגר לצידם.
ידענו חטא
חלק שני ואחרון
איינשטיין והפצצה הגרעינית – חלק ראשון
שבעים מבין המדענים שעסקו בפיתוח הפצצה ? אחדים מהם נמנים עם גדולי המדע של המאה הקודמת ? כתבו לנשיא טרומן כי מוטב שכוחה הנורא של הפצצה יופגן מול חופי יפן, בתקווה שדי יהיה בכך כדי להרתיעה מהמשך המלחמה. הנמרץ ביוזמי המכתב היה הפיזיקאי היהודי (יליד הונגריה) ליאו סילארד, סטודנט של איינשטיין ועמית-מחקר שלו באוניברסיטת ברלין, שלימים היה מראשי "פרויקט מנהטן" ואחרי המלחמה הפך לראש המתנגדים לשימוש בפצצה ופעל רבות במטרה לרסן את הפצת הנשק הגרעיני. בראיון מאוגוסט 1960 סיפר כיצד התחיל לדאוג כבר באביב 1945. ו"הספקות במה שאנחנו עושים החריפו כאשר התברר מה יהיה היעד של הפצצות. זה, כמובן, לא היה באחריותנו ולא היה שום דבר שיכולנו לעשות בנידון".
הקביעה שעיקר האחריות לגבי השימוש בידע מדעי לצורכי תעשיית הנשק מוטלת בעיקר על ההנהגה הפוליטית, אין בה לשחרר את המדענים מאחריותם. האתיקה של המדע מבוססת קודם כל על תחושת אחריות כלפי הזולת.
אולם, מדענים כמו אנריקו פרמי ואדוארד טלר (לימים אבי פצצת המימן) מעולם לא פקפקו בצדקת העשייה של הנשק הגרעיני. "אין זה מתפקידם של אנשי המדע לקבוע מה ייעשה בפצצות", טען טלר בריאיון עיתונאי בהיותו כבר בן 87. "אך אני חש חרטה עמוקה ביחס לפצצת האטום. היינו צריכים למצוא דרך לערוך הדגמה של הפצצה, וזו הייתה אחריות של המדענים. אני אוהב את הרעיון של פיצוץ גרעיני במפרץ טוקיו, בשעה 8 בערב על רקע שמיים בהירים. זה היה מדליק ומאיר את כל השמיים ו-10 מיליון בני אדם היו רואים זאת ושומעים רעש בעוצמה שמעולם לא שמעו. ואנחנו האמריקנים היינו אומרים ליפנים – תיכנעו או שנזרוק את הפצצה על הערים שלכם".
לעומתו, רוברט אופנהיימר, שאף היה הוגה-דעות, החל להביע רגשי חרטה ונקיפות מצפון קשות על "עבודת השטן" שהוא, לדבריו, עושה. "ידיי מגואלות בדם", אמר לנשיא טרומן. ("אני לא רוצה לראות את בן-הכלבה הזה כאן", הגיב טרומן). ואופנהיימר הגיב להירושימה בלשון מקראית: "ידענו חטא", we knew sin, והתכוון שהמסורת המדעית לקחה כמובן מאליו שתרומות המדע לחברה תמיד חיוביות. בשלהי המאה ה-19 דומה היה שלא רחוק היום שהאדם יוכל, הודות למדע, לדעת את כל הדברים ולבסס את מעמדו כאדון היקום האלהי. עידן חדש של תעשייה נבנה על התגלית המדעית ? מנוע הבעירה הפנימית, הרכבות, החשמל. אולם פצצות האטום שהוטלו על הירושימה ונגסאקי ציינו את קץ האופטימיות הזאת. אכן היינו לאדוני כוכב הלכת שלנו, אדוני החורבן ? השתמשנו בחלקיקים הזעירים ביותר המוכרים לנו ליצירת הקטסטרופה המהירה ביותר שעולמנו היה עֵד לה. שכן פיתוח ושימוש בפצצת האטום מאפשרים למין האנושי להחריב את עצמו במו ידיו.
המדענים ידעו מראש שכאשר המדע מייצר נשק, הנשק יכול ליפול לידי אנשים מסוכנים, אך הניחו כמובן מאליו שעצם התרבות והידע האנושי יביאו לשיפור התנאים החברתיים, הכלכליים והמדיניים מניה וביה. ובכך הם טעו. היום, כשסכנת "חורף גרעיני" וזיהום סביבתי מוחשית יותר מתמיד, ידוע שהמדע יכול לתרום דווקא להרס האנושות. אופנהיימר לא ידע כיצד לומר זאת, אך ראה את התמוטטות האידיאולוגיה המדעית האופטימיסטית בת מאות השנים. העולם המדעי היה חדור תקווה, ופעל מתוך שכנוע עמוק שידע יביא ברכה לעולם. המדענים התעלמו מספר קהלת, בו מובטח ההפך: "כי ברב חכמה ? רב כעס, ויוסיף דעת ? יוסיף מכאוב" (קהלת א, 18).
