שלוותא

פורסם בתאריך 9/9/2005 על ידי ירון

!Violence is going to ensue
.Capt. Malcolm Reynolds – –

כמה סדרות טלויזיה שגררו בעקבותיהן סרט קולנוע אתם מכירים? הנה רשימה קצרה וחלקית ביותר שחשבתי עליה: מיסטר בין, סאות' פארק, משפחת אדמס, משפחת קדמוני, משימה בלתי אפשרית, צבי הנינג'ה , המלאכיות של צ'רלי, סטארסקי והאצ', תיקים באפלה, רצח מאדום לשחור, מסע בין כוכבים, המלאך. מה משותף לסדרות אלו? כולן היו בשעתן סדרות מצליחות, ומפיקי הוליווד, אנשי עסקים טהורים שאומנות לשמה מעניינת אותם כקליפת השום (או כשלג דאשתקד ? בחרו את הקלישאה המתאימה לכם) אך כסף גדול כן מעניין אותם (אפילו מאוד), קיוו כי סרט הקולנוע ימשיך את קו ההצלחה של הסדרה והסיכון הכספי הוא נמוך. ועכשיו, חשבו על סרטי קולנוע המבוססים על סדרות שלא הצליחו. אני לא הצלחתי לחשוב על אף אחת. אז מה גורם ליוצר של סדרה שאפילו לא הצליחה לשרוד עונה שלמה אחת לייצר סרט קולנוע? ננסה להבין מייד.

ג'וס ויידון, יוצר הסדרות באפי: ציידת הערפדים וְ אנג'ל,כותב תסריטים מוכשר ומוערך שכתב בין היתר את התסריטים ל-צעצוע של סיפור ו-הנוסע השמיני: התחייה, פנה ליצירת סדרת טלויזיה חדשה: Firefly.
ויידון הגדיר את הסדרה כ"מערבון בחלל" ? סוסים, אקדחי תופי ישנים, עדרי בקר שועטים, רכבות מעלות עשן החוצות מדבריות ומגפי רכיבה דהויים עם דוקרן מתגלגל בעקביהם, ניצבים זה בצד זה עם חלליות, לייזרים ומסעות בין גלקסיות. איך נוצר העתיד רווי הניגודים הזה? כ-500 שנים בעתיד, מלחמה מתמשכת ועקובה מדם בין השלטון המרכזי, ה Alliance, לבין כוחות מורדים, ה Independents, מסתיימת בניצחון הממסד. המורדים המובסים נודדים אל הכוכבים החיצוניים, ויוצרים בשולי הגלקסיה עולם הדומה למערב הפרוע: כפרים עניים, עיירות כורים, שודדים חסרי רחמים, נוודים, וכל זאת באי סדר מוחלט וחסר חוק. בתוך המציאות המורכבת הזו מנסה גיבור הסדרה, קפטן מלקולם "מאל" ריינולדס, מפקד החללית "שלווה", חללית מטען ישנה מדגם Firefly, ביחד עם חברי צוותו לשרוד, והם לא מושכים ידם ממשימות מלוכלכות ולא חוקיות. מיד בתחילת הסדרה מצטרפים אל צוות הספינה אח ואחות הבורחים מן החוק וכומר, שהבקיאות שלו בכלי נשק וטקטיקות לחימה מעידה כי רב הנסתר אצלו על הנגלה. יחד, אנשי הצוות והנוסעים משייטים בחלל ומנסים, בתוך הכאוס המוסרי, לעשות את הדבר הנכון.

Courtesy of Omelete
יצירתו של ויידון מאופיינת בעלילה משובחת, יחסים מורכבים בין דמויות, דיאלוגים מהנים ושנונים, הומור ציני ודק וקורטוב מיניות ? בדיוק במינון הראוי, שהם המרכיבים הנדרשים להפוך כל יצירה שהיא, בין אם היא סדרת מדע בדיוני, קומדיית מצבים אמריקאית טיפוסית (לא ציינתי שויידון כתב פרקים של רוזאן) או סרט קולנוע באורך מלא לאגדה. Firefly בנוייה בדיוק ממרכיבים אלו, וטיב החומרים משובח באופן מיוחד.

ויידון כבר מזמן זכה למעמד של אליל תרבות. לבנאדם יש מועדוני מעריצים מבת ים ועד אוקלהומה כשהוא עוקף במהירות מסחררת מועדוני מעריצים אחרים ומאכיל אותם אבק. כשהוא מכריז על סדרה חדשה ? הצלחתהּ כמעט מובטחת. אבל רשת פוקס האמריקנית, מסיבה לא ברורה, החליטה לקבור את Firefly בדמי ימיהּ. ה"וייה דולורוזה" שעברה הסדרה התחילה בחוסר שביעות רצון של פוקס מפרק הפתיחה, הפיילוט, בטענה שאין בו מספיק אקשן. אנשי פוקס דרשו מויידון לכתוב פרק פתיחה חדש בלוח זמנים קצר ביותר, ולמרות שמדובר כאן באשף תסריטים, אין לצפות כי פרק שנכתב ביומיים יהיה שווה ערך לפרק המקורי שנכתב בזמן ארוך יותר והרבה פחות לחץ. התחנה הבאה בדרך הייסורים היתה שעת שידור בעייתית ? ערב שבת, בדיוק הזמן בו קהל היעד של התוכנית יוצא לבלות. תוסיפו על זה הפסקה של חמישה חודשים(!!) בשידור הפרקים, ותקבלו סדרה עמוק עמוק באדמה.

ברם, למרות שפוקס ייחלו לכך בכל ליבם, זה לא היה סופה של הגחלילית. עם צאת ה DVD של העונה הראשונה, שכלל גם 3 פרקים שכלל לא שודרו זכתה הסדרה לעדנה מחודשת. למעלה מ 200,000 עותקים של העונה המלאה נמכרו בארבעת החודשים הראשונים של ההפצה, ובחודש יוני האחרון, כשנה וחצי לאחר ההוצאה, עלו מכירות ה DVD למשבצת המקום השני ברשימת המכירות הגבוהות ביותר ב Amazon. צפייה חוזרת בפרקים גילתה את הגאונות הטמונה בהם והדרישה לדעת מה עלה בגורלם של חברי ה Serenity הלכה והעצימה. עולם הטלויזיה רחש בכמרקחה. אתרי האינטרנט התמלאו בדרישות להמשך הסדרה כאשר הכעס והקצף מופנים אל פוקס. מעודד מההצלחה המפתיעה פנה ויידון אל המסך הגדול והחליט כי הוא יביים שם את המשך עלילותיהם של קפטן ריינולדס וחבריו.

