כאן יש דרקונים

פורסם בתאריך על ידי
4

ב"עתידות" שהיו מצורפות למסטיק "בזוקה", נרשמה לא פעם הנבואה: "עד גיל 21 תגיע לירח". לרובנו, הנבואה הזו לא תתגשם לעולם. אבל למשל, "עד גיל 30 תטוס לחלל", בהחלט התקיימה במקרה של מארק שאטלוורת'. שאטלוורת' (33), מולטי מיליונר ממוצא אפריקני, היה לדרום-אפריקני הראשון בחלל ותייר-החלל השני בהיסטוריה, לאחר דניס טיטו.

מארק שאטלוורת' הוא גם הרוח החיה מאחורי המתחרה הקשה ביותר של Windows מקרב הפצות הלינוקס – Ubuntu. זוהי תוכנת הפעלה למחשב, רק שבניגוד ל-Windows של מיקרוסופט שכולנו מכירים, היא ניתנת בחינם.

שאטלוורת', בן לאב ממוצא בריטי, נולד בעיירת כורים בשם וולקום, וגדל בקייפ טאון. ב-1995, לקראת סוף התואר הראשון במערכות מידע ומנהל עסקים שלו באוניברסיטת קייפ טאון, ייסד מארק את חברת Thawte, חברת ייעוץ לאינטרנט שהחל לפרוח באותם הימים, ימי הבועה העליזים.

אך המוצר של Thawte היה אחד המוצרים שהצליחו – החברה של שאטלוורת' הייתה הראשונה לפתח פיתרון של הצפנת מידע ואבטחה לאתרי מסחר אלקטרוניים, מחוץ לגבולות ארה"ב. משמעות המילה, אגב, היא "מחשבה", בשפת זולו. המוצר משך את תשומת לבה של ענקית האינטרנט VeriSign, שרכשה את Thawte מידי שאטלוורת' ב-1999, תמורת 400 מיליון פאונד. כמו מתעשרי בועה אחרים, הפך מארק שאטלוורת' למולטי-מיליונר עד בטרם מלאו לו שלושים.

מברשת שיניים מרחפת

שאטלוורת' לא נתן לכסף לסחרר את ראשו. תחת זאת, הוא פנה להגשים חלום ילדות ישן: להפוך להיות אסטרונאוט. תמורת 25 מיליון דולרים, הוא רכש לעצמו את הזכות להתאמן עם קוסמונאוטים, להצטרף כאסטרונאוט מהשורה לטיסת סויוז ולשהות שבועיים בתחנת החלל הבינלאומית. ואכן, לאחר שנה של אימונים הצטרף שאטלוורת' לשני טייסי חלל נוספים והיה לאפרו-נאוט הראשון.

שאטלוורת' מספר בראיון ל-ynet כי להפתעתו התחושה הייתה די ביתית על סיפון תחנת החלל. "המציאות בחלל היא כולה שעונים, מאווררים וצינורות ועבודה בלתי פוסקת. אבל התחושה סוריאליסטית מאוד, שבהפסקה מהעבודה אתה מצחצח שיניים, כשאתה תלוי הפוך ומביט על הכוכב יוצא הדופן הזה, ומברשת השיניים שלך צפה לצדך באוויר…"

שאטלוורת' מקווה שעוד בימי חיינו, מיליוני אנשים יוכלו לחוות את החוויה "הבלתי ניתנת לתיאור", לדבריו של צפייה בכדור הארץ מבחוץ. "זה בהחלט ישנה את התפישה שלהם לגבי כיצד יש לנהוג בשכנים. בכל מובן של 'שכנים' " הוא מדגיש.

כאן יש דרקונים

גם לאחר שהתקבל במצעד חגיגי ברחובות קייפ טאון שבמולדתו לאחר מסעו ההיסטורי, המשיך שאטלוורת', פטריוט אפריקני, לחשוב על דרכים כיצד להשתמש בכספו כדי להיטיב עם אחרים, שלא שפר עליהם גורלם. בראיון ל-BBC אמר פעם: "אני מאוד בר מזל. אני רוצה להשתמש בעושר הזה כדי לעשות משהו חיובי". אמר, ועשה: הוא הקים קרן הון סיכון בשם HBD. פירוש השם הוא Here Be Dragons – "כאן יש דרקונים", ראשי התיבות שהיו רושמים חוקרים במפות עתיקות, כדי לציין אזורים שטרם מופו. הקרן תומכת בפרוייקטים חדשניים וחברות הזנק אפריקניות.

קרן נוספת שהקים מהונו הפרטי, קרן שאטלוורת' – חרתה על דגלה את הקידום חברתי של אפריקה, בעיקר באמצעות חינוך טכנולוגי וגישור על הפער הדיגיטלי העצום שקיים במדינות העולם השלישי. אולם הפרוייקט שהפך אותו לסוג של ידוען בעולם המחשוב ומחוצה לו והקנה לו תהילה, הוא פרוייקט Ubuntu – מערכת הפעלה למחשב, הכוללת גם כל יישום נדרש – לגמרי בחינם. זאת, בניגוד גמור למיקרוסופט – שמוכרת אותה בכסף רב.

לינוקס לבני אדם

משמעות השם Ubuntu בשפת זולו, הוא "להיות אנושי לאחרים". שאטלוורת', שהיה מפתח לינוקס בשנות התשעים, חזר לכור מחצבתו עם תוכנית שאפתנית: לספק לכל העולם מערכת הפעלה שתהיה ידידותית, בשפה המובנת למשתמש ושהוא יוכל לשנות אותה לפי צרכיו. הסיסמה שמלווה את Ubuntu היא "לינוקס לבני אדם". למי שאינו מכיר את המונח, מערכת הפעלה היא התוכנה המפעילה את המחשבים שלנו, שבלעדיה היו רק ערימת ברזלים. ברוב המחשבים בעולם זוהי Windows של מיקרוסופט, אך בזכות שאטלוורת' ? התמונה משתנה.

שאטלוורת' הקים לשם כך ב-2004 את חברת Canonical היושבת בלונדון, ומשם הוא מנהל את הפרויקט. חברות מסחריות העושות שימוש ב-Ubuntu לצורך יישומים קריטיים וזקוקות לתמיכה ? רוכשות אותה בכסף מ-Canonical. אך למשתמשים הביתיים, מוצעת חלופה ל-Windows הכוללת כל יישום שמשתמש ממוצע צריך (נגן מוזיקה, מעבד תמלילים, תוכנת מצגות ועוד המון תוכנות) – ואינה עולה דבר. באופן טבעי, זהו הפיתרון האידיאלי להביא את בשורת המחשוב למדינות עניות, כמו מולדתו של שאטלוורת'.