איינשטיין לעומתם גילה אומץ והודה כי "הדורות הקודמים יכלו להאמין שההתקדמות הרוחנית והתרבותית היא הפרי המונחל להם מן העבודה שעשו אבותיהם, המבטיח חיים קלים ויפים יותר. אלא שהמצוקות הקשות של זמננו מראות שזו הייתה אשליה הרת אסון" ("רעיונות ודעות").
ברבות הימים, איינשטיין אף הצהיר תוך הכאה על חטא: "אנו, אנשי המדע, שהיה זה גורלנו הטראגי לסייע בפיתוח שיטות השמדה נוראות ויעילות יותר ויותר, חייבים לראות זאת כחובתנו הרצינית והנעלה ביותר לעשות כל אשר ביכולתנו כדי למנוע את השימוש בכלי הנשק הללו למטרות האכזריות שלשמן הומצאו" ("ניו-יורק טיימס", 29 באוגוסט 1948).
לנוכח זוועות הירושימה ונגסאקי, הפיזיקאים מוצאים עצמם במצב המזכיר מאוד את הדילמה של אלפרד נובל. נובל פיתח באמצע שנות ה-60 של המאה ה-19 חומר נפץ בעל עוצמה הרסנית שלא נודעה עד אז, המכונה "דינמיט". בלעדי הדינמיט לא היה אפשר לכרות מחצבים, לפרוץ דרכים ולבנות בתים במהירות המאפיינת את עידננו, אבל הוא גם נתן בידי האדם כלי משחית, שבעזרתו הומתו ונפצעו עשרות מיליוני בני אדם. נובל שהבין היטב את כפל התפקידים שמילאה המצאתו בהתפתחותה של האנושות, וכמו אלברט איינשטיין ורוברט אופנהיימר שתרומתם למדע חוללה את הנשק הגרעיני, ניסה לרסן את השד ששִחרר מן הבקבוק. כדי לכפר על "הישגו המדעי" ולהקל על מצפונו הוא יסד ב-1901 את הקרן ל"פרסי השלום" על שמו. בצוואתו כתב כי הפרס יינתן לאדם שהצטיין בתרומתו "לאחוות האומות, לחיסול הצבאות או לצִמצומם, ולארגון כנסים לקידום השלום".
פצצות הגרעין על שתי ערים יפניות, הירושימה ונגסאקי, המחישו לבני האדם ברחבי תבל את כוח ההרס האדיר הטמון באנרגיה הגרעינית וחוללו סיוט גרעיני, שכפה על מספר מדינות העולם להיות רציונליות יותר בשיקולי המלחמות, לשתף פעולה זו עם זו ולהימנע מכל שימוש מלחמתי בנשק הגרעיני. או כפי שאמר איינשטיין בשעתו ולא ידע כמה צדק עד לימינו: "הואיל ואיני יכול לומר מראש שיתברר בקרוב שהאנרגיה האטומית היא ברכה לעולם, צריך אני לומר שברגע זה היא מהווה סכנה. ואולם סכנה זו עלולה להפחיד את האנושות ולדכא אותה במידה כזאת שבני האדם ייאלצו להשליט סדר ביחסיהם הבינלאומיים, דבר שלא היה קורה בלי הכוח המכריע של הפחד" ("מלחמת אטום או שלום", Atlantic Monthly, נובמבר 1945, בראיון לריימונד גראם סווינג).
כעבור מספר שנים כתב לז'ק הדמארד (29 בדצמבר, 1949): "כל עוד מבקשים להשיג ביטחון באמצעות התחמשות לאומית, לא תוותר שום מדינה על איזשהו כלי נשק העשוי להבטיח לה ניצחון בזמן מלחמה. לדעתי, אפשר להשיג ביטחון רק על-ידי ויתור על כל מערכות ההגנה הצבאיות הלאומיות". ואכן, יומיים לפני מותו עוד הספיק לחתום על גילוי דעת שחיבר הפילוסוף ברטרנד ראסל על טבען של המלחמות העתידיות והמתרה בכל מדינות העולם לוותר על הנשק הגרעיני שברשותן.