ההצלחה של ההקרנות המוקדמות של סרט הקולנוע שייצר ויידון, שנקרא בפשטות Serenity, היתה חסרת תקדים. הכרטיסים ל 35 ההקרנות הראשונות נמכרו בתוך שעות, חלקם אפילו בתוך דקות בודדות. רבים מן הכרטיסים מצאו את דרכם ל eBay ונמכרו במחירים שערוריתיים, כשהספסרים גוזרים קופון שמן. הסרט נחל הצלחה רבה גם בקרב מבקרי הקולנוע בני המזל שזכו להגיע להקרנות המוקדמות. נדמה, לפחות בשלב זה, כי האמת והצדק נצחו, והתחושה הטובה כי העקשנות, הדבקות באיכות ללא פשרות והנאמנות לקהל מחממת הלב השתלמו, כמו בסרט הוליוודי טיפוסי.

בסוף החודש (ספטמבר), מתחילות ההקרנות המסחריות של Serenity בארה"ב. אם נשפוט על פי הרעש התקשורתי סביבו ועל פי הצלחת ההקרנות המוקדמות, הרי שהסרט צפוי להיות להיט. ועכשיו צפות ועולות השאלות החשובות באמת: האם אכן התחזיות יתממשו והסרט ישבור קופות? האם פוקס יאכלו את הכובע? האם רשת טלויזיה אחרת תרכב על גלי ההצלחה ותזמין את ווידון להחיות את הגחלילית על המסך הקטן?
בנתיים העובדות בשטח מדברות בעד עצמן: אולפני יוניברסל כבר הזמינו שני סרטי Serenity נוספים, וְוויידון כבר הוחתם כבמאי על גירסת המסך הגדול לסדרה "אשת חייל" (Wonder Woman), מה שמאוד מפתה להשיב על השאלה השנייה שהועלתה: "כן, הם יאכלו. ולאט, כדי שירגישו טוב טוב את הגושים יורדים להם בגרון".

לרכוב על המטאור

פורסם בתאריך 6/9/2005 על ידי ניב ליליאן

להגיב

הבהרה: סדרת המאמרים שלפניך עוסקת בנושא זכויות יוצרים בעידן הדיגיטלי. המאמרים הינם בגדר הבעת דיעה בלבד על נושא זה. אתר "נביאים אחרונים", חברי המערכת ועורכיו אינם מעודדים פגיעה בזכויות יוצרים. אנו מזכירים לקוראינו כי הפרת זכויות יוצרים הינה עבירה פלילית אשר העוברים אותה מסתכנים בעונשים הקבועים בחוק.

בעיתוי מקרי אך מעניין, הכריז הבוקר הממונה על ההגבלים העסקיים על הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות (IFPI), כעל מונופול במתן רשיונות גורפים לזכויות השמעה פומבית ושידור רשומות קול מוזיקליות. מעמד "מחמיא" דומה ניתן גם לאגודת הקומפיזיטורים והמחברים, אקו"ם, במרץ אשתקד.
בקביעה טרייה זו מהבוקר למעשה ניתנה גושפנקא רשמית לעובדה הידועה לרבים: חברות המדיה וגופי החסות המארגנים את שיתוף הפעולה ביניהן ולא משנה אם קוראים להם BSA, IFPI, RIAA או כל מרק אותיות אחר שתבחרו, הם מפלצות ענק. דינוזאורים. דינוזאורים מעידן הכלכלה הישנה המפלבלים בעיניהם מול המטאור הטכנולוגי הנופל עליהם במהירות ובשריקה צורמת ומחרידה של צלילי מודם משמי עידן הכלכלה החדשה והחופשית. הם מתבוננים בו בבעתה ורק מחשבה חרדה אחת בראשם ובליבם: הנה מגיע החורבן. אנחנו חייבים לעצור אותו.

על אף שאולפני ההסרטה גם הם נפגעים קשות מהטכנולוגיה הדיגיטלית, לא מהססים לתבוע על ימין ועל שמאל ולהעביר חוקים בקונגרס להגנתם (ראו את "חוק בידור וזכויות יוצרים למשפחה" שזכה גם לכינוי "חוק דיסני"), מי שמצויה כיום עמוק בבוץ הטובעני של הורדות בלתי חוקיות היא בעיקר, תעשיית המוזיקה וליתר דיוק, חברות התקליטים. בין השנים 2000 ל-2003, ירדו מכירות התקליטורים בשבעה אחוזים לערך, כל שנה (בשנת 2004, עלו דווקא המכירות בארבעה אחוזים לעומת השנה הקודמת).