Ubuntu שהיא גירסה צעירה של לינוקס, בת שנתיים וחצי בלבד, צברה פופולריות עצומה בזמן זה והפכה להיות גירסת הלינוקס המובילה. גירסתה האחרונה, 7.04, שיצאה לפני כחודשיים, היא גירסה בוגרת, שלראשונה מציבה חלופה טובה ל-Windows ואתגר קשה לחברת מיקרוסופט ? השולטת בשוק מערכות ההפעלה.

מיקרוסופט כשורדת

שאלנו את מארק, איזה עצה היה נותן למתחרים העתידיים שלו ? יורשיהם של ביל גייטס וסטיב באלמר במיקרוסופט. על כך הוא השיב בהומור: ?מזל טוב! ירשתם חברה חלוצית ומבריקה. אבל הדברים שהפכו את מיקרוסופט לחברה מצליחה בשנות השמונים, כבר אינם. אתם צריכים להיות מבריקים לא פחות אם אתם רוצים להעביר ליורשים שלכם חברה במצב המצוין בו קיבלתם אותה. מיקרוסופט יכולה לשרוד ואפילו לשגשג בעולם עם תוכנה חופשית (כלומר, לינוקס – .נ.ל), אבל זה ידרוש ברק ודמיון, לא לחץ!?

ושאטלוורת' יודע על מה הוא מדבר ? לפני כחצי שנה, חתמה מיקרוסופט על עסקת הכרה הדדית בפטנטים שלה עם נובל, המחזיקה היום הפצת לינוקס אחרת בשם SuSe. החשש היה שמיקרוסופט, בשלב הבא ? תפעיל לחץ ותביעות משפטיות כנגד משתמשי לינוקס בהפצות אחרות. התסריט היה בהחלט תסריט אפשרי – כפי שטרח לרמוז מנכ"ל מיקרוסופט.

באופן כללי, הצעד של נובל, נחשב כמנוגד לרוח של תוכנה חופשית וקוד פתוח, שלא לדבר על הפרה אפשרית של רישיון השימוש של התוכנות האלה, ה-GPL. העיסקה חוללה בזמנו סערה, וגררה תגובה נחרצת מקרב קהילת הקוד הפתוח, כולל שינוי של הרישיון. במסגרת גל התגובות, הזמין שאטלוורת' את מפתחי Suse להצטרף לצוות הפיתוח של ההפצה שלו.

ההזמנה הזו עוררה עליו ביקורת קשה ? כיון שעשה לכאורה מעשה שלא מקובל בקהילת הקוד הפתוח ? ניסיון לגנוב מפתחים של הפצה אחרת. שאטלוורת' מיהר להתנצל והבהיר שלא זו הייתה כוונתו.

מתכנות ועד אסטרונומיה

על אף אותה תקרית, הפופולריות היחסית של Ubuntu כמו גם אישיותו הצבעונית והמושכת של שאטלוורת', הפכו אותו באחרונה לחבר בנשיאות "קרן לינוקס" ? קרן שהוקמה על ידי כמה גופי ענק כמו Novell, HP ואינטל על מנת לקדם את מערכת ההפעלה מבוססת הקוד הפתוח. שאטלוורת' רואה שם את תפקידו כמי שאמור לקדם את שיתוף הפעולה בין הגופים הגדולים המניעים את האימוץ וההשקעה בלינוקס כיום.

אחד החסמים הכי גדולים שנותרו בפני לינוקס מלכבוש את הלבבות ולגרום להגירה המונית של משתמשי חלונות, היא יכולת הטיפול של המערכת בבידור. כלומר מוזיקה ווידאו, ובהתקני מדיה בפרט. לכך יש שתי סיבות. ראשית, תקנים פופולריים רבים כמו MP3 או תקני הווידאו של מיקרוסופט, הם תקנים קנייניים. שנית, חברות חומרה ותוכנה רבות לא ממהרות לתמוך בלינוקס, וודאי שלא באופן מסודר או בכל הפצה בנפרד.

בגירסה האחרונה שיצאה מבית מדרשו של שאטלוורת' אומנם יש שיפור משמעותי בתחום, אבל כך למשל, בולטת בחסרונה תוכנת ה-iTunes, המשמשת את בעלי ה-iPod. קהילת הקוד הפתוח מציעה תחליפים משלה לטיפול ב-iPod, אך הם אינם שלמים ומושלמים כמו התוכנה המקורית. בעיית המדיה הייתה גם נושא מרכזי לדיון בתערוכת LinuxWorld האחרונה. שאלנו את שאטלוורת' מה דעתו על העניין והוא השיב תשובה מפתיעה משהו:

"מקינטוש הוא התמיכה הטובה ביותר ל-iPod. צריך לדעת לבחור את הכלי הנכון לכל מטרה. אם הם (המשתמשים -נ.ל.) רוצים להעניק לילדים שלהם את הגישה הטובה ביותר לטכנולוגיה, אז קוד פתוח הוא הפיתרון. יש מבחר אדיר של תוכנות כדי לחקור כל נושא וכל תחום עניין: מאומנות, דרך מוזיקה ועד גליונות ומסדי נתונים. מתכנות ועד אסטרונומיה וביולוגיה.

אם הם רוצים להקים עסק בארה"ב,סין או אירופה וצריכים שרת ? לינוקס תעניק להם את הפיתרון הרחב והיציב ביותר. אם הם רוצים מחשב בבית כדי לגלוש ולשלוח דואל בלי לקבל וירוסים או רוגלות ? אז לינוקס הוא פיתרון מבריק.

ואם הם רוצים להפעיל את ה-iPod שלהם, אז מקינטוש הוא הכלי המועדף".

לינוקס לקופים

שאטלוורת', כפי שכבר אולי הספקתם להבין, לא שוקט על שמריו. מיד לאחר השחרור של גירסה 7.04 של Ubuntu, הוא כבר מסתכל ליעד הבא ? הגירסה הבאה של Ubuntu. שתצא באוקטובר. המטרה היא להפוך את Ubuntu למערכת הפעלה פשוטה להחריד וידידותית עד כדי כך ? שאפילו קופים יוכלו להתקין אותה.

בקרב קהילת המפתחים של Ubuntu, כבר נפוצה בדיחה שהיא משחק מילים על הסיסמה המקורית: במקום "לינוקס לבני אדם", הגירסה הבאה מכונה "לינוקס לאדם הקדמון" (Linux for primate beings, בתרגום חופשי). במקביל, בגירסה הבאה של Ubuntu תהיה מהדורה מיוחדת, קנאית ? שכולה תוכנה חופשית למהדרין.