בינואר 1950 הכריז הנשיא טרומן לעולם: "הוריתי לוועדה לאנרגיה אטומית להמשיך בעבודתה על כל הסוגים של נשק אטומי, ובכלל זה על הפצצה המכונה 'פצצת מימן' או 'סופר-פצצה'." בתגובה להכרזת הנשיא הופיע איינשטיין בטלוויזיה, בפנייה לעם האמריקני. הוא אמר: "אם הפיתוח הזה יצליח, קיימת אפשרות להרעלה רדיואקטיבית של האטמוספרה והשמדת כל החיים עלי אדמות". התגובות על דברי איינשטיין בטלוויזיה היו אדירות. באותו יום הופיע ה"ניו יורק פוסט" בכותרת ענק: "איינשטיין מזהיר את העולם: 'אסרו את פצצת המימן ולא ? תיכחדו!". גם עיתונות העולם כתבה ברוח דומה, אך כל זאת לא עזר. מרוץ החימוש בין שני הגושים הגדולים, הגוש המערבי וגוש המזרחי, נמשך.
הנשיא דווייט אייזנהאואר אימץ לימים את התכנית "אטום למען השלום", שהושתתה על האמונה האמריקנית בכוחו של האטום לפתור את מדווי האנושות. כלי הנשק הגרעיניים היו מן התגליות החשובות ביותר בכל הזמנים. הם שינו את טבע ההגנה באמצעות מושג ההרתעה. האיום שכל התקפה תיענה בתגובה של חורבן גמור, התקבל תחילה אפילו על דעתו של איינשטיין.
ואיינשטיין לא היה אדם נאיבי, אלא אושיה תרבותית ש"בתוך עמו הוא יושב"; כשנשאל (לביטאון "היהדות הליברלית", אפריל-מאי 1949) איך תיראה מלחמת העולם השלישית, אמר שאינו יודע, אך "הרביעית תתנהל במקלות ובאבנים!".
פרק מתוך ספר בכתובים על אמונתו היהודית של אלברט איינשטיין
איינשטיין והפצצה הגרעינית
חלק ראשון
שעון טוקיו הורה על השעה 8:16 בבוקר, כאשר בוהק לבן ומסנוור כברק הבזיק בשמי הירושימה ב-6 באוגוסט, לפני 60 שנה, ובן רגע היתה כלא היתה. עמוד ענק של עשן שחור בצורת מצנח התרומם כלפי מעלה וחוט אדום במרכזו, שהתפשט והתפשט עד שכל הענן הפך לאדום. במקום התגוררו כ-245 אלף תושבים. כ-83 אלף מתושבי העיר נספו מיד ומספר דומה נספו בעקבותיו במהלך הימים והשנים שאחרי. היו שמתו ללא פגיעה או סיבה נראית לעין. מידי יום מצאו את מותם כ-100 איש שנפגעו מתופעות הלוואי של הפצצה האטומית הראשונה שהאדם הטיל, הגם שכלל לא נמצאו באזור נפילתה; עוד 40 אלף נפצעו באורח קל ולימים רובם מצאו את מותם.
שלושה ימים לאחר הרס הירושימה, הונחתה על עיר הנמל הנוצרית נגסאקי (בה רוכזו מפעלי התעשייה הצבאית של יפן) הפצצה השנייה, פצצת פלוטוניום, עם תוצאות הרות-אסון דומות בנוראותן. 74,800 נהרגו באותו יום. גל ההדף של הפצצה הצביע על עוצמת נפץ של 120 אלף טונות של חומר נפץ רגיל (טי-אן-טי), וטמפרטורה הגבוהה פי-ארבע מזו של מרכז השמש. העיר כולה כוסתה בעשן שחור סמיך ובאבק שריפה מפויח. כשהטייסים מביטים אחורה, הם כבר לא רואים את העיר, אלא את "הענן הנורא… העולה כרותח, כפטרייה", בלשונו של טייס המשנה רוברט לואיס. רגע אחר כך הוא יכתוב ביומנו: "אלהים, מה עשינו?".
הטייס קולונל פול טיבטס, אחד מ-12 אנשי הצוות שהיו על המפציץ בי-29 שהטיל את הפצצה, הוא בין שלושה אנשי צוות שעדיין חיים היום. בראיון ל"גרדיאן" סיפר שהתכונן להטיל פצצה נוספת, שלישית במספר. "כל מה שהרגשתי היה שזה הולך להיות קול נפץ מהגיהינום", אמר בריאיון. "כשהבטתי למעלה ראיתי שהשמים הוארו בצבעי ורוד וכחול היפים ביותר שראיתי בימי חיי. זה היה גדול".