Courtesy of University of Northern Iowa פעם, כשהיו רק תקליטים ותקליטורים והאפשרות לצרוך מוזיקה, מלבד רדיו, הייתה קיימת במדיום זה בלבד, תפקידן של חברות המוזיקה היה ברור. הן מאתרות אומנים חדשים ומבטיחים ושולפות אותם מתוך מועדונים אפלוליים ואפופי עשן אל אורות הניאון במגדלי הזכוכית הבוהקים של תעשיית המוזיקה ומחתימות את האומן, האיש היוצר, על חוזה הקלטות. האומן נכנס לאולפן מלווה במפיק מוזיקלי ונגנים מטעמן (לבכירים יש אפשרות לבחור את הנגנים איתם הם עובדים). האומן מצידו כותב, יוצר, מבצע ומקליט את האלבום. המפיק, היה דואג לבישול (הרמיקס, בלעז) ולהכנת עותק ה"מאסטר". עותק המאסטר, אגב, הוא לחלוטין רכושה של חברת התקליטים. הוא כלל אינו שייך ליוצר. פירושו הוא שהביצוע הספציפי הזה של היצירה ? כולו, רכוש חברת התקליטים. המאסטר היה נוסע למפעל התקליטורים, ומשם משוכפל בעשרות אלפי עותקים שיוצאים אל השוק. במקביל, היו תהליכים של יצירת הספרון והעטיפה והליך מאסיבי מאוד של שיווק, קידום מכירות והפצה. על פי RIAA, השיווק וקידום המכירות הוא החלק היקר ביותר בהפקת אלבום. אנחנו הצרכנים, חלקנו הסתכם ברכישת התקליטורים. המודעים שבינינו היו קוראים ביקורת אחת או שתיים לפני לכתם לחנות ואולי, היינו מקליטים את התקליטור לקלטת ריקה, כדי שנוכל לשמוע את המוזיקה החביבה עלינו ברכב. האומנים מצידם היו זוכים לתמלוגים על היצירה. או שלא. הכל תלוי בפרטי החוזה עליו חתמו ועד כמה ניצלו האנשים עם הסיגר את תמימותם של היוצרים הצעירים והאידיאליסטים. זה הכל אודות הכסף. כמה ממנו יגיע לאומן, האיש שיצר וכתב את המוזיקה? האיש שביצע את המאמץ היצירתי? תלוי בטוב ליבה של חברת התקליטים ובמידת הייצוג של האומן או במילים פשוטות ? האם לאומן יש סוכן או עורך דין. כך למשל, ?החברים של נטאשה", מאלבומם הראשון הנושא אותו שם, לא זכו ולא יזכו לראות מיצירתם ולו שקל בודד אחד. למה? כי בתמימותם הם העבירו את הזכויות הטבעיות והחוקיות המוקנות להם כיוצרים על היצירה לחברת התקליטים. והנה לכם סדר נאור: האנשים עם הגיטרה מנגנים והאנשים עם הסיגר גובים את הכסף. חברות התקליטים מהוות את המתווך. האיש האמצעי בין היוצר לצרכני יצירתו וגם גובים את התשלום בעבור הזכות ליהנות מן היצירה. כך נהג העולם עד פרוץ המהפכה הדיגיטלית השנייה.

המהפכה הדיגיטלית הראשונה התחוללה ב-1982, עם המצאת התקליטור. המהפכה הדיגיטלית השנייה, לא הייתה בהמצאת קובץ ה-MP3 במעבדות פראונהאופר ב-1987 אלא אירעה ב-1999. שון פאנינג, בן 18 בזמנו, לאחר שחבר התלונן בפניו על כך שמאוד קשה למצוא מוזיקה באינטרנט, כתב תוכנה קטנה שאפשרה שיתוף קבצים והעברתם, בעיקר קובצי מוזיקה, בין מחשבים. התוצאה הסופית הייתה נאפסטר, ששינתה לעד את הדרך אנו צורכים מוזיקה. נאפסטר, אגב, היה כינויו של שון בתיכון בגלל רעמת תלתליו המדובללת ובתרגום חופשי לסלנג עברי ? "כבש". השילוב בין קבצים, בתצורה דיגיטלית, איכותית ודחוסה של מוזיקה מתקליטורים ובין היכולת להעבירם בחופשיות בין צרכני מוזיקה בכל העולם היה מה ששלח את המטאור לדרכו משמידת הדינוזאורים. כיום, 70% מתעבורת הרשת באינטרנט מקורה בתוכנות לשיתוף קבצים. לא נגלול בפניכם את כל המאבק המשפטי שניהלו ומנהלים המתווכים כנגד תוכנות השיתוף, כותביהן והמשתמשים בהן, אבל ברור שידם על התחתונה (על אף פסיקות תומכות כמו זו שנפסקה אמש באוסטרליה). הירידה הקבועה במכירות תקליטורים מבשרת על גסיסתו של התקליטור ומכאן, גם על גסיסתן של חברות התקליטים בצורתן הנוכחית. לדיעה זו שותף צבי גל, ישראלי לשעבר, כיום סגן נשיא לענייני טכנולוגיית מידע בוורנר מיוזיק. עידן חדש, דיגיטלי וחסר גורמים מתווכים הולך וקורם עור גידים. המאבקים המשפטיים הם שירת הברבור שהפך לברווזון מכוער של חברות התקליטים הגדולות. וכשאומרים גדולות מתכוונים לזה. כיום, 4 חברות גדולות בלבד שולטות בקרוב ל-90% משוק המוזיקה האמריקני. ארבע. הריכוזיות הזו מזכירה לכם משהו? ישנם אומנים מוערכים כמו ד"ר דרה, שריל קרואו (בקרוב שריל ארמסטרונג?), מדונה ומטאליקה שהעדיפו ליישר קו עם המתווכים והגישו תביעות הפרת זכויות יוצרים כנגד צרכני המוזיקה שלהם עצמם. מעניין לראות שכולם מעורבים גם בצד ההפקתי של המוזיקה שלהם או מחזיקים בחברות הפקה. מולם, יש אומנים אחרים שמאמינים בכל כוחם בחזון חדש של צרכנות מוזיקה: ישירות מהאומן לצרכן, ללא חברות התקליטים כגורם מתווך.

Public Enemy, מלהקות הראפ החשובות בעולם, עברה לשווק את כל המוזיקה שלה ישירות דרך האינטרנט. מנהיג הלהקה, צ'אק די, שהוא בעל מודעות פוליטית גבוהה ובעל עמדות קיצוניות ביחס לזכויות שחורי העור בארה"ב (שבאות לידי ביטוי גם בתמלילים הקיצוניים שלו), מאמין בכל כוחו בתצורה הזו. זאת לאחר שהלהקה נתבעה לשלם תמלוגים עבור שימוש שעשו בדגימות מיצירות אחרות באלבומים הראשונים שלהם, עוד בסוף שנות השמונים. לדידו, הצורך לשלם תמלוגים על שימוש בדגימות הוא פגיעה בחופש האומנותי. כשנשאל על ידי האתר Stay Free, המקדם תרבות ותקשורת המונים חופשית, מה דעתו על כך שאנשים אחרים דוגמים את השירים שלו לצורך יצירות חדשות הוא השיב: ?אני חושב שזה נהדר".