להשאיר חותם

שאטלוורת' אמר פעם בראיון: ?העולם משתנה. אנשים מבינים שהיכולת להשאיר חותם בימי חייהם, היא משהו יקר ערך. אני רוצה לראות את הכסף שלי עושה משהו חיובי ותורם לעולם, עוד בתקופת חיי". את המטרה הזו, שאטלוורת' כנראה כבר הגשים. בשנים האחרונות הוא הוציא כבר כמעט מחצית מהונו כדי להשאיר חותם. לא רק בתרומתו לחברה האפריקנית בחינוך ובקידום טכנולוגי, לא רק במסעו לחלל והניסויים שערך שם ? אלא גם כאיש שהוביל את קהילת הקוד הפתוח לסיים את המונופול רב השנים של מיקרוסופט על המחשבים של כולנו.

צנזורת דינמיט

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

מאת: ניב ליליאן וניר בומס

צלילי הפיצוצים שוב נשמעים בעזה, ודומה שכבר קשה להבין מי יורה שם על מי ולמה. אך מעבר לפוליטיקה ארגונית שבין הפת"ח לחמאס, ישנן כתובות ברורות על חבילות ה-TNT.

בשלוש לפנות בוקר, בצל הדי הלחימה, החריד פיצוץ עז את בית קפה האינטרנט של אללה אל שאווה בעזה. הבעלים, שמיהר אל בית העסק שלו על מנת לבחון את הנזק, מצא בין ההריסות מחשב אחד פעיל, והחליט לבדוק בו את הדואר האלקטרוני שלו. שם ציפתה לו הפתעה: הודעת דואר אלקטרוני מקבוצה המתכנית "חרבות הצדק של האיסלאם", הסבירה לו כי בית הקפה פוצץ, היות והוא ודומיו "גורמים להסחת דעתו של דור שלם בנושאים אחרים שאינם הגי'האד או הפולחן". במילים אחרות, שקפה האינטרנט שלו משמש להפצת תועבה ופורנוגרפיה.

אל שאווה הוא לא היחיד. מאז חודש דצמבר, במסגרת האנרכיה השוררת ברצועה, פוצצו קבוצות קיצוניות שונות עשרות בתי קפה אינטרנט, במקביל למתקפות על חנות ספרים נוצרית ואתרים נוספים המזוהים עם תרבות המערב כגון חנויות מוזיקה ומועדוני ביליארד.

הקבוצות, אשר חוקרי המודיעין משייכים אותן באופן רופף לתנועת אל-קאעידה, מחסלות באופן שיטתי כמעט את אמצעי הקשר היחיד שיש ל-1.4 מיליון תושבי עזה עם העולם החיצון. ביניהם, סטודנטים מאוניברסיטת אל-אזהר העושים שימוש בקפה האינטרנט לצורך לימודיהם, חוקרי אקדמיה וסתם אזרחים המעונינים לשמור על קשר עם בני משפחה, להתכתב עם עמיתים-לעט ובאופן כללי ? לנהל חיי יצירה ופוריות מחשבתית מהסוג הזמין בבטחה, לכמעט כל אדם בחצי הכדור המערבי.

בניגוד למשטרים כמו איראן וסוריה המפעילות צנזורה באמצעות צווי ממשלה ואמצעי פיקוח טכנולוגיים המזכירים את משטרת המחשבות האורווליאנית, קבוצות שוליים מסוגן של "חרבות הצדק" נוקטות באמצעי צנזורה פשוט הרבה יותר: מקלות דינמיט. אך חוט השני עובר בין המשטרים האפלים לחוליות הנפץ הפונדמנטליסטיות לא פחות: הטלת אימה, פחד ורתיעה בלב האזרחים. חיתה היא הדרך הקצרה ביותר למונופול בשוק הרעיונות.

האירוניה במצב האבסורדי הזה, היא מרירה כפליים: אלה שצורכים פורנוגרפיה ברשת, בגלל הבושה והקוד הדתי המגנה זאת, יעשו זאת בדרך כלל בפרטיות הבתים לא במרחב הציבורי של בית הקפה. מכאן, שהנפגעים האמיתיים מפעילויות אלה הינם דווקא מי שידם אינה משגת למחשב או חיבור אינטרנט קבוע בביתם ? קרי סטודנטים ואוכלוסיות חסרות כיס אחרות.

הן במלחמת לבנון האחרונה והן בין קירות רצועת עזה הנצורה, ראו השנים האחרונות בלוגרים ופעילי אינטרנט אמיצים בעלי צימאון לדיאלוג עם הצד השני – כשהם אינם פוחדים לבקר גם את אלה השולטים על קשר האינטרנט שלהם. אלה, תומכי הגלובליזציה, אכן מהווים איום על כוחות הריאקציה האסלאמיים שמצידם לא בוחלים באמצעים כדי להשתיקם.

אירוניה שנייה הינה הפרדוקס בגישתם של קנאי האיסלאם לאינטרנט , כלי בו עושים הם שימוש נרחב ובכללו מתן פסקי הלכה, הפקת תשדורות וידאו ממטות אל-קאעידה ותקשורת ענפה בין פעילי טרור. כך למשל, ?בריגדות השאהיד והג'יהאד" שלחה דואר אלקטרוני בו טענה כי הוציאה להורג את אלן ג'ונסטון, כתב ה-BBC שנחטף בעזה לפני כחודשיים. אל שאווה מסביר את תאטרון האבסורד: ?"הם משתמשים באינטרנט כדי להפיץ את הבשורה שלהם, אבל מניחים שכל השאר משתמשים בו לפורנו".

הפגיעה במרחב הוירטואלי אינה רק נקודתית, ואינה רק גודעת את מטה לחמם של אל-שאווה וחבריו, מפעילי בתי קפה-אינטרנט, שזוהי פרנסתם העיקרית. ניתוקו של עורק חיים מודרני, כמו רשת האינטרנט, אינו נופל בחומרתו מפגיעה בתשתיות בסיסיות אחרות, כמו חשמל ומים. מכפלת העוצמה של פגיעה כזו היא אדירה: ניתוק הצינור הראשי המוביל רעיונות של חופש ושוויון אל תוך הרצועה הנצורה, מונע מהאכולוסייה לפקוח את עיניה ולשאוף לערכים כאלה. תחת זאת היא מוזנת רעיונית בקריאה המתמדת למלחמת קודש נגד כופרי המערב.

