גחליליות רודפות אחריך

Captain Mal: "Do you want to run this ship?"
Jayne: "Yes."
Mal: "Well, you can't"

ג'וס ויידון הגדיר את פיירפלי כ-"מערבון בחלל ויש גם זונה". מי שחשב שסרניטי, סרט הקולנוע המהווה המשך לסדרת הטלויזיה שגוועה בדמי ימיה, הוא גרסה עתידנית של היו זמנים במערב, טעה כרחוק מזרח ממערב. ויידון, שכתב וביים את הסרט, רקח יצירה רב גונית, המשלבת הומור, פעולה וקורטוב פילוסופיה שכל אחד יהנה מהם, לא רק חסידי ויידון, אם כי האחרונים יהנו יותר.
סדרת הטלויזיה שיצר ויידון, פיירפלי, ששודרה ברשת הטלויזיה האמריקנית פוקס, ירדה מהמסכים בדצמבר 2002 לאחר שידור 11 פרקים בלבד (מתוך 14 שצולמו). הסיבות למותה המוקדם של הגחלילית אינן ברורות עדיין וכנראה לעולם לא נדע אותן. הסדרה עלתה כמעט מיד למעמד של סדרת קאלט, וסרט הקולנוע היה רק שאלה של מתי. והתשובה: עכשיו.

הסרט פותח בקטע היצג (אקספוזיציה) יעיל המסכם את תולדות פיירפלי, ומבטל בעצם, את הצורך לעקוב אחר כל פרקי הסדרה. אנו נמצאים כ 500 שנים בעתיד. האנושות עזבה את כדור הארץ שלא יכל יותר לספק את צרכי הקיום, והתיישבה במערכת שמש חדשה. הממשל המרכזי, ה"ברית", במלחמה עקובה מדם ואכזרית, השתלט על הכוכבים הפנימיים, ואילו המפסידים, ה"עצמאיים", נותרו משוטטים בעולמות החיצוניים, בורחים מהחוק ורוצים שיעזבו אותם לנפשם. קפטן מלקולם "מאל" ריינולדס (נֵיְיתַ'ן פִילִיוֹן), שהיה סַמָּל בצד המפסיד, הוא מפקד הספינה סרניטי, חללית משא מיושנת וחלודה מדגם פיירפלי. ריינולדס וצוותו מנסים לשרוד בתוך העולם המסובך בו הם נמצאים, גם אם זה אומר לגנוב, לשדוד, להעביר סחורות לא חוקיות, או בעצם, לעשות כל מה שצריך לעשות. עוד על הסיפון נמצאים סגניתו של ריינולדס, זואי (גִ'ינה טוֹרֵס), הלבושה כקאוגירל ומתנהגת בהתאם, בעלהּ, ווֹאש (אלן טוֹדִיק), הטייס המבריק, האקדוחן המחוספס הבריון גֵ'יין (אדם בולדוין, אין קשר למשפחת בולדוין) וקֵיְילִי (ג'וּל סְטַיְיט) בעלת הגינונים של נערת חווה ועילוי של מכונאית חלליות. ריינולדס אסף אל ספינתו לפני כשמונה חודשים אח ואחות: סיימון (שוֹן מַאהֵר) ורִיבֵר (סַאמֶר גְלַאוֹ) טאם. סיימון הוא רופא הספינה וריבר היא מקור הבעיות.