המשך…

:עמודים 1 2

אלבומים בשר ודם

פורסם בתאריך 30/8/2005 על ידי נמרוד ספיר

בעולם שבו, אצל רוב האנשים, האופציה הבלתי חוקית הפכה לברירת המחדל בכל הנוגע לצריכת מוזיקה, אני מוצא את עצמי רוכש אלבומים של ממש ? כאלו שבאים בעטיפת ניילון על גבי מדיה מיושנת ותופסים מקום יקר על המדף ? במקביל להורדות למיניהן. ולא, אין פה סתירה, מדובר פשוט בשני מוצרים שונים בתכלית.

החיים הדו-ביתיים של סטודנט בישראל יוצרים מצב שבו אני ואוסף האלבומים שלי מבלים את רוב זמננו בערים נפרדות. בסירובי לחשוף אותו לתנאי המחיה והתברואה של הסטודנט הממוצע ולמעברי הדירה התכופים גזרתי על עצמי פרידות ממושכות ממנו ? גם אם לא מהמוזיקה האגורה בו, שהרבה ממנה הועתקה, טיפין טיפין, למחשבי. כשאנחנו שוב ביחד אני מוצא את עצמי סוקר את המדפים במבטי ? מתרשם מהצבעים השונים, מהסגנונות השונים שמיצגים תקופות שונות בהתבגרותי המוזיקלית. מדי פעם אני עובר באצבעות מרפרפות על הדיסקים השונים, עוצר על אלבום שסגור בקופסתו כבר כמה שנים ומשחרר אותו לחופשי ? ולמשך 44:36 דקות אני שוב בן 17.

עכשיו נסו לתרגם את הפסקה הזו כך שתתאים לאוסף קבצי המוזיקה שלכם.

הרבה מחברי הותירו אף הם את אוסף האלבומים שלהם מאחוריהם, אלא שבמקרה שלהם מדובר בבין 7 ל-10 אלבומים, רובם ניתנו במתנה לפני שנים, ומאז הם שוכבים בעטיפותיהם הסדוקות, מי עמוק בפינה נסתרת בארון ומי מעורבב באוסף האלבומים של הלהקות הצבאיות בסלון של ההורים. אין צורך לדאוג להם ? מוזיקה יש להם בשפע ? בעידן האינטרנט המהיר כל דיכפין ייתי ויצרוב. אחד מהם, גורו של ממש בתחום המדיה הדיגיטלית, ממלא בכל שבוע את הדיסק הקשיח בעשרות אלבומים חדשים, אלו יועברו בהקדם האפשרי למדיה זולה יותר, ויועברו מיד לארון ? כל זאת ללא מגע אוזן אדם.

כמובן שהם מתקשים להבין אותי ? את היכולת להקדיש דקות ושעות ארוכות לקרוא על אלבומים ולהקות נידחות הרבה לפני ששקלתי אם בכלל לשמוע את המוזיקה שלהם. את ההתעקשות לשמוע לפחות 2-3 אלבומים חדשים בכל שבוע, גם על חשבון כמעט כל פעילות אחרת ? ובעיקר את ההתעקשות להמשיך לרכוש אלבומים ? כאלו שבאים בעטיפת ניילון על גבי מדיה מיושנת ותופסים מקום יקר על המדף. למרבה האירוניה אני אפילו עושה את רוב הרכישות הללו דרך האינטרנט, קליקים ספורים מהמקום בו מחלקים את אותם אלבומים בחינם לכל דורש.

יכולתי לעמוד פה על האירוניה בעובדה שאצל רוב האנשים, כולל כאלו שלא יעלו על דעתם "לשאול" עטים ממקום העבודה, נהפכה האופציה הבלתי חוקית לברירת המחדל בכל הנוגע לצריכת מוזיקה ? אלא מי אני שאתמם? שכן, גם אם קצב הורדת המוזיקה שלי היא לא כזאת שתגרום להתרגשות במשרדי ה-RIAA, עדיין צברתי במשך השנים האחרונות ספריית mp3 מכובדת ועדיין, אני לא סובל מרגשות אשם – גם בשל העובדה שרוב האמנים שאני שומע הם לא מהסוג שרצים לתבוע משתפי קבצים, ולמען האמת לא אתפלא לשמוע אם חלקם צורכים מוזיקה ממש באותו האופן. אלא שהדרך בה אני צורך אלבומים דיגיטליים שונה לחלוטין מזו בה אני צורך אלבומים "בשר ודם" ? פשוט בשל העובדה שמדובר בשני מוצרים שונים בתכלית.

במה שונה האלבום הפיזי מהעתקו הדיגיטלי? ובכן, בתור התחלה, בחלק מהמקרים העטיפה כשלעצמה היא סיבה מספקת לרכוש אלבום – מילות השירים, התמונות, הקרדיטים, אפילו התודות ? כל אלו שופכים אור חדש על האלבום ? לעיתים אלו אף מהווים יצירה בפני עצמה (לדוגמא, ב-?No Code? אלבומם הרביעי של ?Pearl Jam? , מופיעות מלות השירים על הצד האחורי של כרטיסים דמויי תמונות פולרואיד, כאשר כל אלבום הכיל אחד מתוך ארבעה סטים המכילים תמונות שונות ? זאת בנוסף לקודים שונים הפזורים ברחבי האלבום). לאלו נוספים כמה מדדים פחות אוביקטיביים שבהם נבדל האלבום מהעתקו ? הניילון הקרוע, ריח הנייר הבוהק, הרגע שבין הצליל של הדיסק המסתובב לבין הצלילים הראשונים של האלבום עצמו ואפילו הציפיה: 4 עד 6 שבועות בהם האלבום עושה את דרכו אלי, כמה פרימיטיבי, באמצעות רשות הדואר. כל אלו מצטברים לכדי חוויה שהעותק הדיגיטלי ? מיידי, חסר מאמץ, עמיד בפני אבק ושריטות ומעוקר לחלוטין ? לא יוכל לחקות במלואה.