אל לעולם המערבי לשתוק כנגד פגיעה בסיסית הזו בחופש הביטוי. אנו, בני העולם הליברלי נוטים לשכוח זאת, אך חופש ביטוי הינו גם חופש המחשבה וחופש ההקשבה לרעיונות חדשים – חירות בסיסית שקנאי הדת נוטלים מתושבי עזה.

גם לנו, כישראלים, ישנו אינטרס מובהק שלא לנתק גם את המרחב הווירטואלי של עזה. הריסות בתי הקפה כמו גם הריסותיה של עזה בכלל, אינן מקרבות אותנו, הישראלים, לזמן של רגיעה. זאת, בזמן שהמתונים והאמיצים מן העבר האחר, נתקלים בחומה של ניתוק מאותו המרחב שהיה יכול לאפשר את ההדברות. בלא קידום של עקרונות חופש ושוויון, בלא תפוצת רעיונות ומידע חופשית דרך תשתיות תקשורת איתנות ? לבטח לא תהיה תקומה לקול המתון וגם לא שופר לשפיות.

ניר בומס הוא סגן נשיא המכון לחקר החופש במזרח התיכון

מאמר זה פרי עטנו פורסם לראשונה ב-ynet

צפים הלאה

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

Modest mouse ? we were dead before the ship even sanked

לא מעט להקות עסוקות בבריחה מהצל של עצמן. Radiohead מנהלים בשנים האחרונות מסע פרידה מוצלח ממעמדם כגיבורי גיטרה, ה-Liars הפכו מלהקת הPunk-Funk הכי חצופה בשכונה לסוג של "מיומנה" פסיכודלית, ואפילו Low למדו להפעיל דיסטורשן.

אלא שעל כל להקה שעוברת את השינויים הללו בהצלחה, קיימות רבות וטובות שאיבדו את הכיוון ברגע שהתרחקו מהצליל שהעלה אותם לגדולה. Modest Mouse הם בפירוש לא להקה מהזן הזה. הדבר שהם עושים הכי טוב זה לא להשתנות כמעט כלל.

ממש כפי שאפשר לסמוך על כך שספר חדש של פול אוסטר יספר על גבר שאיבד את כל היקר לו ויוצא למסע של גילוי עצמי, כך ניתן לסמוך על אייזק ברוק שיהפוך כל אלבום של Modest Mouse לצינור ישיר למאגר הפסיכוזות ולחרדת המוות שלו. האזנה לאלבומה החדש של הלהקה, ?We were dead before the ship even sank?, העלה בי את התהייה: האם ברוק הוא אכן הטיפוס המצטייר דרך אלבומיה של הלהקה? האם לא קורה שהוא מתעורר בבוקר עם מצב רוח טוב ומחליט לשיר שיר על איך שהכל מסתדר בחיים? ואז אני נזכר שהדבר אכן קרה פעם אחת, והוליד את הלהיט היחיד בתולדות הלהקה.

Modest Mouse

תחילה בא ?Moon and Antartica? ? אלבומם הרביעי משנת 2000, אך זה שהפך אותם מלהקת שוליים עם שובל מעריצים קטן ואיכותי לאחת הלהקות הבכירות ביותר בעולם האינדי האמריקאי. Modest Mouse הציגו צליל דחוס ומלא חרדה, אך גם מלודי וקליט למדי, הנשלט על ידי סגנון השירה (או שמא יש להגיד "סגנון הצוויחה") של ברוק. ?Moon and Antartica? הוא אלבום גדול מהחיים ? מעין קאנטרי סוף העולם הכורך יחדיו את התפוררת הגוף האנושי ומעגל החיים עם מחזור חייו של היקום כולו (?That?s how the world began, and that?s how the world will end? שר ברוק כבר בשיר הראשון באלבום). אלא שהמוות על פי ברוק, בדומה לחיים שקדמו לו, אינו אלא בדיחה. לא בדיחה מהסוג שכולל סוסים הנכנסים לבר, אלא כזאת שגוררת אחריה צחוק רועם, מעט מאולץ, שהוא התגובה ההגיונית היחידה לטרגדיה האנושית. צניעות, למרבה האירוניה, איננה התכונה הבולטת של Modest Mouse.

מה הצעד הבא אחרי יצירת מופת שכזאת? התשובה על פי Modest Mouse הייתה: להישאר במקום. ?Good news for people who like bad news?, אלבומם החמישי של Modest Mouse מעודן מעט מוזיקלית מקודמו, וגם לא רדוף בחרדת סוף העולם של אותו אלבום. אך הוא מתבסס כמעט במלואו על הסגנון המוזיקלי שהגיע למיצוי ב?Moon and Antartica?.

גם הטענות שנשמעו כאילו Modest Mouse "התרככו", מגוחכות ? בעיקר כיוון שאובססיית המוות של ברוק הגיעה ב?Good News?? לשיאים חדשים, כשהוא לא פוסק מלעסוק במותם של מקורביו ושלו עצמו (?You wasted life, why wouldn?t you waste the afterlife?? ו? Are you dead or are you sleeping? God I sure hope you are dead?, הם רק שניים מהציטוטים מתוך האלבום).

אלא שלפחות מהבחינה המסחרית ?Good news for people who like bad news? היה הפתעה מסחררת ? לא רק בשל המכירות הנאות של האלבום עצמו (מליון וחצי עותקים בארה"ב), שכן מצעד מכירות האלבום האמריקני נצבע כבר ממזמן בצבעי אינדי עזים (ראו גם כתבתו של גיאחה בנושא) ? אלא בעיקר בשל העובדה שסינגל של הלהקה, ?Float on?, התברג למצעד הלהיטים האמריקאי.

מדוע הפתעה מסחררת? משום שבניגוד לאיים הבריטים, שם הגבול בין מיינסטרים לשוליים מטושטש עד לא קיים, דבר שבא לידי ביטוי גם במצעדי הלהיטים, בהם גר זאב עם כבש ורובי עם מסיבת בלוק ירבץ, מצעד הלהיטים האמריקאי הוא עדיין אזור ללא אינדי, בשליטתם הכמעט מוחלטת של הביונסות והג'סטינים למיניהם. גם אם לממלכה הזו מסתנן איזה להיט אינדי, מדובר ברוב המקרים בלהקות אינדי-מחמד כמו ?Death cab for cutie? או השינז.