וילפרד ברצ'ט היה הכתב הראשון מצבאות בעלות-הברית שהגיע להירושימה כחודש לאחר הטלת הפצצה. בתיאורו את הזוועות שראה כתב ב"לונדון דיילי אקספרס": "בהירושימה עדיין מתים האנשים בצורה מסתורית ונוראה. אנשים שלא נפגעו מהפצצה מתים ממשהו בלתי-ידוע, שאותו אני יכול לתאר רק כמגיפה אטומית. הירושימה אינה נראית כמו עיר מופצצת; היא נראית כאילו מכבש מפלצתי עבר עליה ומעך אותה … אתה חש הרגשת ריקנות בקיבה כשאתה רואה הרס כזה שנגרם על-ידי האדם".
במכתביו השווה הנשיא האמריקני הרי טרומן את הפצצה שמכינים מדעניו לשואה בנוסח קץ הימים, כמתואר בברית החדשה. למעשה, הגרמנים היו הראשונים להבחין בפוטנציאל ההרסני הגנוז בביקוע האטום ואלמלא הבריחו את מדעניהם היהודים, ללא ספק היו זוכים בפיתוח ובשימוש בפצצה לצורכי האידיאולוגיה הנאצית. הסכנה שבידי היטלר תימצא פצצה גרעינית מסבירה את הבהילות שבה פיתחו אותה האמריקנים. אך האם מן הראוי להעמיד לרשות מנהיג כלשהו נשק להשמדה המונית? נוכח הסכנה האפשרית שהפיזיקה והתעשייה של גרמניה הנאצית יעמידו לרשות היטלר נשק להשמדה המונית, התשובה נראית חיובית ולא רק במחשבה ראשונה. איך היה נראה עולם שבו היטלר הוא המנהיג היחיד של מדינה המעורבת במלחמת העולם השנייה היכול להשתמש בפצצות אטומיות? הרהור בשאלה הזאת הוא כחלום מבעית, לנוכח המנטליות של הנאצים בחורבן האיום והנורא ואת השעבוד שהיו עלולים לבוא על העולם אילו הקדימו בבניית הפצצה.
המפתח לפִצצת האטום
באותם ימים, אחרי שעזב את מולדתו הגרמנית וניסה להשתקע באנגליה, עקר אלברט איינשטיין לאמריקה ונשאר שם עד סוף ימיו. ב-2 באוגוסט 1939, כאשר באירופה פרצה מלחמת עולם השנייה, הצטרף למכתב המפורסם ששלחה קבוצת מדענים לנשיא פרנקלין ד' רוזוולט, בדבר ההשלכות הצבאיות של האנרגיה האטומית. המכתב שנכתב בידי הפיזיקאי-היהודי ליאו סילארד ונחתם בידי איינשטיין, המליץ ואף הוביל בעקיפין לפיתוח ולייצור פצצת האטום על-ידי ארה"ב, מחשש פן תקדים גרמניה את בעלות-הברית בפיתוח פצצה מעין זו. מאוחר יותר ייעשה בפצצה זו שימוש שיביא לסיומה המהיר של מלחמת העולם השנייה.
וכך נכתב במכתב לרוזוולט: "עבודה שנעשתה לאחרונה בידי אנריקו פרמי וליאו סילארד, והועברה אלי בכתב-יד, מביאה אותי לצפות, שהיסוד אורניום עשוי ליהפך בעתיד הקרוב למקור חדש וחשוב של אנרגיה. היבטים מסוימים של המצב שנוצר מחייבים דריכות, ובמידת הצורך גם פעולה מהירה מצד הממשל… התופעה החדשה הזאת [אנרגיה אטומית] תוביל גם לייצור פצצות… פצצה בודדת מסוג זה, יש ביכולתה להרוס את כל הנמל שהפצצה מובלת אליו בספינה, בתוספת השטח הסובב אותו".
במכתב נאמר עוד שבגרמניה חלה התקדמות רבה במחקר לייצור פצצה גרעינית והיא אוגרת אורניום לייצור פצצות רבות עוצמה. הוצע בו שארה"ב תפתח את האנרגיה הגרעינית לצורכי שלום, וגם לשם ייצור פצצת אטום. איינשטיין התכוון שייצור הפצצה בארצות הברית יוכל לשמש מענה לאיום המלחמתי של פיתוח נשק גרעיני בידי היטלר, דבר שיסכל מפני היטלר את הדרך להשתלטות על אירופה. הוא חשש כי חוקרים אחרים שהיו איתו בברלין ונהפכו לנאצים, יתקדמו בחקר האנרגיה האטומית ובניסיון לבקע את האטום ולכן הזהיר את הנשיא על כך. הנשיא רוזוולט השתכנע ממכתב זה והחליט להחיש את ייצורה של פצצת האטום, ו"פרויקט מנהטן" קודם ותפס תאוצה.
