לפני יותר ממאה שנה, ב-1893, שאל אחד העם במאמרו "חצי נחמה" איך מתמודדים עם כמות הטענות נגד היהודים. איך יכול עם לדבוק בצדקתו הבסיסית, שאל אחד העם, מול מטחי הקובלנות על פגמיו ומגרעותיו. וכך כתב: "אחר שכל העולם שונאים את היהודים, וכי אפשר לאמור, שכל העולם חייבים והיהודים זכאים? אפשר ואפשר, ועלילת הדם תוכיח. בה הרי היהודים זכאים וטהורים כמלאכי השרת: יהודי ודם ? היש שני הפכים גדולים מאלה?! ? ואף על פי כן…".
כאשר מאשימים יהודים בשימוש בדם של נוצרים לצורכי פולחן, הסביר אחד העם, האבסורד בולט עד כדי כך, שהמאשים מעיד על עצמו ? על כך שיצא מגבולות ההיגיון והשפיות ועל כן אין כל סיבה להתייחס אליו ברצינות. חלק ניכר מהיהודים החלו להאמין בזמנו בזוועות שאנטישמים הטיחו בהם במרוצת השנים. הספק החל לחלחל אל לבם של היהודים שמא הם בעצמם אשמים ביצירת "הבעיה היהודית". עד שהתחדשה עלילת הדם והיהודים ניעורו. שכן יש הסכמה כללית בין היהודים כולם, שהם מעולם לא אכלו בפסח מצה אפויה מדם של ילד נוצרי.
יהודים צמאי דם?
ההיסטוריון הישראלי, פרופ' אריאל טואף ? ראש המחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר אילן ובנו של הרב הראשי לשעבר של רומא ? דומה שאינו מכיר את ההיגיון שהתווה אחד העם. שכן תמוה כיצד זה עלה בדעתו להאמין שיהודים השתמשו בדם של נוצרים לפולחן דתי של אפיית מצות לפסח. ספרו החדש, "פסח של דם ? יהודי אירופה ועלילות הדם" (בן 400 העמודים), מאשש לכאורה את מה שהעולם היהודי מכחיש בתוקף מאז המאה ה-12: יש ממש בעלילות הדם הנוראיות שרודפות את העם היהודי עד עצם היום הזה. טואף נוטה להאמין בספרו להודאות שנגבו בעינויים אכזריים מ-16 יהודי העיר טרנטו, שב-1475 הואשמו ברצח הילד סימונינו ובכך שהשתמשו בדמו להכנת מצות לפסח, והועלו על מוקד.
ספק אם יש כיום היסטוריון רציני אחד, יהודי או נוצרי, הסבור שיש אמת בעלילות הדם. כלי התקשורת האיטלקיים ביקשו מכמה היסטוריונים מפורסמים לבחון את ספרו של טואף, וכולם דחו אותו על סף.
הגם שחוקר מיוחד שמינה האפיפיור טען שהיהודים לא זכו למשפט הוגן, והודו ברצח רק מפני שעברו עינויים קשים, בשנת 1588 הוכרז סימונינו כקדוש על ידי האפיפיור סיקסטוס החמישי. סימונינו נהנה מהמעמד עד ועידת הוותיקן השנייה ב-1965. הוועידה שהסירה מעל העם היהודי לדורותיו את אשמת צליבתו של ישו ופשעים אחרים שיוחסו ליהודים במשך הדורות, ביטלה גם את פולחנו של הילד סימונינו, והורידה אותו מדרגת "קדוש מעונה".
אבל פרופ' טואף מעדיף "לאשש מחקרית" את גרסתם המגמתית של קבוצות קתוליות פונדמנטליסטיות, הדוגלות עדיין באמיתותה של פרשת סימונינו וממשיכות לקיים את פולחן הקדושים של הילד. הוכחותיו של טואף נשענות על ההנחה המוטעית לפיה ההתאמה בין העדויות מוכיחה שהן אמיתיות. כאילו לא נותר אלא להאמין לעדויות הרבות של נשים שהואשמו בכישוף ? שרובן "הודו" כי שכבו עם השטן, ונתלו בסיילם שבמסצ'וסטס במאה ה-17 ? כי אכן ביצעו את המעשים שבהם הואשמו על ידי הכנסייה. ההתאמה בין העדויות מצביעה רק על ההסתגלות לנרטיב שנדרש על ידי המענים.