כיצד הצליחה להקה עם צליל מחוספס יחסית כמו Modest Mouse להתברג למצעד הסכרין האמריקאי? ממש כפי שמבין מאות קופים המתקתקים על מכונות כתיבה עשוי היה אחד לכתוב את התסריט של "מהיר ועצבני", כך הצליח גם אייזק ברוק לכתוב להיט ? כמעט במקרה. בתוך האלבום נבלעת האופטימיות היחסית של ?Float on? בים אובססיית המוות המקיפה אותו, וגם המלודיה המתוקה שלו צריכה להיאבק בקולו הצווח של ברוק. אך כאשר מקשיבים לשיר בפני עצמו, ובעיקר כאשר מקשיבים לגירסאת הכיסוי של חברי "אמריקן איידול" (מומלץ להקליק בליווי תרופה לצרבת) ? אין מנוס מהמסקנה כי float on הוא להיט זרם מרכזי אמריקני.

העובדה ששום בשורה חדשה לא הייתה לא צפויה ממנו אומרת שהאלבום לא עורר ציפיות. שלוש שנים הם הרבה זמן לחכות, בוודאי לאלבום של להקה שהפכה בשנתיים האחרונות לאחת האהובות עלי. הציפיות רק גברו כשנודע כי על צירופו ללהקה של ג'וני מאר, גיטריסט הסמיתס לשעבר, כחבר מן המניין (איזה כבוד גדול יותר יכול להיות ללהקה אמריקנית מגיוסו של אחד הכוחות המרכזיים מאחורי הלהקה שמזוהה אולי יותר מכל עם הרוח הבריטית).

אלא שאלו שציפו ממאר לשחזר את רגעי התהילה של הסמיתס צפויה אכזבה ? מאר נבלע בModest Mouse מבלי להשאיר פירור מלנכוליה בריטית. ?We were dead?? הוא אלבום טיפוסי שלהם ? לרע, ובעיקר לטוב.

לעיתים נדמה שההבדל העיקרי בין אלבומים של הלהקה הוא שיטת המוות המועדפת של ברוק (הפעם, כפי שכבר ניחשתם, מדובר בטביעה). לא ש-Modest Mouse נשמעים בדיוק כפי שנשמעו לפני 7 שנים ? אך גם המלודיות והסגנונות החדשים ממשיכים לשרת את אותה תפיסת העולם.

קשה גם להבין את האכזבה מהאלבום בקרב כמה ממעריצי הלהקה הוותיקים ? ההצלחה אולי עידנה מעט את הצליל של Modest Mouse, אך מוקדם עדיין להאשים אותם ב"התמסחרות" (האלבום, דרך אגב, כבש את ראש מצעד מכירות האלבומים האמריקאי בשבוע הראשון ליציאתו ? רשות הדיבור, שוב, לגיאחה), וגם אם האלבום השישי של Modest Mouse יעמוד לנצח בצילם של שני קודמיו, שכנראה יזכרו לנצח כאלבומיה הטובים ביותר של הלהקה, ברור כבר עכשיו שמדובר באחד האלבומים הטובים של 2007.

שתי דקות לפני סופו, פוצח ?Parting of the Sensory?, השיר החמישי באלבום החדש של Modest Mouse, במחול צועני סוער, כולל מחיאות הכפיים והצהלות המתבקשות ברקע. הטרנד הצועני וModest Mouse? תהיתי ? זה חידוש! ואז החל אייזק ברוק לצהול, לפי הקצב: ?some day you will die somehow and Something?s going to steal your carbon?.

יש דברים שלא משתנים, וטוב שכך. מישהו קרא אולי את החדש של אוסטר?

The Thermals – The Body, The Blood, The Machine

מעולם לא הייתה מלאכת המבקר קלה כל כך. יותר מחצי שנה לאחר שיצא, וחודש לאחר שנחת באיחור אופנתי על שולחני, מבלה ?The body, The Blood, The machine? של ה-Thermals את מרבית זמנו בחברתי, או מסתובב ב500 סיבובים לדקה בכל נגן תקליטורים שנקרה בדרכנו. אני מאזין לו בבית, מלווה אותו בשירה תוך כדי נהיגה, מתופף לפי הקצב מול המחשב בעבודה, ונזכר בו ברכבת (שוב שכחתי להעביר אותו ל-Ipod).

כל זה לא מעיד על אלבום איכותי בצורה יוצאת דופן, ובוודאי לא מבטיח אריכות מים ברשימת ההשמעה שלי (אולי אפילו להפך). אבל אלבומם השלישי של ה-Thermals, יותר אולי מכל אלבום ששמעתי בתקופה האחרונה, מפעיל אצלי את גיטרות האוויר ותופי הערפל. משהו בשילוב בין מלודיות הפאנק הקליטות, כמעט מוכרות מראש, של הלהקה, לבין השירה המשכנעת של הוטץ' האריס, הסולן, הופך אותו לאלבום שניתן לזמזם בשמיעה הראשונה וללוות בשירה כבר בשנייה.

The body, The Blood, The Machine

למרות מה שאולי משתמע, לא מדובר פה בלהקת פאנק צעצוע מעדת הבלינק 182. ה-Thermals יורים מסרים כמעט ללא הפסקה, כשרוב החיצים, בעיקר בחלקו הראשון של האלבום, מכוונים כלפי הדת הממוסדת. האלוהים, על פי הלהקה, היא דמות תובענית ? כזאת שלא מהססת לדרוש ממאמיניו להרוג ולהיהרג, וגם חסדו הוא זמני ? ויש לגמול עליו בשפיכות דמים נוספת (?You know I might need you to lead/And part the sea so we can cross if they follow us still/I might need you to kill/Every room and every human at will?). למעשה, הרבה מהאנרגיה של האלבום מתעמעמת כאשר הלהקה נעה מהפוליטי לאישי.

אלא שפה גם טמון גם מילכוד מסויים ? אם אני, שמוזיקת מחאה היא לא כוס הבירה שלי, מפיק כמות כזאת של הנאה מאלבום כל כך פוליטי סימן שהצורה מאפילה קצת על התוכן. ה-Thermals כותבים שירי מחאה מתוחכמים ובלתי קלישאתיים (הישג נדיר למדי), אך גם עוטפים אותם במעטפת חלקה וסוחפת, שמאפשרת למסרים שלהם להחליק מן האוזן השנייה. והעובדה שאני שר את המילים לא אומר שאני מאמין להם. בהחלט ייתכן שהיכולת לסחוף עימם ספקנים כמוני תפריע ל-Thermals לשכנע בצדקת אמונתם את קהל היעד האמיתי.

מעבדות התהילה

פורסם בתאריך על ידי
1

האם בצמח הטבק טמון סוד חיי הנצח? כיצד זבובים עוזרים לנו לחקור את מחלת הפרקינסון? הייתכן עולם ללא גברים? (לא!) ואיך נוצרות הבועות בשמפניה? על שאלות מרתקות אלו ושאלות אחרות, מסקרנות לא פחות, ניסו אמש תשעה מדענים צעירים לענות בשלוש דקות בלבד שעמדו לרשותם, במסגרת שלב הגמר של תחרות FameLab ישראל.

