שנת ריסוק. אלה צמד המילים העולות אם מנסים להסתכל לאחור ולסכם את שנת תשס"ה. השנה האחרונה התאפיינה בריסוק כולל. ריסוק של תפיסות, תובנות, קביעות ? כולן רוסקו והושלכו לפח האשפה של ההיסטוריה. אריאל שרון, האיש שפחות מכל היה צפוי לעשות מהלך כמו ההתנתקות, אבי מפעל ההתנחלויות ופטרונו הגדול עשה מהלך שהשאיר את הפרשנים פעורי פה וחסרי מילים שלא כהרגלם.
אמות המידה המוסריות נותצו אף הם. הפוליטיקאים הפכו חסרי בושה, מאוהבים בכוח לשם הכוח עצמו. קולו של העם נדם ובמקומו נשמעות רק הצרחות, הקריאות והתביעות החצופות ממרכזי המפלגות בשני צידי המפה להרס המדינה והקופה הציבורית לטובת חבורות קטנות של בעלי אינטרס. חברי הכנסת הפנו עורף לעם ושכחו את ההבנה הפשוטה ? שהם נשלחו לשם כנציגיו. בוהקם של היכלי הכוח והשררה יכולים לסנוור ודומה שאלה היושבים בהם הפכו עיוורים, אך גם קהי אוזניים לשוועה האמיתית העולה מן הרחוב.

ריסוק דומה נחווה במישור הכלכלי ? רגולטורי. כמה מענקיות המשק הופרטו ונמסרו לידיים פרטיות (אל-על, דיסקונט, בזק, תחילת המכירה של בנק לאומי). חברות שבמשך שנים זוהו עם תפיסת הלאומיות הישראלית אך גם עם כובד ההתנהלות של ענקים ממשלתיים, הפכו בשנה זו לחברות פרטיות. על פניו מדובר בברכה לצרכנים, התחרות אמורה להגביר את איכות השירות והמוצר ולהקטין את התמורה המשולמת תמורתו. אך לחזון שכזה יש מחיר: נרשמו התפתחויות מדאיגות ביחסי העבודה. כוחו של הקפיטל דומה שרק התעצם על חשבון המעמד העובד והמעמד החלש והכוח נוצל לריסוק מאבקי עובדים, לעיתים מהצודקים שבצודקים. הפערים התרחבו, אחוזי האבטלה נסקו לגובהם הגדול ביותר מאז הוחל בהגשמת החלום הציוני. האם לכך פיללנו? חברה נמדדת ביכולתה לדאוג לפיסות החלשות ביותר בשלשלת. החברה הישראלית בשנה האחרונה הפנתה עורף לשכבות אלה בזמן שאחרים התקרבו אליהן באופן המסוכן לחברה. הריסוק הכלכלי ושחיקת המעמד הבינוני לא יביא לנו דבר מלבד צער.

הריחוק גדל והתעצם בין שמאל לימין. מעבר למאזן האימה המשתק של שנות השמונים, או ההתפוררות המפלגתית שאפיינה את שנות התשעים. תוכניתו המפתיעה של שרון חשפה במלוא עוצמתו את הניגוד הבסיסי שבאמונה שבין הימין הדתי לבין השמאל והימין המתון. האמונה הקודחת שגרמה לעיתים לגלי שנאה ומעשי טירוף לעלות על גדותיהם. פיזור המסמרים, הניסיון לפוצץ בית מגורים בעיר שבה אני חי, אלה מעידים על אמונה כה יוקדת עד כדי שהיא מוכנה לקפח חיי אדם בדרך אל המטרה. ומהי המטרה? היא שתהיה לא תהיה ולבסוף הייתה גם הייתה. והארץ בערה לפרקים, אך לא ברגע האמת. המציאות הפוליטית-מדינית החדשה שנתהוותה היכתה באמונה בפניה. הציבור החרדי-לאומי נמצא בימים אלה במבוכה, בחשבון נפש, בימים נוראים. האל שהכזיב אך העם לא, ואולי זוהי עת של רצון, של פיוס, על אף הקולות המדברים על גט כריתות לחלום הציוני והגשמתו הנוכחית שפגעה בעיקרון של אי מסירת חבלי ארץ. כולי תקווה שהחלום והקיום הציוני בבטחון ובשגשוג אכן חשובים לרבים מרגבי האדמה.