ב-1 במאי 1934, הופיע בגרמניה גיליון מיוחד של "דר שטירמר", ביטאונה האנטישמי של המפלגה הנאצית, ובמרכזו תמונה: ילד גרמני מוטל על שולחן, וסביבו יושבים יהודים מגודלי זקן ופאות המוצצים את דמו מגופו בצינוריות ארוכות.
ספק אם יש כיום היסטוריון רציני אחד, יהודי או נוצרי, הסבור שיש אמת בעלילות הדם. כלי התקשורת האיטלקיים ביקשו ממספר היסטוריונים מפורסמים לבחון את העדויות החדשות של טואף. "הספר הוא פירוש מחודש, המבוסס על קריאה אישית של אותם מקורות היסטוריים שהיו מוכרים עד כה", כתבה עמיתתו וידידתו של טואף, פרופ' אנה פואה מהאוניברסיטה של רומא, מעל דפי ה"לה רפובליקה". כלומר, העדויות אינן חדשות ומדובר רק בפרשנות סובייקטיבית של המחבר.
"מדובר בספר היסטוריה גרוע", טען פרופ' ג'יקומו טורסקיני במאמר ב"קוריירה דלה סרה". "היעדר תשומת הלב של המחבר מרצף אירועים היסטוריים מפתיע במיוחד, אך יתרה מזו מדהימה אדישותו למחקרים שהתפרסמו במשך 50 השנים האחרונות, והיו אמורים לעמוד במרכז הספר הדן בפולחן הרצח" (מעריב, 12.2.07). נראה שהאמת היא יחסית ושהאמת העתיקה יחסית עוד יותר.
דווקא ההיסטוריונים הנוצרים יצאו במתקפה נחרצת נגד מחקרו של טואף. פרופ' להיסטוריה ומשפט בימי-הביניים באוניברסיטת טרנטו, דיאגו קואליוני, פרסם לפני שנים מחקר ביקורתי על הפרוטוקולים של המשפט שנערך ב-1475 ליהודי טרנטו. "התזה של טואף מעוותת מהבחינה ההיסטורית", כתב קואליוני. "אני חקרתי את הפרוטוקולים. אלה הם טקסטים שלא ניתן להתייחס אליהם כפשוטם, ללא ביקורת, בלתי מדעית, היאה לכמרים הישועים של ימי-הביניים… אני פרסמתי את דו"ח החקירה של החוקר המיוחד שמינה האפיפיור מטעמו, שהיווה כתב הגנה אותנטי על היהודים. איך אפשר לבוא ולהעליל, להוציא דיבה ולהציג זאת כמחקר היסטורי? אני נדהם מהמסקנות של טואף. הצעתי לו לנהוג בזהירות וניסיתי להניאו מלהסתמך על מקורות מפוקפקים מעצם טיבם" (מקור ראשון, 2.3.07).
ואכן, איננו מכירים שום טקס יהודי שיכול להצדיק או לעורר צורך בשימוש בדם של נוצרים. טואף מתאר את מרכזיות הדם במסורת חג הפסח, בעוד שלפי המסורת היהודית יש איסור חמור בתורה לאכול דם של חיות, ולא כל שכן של בני אדם. פולחן הדם היחיד במסורת היהודית המתייחס לבני האדם הוא טקס ברית המילה, שאף הוא מופנה כלפי יהודים בלבד. הייתכן כי יהודים הנוהגים על פי ההלכה האוסרת, הן שפיכות דמים והן שימוש בדם, יהיו כה צמאי דם?!
טואף כותב בספרו שכת יהודית קטנה ושולית שחיה ופעלה במאה ה-15 בצפון איטליה, השתמשה בדם של ילד נוצרי כחלק מתוכנית ריפוי של חולים. אולם, גם אם הדבר נכון הרי שלדברי חוקרים רבים בתחום, מדובר בכת שולית והזויה של יהודים מימי-הביניים, שלא שיקפה ולא ייצגה את כלל היהודים מאותה תקופה. לכן אין מקום להיקש שנעשה בפומבי ממחקרו לעלילות הדם מהן סבלו היהודים קשות, על לא עוול בכפם. גם אם היו רבנים שהתירו להשתמש בדם יבש לצרכים רפואיים (למשל, בעירובו בעשבי מרפא), כמנהגם המקומי של הנוצרים באזור, מכאן ועד לטענה שהיהודים הרגו נוצרים לצרכים פולחניים המרחק גדול.