ובסופו של דבר הכל חוזר אל מדפי האלבומים, אל אותה פינה צבעונית בחדר שהיא ההשתקפות המדויקת ביותר למי שהייתי ולמי שאני היום. כשהאצבעות מרפרפות על גבי האלבומים שכל אחד מהם הוא רגע בחיי ? חיבור של תמונות וצלילים שמתקשרים בצורה כל כך מיידית לזכרון ? מ-?Joshua Tree? של U2, האלבום הראשון שרכשתי בחיי, דרך כל ציוני הדרך של ימי הגראנג', ועד לאלבום האחרון של Guided by Voices שנוסף רק לאחרונה למדף. היום שבו אפסיק לרכוש אלבומים הוא היום שבו האצבעות המרפרפות על המדף ייעצרו, וערימת האלבומים תוכל לספר על העבר בלבד ולא על ההווה ? להצבעה עם העכבר, כך מתברר, פשוט אין את אותה ההשפעה.

חוטפי הסטריאו

פורסם בתאריך 25/8/2005 על ידי ניב ליליאן

לפני מספר חודשים, סרתי לחנות Tower Records שליד ביתי ורכשתי לעצמי עותק חוקי למהדרין של Contraband, אלבום הבכורה של Velvet Revolver. מלבד הסמליל המוכר של Parental Advisory שלו אני לא זקוק מאחר ואני כבר ילד גדול, נמצא סמליל נוסף. כותרתו: Copy Control, מה שמעיד כי התקליטור שרכשתי זה עתה בכסף מלא מוגן בטכנולוגיית הגנה נגד העתקה, או מה שמכונה בעגה המקצועית: CCT – Copy Control Technology. מעבר להכרה הזו לא שעיתי לעניין.
בנסיעה אחת ארוכה לנגב בענייני עבודה, החלטתי ליטול את התקליטור איתי ולשמוע אותו לראשונה בנגן התקליטורים של הרכב. על הדרך לנתיבות החלטתי כי הגיעה השעה ליהנות מצליל הגיטרות-תופים המוכר והאהוב מימי "רובים ושושנים", שנוצר כתוצאה מהאיחוד המחודש של סלאש, דאף ומאט סורום. באקדח הקטיפה אגב, מחליף סקוט ויילנד, לשעבר סולן ה-Stone Temple Pilots, את מקומו של אקסל רוז. לא זכיתי ליהנות מכל העושר הזה בנסיעה ההיא. בציפיה רבה הכנסתי את התקליטור לסדק הצר המיועד לו והחזרתי את עיני לכביש. שום הרעשת גיטרות לא החלה להפציץ מהרמקולים ברכב. הסטתי את מבטי למסך התצוגה. מילה אחת הבהבה שם בירוק: Error. חשבתי בתחילה אולי התקליטור מלוכלך או מאובק, מה שמאוד לא סביר לאחד שכזה שלראשונה יצא מבתולי עטיפתו. ובכל זאת, ניגבתי אותו בזהירות עם שולי החולצה, והכנסתי אותו שוב לנגן. ההבהוב הירוק והאדיש חזר על עצמו. טכנולוגיית ההגנה נגד העתקה שמעתה נכנה אותה בקיצור הגנ"ה, מנעה ממני בתוקף לעשות שימוש בסיסי, סביר ולגיטימי לחלוטין בתקליטור מוזיקלי ששילמתי עבורו ממיטב כספי. ברוכים הבאים לעידן הדיגיטלי.

בשובי הביתה נרגז משהו, אצתי לעטיפת התקליטור שנותרה בבית והפעם קראתי בעיון את המלבן הקטן שהוקדש לנושא ההגנ"ה בצידה האחורי של העטיפה. שם צוין בסמלים ומספרים בגופן קטן להחריד יש לומר, כי התקליטור תואם לחלוטין לנגינה על מחשב אישי ועל סטריאו ביתי. ליד "נגנים אחרים" הופיע הסימון המתמטי הזכור לרעה מכיתה ג': < 100%. דהיינו, פחות ממאה אחוזי תאימות לנגנים אחרים. כמו למשל זה המותקן ברכב העבודה שלי... מזלי שאין לי מקינטוש, או מחשב המופעל ע"י לינוקס. סימן מינוס עבה מציין ביובש שאם את או אתה בעליו הגאים של מק וגם מעריצים של אקדח הקטיפה ? תשכחו מלשלב את שתי האהבות שלכם באופן חוקי. האח הגדול לא מרשה. הוא מפחד שתעתיקו. אחרי הפתיחה החוויתית, נעבור לעיקר. מאמר זה עומד לדון בטכנולוגיות הגנ"ה ומשמעותן לצרכן הסופי והקטן כמו גם לחברה האנושית בכלל. בעידן בו ענקי מדיה מנסים למצוא מיני תעלולים כדי למנוע מהקניין הרוחני שלהם להיות מופץ לכל עבר בלי שהם יראו מכך אגורה, מקרים כמו שלי מתרחשים מדי יום באלפים. צרכן המדיה (מוזיקה, סרטים ? אין זה משנה) ורכושו החוקי, הפיזי ובעל הממשות – התקליטור, מחשבו האישי ומערכת הסטריאו שלו בבית או ברכב שאת כולם רכש באופן מסודר, חוקי ויומיומי להחריד, הפכו לבני ערובה של ענקי המדיה בקרב המאסף שלהם על קניין רוחני. קניין ערטילאי, חסר מהות פיזית וקשה הגדרה. לא רק שזה "לא כוחות", הצרכן הקטן מול מפלצות התקשורת, אלא שטכנולוגיות הגנ"ה הן לא יעילות, מזיקות לחברות עצמן, מהוות פשע כנגד הקדמה האנושית ופגיעה חמורה בחופש הקניין האישי.