ריברריבר היא בסך הכל בת 17, אבל יש לה כוחות. היא מסוגלת לקרוא מחשבות, לזהות אוייבים וסכנות ממרחק, ויש לה אישיות ממש ממש מסובכת. קפטן ריינולדס מזהה את הפוטנציאל העסקי הטמון בריבר, והוא נעזר בה למעשי השוד שלו. האח סיימון מתנגד לניצול לרעה של כשרונותיה של אחותו, ומחליט לעזוב את סרניטי וצוותה, אבל כאן נכנסת הברית לתמונה והעניינים מתסבכים. הברית, שגילתה את כשרונותיה המיוחדים של ריבר בגיל צעיר, העבירה אותה סדרה של טיפולים ושתלה מידע סודי וחשוב מאין כמותו במוחה, ללא ידיעתהּ. סיימון התנגד לטיפולים הללו והוא מצליח להבריח את ריבר אל מחוץ למתקן הברית, וכך במנוסתם הגיעו והצטרפו אל סרניטי. הממשל נבעת מהעובדה שמידע רגיש כל כך דלף החוצה ולכן הוא שולח בעקבות האחים שליח (צִ'יוֵוטֵל אֵגִ'וֹפוֹר), מקצוען אכזרי וחסר רחמים שלא ידוע בשמו האמיתי אלא בכינויו בלבד: The Operative, ומצייד אותו בכל הנחוץ לו כדי לצוד את המבריקה הצעירה. מן הנקודה הזו בסרט (שלמעשה זו די ההתחלה) מתחיל מרדף צמוד שלא הרודף ולא הנרדף יכולים להרשות לעצמם לטעות בו. במהלך המרדף פוגשים הנרדפים בשתי דמויות נוספות המוכרות לצופי הסדרה: שפרד בוק (רון גלאס), איש הדת המסתורי שלא מגלה לא טפח ולא טפחיים על עברו, ואינרה, "בת הלוויה" (או במילים אחרות ? זונה), שיחסי האהבה-שנאה שלה עם קפטן ריינולדס מסובכים ביותר. מהו הסוד האפל השמור במוחה של ריבר? ומדוע הוא חשוב כל כך לברית? כתוב ללא הַרְסָן (ספויילר)!

מי שמכיר את עבודותיו של ויידון, יודע שהסוד הגדול שלו הוא בדיאלוגים, וסרניטי בנקודה זו לא נופל מכל תסריט אחר שכתב האמן. משפטים חדים ומדוייקים, שלא נגררים להוליוודיות טיפוסית. לויידון יש כישרון נדיר: הוא מצליח להפוך במשפט מבריק אחד סצינה קודרת למצחיקה, ולהיפך. למשל (ללא הרסנים), חברי הצוות עומדים בפני סכנת מוות ודאית, וזואי שואלת רטורית האם מישהו חושב שהם עומדים לצאת חיים מכאן. ג'יין מיד משיב ב"הן". או ברגע קריטי אחר, כאשר סיימון וקיילי עומדים בפני סכנת מוות, וכמשפט אחרון אומר סיימון כי הוא מצטער שלא נענה לחיזוריה של קיילי, עונה האחרונה: "לעזאזל! רק בשביל הסקס אני לא נכנעת!". לבד מן הדיאלוגים התסריט עצמו לא משעמם, עמוס בתפניות והפתעות, כולל הפתעות לא נעימות (ועל כך לא אוסיף דבר). מי שלא מתייחס כל כך לדיאלוגים לא יתאכזב מקטעי האקשן בסרט. מרדפי חלליות מהירים גם בחלל וגם על פני כוכב (אתם יודעים, זיפזופ בתוך גאיות, התחמקות מגבעות, כאלו דברים) קרבות בסגנון אומנויות לחימה מזרח אסייתיות וגם סתם מכות.

ויידון ופיליוןברם, אין דברים מושלמים. גם הסרט הזה לא חף מבעיות. ריבוי הדמויות מקשה על הצופה שלא מכיר את פיירפלי לעקוב אחר מה שקורה. שמונה דמויות מרכזיות (חזרו אחורה שתי פסקאות וספרו) בסרט אחד! תראו לי מישהו שלא יקבל כאב ראש מזה. מי שמכיר את הסדרה, כמובן מכיר את כולן ואין לו בעיה להסתדר איתן, אבל מי שלא עלול להיבהל מהכמות. הסרט גם מעלה רעיון מעניין ולא מפתח אותו, רעיון שיש לו שייכות אקטואלית לעולם הגלובאלי בו אנו חיים: העצמאים מתעבים את הברית (זוכרים את המלחמה? לא?! חזרו 3 פסקאות) מכיוון ש (אני מצטט):

?The Alliance is in their homes, in their heads, tell them what to think?

(הברית נמצאת בביתם, בראשם, מכתיבה להם מה לחשוב)
זו מסוג האמירות שקשה להתעלם מהן בעולמנו. ויידון בחר להתעלם, וחבל.

לסיכום, סרט מהנה לכולם, אך צופי פיירפלי יהנו ממנו יותר, ולכן אני ממליץ לקחת קודם כל את העונה הראשונה בספריות הוידאו, או לחכות להקרנה שלה בהוט אקסטרה, ורק אז לראות בקולנוע. יש לכם מספיק זמן, כיוון שההקרנות המסחריות יחלו רק בחודש נובמבר. והמלצה קטנה שלי, תשתדלו לראות את הסרט ביחד עם מעריצי ויידון. הם יצחקו וימחאו כף במקומות הנכונים. הרבה יותר כיף לראות ככה סרטים.