FameLab היא תחרות בתקשורת מדעית שנולדה בפסטיבל המדע של צ'לטנהם שבבריטניה. התחרות, שנועדה לגלות את הפנים החדשות של המדע בבריטניה, תוכננה במטרה לעודד מדענים להעניק השראה לקהל ולהלהיב את דמיונו בחזון המדע במאה ה-21. ההצלחה העצומה של התחרות, שתתקיים השנה בפעם השלישית, הביאה את המועצה הבריטית לאמץ את הדגם הזה במסגרת פרויקט Beautiful Science שהיא עורכת בדרום – מזרח אירופה.

הרעיון של התחרות הוא פשוט: המתחרים צריכים להציג נושא מדעי כלשהו בשלוש דקות בלבד. בזמן קצר זה צריכים המתחרים לשלב בין הצגת נושא אקדמי – מדעי – מחקרי, לבין ריתוק הקהל והסבר ב"גובה העיניים". למתחרים מותר להשתמש בעזרים פשוטים בלבד, כזה שניתן להטמין בכיס המכנס, כלומר ללא מצגות או כרזות.

השלבים המוקדמים של הגרסה הישראלית של FameLab נערכו בשלושה מוקדים: מרכז חמד"ע בתל אביב, מכון ויצמן למדע ברחובות, ומוזיאון המדע על שם בלומפילד בירושלים. שלושה נציגים עלו מכל מוקד אל הגמר, שנערך כאמור אמש בַּמרכז לחינוך מדעי בתל אביב, מרכז חמד"ע.

על כס השיפוט ישבו: ד"ר נח עפרון: יו"ר התכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר אילן ונשיא האגודה הישראלית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים, ד"ר עדי מתן: נספחת המדע והטכנולוגיה של שגרירות בריטניה בישראל, פרופ' עילם גרוס, מהמחלקה לפיסיקת חלקיקים במכון ויצמן למדע וטל ברמן, מנחה התוכנית "חדשות המדע" בערוץ 8. על הנחיית הערב הופקד ד"ר איתן קרין, שעשה מלאכתו בחן ובכישרון רב.

במקום הראשון זכתה מיכל דקל, סטודנטית לתואר שני מאונ' תל אביב החוקרת את פוריות הגבר, שסיפרה על עכברה שנולדה משתי ביציות, ולא מזרע וביצית (כפי שקורה בדרך כלל…). השאלה שהעלתה דקל, "האם יש צורך בזכרים בעולם?", נענתה בינתיים בלאו מובהק, לא בגלל שצריכים מישהו שיחליף את הגלגל, אלא בגלל שהמניפולציות שנעשו בתאי הביצית של העכברות מורכבות מדי מכדי לבצען בתאי ביצית אנושיות. לפחות בינתיים. מחיאות הכפיים הסוערות מהצופים העניקו לה גם את תואר חביבת הקהל. הפרס: השתתפות בתחרות FameLab בבריטניה.

הזוכים במקום שני ושלישי הם רועי צזנה, סטודנט לתואר שני בטכניון שטיפח תקוות רבות כשסיפר על הורמון הנעורים בצמחים (להירגע, עדיין לא נמצא ההורמון האנושי המקביל לו), ואורלב ניסנבוים, ד"ר לביולוגיה מולקולרית, שפתח את הדלת לעולמם המופלא של הבקטריופאג'ים. כל שלושת הזוכים במקומות הראשונים זכו למלגת לימודים.

יתר המשתתפים היו: רותם בר אור, שהאיר עינינו בתכונת הקיטוב של האור. עדי נתן, שריגש בסיפור על פרופ' שהקדיש חייו לחקר מחלת הסרטן של אישתו, מחקר שהוליד סדרה של תרופות. ערן שנקר, שקישר בין התרסקויות מטוסים ותגי RFID. אריה מלמד – כץ, שעשה סדר בעולם המורכב של החורים השחורים. ליאור כהן הסביר לנו כי יש לתת כבוד לזבובים – בהם טמונה התרופה למחלת הפרקינסון, ונעמי זיו הסבירה איך נוצרות הבועות בשמפניה.

אז נכון, יש לנו זוכַה, אבל בעצם כולנו זכינו. זכינו בדור חדש של מדענים צעירים ומבריקים. מדענים שלא רק מובילים בתחום מחקרם, אלא מבינים כי תקשורת מדעית חשובה לא פחות מן המדע עצמו.

בתחילת הערב הכריז המנחה כי למחרת היום ישודר בערוץ 10 ראיון עם זוכה התחרות, אך לאחר שהוכרזה הזוכה, עדכן ד"ר קרין כי הראיון בוטל. האירוע כמעט ולא סוקר באמצעי התקשורת. מה לעשות, לחדשות טובות אין רייטינג. בשביל רייטינג יש דברים רדודים יותר.

לבד בשניים

פורסם בתאריך על ידי
3

פסנתר כנף, צ'לו גדל מידות, גיטרה אקוסטית. אלה היו הכלים על הבמה באותו ערב בקמלוט. מהמחלקה החשמלית נוספו עליהם אורגן חשמלי, כמו זה שהמציא רוברט מוג ב-1964; ודגימן (סמפלר) פשוט מתוצרת korg.

לאחר שנדר נדר פרישות מהבמה והפר אותו באותה המהירות, אסף אמדורסקי חוזר ממחוזות האלקטרוניקה, אל חיקם החמים של הכלים האקסוטיים. אבל האם המופע החדש שלו "לבד לבד" חם כמו הצלילים?

המלווה שלו, גם היא אינה אזרחית זרה במדינות הצליל המסונתז. קרני פוסטל, לשעבר חצי הצמד האלקטרוני ביקיני, הולכת עם אמדורסקי דרך ארוכה. הוא היה מכותבי השירים לצמד כשעוד היה, ויצירתו של האחד שזורה בזו של האחרת.

הם לבושים בפשטות. חולצות שחורות וג'ינס. אמדורסקי בנעלי התעמלות, פוסטל בנעלי עקב צבעוניות. הם עולים בזריזות חתולית כמעט, אמדורסקי מתיישב ליד הפסנתר, פוסטל מניפה בחן את הצ'לו (תמיד תהיתי איך נגניות צ'לו שבריריות מצליחות לתמרן את תיבת העץ הענקית הזו…) אמדורסקי מתחיל לבד, ופוסטל מצטרפת אליו בדואט בהמשך.