מכתב נוסף, שבו איינשטיין מציג את סילארד שרצה להביע את דאגתו בנוגע לתבונה שבעצם השימוש בפצצה, היה מונח על שולחן העבודה של רוזוולט בשעת פטירתו.
בפרינסטון שבמדינת ניו ג'רסי, הכפר האקדמי אליו היגר, לא הטרידו את איינשטיין ארשת פניהם המנומסות של מדעני המקום הצעירים, כמו-גם נעיצות העיניים הקבועות של התיירים. מטרתו, כתמיד, היתה פשוט לראות מה תכנן "הזקן", כינויו החביב של אלהים, בעבור עולמנו. הדברים ששרבט במחברותיו המצהיבות עשרות שנים קודם לכן והמשוואות החדשות עליהן עבד כעת ? הכול שירת את הניסיון ליצור תיאוריה שתאחד באופן בהיר וצפוי את כל הכוחות המוכרים ביקום.
לכן גם לא ראה את עצמו כאבי שחרור האנרגיה האטומית. שכן חלקו בכך היה לגמרי בלתי-ישיר. למעשה, לא האמין שפיצול הגרעין שיביא לשחרור האנרגיה יתגשם עוד בימי חייו, אלא רק האמין שהדבר אפשרי מבחינה תיאורטית, לאור הממצאים המחקריים שהובאו לפניו. "כל זה נהפך למעשי רק הודות לתגלית המקרית של תגובת השרשרת ? תופעה שלא יכולתי לדעת על קיומה", הודה בנובמבר 1945 ("מלחמת אטום או שלום", Atlantic Monthly, בראיון לריימונד גראהם סווינג). ואכן, המדען הגרמני אוטו האן גילה אותה בברלין, והוא עצמו פירש תחילה את תגליתו שלא כהלכה ואילו המדענית היהודייה ליזה מייטנר, יחד עם בן דודה אוטו פריטש, הם שפירשו כהלכה את ה"תגלית": תגובת שרשרת גרעינית עשויה להביא לפיתוחה של פצצת האטום. מייטנר נמלטה מגרמניה לארה"ב ומסרה את הידיעה למדענים נילס בוהר (היהודי) ואנריקו פרמי (האיטלקי).
כאן הדברים הגיעו לידי התפתחות איומה מכדי שיהיה אפשר לחשוב עליה בבהירות. רוברט אופנהיימר, הפיזיקאי היהודי שעמד בראש הקבוצה שפיתחה את המתקן התעשייתי לייצור פצצת האטום האמריקנית,היה ראש המכון של איינשטיין בפרינסטון והוא שהוביל את "פרויקט מנהטן" שפתחו האמריקנים ב-1939 בלוס-אלמוס (שהושלם בתוך ארבע שנים בעלות של שני ביליארד דולר). הפרויקט הושלם בעזרתם של פיסיקאים ומתמטיקאים יהודים הנסים על נפשם מציפורניה של אירופה המאבדת את עצמה לדעת: ליזֶה מייטנר, אדוארד טלר, ליאו סילארד, אויגן ויגנר, נילס בוהר, ריצ'רד פיינמן, ג'ון-פון נוימן ואחרים. אופנהיימר גם פעל לפיקוח בינלאומי על אנרגיה אטומית ולימים התנגד לייצור פצצת המימן. והוא שהוכיח, למרות חוסר המעורבות של איינשטיין, כיצד אפשר להפוך את הנוסחה המפורסמת E=mc2 לשדות המוות הנרחבים של הירושימה ונגסאקי ב-1945 ולשרשרת התהליכים ההיסטוריים שנבעו מ"המפתח לפצצת האטום". היתה זו המשוואה שעתידה לסמל לא רק את איינשטיין, אלא גם את כל העידן הגרעיני.
הגם שלא השתתף ישירות ב"פרויקט מנהטן", תרומתו המכרעת של איינשטיין לייצור הפצצה אינה מוטלת בספק. המשוואה המפורסמת שלו, E=mc2, היתה הבסיס התיאורטי שעליו נשען ייצור הפצצה, ומכתבו לנשיא רוזוולט כמובן שהאיץ את פיתוחה.