אנחנו מחפשים

אם יש לכם להט בעיניים ואש בעצמות, דברים ברומו של עולם (וגם שלא) שחשוב לכם לכתוב עליהם,
אם יש לכם כבוד ואהבה לעברית ויכולת לכתיבה עניינית, מעמיקה ומנומקת – אנחנו מחפשים אתכם.
אנחנו לא מציעים תגמול חומרי אולם אנו מציעים במה איכותית לכתיבה מודעת על חברה, פוליטיקה ותרבות,
עם קהל קוראים נאמן ומשובח.

נשמע לכם כמו כפפה ששווה להרים? כתבו אלינו.

שנת הריסוק

שנת ריסוק. אלה צמד המילים העולות אם מנסים להסתכל לאחור ולסכם את שנת תשס"ה. השנה האחרונה התאפיינה בריסוק כולל. ריסוק של תפיסות, תובנות, קביעות ? כולן רוסקו והושלכו לפח האשפה של ההיסטוריה. אריאל שרון, האיש שפחות מכל היה צפוי לעשות מהלך כמו ההתנתקות, אבי מפעל ההתנחלויות ופטרונו הגדול עשה מהלך שהשאיר את הפרשנים פעורי פה וחסרי מילים שלא כהרגלם.
אמות המידה המוסריות נותצו אף הם. הפוליטיקאים הפכו חסרי בושה, מאוהבים בכוח לשם הכוח עצמו. קולו של העם נדם ובמקומו נשמעות רק הצרחות, הקריאות והתביעות החצופות ממרכזי המפלגות בשני צידי המפה להרס המדינה והקופה הציבורית לטובת חבורות קטנות של בעלי אינטרס. חברי הכנסת הפנו עורף לעם ושכחו את ההבנה הפשוטה ? שהם נשלחו לשם כנציגיו. בוהקם של היכלי הכוח והשררה יכולים לסנוור ודומה שאלה היושבים בהם הפכו עיוורים, אך גם קהי אוזניים לשוועה האמיתית העולה מן הרחוב.

ריסוק דומה נחווה במישור הכלכלי ? רגולטורי. כמה מענקיות המשק הופרטו ונמסרו לידיים פרטיות (אל-על, דיסקונט, בזק, תחילת המכירה של בנק לאומי). חברות שבמשך שנים זוהו עם תפיסת הלאומיות הישראלית אך גם עם כובד ההתנהלות של ענקים ממשלתיים, הפכו בשנה זו לחברות פרטיות. על פניו מדובר בברכה לצרכנים, התחרות אמורה להגביר את איכות השירות והמוצר ולהקטין את התמורה המשולמת תמורתו. אך לחזון שכזה יש מחיר: נרשמו התפתחויות מדאיגות ביחסי העבודה. כוחו של הקפיטל דומה שרק התעצם על חשבון המעמד העובד והמעמד החלש והכוח נוצל לריסוק מאבקי עובדים, לעיתים מהצודקים שבצודקים. הפערים התרחבו, אחוזי האבטלה נסקו לגובהם הגדול ביותר מאז הוחל בהגשמת החלום הציוני. האם לכך פיללנו? חברה נמדדת ביכולתה לדאוג לפיסות החלשות ביותר בשלשלת. החברה הישראלית בשנה האחרונה הפנתה עורף לשכבות אלה בזמן שאחרים התקרבו אליהן באופן המסוכן לחברה. הריסוק הכלכלי ושחיקת המעמד הבינוני לא יביא לנו דבר מלבד צער.