לקרני פוסטל יש קול מרשים, שלא ברור מהיכן הוא מגיע בגוף הצנום. פוסטל ממשיכה לבדה, עם קטעי סולו של הצ'לו, המופע מסתמן כמופע מאוד אינטימי, מאוד מכונס בתוך עצמו. האווירה נטענת רק מעברים הארוכים של העוצמה בין הספנתר לצ'לו.

בשיר השלישי, "חלום יפני" של אריאל זילבר בכיסוי הנפלא של אמדורסקי, הוא מציב על הפסנתר מטרונום, שלפתע הופך לכלי נגינה מן המניין.

המופע מתקדם בקצב איטי, הלהיטים המוכרים, משום מה, נשמרים בתוך קופסה, הקהל נראה מנותק. אין לך טעות גדולה יותר בבניית מופע מאשר שלא לפתוח עם כמה שירים שישבו את הקהל. אמדורסקי ופוסטל מתעלמים מן הכלל הזה וחבל. עוד מכשיר קצב שהיה יכול לחולל פלאים במופע ולטעון אותו בכוח משיכה נוסף הוא תוספת של כלי הקשה (לא בהכרח תופים, כלי הקשה אקזוטיים יותר היו עובדים כאן מצוין), שנראה כי מאוד חסרה כאן.

הסאונד נקי מדי וחסר את החספוס החם הכה מצופה ממופע חי. השירים עצמם נשמעים כמו גרסאות אולפן ארוכות. כל השירים שנוגנו עד עתה מוצגים רק באמצעיתו של המופע (עוד טעות, ודווקא לא שכיחה). פוסטל ואמדורסקי מתחלפים ביניהם, כשאמדרוסקי עובר לגיטרה ופוסל עוברת לנגן על הדגימן. שניהם מוסיקאים מוכשרים מאוד, אך אנשי הופעה בינוניים. המופע כולו מרגיש כמעבדה.

יחד עם זאת, פוסטל מאפילה על אמדורסקי באיכויות הופעה מסויימות שאמדורסקי חסר אותן. יש משהו מאוד חושני בשירה שלה. בגולשים נכנסת האלקטרוניקה במלוא עוצמתה. לשניהם יש עברית מודרנית, אבל נראה שהיא חסרה רבדים עמוקים יותר, כמו למשל, אצל ערן צור. עברית של אנשי המודרנה, שמתעלמים מהשורשים. הכל מבוסס על האישי, על הכאן ועל העכשיו, כאשר התכנים מאוד אישיים: אהבות וזוגיות, שברון לב ודיכאון. המוזיקה בכל מקרה, מצלה על התכנים בעוצמתה. אופפת ובולעת אותם.

אמדורסקי מציג את "תחזיק חזק", שיר חדש המדבר על אובדן של אדם קרוב. הוא מאחל כמה פעמים "לא עלינו". אירוניה מרירה בשיר שכנראה מוקדש לאביו. ההרמוניות מצויינות של הצ'לו והגיטרה, בעיקר בסולמות הנמוכים.

רק בשיר העשירי, כאשר המופע כבר עומד להסתיים, הוא לפתע מתעורר לחיים. ב"אל תעזבי את תל-אביב" מאלבומו "קדימה-אחורה", הדואטים פועלים במלוא עוזם, בביצוע מלא עוצמה ורגש. אמדרוסקי מפגין ויטרואוזיות בנגינה מקבילה על הגיטרה והפסנתר, ועוד נוקש מקצב עם הרגל, בשלב מסויים הוא דוחף את ידו לתוך תיבת הפסנתר, ומושך ישירות במיתרים.

רק עכשי, לקראת הסוף, הוא משתחרר מהנוקשות, ומתלוצץ עם הקהל. רק התחיל לצבור תאוצה, וכבר נגמר.

ההדרן הוא שיר של "ביקיני", "עכשיו או לעולם לא" ומיד ברצף אחריו "יקירתי" האלמותי, שמגיע מאוחר מדי. השיר האחרון, ספק אם מאולתר, הוא כמובן, "אהבה חדשה" בביצוע ממגנט. רק עכשיו, הקהל מצטרף בשירה.

למופע חי, צריכה להיות איזשהו איכות חמקמקה הדומה לשירה בצוותא סביב מדורה. אני מכנה זאת "מבחן הקומזיץ". המופע של אמדורסקי, חסר את האיכויות האלה. יקיר גלגל"צ היה יכול להתאמץ יותר, על אף החיבור המעצים עם קרני פוסטל. למופע הזו חסרה צלע שלישית שתכניס בו תוכן, שתחבר את אנשי האולפן המעולים האלה אל הקהל. אני חשבתי משום מה, על עברי לידר.

אפילו מופעים סגריריים של חורף, צריכים שתבקע מהם שמש קייצית שתחמם את הקהל. באותו ערב, זרחה רק שמש חורפית קרירה, כזו שלא מחממת את הלב.

סיפור אהבה רוקיסטי

בתחילת שנות התשעים, בפאב ה"מדבר" שברחוב בתל-אביב, ישבו על כוס בירה כל מי שעתידים תוך זמן קצר להפוך לתחייה של הרוק העברי. אלה החליפו חומרים מחומרים שונים (חלקם חוקיים וחלקם פחות) והרכבים מתחלפים.

ביניהם היו שלושה: אסף אמדורסקי, חמי רודנר הצעיר שעבד ב"מדבר" כמנקה שולחנות וירמי קפלן, שחזר אחרי שהות ארוכה בארה"ב. קפלן, שמספר שנים לפני כן כמעט ונהיה המתופף של "תיסלם", ניגן באותה תקופה גם ב"תערובת אסקוט", שכללה אותו בתופים, את אמדורסקי ואת עמיר "ג'נגו" רוסיאנו.

רודנר וקפלן התחברו, ואף גרו תקופות מתחלפות בדירה קטנה ברחוב יוחנן הסנדלר, שבה רשמקול ארבעה ערוצים "עבד שעות נוספות" ושם נוצרו שירים כמו "נפלת חזק" (הפרשנות של רודנר לפרידה של קפלן מדנה ברגר) והאלבומים "זמן סוכר" והאלבום הראשון של ירמי קפלן. "איפה הילד", בראשותו של רודנר נהנתה אפילו לתקופה קצרצרה מיכולתו המצויינת של קפלן המתופף. דרכיהם המוזיקליות נפרדו, אבל לא החברות. ובחודשים האחרונים, הם חזרו להופיע יחדיו במופע משותף.