עלילת הדם עודנה חיה ובועטת
בימים עברו, כאשר חלף יהודי על פניו של הקיסר אדריאנוס ושאל לשלומו, זעם הקיסר ושאל אותו "איך תעז לברך את הקיסר?" והורה להתיז את ראשו. אחריו הגיע יהודי שלמד את הלקח, וחלף על פני אדריאנוס בשתיקה. "הכיצד תעז לעבור על פני הקיסר בלי לברכו?", נטען נגדו וגם הוא הוצא להורג.
בימים מאוחרים יותר, ב-1 במאי 1934, הופיע בגרמניה גיליון מיוחד של "דר שטירמר", ביטאונה האנטישמי של המפלגה הנאצית, ובמרכזו תמונה: ילד גרמני מוטל על שולחן, וסביבו יושבים יהודים מגודלי זקן ופאות המוצצים את דמו מגופו בצינוריות ארוכות.
זו היתה חוליה נוספת בשרשרת הארוכה של עלילות הדם, שראשיתה בנוריץ' שבאנגליה במאה ה-12 ? כשהעלילו על היהודים שקנו ילד נוצרי לפני חג הפסחא, שאבו את דמו וצלבוהו בעינויים קשים, והמשכה על פני אירופה הנוצרית כולה: בטרנטו שבאיטליה ובלה-גווארדיה שבספרד במאה ה-15, בפולין, בהונגריה וביוון, בצרפת וברוסיה, ושוב בגרמניה, במאות ה-17 וה-18, ועד עלילת הדם המפורסמת על בייליס ב-1911 בקייב שבאוקראינה. עלילות דם אלה הופיעו גם בארצות מוסלמיות: בדמשק ב-1840, בביירות ב-1887 ובמצרים ב-1892.
בכולן הוצגו היהודים כמפלצות שטניות מעוררות זוועה, שאחת דתם ? לעלות על מוקד, כמו בימי-הביניים, או להישמד בירי ובגזים, כמו במאות "הנאורות" יותר. מהן החלו הפוגרומים הנוראים במזרח אירופה ובמרכזה. מהן החל השיסוי לחיסולו המוחלט של "הגזע היהודי", באושוויץ וביתר מחנות ההשמדה.
?את רואה שצדקתי כשאמרתי לכן שהיהודים הם רעים ושהם משתמשים בדם של ילדים שלנו לפולחן הדתי שלהם? עכשיו האמת יצאה לאור, ואפילו רב יהודי ופרופסור באוניברסיטה בישראל מאשר בספרו החדש שהיהודים נזקקו לדם של נוצרים?"
עלילת הדם עודנה חיה ובועטת. התמונות המוקרנות תכופות ברשתות הטלוויזיה הבינלאומיות, בתקשורת האלקטרונית והכתובה, של המערב המתקדם ובארצות ערב רבות, מחרידות עוד יותר מזו שהודפסה ב"דר שטירמר" ומציורי הנאצה מימי-הביניים. הגם שמדובר בשוני משמעותי מבחינה גראפית, תכלית התמונות האלה אינה שונה ממה שהיה אצל הקתולים בספרד הנוצרית או אצל הנאצים בגרמניה: "את בני השטן האלה, חלאת המין האנושי, יש למחות מעל פני האדמה!".
לדברי פרופ' דינה פורת, ראש המכון לאנטישמיות וגזענות באוניברסיטת תל אביב, "גלגולה של עלילת הדם בימינו בא לידי ביטוי בעיקר בסדרות טלוויזיה מתוצרת ערבית. סדרה אחת שהיתה בטלוויזיה 'פרש בלי ראש' על הפרוטוקולים של זקני ציון. אחר-כך הופיעה סדרה חמורה ממנה שנקראת 'הגלות' בתחנת 'אל מנאר' ? שם בפירוש יש מעשה בילד שרבנים שוחטים אותו. הוא מתחנן על נפשו והם תופסים אותו עם סכין ? ממש תמונות נוראות. הסדרה הזו שודרה ברחבי העולם למוסלמים והיה מאבק משפטי גדול עד שהופסקה ההקרנה בצרפת. לאחר מכן היתה סדרה מתוצרת איראן שעסקה ביהודים שעוקרים עיניים של ילדים פלסטינים ומשתמשים בהם להשתלה ליהודים אחרים" (Ynet, 14.2.07).
הסתה ברוח זו, המתארת את היהודים כקופים וכחזירים, כערפדים מוצצי דם וכמכורים לפולחני מתים, מתנהלת זה שנים בעיקר בארצות ערב, הן בעיתונות והן בהטפות במסגדים. השוני שבשידורי הטלוויזיה והאינטרנט הוא רק במדיום, שהוא נפוץ יותר ויעיל יותר.