כל הזכויות שמורות לפלפוט בע''מ, 1995הריחוק גדל והתעצם בין שמאל לימין. מעבר למאזן האימה המשתק של שנות השמונים, או ההתפוררות המפלגתית שאפיינה את שנות התשעים. תוכניתו המפתיעה של שרון חשפה במלוא עוצמתו את הניגוד הבסיסי שבאמונה שבין הימין הדתי לבין השמאל והימין המתון. האמונה הקודחת שגרמה לעיתים לגלי שנאה ומעשי טירוף לעלות על גדותיהם. פיזור המסמרים, הניסיון לפוצץ בית מגורים בעיר שבה אני חי, אלה מעידים על אמונה כה יוקדת עד כדי שהיא מוכנה לקפח חיי אדם בדרך אל המטרה. ומהי המטרה? היא שתהיה לא תהיה ולבסוף הייתה גם הייתה. והארץ בערה לפרקים, אך לא ברגע האמת. המציאות הפוליטית-מדינית החדשה שנתהוותה היכתה באמונה בפניה. הציבור החרדי-לאומי נמצא בימים אלה במבוכה, בחשבון נפש, בימים נוראים. האל שהכזיב אך העם לא, ואולי זוהי עת של רצון, של פיוס, על אף הקולות המדברים על גט כריתות לחלום הציוני והגשמתו הנוכחית שפגעה בעיקרון של אי מסירת חבלי ארץ. כולי תקווה שהחלום והקיום הציוני בבטחון ובשגשוג אכן חשובים לרבים מרגבי האדמה.

בתרבות העברית דומני שאי אפשר לדבר על ריסוק, אך אפשר לדבר על סוג של פיצול. מול עשייה מקורית, חתרנית לעיתים, איכותית ופועמת באמת צמחה ועלתה תרבות בזק, ממסוחרת, בחסותם של גופי ענק המסחריים והקפיטלים שבראשם. מוצרי צריכה תרבותיים ורדודים בדמותם של "משינה" בגלגולה הסגול, רוני סופרסטאר (ומה רע בלירון דואני?), מאיה בוסקילה ותוצריה של "כוכב נולד" שעוד חודשיים יפזזו על במות היכל יד אליהו (היכל נוקיה?) כדי לבדר ולטמטם לדעת זאטוטים שישלחו את הוריהם לרכוש את המוצרים איתם הם מזוהים. בתחום הטלוויזיה, נפל הפור במכרז המשמעותי שהיה כאן השנה על עתידו של הערוץ השני לטובת הותיקות והמנוסות. האחרונות כבר עכשיו, מראות סימנים מרבי דאגה שבכוונתן לצפצף על ההבטחות הנפלאות לתרבות הישראלית שהרבו לפזר בימי המירוץ העזים. תשאלו את ארגוני היוצרים שהפגינו מחוץ לטקס האקדמיה הישראלית לקולנוע. טפח מן העשייה התרבותית, התרבות האמיתית המקורית כמו "קמע", חשפנו כאן וכולי תקווה שמשאבינו הצנועים יוכלו לתת בשנה הבאה עלינו לטובה במה נוספת לדברים הנפלאים, קורני האמת וחסרי הפשרה המתרחשים בארץ. ראוי בהקשר זה לציין שטרם הגעתי לכלל שיפוט ערכי של מיזמי-ביניים, היושבים על קו התפר בין הממוסחר לאמת, כמו שיתוף הפעולה בין "בת שבע" ורשת המלונות "ישרוטל" או כמו רננה רז, שמפרסמת תאגידים מונופוליסטיים כמו חברת החשמל, אך משתמשת בכסף הזה לא לחיי רווחה, אלא לממן את אומנות המחול שלה ולהעלות עבודות מאירות כמו "רפאים".

ומה על השנה המתחדשת? נקווה שמן הריסוק, יתאחו השברים לכלל דברים גדולים וטובים יותר ממה שהיה. כמו שריר אשר רקמותיו נקרעות רק כדי להתאחות לכלל רקמה חדשה עבה וחזקה יותר, נקווה שיעבור תהליך דומה על החברה הישראלית. שהעם יאמץ אל חיקו את הבנים האובדים מן הימין ששבו לגבולם ואלה לא יתנכרו לחיבוק. שנביט ביחד אל האופק ונחשוב כיצד ממשיכים הלאה על מנת ליצור קיום הדדי והוגן לצד שכנינו הפלסטיניים. שנלמד מחדש חמלה מהי והדבר נכון לכל האוחזים בכוח: מעצבי דעת קהל למיניהם, הקפיטלים האוחזים בכוח הכלכלי ובעיקר, אלה האוחזים בכוח הפוליטי. מן הראוי שיקבלו השנה תזכורת כואבת מאלה שהעניקו להם אותו ובכוחם ליטול אותו בחזרה אם רק ירצו ויתאחדו לשם כך. הכוח טמון בידיהם של ההמונים, בידי, בידיכם. שנת תשס"ו היא שנה לשסות את הכוח הזה באלה הראויים להרגיש את נחת זרועו, שהשחיתות הפכה את ליבם ללב אבן. להחזיר להם את הבושה שאבדה במעשיהם חסרי התום.
זהו גם כוח גדול ובוהק של עשייה, של יצירה וגידול בהבנת האחר. עלינו לעשות בו שימוש ולא רק שיפה שעה אחת קודם, אלא שהזמן שטוב ביותר הוא עכשיו והמקום הטוב ביותר הוא כאן. חוזה המדינה אמר "אם תרצו אין זו אגדה". לי הקטן נותר רק להנהן בהסכמה.