למופע הזה, היו לי ציפיות מוקדמות. חשבתי שקפלן, שנודע כבר כחיית במה תזזיתית ואנרגטית, יטיל צל ענק על רודנר, שכסולן, הלך לכיוונים מופנמים משהו, בניגוד לימים הסוערים ורוויי היצרים של "איפה הילד".

הבארבי היה מלא באותו ערב שבת, עם מקומות לעמידה בלבד, הקהל מעורב: צעירים ובני תשחורת לצד מבוגרים יותר. אפילו ילד אחד שבא עם אביו למופע, התרוצץ בתוך הקהל. נוכחותם של הצעירים, שהיו בגן הילדים בימים ש"איפה הילד" ו"תערובת אסקוט" כבשו את הבמות, מוסברת בכך שאחרי זקני הרוק, הייתה אמורה להסתער על הבמה "שייגעצ", הצעירה האופנתית.

מופעי רוק בארץ לא מתחילים בזמן. אף פעם. הקוד, המרד ורוח הנעורים מחייבים. בהזמנה היה כתוב עשר. בפועל, עלו השניים לבמה אחרי אחת עשרה ושלושים. חמי רודנר עם חליפה וכובע, ירמי קפלן מרושל יותר: ג'ינס וחולצה מקושקשת.

הם פותחים עם "תתחיל מאפס" מהאלבום הקודם של קפלן, ומיד לאחר מכן חוזר רודנר לימי "איפה הילד", ב"בואי איתי". רודנר בבס, קפלן יחליף תדירות בין גיטרה אקוסטית וחשמלית-קצב. הם מתוגברים בקלידים, גיטרה מובילה ותופים. ירמי קפלן מצטרף לרודנר בשירה וטוען מחדש את השיר באיכויות נוספות.

משם הם עוברים ל"קולה וברה", וקפלן עובר לאקוסטית. שניהם נינוחים מאוד על הבמה, ורודנר מתלוצץ בחופשיות עם הקהל. מישהו בקרבת הבמה מבקש ממנו שיזרוק את המפרט. רודנר מסביר לו בחביבות שהוא לא נמצא בהופעה של "מטאליקה" בפארק הירקון, ושיש לו רק מפרט בודד, והוא זקוק לו…
.
כאן, בניגוד לפוסטל ואמדורסקי- המופע בנוי נכונה. כבר אחרי הלהיט השני, ברור שהקהל שלהם, גם אלה שרק מחכים לשייגעצ. רק השיר השלישי הוא שיר חדש ויפה של קפלן – "כמה את יפה". מיד לאחריו מגיע עוד להיט, "מודדת", כדי לא לאבד את הקהל.

רודנר מעניק פרשנות חדשה ומרעננת למילים המוכרות: לפתע המטען העצום של קפלן מתפרק והמילים מקבלות ארשת אדישה, קלילה. השיר הבא הוא "גאולה" המוכר מאלבום הבכורה של רודנר כסולן. הצמד עובד נהדר יחדיו, משלים ומעשיר אחד את שירי השני, ובניגוד לציפיותיי, קפלן לא מאפיל על רודנר, שמפגין נוכחות משלו.

"כלא החופש", הוא שיר חדש מהאלבום האחרון של רודנר, שקיבל ביקורות מעורבות. רודנר, כאומן, נראה שהתבגר עוד באלבום הזה, הפרידות, האהבות, רק עשו לו טוב והקנו לו חומרים מעניינים.

הסאונד, בניגוד למוכר בבארבי, לא מאוזן היטב. התופים רועמים מדי וניכר שהמתופף, כרובי, ממש מתאמץ. בכלל, נגני הליווי של רודנר וקפלן נראים אנמיים משהו, כמעט נבוכים להיות על הבמה. אין מה להשוות לקרירות ולשליטה של רם אוריון, נגן הגיטרה (ויוצר ותיק בזכות עצמו) שמלווה את ערן צור, ומנגן מופע שלם כשהוא אוחז באדישות סיגרייה בין האצבעות המחזיקות בצוואר הגיטרה. אבל לא נורא: קפלן עם עודפי האנרגיה והכריזמה שלו, מחפה על החסר אצל נגני הליווי.

בסאלי, עובר קפלן לנגן על תופי טמ-טם ומלווה בדגימן, המופע בנוי נכון, הביצועים מושקעים, והביצוע המחודש ל"אני אשתנה" הוא ביצוע מקפיץ ששונה לחלוטין מגירסת האלבום. הכימיה אגב, בין רודנר לקפלן בולטת ומורגשת וניכר שהצמד נהנה זו מנוכחותו של האחר. הביצוע ל"בואי ניפרד" המפורסם של רודנר, הוא רוק בלוזי שמזכיר את ההרכב הקודם של רודנר, שליחי הבלוז.

רגע השיא של המופע הזה, שלא חסר אנרגיה בימתית, מגיע ב"דפוק הזה". ירמי קפלן משחרר את הרסן, משתולל על הבמה, יורד לקהל ובנקודה מסויימת מנגן סולו תופים מדהים ביחד עם כרובי, המתופף, בארבעה מקלות. לראשונה, הציפיה מתגשמת: הכריזמה של קפלן מאפילה על זו של רודנר.

ההדרן הראשון נפתח בתווים המוכרים הראשונים של I Can't Get Enough של Depech Mode, שהופך ל"מישהו שומע אותי" של "איפה הילד". התקרה ב"בארבי" מאיימת להינתק ממקומה מעוצמת השירה והחוויה של הקהל. רודנר וקפלן עוברים בהצטיינות יתרה את מבחן הקומזיץ. הם נראים ממש כזוג מאוהב, והחיבה בולטת לעין כשרודנר מניח את כובע התיתורת שלו על קפלן.

ההדרן השני, ביצוע שקט, רגוע ומועשר בקלידים של "מדוע לא באת", וניצוץ של אופטימיות ניצת, כשכמה אנשים מדליקים מציתי סיגריות, במקום להאיר עם תאורת המסך של הטלפון הנייד. לאחריו בא ביצוע סתמי (אולי הרגע היחיד הבלתי יוצלח במופע) לשיר הנושא של סדרת הטלוויזיה "הפוך", "כבר עכשיו".

"נפלת חזק", השיר הנועל, הוא סיום הולם לצמד ודומה שהשניים חזרו לימים הישנים בדירה ההיא. המבצע הפעם הוא דווקא קפלן בעצמו, מה שמוסיף ומעלה את ערכו של הלהיט שבזמנו שלט במצעדים. אם לשפוט על פי אותו הערב בבארבי, ואם לצטט את אמדורסקי, נראה שקפלן, מצא אהבה חדשה.