"תמיד הייתי פצפיסט מושבע", העיד על עצמו. "לפי תפיסתי הריגה בעת מלחמה אינה טובה בשום דבר מרצח סתם" (אלברט איינשטיין, "רעיונות ודעות"). אך הגאון שהניח את הבסיס התיאורטי לפצצה והיה מן הבולטים באישי התנועה הפציפיסטית העולמית, שינה את דעתו נוכח האיום הנאצי ונמנה עם המדענים שדרבנו את אמריקה לפתח את הפצצה. בלי להיכנס לשאלות של "פציפיזם ? בעד או נגד" ו"נשק גרעיני ? בעד או נגד", הרי ברור שאי-אפשר להיות בעד שניהם. ואם ניטען כפי שטוען איינשטיין, שהוא בדרך כלל פציפיסט אבל הוא מוכן לנטוש את עקרונות הפציפיזם כאשר אין ברירה אחרת, ברור שכמעט כל אדם נורמלי יסכים לדעה זו. הרי כל מי שיוצא למלחמה טוען שאין לו ברירה אחרת, בין אם הוא צודק ובין אם איננו צודק. כך שכאשר אנו מתוודעים על הפציפיזם של איינשטיין ואחר כך למדים על מכתבו המפורסם אל הנשיא רוזוולט בדבר הצורך לפתח נשק גרעיני, איננו יכולים להימנע מלנוד בראשנו.
לימים התחרט איינשטיין במכתבו לפיזיקאי והכימאי המשפיע של המאה ה-20, לינוס פאולינג, כי השגיאה הגדולה בחייו היתה חתימתו על המכתב לרוזוולט, שבו כאמור תמך ברעיון שיש לבנות את הפצצה האטומית, אבל בנשימה אחת הודה כי הסכנה הרצינית שגרמניה תקדים את בעלות הברית ועשויה להצליח ולהשתמש בפצצה האטומית כדי להיהפך לגזע העליון היתה נוראה וממשית. "אילו ידעתי שהגרמנים לא יצליחו לייצר פצצת אטום", אמר פעם למזכירתו הוותיקה בשעה שנבעת מן התוצאות הבלתי-צפויות, "לעולם לא הייתי נוקף אצבע. אפילו לא אצבע!" (Antonina Vallentin, "The Drama of Albert Einstein", New York, 11 Doubleday, 1954). איינשטיין מעולם לא סלח לעצמו על שהואיל בטובו לחתום על המכתב לנשיא רוזוולט. כל שארית חייו הוא פעל כדי לכפר על "טעות איומה זו" ? בלעדיה יש להניח שהנשיא רוזוולט כלל לא היה מתייחס במלוא הרצינות לעצם הרעיון של בניית הפצצה ? וניסה לעורר את הציבור האדיש להתנגד לתעשיית הנשק הלא-קונוונציונלי.
כשהעיתונאי ג'ון הרסי תיעד ב-31 באוגוסט 1946 ? בחלוף כשנה מהטלת הפצצה על ערי יפן ? לאורך גיליון שלם של ה"ניו-יורקר" את הזוועות שביום הפצצה בהירושימה, כפי שחוו אותה שישה ניצולים, הזמין איינשטיין מיד אלף עותקים כדי לחלקם חינם ולחדד את ההתנגדות לפצצה (התיעוד הופיע לאחרונה בעברית: "הירושימה ? סיפורם של שישה ניצולים", תרגום: דנה אלעזר-הלוי, אחרית דבר: פרופ' אסא כשר, הוצ' אחוזת בית, ת"א 2005, 194 עמ').
לאחר סיום המלחמה, כשביקרה אותו קבוצת מדענים מיפן בפרינסטון, התנצל בפניהם, שטוף-דמעות: "לו ידעתי שייעשה שימוש בפצצות גרעין על אוכלוסייה אזרחית, הייתי מעדיף להיות סנדלר!".
במחשבה השנייה הזאת, הצהיר כי "הפצצה האטומית הראשונה השמידה יותר מאשר את העיר הירושימה. היא פוצצה גם את המורשת של רעיונותינו הפוליטיים" ("ניו-יורק טיימס", 12 ביוני 1953).
אירוניה גורלית היא שדווקא אחת התיאוריות של אדם אידיאליסטי ותמים זה היא שעמדה בבסיס ייצורן של פצצות מוות, האטום והמימן. תרומתו לתיאוריה האטומית, כאמור, היתה אבן דרך ראשונה בדרך לאנרגיה אטומית מעשה ידי אדם.