ברית הבריונים

בגלגולה המודרני של התנועה הרוויזיוניסטית דומה כי קמה ממשיכת דרך לפלג הקיצוני משנות ה-30 של המאה הקודמת: במפלגת "הליכוד" קמה "ברית בריונים" חדשה. חבריה אולי עשויים להתהדר בהשוואה, אלא שנוצות אלו אינן להם. הקשר הנמתח ביניהן מכיל בעיקר תפיסה דומה ונוקשה כלפי האוכלוסיה הערבית בארץ, אך המהות שונה בהרבה. ברית הבריונים ההיסטורית התמקדה בפעולות מחאה תקיפות אך בלתי אלימות כגון ארגון ההפגנה כנגד סגן שר המושבות הבריטי, ד"ר שילס והסרת דגלי המפלגה הנאצית מעל בניין הקונסוליה הגרמנית, עד שהואשמו שלא בכפם ברצח ארלוזרוב. ברית הבריונים החדשה נאמנה לשמה הרבה יותר: היא אכן ברית של בריונים. פוליטיים. הבריונים ההיסטוריים נקטו בגישה כוחנית כלפי הערבים וכלפי המנדט הבריטי ואילו הבריונים החדשים נוקטים בגישה כוחנית כלפי כל הסובב אותם. אנשים כישראל כ"ץ, הזכור מאירועי ביתן 28, דרדקים רעשניים ותאבי כותרות כגילה גמליאל וגלעד ארדן, יחיאל "הערבים הם תולעים" חזן, אהוד יתום שהוכיח כי הוא מסוגל לרוצץ ראשי אויביו באבנים ואיתם גם גדעון סער הבאים בכוחנות, בחוצפה, בעזות מצח ופנים לז'בוטינסקי שלהם באומרם ? "גם אם תודח, אנו תובעים ממך להישאר", כמו רוצים לכבול אותו בשלשלאות אל הדרך. זאת בניגוד גמור לנשמת אפה של הדמוקרטיה, בה איש חופשי לעשות כדרכו, ודאי לפרוש לדרך פוליטית חדשה משעה שאנשי סיעתו עצמם הצביעו לו על הדלת.

הבדל מהותי נוסף הוא האידיאולוגיה ככוח מניע. עיניו הרושפות ונאומיו חוצבי הלהבות של ד"ר עוזי לנדאו הם אולי הד למחוייבות הרעיונית האמיצה של אב"א אחימאיר ומשה סגל אך מה על השאר? השאר, הרעיוניות היא אך עלה תאנה לכוונותיהם האמיתיות: תאוות הכוח, הרעב לשלטון ומנעמיו, לג'ובים ולחמס המתמשך של קופת הציבור. ברית הבריונים הפוליטית שמורכבת גם מאנשי "מנהיגות יהודית" שנושאים עיניהם בהערצה אל הברית הקודמת, צמאה לכל אלה גם על חשבון הרס המדינה וטובת הציבור. מלבד שוליים נדהמים פני הברית הם פני "הליכוד" דהיום ? קודם מה שטוב לנו ולחברי המרכז, אחר כך מה שטוב למפלגה ובמקום שלישי רחוק מאחור טובת עם ישראל והמדינה. דוגמאות לא חסרות: המינויים במשרד החקלאות, ההצבעות הכפולות על תקציב המדינה, חוק הג'ובים שארדן וסער הם הוריו מולידיו והדוגמא הנפלאה מכל ? ההצעה לגיוס רוב בכנסת על חודו של קול, על מנת להשהות קיום הבחירות ולמנוע מהעם את האפשרות להשמיע את קולו אחרי אחד המהלכים המשמעותיים, הכואבים והשנויים ביותר במחלוקת בהיסטוריה של מדינת ישראל, מעשה שהוא בבחינת "הרצחת (פוליטית) וגם ירשת".