ההאשמות החמורות שהועלו זה הרגע נהנות בארצות הברית ממטריה אוירית-משפטית. למטריה הזו קוראים: Digital Millennium Copyrights Act או בקיצור: DMCA. "חוק זכויות יוצרים באלף הדיגיטלי", שממנו שואב הפרויקט שלנו את שמו. החוק הזה הופך את מה שתואר בפסקה הקודמת לנורמה חוקית וגרוע מכך, ממסד ומגן על מה שמכונה "מניעת עקיפה". לפי ה-DMCA, כל ניסיון לעקוף או לפרוץ טכנולוגיית הגנ"ה, גם לצרכים פרטיים לחלוטין שאין בהם שום רכיב של פגיעה בזכויות היוצרים, הוא פשע. כך למשל, אם תאוו להעביר את רצועות התקליטור שרכשתם לנגן ה-MP3 שלכם ולהינות מהמוזיקה תוך כדי אימון בחדר הכושר, אתם חוטאים ופושעים ומקומכם בגיהינום. החוק מגיע לרמות אבסורד שכאלה, שמספר חברות גדולות בארצות הברית כמו Lexmark טענו שתוכנות בקרה פשוטות להדהים הן אמצעי הגנ"ה. לקסמארק תבעה יצרנית דיו חליפי, בטענה שהמתג שמודיע למדפסת שהמיכל ריק הוא טכנולוגיית הגנ"ה. לכן, לאפס אותו כמו שעשתה יצרנית הדיו החליפי, הוא עבירה לפי ה-DMCA. חוק זיב"ד יצר עוד כמה עוולות מטורפות כאלה בשבע שנות קיומו, אבל נחזור למקרה הפרטי שלנו.

ג'ון הלדרמן, דוקטורנט במחלקה למדעי המחשב של אוניברסיטת פרינסטון, החליט לבדוק את טכנולוגיית ההצפנה של מערכת ההגנ"ה לתקליטורים MediaMax 3 שפותחה על ידי חברת Suncomm. החוקר התמים, תוך כדי עבודת המחקר, פרץ את ההגנה (בהקשת מקש בודד). הוא גילה שהיא אינה שווה את קליפת השום ולמעשה לא מונעת העתקה. הוא פרסם את תוצאות המחקר שלו ובמסגרתן את דרכי המעקף ומיד אויים בתביעה על ידי Suncomm על כך שפרץ טכנולוגיית הגנ"ה, לפי ה-DMCA. המחקר האקדמי גם הוא אינו בטוח מפני השיניים של תאגידי המדיה…אגב, Suncomm נסוגה בה מכוונת התביעה, בהבינה שלטפס על מגדלי השן רק יגרום לתדמית שלה להחליק. אבל האיום נשאר באויר. בעדכון למאמר שלו מחודש יוני אשתקד, מתאר הדוקטור בדיקה שערך לעותק של Contraband, זהה לזה שברשותי, שמכיל גירסה מתקדמת יותר של MediaMax 3. נחשו מה? טכנולוגיית ההגנ"ה נעקפת בקלילות. את הניסוי שהוא מתאר, ערכתי בעצמי. אחרי פחות מ-5 דקות, עותק נקי ודיגיטלי להחריד של הלהיט Slither מהתקליטור ישב בנינוחות על הכונן הקשיח שלי. המסקנה ? טכנולוגיית הגנ"ה לא יעילה טכנית מול מי שמבין אפילו קצת במחשבים, שלא לדבר על האקרים עם כוונות זדון ברורות להפיץ עותקים לא חוקיים של התקליטור לכל דיכפין. האחרונים יכולים לפרוץ את ההגנות האלה כשעיניהם מכוסות וידיהם קשורות מאחורי גבם. אז מה הועילו חכמים בתקנתם?

טכנולוגיית הגנ"ה לא רק שאיננה מגינה כלל, אלא גם מפריעה לצרכן ההדיוט, הפשוט, זה שרק רוצה לתחוב את התקליטור שלו למקום המיועד לו במערכת הסטריאו שלו וליהנות מהמוזיקה שלו.

כן, זו המוזיקה שלכם. התקליטור שרכשתם, החל בדיסקית הפלסטיק, דרך התחמוצת המגנטית, השעתוק היחידני של המידע שמקודד בתחמוצת, במקרה הזה מוזיקה, דרך עטיפת הפלסטיק וכלה בחוברת המילים, כולם, שלכם. זכותכם ליהנות מהם היכן ובאיזה אופן שתרצו. במערכת, במחשב, באוטו, בנגן ה-MP3 שלכם, בריצה, בסופרמרקט, על אופניים, בסלון או בחוף הים. כל עוד תהנו מהם באופן פרטי. הם קניינכם האישי והבלעדי, במסגרת חופש הקניין הבסיסי וההיסטורי. הניסיון של תאגידי המדיה לפקוח עליכם עין בתואנה שהם מגינים על זכויות היוצרים שלהם הוא פולשני, פוגע ואינו שקול לחופש הקניין שלכם, שלא לדבר על חוקי צרכנות בכך שמכרו לכם ביודעין מוצר שהוא פגום בכוונה. לאף תאגיד מדיה לא מוקנית הזכות להתפרץ אליכם לסלון, לחטוף את מערכת הסטריאו שלכם ולהחזיק אתכם ואת התקליטור שרכשתם שבויים תחת אקדח ההגנ"ה. שבויים למגבלות, לאופני השימוש ולמיקום השימוש שהם רואים לנכון עבורכם ואין בלתם.

לחברה, המקרה של ג'ון הלדרמן הוא תמרור אזהרה ענקי. חוקר אקדמי מאויים בתביעה על ידי תאגיד מסחרי. למיטב ידיעתי, אין תקדים למקרה כזה, וגם אם היו, הרי שהמקרים ספורים לאורך כל ההיסטוריה האנושית. האם עכשיו חוקרים יפחדו לחקור אמצעי הגנ"ה רק בגלל החשש לתביעה, ומה על טובת הידע האנושי? אולי אבן הבניין הקטנה שהם יתרמו במחקר על צפנים, תסייע להביס את מכונת ה"אניגמה" הבאה או לפצח את המסרים המוצפנים של אל קאעידה? חשבו על כך. מדובר בדלי של מים צוננים שנשפך ומקרר את הלהט לחקור ולדעת, רק לשם הידע עצמו, לא לדבר עבירה. טכנולוגיות ההגנ"ה עצמן שואבות את קיומן מטכנולוגיות שפותחו בעיקר בגלל עבודתה של האקדמיה. אולי האקדמיה היא זו שצריכה לתבוע את זכויות היוצרים שלה מיוצרי הטכנולוגיה עצמם, שעושים שימוש בידע שאיננו רק שלהם על מנת למנוע ידע והבנה מאנשים אחרים. אין לכך סוף ואלה צריכים לדעת שהחרב שבה הם מנופפים עשוייה להיות חרב פיפיות.