חלק 2: ידענו חטא
גחליליות רודפות אחריך
Captain Mal: "Do you want to run this ship?"
Jayne: "Yes."
Mal: "Well, you can't"
ג'וס ויידון הגדיר את פיירפלי כ-"מערבון בחלל ויש גם זונה". מי שחשב שסרניטי, סרט הקולנוע המהווה המשך לסדרת הטלויזיה שגוועה בדמי ימיה, הוא גרסה עתידנית של היו זמנים במערב, טעה כרחוק מזרח ממערב. ויידון, שכתב וביים את הסרט, רקח יצירה רב גונית, המשלבת הומור, פעולה וקורטוב פילוסופיה שכל אחד יהנה מהם, לא רק חסידי ויידון, אם כי האחרונים יהנו יותר.
סדרת הטלויזיה שיצר ויידון, פיירפלי, ששודרה ברשת הטלויזיה האמריקנית פוקס, ירדה מהמסכים בדצמבר 2002 לאחר שידור 11 פרקים בלבד (מתוך 14 שצולמו). הסיבות למותה המוקדם של הגחלילית אינן ברורות עדיין וכנראה לעולם לא נדע אותן. הסדרה עלתה כמעט מיד למעמד של סדרת קאלט, וסרט הקולנוע היה רק שאלה של מתי. והתשובה: עכשיו.
הסרט פותח בקטע היצג (אקספוזיציה) יעיל המסכם את תולדות פיירפלי, ומבטל בעצם, את הצורך לעקוב אחר כל פרקי הסדרה. אנו נמצאים כ 500 שנים בעתיד. האנושות עזבה את כדור הארץ שלא יכל יותר לספק את צרכי הקיום, והתיישבה במערכת שמש חדשה. הממשל המרכזי, ה"ברית", במלחמה עקובה מדם ואכזרית, השתלט על הכוכבים הפנימיים, ואילו המפסידים, ה"עצמאיים", נותרו משוטטים בעולמות החיצוניים, בורחים מהחוק ורוצים שיעזבו אותם לנפשם. קפטן מלקולם "מאל" ריינולדס (נֵיְיתַ'ן פִילִיוֹן), שהיה סַמָּל בצד המפסיד, הוא מפקד הספינה סרניטי, חללית משא מיושנת וחלודה מדגם פיירפלי. ריינולדס וצוותו מנסים לשרוד בתוך העולם המסובך בו הם נמצאים, גם אם זה אומר לגנוב, לשדוד, להעביר סחורות לא חוקיות, או בעצם, לעשות כל מה שצריך לעשות. עוד על הסיפון נמצאים סגניתו של ריינולדס, זואי (גִ'ינה טוֹרֵס), הלבושה כקאוגירל ומתנהגת בהתאם, בעלהּ, ווֹאש (אלן טוֹדִיק), הטייס המבריק, האקדוחן המחוספס הבריון גֵ'יין (אדם בולדוין, אין קשר למשפחת בולדוין) וקֵיְילִי (ג'וּל סְטַיְיט) בעלת הגינונים של נערת חווה ועילוי של מכונאית חלליות. ריינולדס אסף אל ספינתו לפני כשמונה חודשים אח ואחות: סיימון (שוֹן מַאהֵר) ורִיבֵר (סַאמֶר גְלַאוֹ) טאם. סיימון הוא רופא הספינה וריבר היא מקור הבעיות.