עצובה היא דרכה של ברית הבריונים המודרנית במוטטה עליה ובקורעה לגזרים את ביתה האידיאולוגי ואפשר שמן הצדק שכך תיקרא מפלגת הימין החדשה בראשות בנימין נתניהו. נקנח בהבדל אחרון שהוא אולי נחמא פורתא: אם "ברית הבריונים" ההיסטורית יכלה להתגאות בשירתו המפוארת של אורי צבי גרינברג, הרי שזו הנוכחית תיאלץ להסתפק בהדר הליריקה מאת אריאל זילבר.

תסמונת ברוקהיימר

בעיבוד המפתיע מאוד לטובה של סטיבן ספילברג ל"מלחמת העולמות", מצליח הבמאי הגדול, שבדרך כלל חתום על סרטים לכל המשפחה, להעביר במלוא עוצמתה האיומה את התחושה של פלישה אמיתית מהחלל, כפי שזאת הייתה מצטיירת מבעד לעיניו של אדם מן הישוב. הפלישה בסרט פתאומית, מלאת עוצמה וחסרת רחמים ? ספילברג, ממש כמו ה.ג. וולס ביצירה המקורית, לא טורח כלל להציג את נקודת המבט של החייזרים ? כך שמנקודת מבטו של הצופה בסרט, כמו מזו של הדמויות, הפלישה היא שרירותית ממש כמו אסון טבע, והפולשים, לפחות בחלקו הראשון של הסרט, הינם מכונות חסרות פנים.

הפלישה בסרט מוצגת תמיד מ"למטה" ? שכחו מפיצוצים כירורגיים של בניינים בסגנון "היום השלישי". ההרג ב"מלחמת העולמות", בין אם בשריפה מ"קרני המוות" של הפולשים ובין אם כתוצאה של היסטריה המונית ומאבקי הישרדות – מציאותי עד אימה. התנהגותם של בני האדם בסרט היא בהתאם: הדמויות בסרט מבוהלות, מתרוצצות כעכברים לכודים במבוך, ובעיקר עושות כל מה שניתן למען שרידתם האישית ושרידת בני משפחתם. גם אלו מהן שמוכנות להגיש סיוע לזולת עושות זאת כל עוד פעולותיהן לא מתנגשות עם יצר ההשרדות הבסיסי שלהן. הדמות הראשית בסרט, אותה מגלם טום קרוז, לא מהססת לבצע כמה החלטות אשר עשויות היו להתפרש כ"לא מוסריות", אפילו כאלו שגורמות ישירות למותם של אחרים, על מנת להציל אותו ואת בתו ? ממש כפי שאנשים אחרים בסרט לא מהססים לסכן אותו ואת בתו במטרה להגדיל את סיכויי שרידתם. גיבורים לא תמצאו בסרט הזה. גם החיילים שנלחמים מלחמה חסרת תקווה בפלישה הם יותר רובוטים צייתנים מאשר לוחמים אמיצים, וגם ה"גיבור", לפחות בחלקו הראשון של הסרט, הוא עוד דמות מתרוצצת שהמצלמה מכוונת במקרה אליו במקום לכל אחד אחר מהאנשים האחרים ברחוב.

ובכל זאת, הסרט אינו חף מטעויות – סמכו על ספילברג כשזה מגיע לסופים גרועים (וזה גם הזמן לאלו מביניכם שטרם צפו בסרט לדלג פיסקה). זה מתחיל בסצינה הארוכה והמיותרת שמציגה את החייזרים בגופם ופוגעת בלא מעט מההילה המיסתורית סביבם (כמעט ציפיתי שיתחילו כל רגע לגעגע כמו החייזרים המשעשעים ב"פלישה ממאדים" של טים ברטון), ממשיך בגילוי גבורה פתאומי של גיבורנו (שלמרבה המזל נועד אף הוא להציל אותו ואת בתו ולא חס וחלילה להציל את האנושות) ומסתיים ביריקה של ספילברג בפרצופו של קו העלילה שלו עצמו לטובת הדרמה המשפחתית סוחטת הדמעות. ועדיין, מצליח חלקו הראשון של "מלחמת העולמות" ליצור רושם טוב מספיק על מנת להפוך אותו לסרט טוב עם סוף גרוע (בניגוד, למשל, ל"אינטליגנציה מלאכותית" שייזכר תמיד כסוף גרוע, עם קצת סרט לפניו).