זוכרים את המשתמש ההדיוט? ההוא שרק רצה לשמוע תקליטור במערכת? ובכן, תארו לעצמכם שהחווייה שאני עברתי בתחילת המאמר הייתה מתרחשת ואולי התרחשה לאחד שכזה. הוא לא יבין מדוע התקליטור שקנה אינו מנגן וינתץ אותו בזעם. "לעזאזל עם יצרני הדיסקים האלה", ימלמל לעצמו. "פעם הבאה אני פשוט אבקש מהבן שלי שיוריד לי את הדיסק מהאינטרנט". כי בימינו, לא כל אחד יכול להבין מדוע תקליטור לא מנגן, אבל כל אחד יכול לפתוח קאזה. או פרד חשמלי. או כל תוכנת שיתוף קבצים אחרת ולמצוא את מבוקשו בקלות. כך, יורות לעצמן חברות המדיה ברגל. במקום שיעודדו את המשתמשים החוקיים, שטרחו לשלם את התמורה המבוקשת עבור הזכות הפשוטה ליהנות ממוזיקה, הן מונעות זאת מהם בדרכים לא הגונות ודוחפות אותם אל זרועות הפיראטים שמוכנים לספק להם את מבוקשם, ללא התניות, ללא הגבלות, בלי טובות ו…בלי לשלם.

תאגידי המדיה הם דינוזאורים והדינוזאורים נבהלו מהעכבר. בראותם שהם אינם מסוגלים להסתגל לאלף הדיגיטלי ולמאה הנוכחית, הם רצו לגבעת הקפיטול כדי שהמחוקקים יגנו עליהם. והמחוקקים אוהבים דינוזאורים, אולי בגלל שהם קצת כאלה בעצמם. אז הם לטפו להם את הראש וחדדו להם את השיניים ושלחו אותם לטרוף את העכבר. עכבר אחד זו לא חוכמה לטרוף משפטית או לפרוץ לו לסלון. אבל מאות אלפים ומיליונים של עכברים כועסים זה כבר עניין אחר. כיום, נדונה בקונגרס הצעת חוק חדשה: "חוק זכויות צרכני מדיה דיגיטלית". או באנגלית Digital Media Consumers' Rights Act. ה-DMCRA בא לתקן את עוולות ה-DMCA. הוא קובע בפשטות שכל עוד עקיפה של טכנולוגיית הגנ"ה נעשית למטרה חוקית – היא חוקית בעצמה. סוף טוב? אולי. החוק כרגע נדון בועדת המשנה המתאימה בקונגרס. אגב, חוק זכויות היוצרים החדש המוצע בישראל, הוא מתקדם מאוד וכבר כולל בתוכו שימושים חוקיים שכאלה ואפילו קובע ששינויים בתוכנה למען שיפורה או התאמתה ויצירת גיבויים, חוקיים אף הם. לדינוזאורים לא תהא ברירה אלא לחרוק את שינייהם המחודדות ולהסתגל לאלף החדש, האלף הדיגיטלי. כי כולם יודעים מה קרה בסוף לדינוזאורים.

המאמר הבא בסדרה: "אלבומים בשר ודם" מאת נמרוד ספיר

מקורות נוספים:

מאמר זה שואב השראה מהרצאתו של קורי דוקטורוב, חבר ה-EFF שאת גירסתה העברית ניתן לקרוא כאן. תודה לגדי שמשון על הקישור.
המחקר של ג'ון הלדרמן

פרשת השבוע

פורסם בתאריך 20/8/2005 על ידי נמרוד ספיר

היחסיות של הנצח

"אין זה סוד שגם אני, כמו רבים אחרים, האמנתי וקיוויתי שנוכל להיאחז לעד בנצרים ובכפר דרום".
(ראש הממשלה אריאל שרון, בנאומו לאומה ערב התנתקות).

הנצח הוא זמן ארוך למדי, אדוני ראש הממשלה, אפילו בשביל עם הנצח. אולי כדאי איפוא לצמצם את הדיון לפרקי זמן קצרים יותר ? נניח 5 מיליארד שנה. זה פרק הזמן עד להתרחבות הסופית של השמש שלנו, מה שיביא להשמדת כדור הארץ, ובתוך כך לפינוי מרצון של כל ההתנחלויות הישראליות בשטחים, עם או בלי קראוילות (מלבד אולי דניאלה וייס, שתמשיך לחכות ליד אלוקית שתביא לביטול רוע הגזרה). ואם פרק הזמן הזה נראה לכם כנצח, כדאי לזכור כי זהו רק פרק זמן קצרצר, יום בחייו של היקום העצום שמערכת השמש שלנו היא רק פינה קטנה ונידחת שלו.

ואולי הנצח שאריאל שרון מדבר עליו הוא נצח קצר בהרבה. נניח כמה אלפי שנים, ממש נצחונצ'יק. ובכן, בכמה אלפי השנים האחרונות שלטו בארץ ישראל, בין השאר, הבבלים הפרסים, היוונים, הרומאים, הצלבנים המוסלמים והבריטים. כך שלתכנן את אלף השנה הבאות של השליטה הישראלית בשטחים הוא מעשה קצת נמהר. אחרי הכל, באלף שנה יכולה לקום דת חדשה שתטרוף מחדש את הקלפים באזור, עשויה לקום אימפריה אזורית חדשה ומי יודע, אולי אפילו יכולה מפלגת העבודה לחזור לשלטון.

בכלל, מה למושג "נצח" ולמדינה היחידה בעולם שאפילו את שעון הקיץ שלה לא מצליחה לתכנן ליותר משנתיים קדימה, וגם את ההחלטה הזאת משנה ארבע פעמים בשנה? אולי כדאי לדבר על פרקי זמן קצרים בהרבה, נניח יום אחד. זהו פרק הזמן בין תחילת הכיבוש הישראלי בשטחים לבין תחילת התפרקותה של הדמוקרטיה הישראלית. הדמוקרטיה דווקא, כיוון שבניגוד לדעה הרווחת, גם 10 מליון פלסטינאים אינם איום על דמותה היהודית של מדינת ישראל, כל עוד אין להם זכות בחירה. אך גם פלסטינאי בודד בלי זכויות אזרח הוא איום מתמשך על דמותה הדמוקרטית של המדינה. מה שכן ניתן לעשות ל"נצח" (כלומר, אולי למשך עוד שלושים או ארבעים שנה) זה לתרץ, להתחמק, לקנות זמן, לעצום עיניים, לטמון את הראש בחול ולהאשים את הצד השני. ובינתיים, לישב עוד אנשים שצריך יהיה לפצות, להקים עוד בתים שצריך יהיה להרוס ולכרות עוד קברים שצריך יהיה לחפור מחדש ? ובסוף לשלם את המחיר, לצאת עם הזנב בין הרגליים ולטעון שחשבנו שנוכל להיאחז לעד בשכם או בחברון. מעתה אימרו לנצח = לפחות עד סוף הקדנציה.