ולא בגלל מעשינו הם מתעמרים בנו, אך כמה צפוי שמופיע על בימת ההיסטוריה חוקר שהוא במקרה גם ישראלי ומהלך אימים בהחזרתנו לחשכת ימי הביניים ? לעלילת הדם הראשונה במאה ה-21.
הנזק כבר נגרם
בינתיים נודע כי בשל הביקורת הרבה, החליט טואף לעצור את פרסום הספר ולהעביר את ההכנסות ממכירת 3,000 העותקים של המהדורה הראשונה ל"ליגה נגד השמצה". אקט שבא מאוחר מדי וספק אם מתקן את הנזק שכבר נגרם. באינטרנט כבר מרננים שונאי ישראל בכל אתר ואתר. גם תרומת הרווחים ל"ליגה" נראית פתטית.
שתי דוגמאות מוחשיות לנזק שכבר נגרם ליהודי אירופה תוארו לאחרונה:
(א) ד"ר מרדכי פרידמן מחיפה מספר על שיחה שקיים בסעודת פורים עם עולה חדשה, שעלתה לבדה מאוקראינה והתגיירה בישראל, בניגוד לרצונה של אמה הנוצרייה האדוקה שממשיכה להתגורר בעיירה נידחת שם. בתה של אותה עולה, החיה גם היא באוקראינה, סיפרה לה שהסבתא קראה לה בדחיפות ואמרה: "את רואה שצדקתי כשאמרתי לכן שהיהודים הם רעים ושהם משתמשים בדם של ילדים שלנו לפולחן הדתי שלהם? עכשיו האמת יצאה לאור, ואפילו רב יהודי ופרופסור באוניברסיטה בישראל מאשר בספרו החדש שהיהודים נזקקו לדם של נוצרים, ואמא שלך עוד התגיירה". הבת הנבוכה והנדהמת שאלה את אמה הגיורת שבישראל: "אמא, תגידי לי מה אשיב לסבתא? היא באמת צודקת?".
נראה שמחקרו של טואף כבר עשה לו כנפיים, ובעולם הנוצרי כבר עושים שימוש בדבריו. הם כבר הגיעו לעיירות נידחות באוקראינה, למרות שהספר טרם תורגם לרוסית. "האם מתאר טואף את היקף הנזק שכבר גרם לעמנו?!", שואל פרידמן (הארץ, 7.3.07).
(ב) דבורה פאיט, בעבר ראש הפדרציה איטליה-ישראל, מתקשה להפנים את הזעזוע ולקלוט את מימדי הנזק ארוך הטווח שנגרמו ליהודי איטליה ואירופה, על ידי "המחקר המלומד" של טואף. "ראיתי ושמעתי", היא מעידה בעיתון הצופה (11.3.07), "את הייאוש והפחד שחשים היהודים האיטלקים, ואת זעמם, על כי דווקא אחד מהם בחר לנבור במדמנה ולהעלות משם רוחות שנאה מהעבר, שכה הרבה יהודים אומללים שילמו עליהן בחייהם. בעבור יהודי אירופה לא מדובר בקוריוז משעשע על פרופסור שדעתו השתבשה. אני וחברי הפעילים למען היהודים עמלנו במשך עשרות שנים ללא לאות בבתי הספר, במועדונים ובאוניברסיטאות כדי לשכנע את מאזינינו לגבי חפותם של היהודים מהאשמה המזוויעה של עלילות הדם. כששמעתי על מעשהו של טואף, גאה בי זעם אין-אונים: עשרות שנים של עבודה מאומצת, כל כך הרבה עמל של פעילים בני דתות שונים ? ירד לטמיון. הודות לטואף, צריך להתחיל הכול מחדש.
"מה יכול להביא יהודי, בעל תואר רב, בן של הרב הראשי לאיטליה, לכתוב דבר כזה? הוא מספר שעמל על ספרו שבע שנים, ואני תוהה: שבע שנים, ואף פעם לא חלפה במוחו המחשבה שהספר יצית וילבה את האנטישמיות שעודנה לוחשת תחת האפר?".
נוסח זה של המאמר פרי עטו של אורי פז, פורסם בעברית בגיליון 86 (ניסן, תשס"ז) של כתב העת "עת לחשוב" ובמגזין "אלף" בשפה הרוסית
נוסח מוקדם של המאמר פורסם בעיתון "הארץ" (20.2.07, ב' באדר תשס"ז)