והנה השבוע, בעודי צופה בחדשות על הסופה בניו אורלינס שודר לפתע קטע קצר מראיון עם מושלת לואיזיאנה, קטלין בלנקו, שנשאלה אודות המהומה והבזיזות בעיר הנטושה. תגובתה הייתה כל כך מנותקת מהמציאות, כל כך סוריאליסטית, שמצאתי את עצמי תר אחר הציטוט ברשת במשך כרבע שעה, רק על מנת להיות בטוח שאכן שמיעתי לא הטעתה אותי. בתרגום חופשי אמרה הגברת בלנקו כך: "מה שמכעיס אותי יותר מכל, הוא שאסונות נוטים להוציא את הטוב שבבני האדם, וזה גם מה שציפינו לראות, אך האסון הוציא את הגרוע ביותר".

ואם אתם מוצאים את עצמכם מהנהנים עם הראש בהסכמה, הרי שכנראה גם אתם, ממש כמו הגברת בלנקו, סובלים מתסמונת ברוקהיימר, תוצר שטיפת מוח הוליוודית ארוכת שנים. זאת עיוותה את תודעתה של המושלת המסכנה עד כדי כך שהיא מאמינה כי בכל אדם מסתתר גיבור קטן המחכה להתגלות, בהינתן אסון גדול מספיק. לעזאזל, תן אפילו לחבורה של כורים (או לטייס חיל אוויר ומדען-טכנאי כבלים יהודי, בגרסת רולנד אמריך של התסמונת) את המפתחות לגורל כדור הארץ ותראה איך הם אצים רצים להציל את האנושות.

אלא שבני אדם, גם באסונות גדולים, מתנהגים ממש כבני אדם ? בהבדל הקטן שעצם קיומם כעת מונח על הכף. אלו יברחו, יתחבאו וכן, גם יגנבו או אפילו ירצחו על מנת לשפר את סיכוייהם לשרוד. כל זאת תקף על אחת כמה וכמה בתנאים שיצרה הסופה "קתרינה", כאשר האסון משאיר עשרות אלפי אנשים חסרי כל, כאשר התגובה העלובה של הרשויות לאסון המתקרב ערערה עוד יותר את האמון המועט שיש לתושבי השכונות העניות של העיר ברשויות, כאשר שלטון החוק מתערער ומתפורר, כאשר ברור כי "מה שלא אבזוז אני, יבזוז אחר", כאשר הקיום הפיזי, ובוודאי הכלכלי, ביום המחר מוטל בספק. בתנאים הללו ברור כי לא מעטים מבין אזרחיה שומרי החוק של ניו-אורלינס, ובוודאי מבין אלו מביניהם שגם לפני האסון חיו מצדו השני של החוק, מוצאים את עצמם גונבים מכל הבא ליד על מנת לשפר, אפילו במעט, את סיכויי ההשרדות שלהם.

אמנם באיזור האסון ישנם גם גיבורים – המחלצים, המתנדבים ואלו שזאת עבודתם, עושים כתמיד מלאכת קודש – אלא שזאת לא אותה הירואיות הוליוודית דביקה ופוטוגנית אלא פשוט עבודת הצלה שגרתית, שמבצעים אנשים שאינם נפגעי האסון ולכן יש להם את הזכות להעניק סיוע לאחרים במקום להלחם על חייהם. הרהור נוסף: אולי הבעיה איננה עם התאוריות החברתיות מבית מדרשם של ברוקהיימר ואמריך, אלא פשוט עם התנאים החברתיים באזור האסון? שכן כדי להציל את המצב, אליבא דברוקהיימר, יש צורך בצוות רב-גזעי, ואילו מרבית הניצולים בניו-אורלינס, כידוע, משתייכים לגזע אחד בלבד.

במידה והגברת בלנקו ושאר צופי ערוץ החדשות של FOX מצפים להתגלות פתאומית של גבורה אנושית מתוך האסון, לחזרה בתשובה של כל החוטאים ולאיחוד כל בני האדם אל מול פני הסערה, הרי שאין מנוס מלשלוח אותה לצפות ב"מלחמת העולמות" (עדיף תוך ניכוי השליש האחרון), ולהזכיר לה שמן הראוי שלא תשפוט אנשים שהיא רחוקה מאוד מלהיות בנעליהם, בייחוד כשהן מלאות מים.