לא צריך להיות טאלנט, מספיק כשרון

לפני כמה ימים, בעודי מעיין, שלא כהרגלי, ב"פנאי פלוס" תפסה את עיני כתבה על הסכומים אותם מרוויחים ה"טאלנטים" (כך מכונים כשרונות מסדר הגודל של מיכל זוארץ ומעלה) החתומים על הסכמים בלעדיים עם הזכיינים השונים. מתברר כי כוכב טלוויזיה מסדר גודל בינוני, נניח אבי קושניר או דב נבון, מרוויח בסביבות ה300 אלף ש"ח לעונה, בהחלט סכום נאה, יש היו אומרים (נניח, מגיב מספר 2) אפילו מוגזם.

ומדוע אני מטריח אותכם בפרטים הללו? כיוון שבאותו שבוע התפרסם בPitchforkmedia, האורים והתומים האינטרנטי של חובבי המוזיקה האלטרנטיבית ראיון עם המשורר המתבודד דיויד ברמן, הידוע גם כ"Silver Jews". ובכן, במהלך הראיון נשאל ברמן למצבו הכלכלי, וזה בחר בתגובה לפרסם רשימה כמעט מלאה של הכנסותיו השונות. מתברר, הפלא ופלא, שבשנה טובה, כלומר כזאת שבה יוצא אלבום חדש של ה-Silver Jews, מרוויח ברמן סכום דומה (בדולרים, כמובן) לזה של הכוכבים המוזכרים למעלה.
דיויד ברמן
מיד תטענו כי ההשוואה אינה הוגנת, כיוון ששוק הבידור הישראלי אינו דומה לזה האמריקאי, לא בגווניו המרובים ובוודאי שלא בגודלו. כטענת נגד, הנה כמה עובדות על ה-Silver jews:

ראשית כל, אין כזאת להקה. כלומר יש את דיויד ברמן, ופעם בכמה שנים הוא נוהג להקליט בביתו אלבום, בהשתתפות חברים, תחת השם Silver jews. וכאן זה פחות או יותר נגמר. בהופעות, מקור ההכנסה העיקרי של מוזיקאים, לא תוכלו לראות אותם ? כאלו פשוט לא מתקיימות. הלהקה מעולם לא פירסמה את עצמה ואת אלבומיה ? על וידאו קליפים שלהם אין כמובן על מה לדבר. למעשה, סביר להניח שגם המספר המצומצם של אנשים ששמעו על הלהקה לא היו שומעים עליה מעולם לולא כמה משותפיו ליצירה של דיויד ברמן הם אייקונים של מוזיקה אלטרנטיבית כמו סטפן מלקמוס או בוני "פרינס" בילי. גם כך, סביר להניח שתמונתו של ברמן לא תגיד דבר ל-999 מתוך 1000 אמריקאים.

מהיכן בכל זאת מוצא ברמן את פרנסתו? קודם כל ממכירת אלבומים ? כן, אותן פיסות פלסטיק עגולות מכוסות תחמוצת שכמה מפגרים טכנולוגית כמו החתום מעלה מבזבזים עליהם את מיטב כספם במקום להוריד את המוזיקה הצרובה עליהם חינם אין כסף. את ההכנסה משלים ברמן מתמלוגי רדיו, במכירות ספר השירה פרי עטו שיצא לפני כמה שנים ובהקראת שירה בקולג'ים, ובקיצור בכל עיסוק אומנותי שכל אם פולניה יודעת כי לא ניתן להתפרנס ממנו.

האם כל זה הופך את ההשוואה להוגנת? אולי כן ואולי לא. מה שבטוח הוא שבארצות הברית, ממלכת הכוכבים לרגע, השעשועונים נושאי הפרסים ומצעדי המכירות יכול אמן להרוויח סכומים מכובדים, אפילו במונחים אמריקאים (וכמעט מוגזמים במונחים ישראליים), גם מבלי להיחשב ל"טאלנט". מספיק שיהיה מוכשר.

מתנתקי ההתנתקות

בנסיון דחוק למלא עוד זמן מסך של "יום השידורים המיוחד" שלחו שני הערוצים החרוצים כתבים לחוף ימה של תל אביב, שם מצאו, הפלא ופלא, עשרות אנשים שבחרו לבלות את היום ה"היסטורי" של ההתנתקות בבילוי שגרתי בחוף הים ? במקום בצפייה דרוכה באולפן ההתנתקות המיוחד בכל הערוצים. מה שגדי, יונית, יעקב ומיקי שוכחים, היא העובדה שמלבד כמה אלפי מתיישבים שוטרים וחיילים, שאתרע מזלם להשתתף בתוכנית המציאות הגדולה במדינה, יש במדינה עוד שישה מליון אזרחים שההתנתקות, מה לעשות, אינה נוגעת להם ישירות. אלו ממשיכים לעשות מה שבני אדם עושים מאז ומתמיד בצורה הטובה ביותר: חיים את חייהם. הם שמחים ועצובים, צוחקים וכועסים, נהנים ומשתעממים – מאלפי סיבות שאף אחת מהן לא מופיעה במהדורת החדשות ? ובעיקר מעבירים את הזמן שנותר עד שתבוא השמש לבלוע אותם. כעת נותר לשאול רק מדוע בוחרים שני הערוצים לשדר דווקא את הופעתם של אלו מהם שנראה כי גם בעוד 5 מיליארד שנה ימשיכו לרבוץ על החוף, לבהות בשמש המתנפחת במהירות ולטעון ש"עזוב אותך אחי, בסוף הכל יהיה סבבה".