בתרבות העברית דומני שאי אפשר לדבר על ריסוק, אך אפשר לדבר על סוג של פיצול. מול עשייה מקורית, חתרנית לעיתים, איכותית ופועמת באמת צמחה ועלתה תרבות בזק, ממסוחרת, בחסותם של גופי ענק המסחריים והקפיטלים שבראשם. מוצרי צריכה תרבותיים ורדודים בדמותם של "משינה" בגלגולה הסגול, רוני סופרסטאר (ומה רע בלירון דואני?), מאיה בוסקילה ותוצריה של "כוכב נולד" שעוד חודשיים יפזזו על במות היכל יד אליהו (היכל נוקיה?) כדי לבדר ולטמטם לדעת זאטוטים שישלחו את הוריהם לרכוש את המוצרים איתם הם מזוהים. בתחום הטלוויזיה, נפל הפור במכרז המשמעותי שהיה כאן השנה על עתידו של הערוץ השני לטובת הותיקות והמנוסות. האחרונות כבר עכשיו, מראות סימנים מרבי דאגה שבכוונתן לצפצף על ההבטחות הנפלאות לתרבות הישראלית שהרבו לפזר בימי המירוץ העזים. תשאלו את ארגוני היוצרים שהפגינו מחוץ לטקס האקדמיה הישראלית לקולנוע. טפח מן העשייה התרבותית, התרבות האמיתית המקורית כמו "קמע", חשפנו כאן וכולי תקווה שמשאבינו הצנועים יוכלו לתת בשנה הבאה עלינו לטובה במה נוספת לדברים הנפלאים, קורני האמת וחסרי הפשרה המתרחשים בארץ. ראוי בהקשר זה לציין שטרם הגעתי לכלל שיפוט ערכי של מיזמי-ביניים, היושבים על קו התפר בין הממוסחר לאמת, כמו שיתוף הפעולה בין "בת שבע" ורשת המלונות "ישרוטל" או כמו רננה רז, שמפרסמת תאגידים מונופוליסטיים כמו חברת החשמל, אך משתמשת בכסף הזה לא לחיי רווחה, אלא לממן את אומנות המחול שלה ולהעלות עבודות מאירות כמו "רפאים".

ומה על השנה המתחדשת? נקווה שמן הריסוק, יתאחו השברים לכלל דברים גדולים וטובים יותר ממה שהיה. כמו שריר אשר רקמותיו נקרעות רק כדי להתאחות לכלל רקמה חדשה עבה וחזקה יותר, נקווה שיעבור תהליך דומה על החברה הישראלית. שהעם יאמץ אל חיקו את הבנים האובדים מן הימין ששבו לגבולם ואלה לא יתנכרו לחיבוק. שנביט ביחד אל האופק ונחשוב כיצד ממשיכים הלאה על מנת ליצור קיום הדדי והוגן לצד שכנינו הפלסטיניים. שנלמד מחדש חמלה מהי והדבר נכון לכל האוחזים בכוח: מעצבי דעת קהל למיניהם, הקפיטלים האוחזים בכוח הכלכלי ובעיקר, אלה האוחזים בכוח הפוליטי. מן הראוי שיקבלו השנה תזכורת כואבת מאלה שהעניקו להם אותו ובכוחם ליטול אותו בחזרה אם רק ירצו ויתאחדו לשם כך. הכוח טמון בידיהם של ההמונים, בידי, בידיכם. שנת תשס"ו היא שנה לשסות את הכוח הזה באלה הראויים להרגיש את נחת זרועו, שהשחיתות הפכה את ליבם ללב אבן. להחזיר להם את הבושה שאבדה במעשיהם חסרי התום.
זהו גם כוח גדול ובוהק של עשייה, של יצירה וגידול בהבנת האחר. עלינו לעשות בו שימוש ולא רק שיפה שעה אחת קודם, אלא שהזמן שטוב ביותר הוא עכשיו והמקום הטוב ביותר הוא כאן. חוזה המדינה אמר "אם תרצו אין זו אגדה". לי הקטן נותר רק להנהן בהסכמה.