ריבר היא בסך הכל בת 17, אבל יש לה כוחות. היא מסוגלת לקרוא מחשבות, לזהות אוייבים וסכנות ממרחק, ויש לה אישיות ממש ממש מסובכת. קפטן ריינולדס מזהה את הפוטנציאל העסקי הטמון בריבר, והוא נעזר בה למעשי השוד שלו. האח סיימון מתנגד לניצול לרעה של כשרונותיה של אחותו, ומחליט לעזוב את סרניטי וצוותה, אבל כאן נכנסת הברית לתמונה והעניינים מתסבכים. הברית, שגילתה את כשרונותיה המיוחדים של ריבר בגיל צעיר, העבירה אותה סדרה של טיפולים ושתלה מידע סודי וחשוב מאין כמותו במוחה, ללא ידיעתהּ. סיימון התנגד לטיפולים הללו והוא מצליח להבריח את ריבר אל מחוץ למתקן הברית, וכך במנוסתם הגיעו והצטרפו אל סרניטי. הממשל נבעת מהעובדה שמידע רגיש כל כך דלף החוצה ולכן הוא שולח בעקבות האחים שליח (צִ'יוֵוטֵל אֵגִ'וֹפוֹר), מקצוען אכזרי וחסר רחמים שלא ידוע בשמו האמיתי אלא בכינויו בלבד: The Operative, ומצייד אותו בכל הנחוץ לו כדי לצוד את המבריקה הצעירה. מן הנקודה הזו בסרט (שלמעשה זו די ההתחלה) מתחיל מרדף צמוד שלא הרודף ולא הנרדף יכולים להרשות לעצמם לטעות בו. במהלך המרדף פוגשים הנרדפים בשתי דמויות נוספות המוכרות לצופי הסדרה: שפרד בוק (רון גלאס), איש הדת המסתורי שלא מגלה לא טפח ולא טפחיים על עברו, ואינרה, "בת הלוויה" (או במילים אחרות ? זונה), שיחסי האהבה-שנאה שלה עם קפטן ריינולדס מסובכים ביותר. מהו הסוד האפל השמור במוחה של ריבר? ומדוע הוא חשוב כל כך לברית? כתוב ללא הַרְסָן (ספויילר)!
מי שמכיר את עבודותיו של ויידון, יודע שהסוד הגדול שלו הוא בדיאלוגים, וסרניטי בנקודה זו לא נופל מכל תסריט אחר שכתב האמן. משפטים חדים ומדוייקים, שלא נגררים להוליוודיות טיפוסית. לויידון יש כישרון נדיר: הוא מצליח להפוך במשפט מבריק אחד סצינה קודרת למצחיקה, ולהיפך. למשל (ללא הרסנים), חברי הצוות עומדים בפני סכנת מוות ודאית, וזואי שואלת רטורית האם מישהו חושב שהם עומדים לצאת חיים מכאן. ג'יין מיד משיב ב"הן". או ברגע קריטי אחר, כאשר סיימון וקיילי עומדים בפני סכנת מוות, וכמשפט אחרון אומר סיימון כי הוא מצטער שלא נענה לחיזוריה של קיילי, עונה האחרונה: "לעזאזל! רק בשביל הסקס אני לא נכנעת!". לבד מן הדיאלוגים התסריט עצמו לא משעמם, עמוס בתפניות והפתעות, כולל הפתעות לא נעימות (ועל כך לא אוסיף דבר). מי שלא מתייחס כל כך לדיאלוגים לא יתאכזב מקטעי האקשן בסרט. מרדפי חלליות מהירים גם בחלל וגם על פני כוכב (אתם יודעים, זיפזופ בתוך גאיות, התחמקות מגבעות, כאלו דברים) קרבות בסגנון אומנויות לחימה מזרח אסייתיות וגם סתם מכות.
ברם, אין דברים מושלמים. גם הסרט הזה לא חף מבעיות. ריבוי הדמויות מקשה על הצופה שלא מכיר את פיירפלי לעקוב אחר מה שקורה. שמונה דמויות מרכזיות (חזרו אחורה שתי פסקאות וספרו) בסרט אחד! תראו לי מישהו שלא יקבל כאב ראש מזה. מי שמכיר את הסדרה, כמובן מכיר את כולן ואין לו בעיה להסתדר איתן, אבל מי שלא עלול להיבהל מהכמות. הסרט גם מעלה רעיון מעניין ולא מפתח אותו, רעיון שיש לו שייכות אקטואלית לעולם הגלובאלי בו אנו חיים: העצמאים מתעבים את הברית (זוכרים את המלחמה? לא?! חזרו 3 פסקאות) מכיוון ש (אני מצטט):
?The Alliance is in their homes, in their heads, tell them what to think?
(הברית נמצאת בביתם, בראשם, מכתיבה להם מה לחשוב)
זו מסוג האמירות שקשה להתעלם מהן בעולמנו. ויידון בחר להתעלם, וחבל.
לסיכום, סרט מהנה לכולם, אך צופי פיירפלי יהנו ממנו יותר, ולכן אני ממליץ לקחת קודם כל את העונה הראשונה בספריות הוידאו, או לחכות להקרנה שלה בהוט אקסטרה, ורק אז לראות בקולנוע. יש לכם מספיק זמן, כיוון שההקרנות המסחריות יחלו רק בחודש נובמבר. והמלצה קטנה שלי, תשתדלו לראות את הסרט ביחד עם מעריצי ויידון. הם יצחקו וימחאו כף במקומות הנכונים. הרבה יותר כיף לראות ככה סרטים.