בגלגולה המודרני של התנועה הרוויזיוניסטית דומה כי קמה ממשיכת דרך לפלג הקיצוני משנות ה-30 של המאה הקודמת: במפלגת "הליכוד" קמה "ברית בריונים" חדשה. חבריה אולי עשויים להתהדר בהשוואה, אלא שנוצות אלו אינן להם. הקשר הנמתח ביניהן מכיל בעיקר תפיסה דומה ונוקשה כלפי האוכלוסיה הערבית בארץ, אך המהות שונה בהרבה. ברית הבריונים ההיסטורית התמקדה בפעולות מחאה תקיפות אך בלתי אלימות כגון ארגון ההפגנה כנגד סגן שר המושבות הבריטי, ד"ר שילס והסרת דגלי המפלגה הנאצית מעל בניין הקונסוליה הגרמנית, עד שהואשמו שלא בכפם ברצח ארלוזרוב. ברית הבריונים החדשה נאמנה לשמה הרבה יותר: היא אכן ברית של בריונים. פוליטיים. הבריונים ההיסטוריים נקטו בגישה כוחנית כלפי הערבים וכלפי המנדט הבריטי ואילו הבריונים החדשים נוקטים בגישה כוחנית כלפי כל הסובב אותם. אנשים כישראל כ"ץ, הזכור מאירועי ביתן 28, דרדקים רעשניים ותאבי כותרות כגילה גמליאל וגלעד ארדן, יחיאל "הערבים הם תולעים" חזן, אהוד יתום שהוכיח כי הוא מסוגל לרוצץ ראשי אויביו באבנים ואיתם גם גדעון סער הבאים בכוחנות, בחוצפה, בעזות מצח ופנים לז'בוטינסקי שלהם באומרם ? "גם אם תודח, אנו תובעים ממך להישאר", כמו רוצים לכבול אותו בשלשלאות אל הדרך. זאת בניגוד גמור לנשמת אפה של הדמוקרטיה, בה איש חופשי לעשות כדרכו, ודאי לפרוש לדרך פוליטית חדשה משעה שאנשי סיעתו עצמם הצביעו לו על הדלת.

הבדל מהותי נוסף הוא האידיאולוגיה ככוח מניע. עיניו הרושפות ונאומיו חוצבי הלהבות של ד"ר עוזי לנדאו הם אולי הד למחוייבות הרעיונית האמיצה של אב"א אחימאיר ומשה סגל אך מה על השאר? השאר, הרעיוניות היא אך עלה תאנה לכוונותיהם האמיתיות: תאוות הכוח, הרעב לשלטון ומנעמיו, לג'ובים ולחמס המתמשך של קופת הציבור. ברית הבריונים הפוליטית שמורכבת גם מאנשי "מנהיגות יהודית" שנושאים עיניהם בהערצה אל הברית הקודמת, צמאה לכל אלה גם על חשבון הרס המדינה וטובת הציבור. מלבד שוליים נדהמים פני הברית הם פני "הליכוד" דהיום ? קודם מה שטוב לנו ולחברי המרכז, אחר כך מה שטוב למפלגה ובמקום שלישי רחוק מאחור טובת עם ישראל והמדינה. דוגמאות לא חסרות: המינויים במשרד החקלאות, ההצבעות הכפולות על תקציב המדינה, חוק הג'ובים שארדן וסער הם הוריו מולידיו והדוגמא הנפלאה מכל ? ההצעה לגיוס רוב בכנסת על חודו של קול, על מנת להשהות קיום הבחירות ולמנוע מהעם את האפשרות להשמיע את קולו אחרי אחד המהלכים המשמעותיים, הכואבים והשנויים ביותר במחלוקת בהיסטוריה של מדינת ישראל, מעשה שהוא בבחינת "הרצחת (פוליטית) וגם ירשת".

עצובה היא דרכה של ברית הבריונים המודרנית במוטטה עליה ובקורעה לגזרים את ביתה האידיאולוגי ואפשר שמן הצדק שכך תיקרא מפלגת הימין החדשה בראשות בנימין נתניהו. נקנח בהבדל אחרון שהוא אולי נחמא פורתא: אם "ברית הבריונים" ההיסטורית יכלה להתגאות בשירתו המפוארת של אורי צבי גרינברג, הרי שזו הנוכחית תיאלץ להסתפק בהדר הליריקה מאת אריאל זילבר.