מחזיר אהבות קודמות

Spoon ? Gimme Fiction

נניח שהקמת להקה. ונניח שהחלטתם להיות הלהקה הטובה והמהפכנית בכל הזמנים. בדיקה קלה מגלה שארבעה חברים מליברפול כבר הקדימו אתכם ב-40 שנה, שהשילוב גיטרה-בס-תופים כבר נוצל בכל וריאציה אפשרית, ושגם השילוב טרומבון-מיקסר ידני-קולות של שטיח כבר מוצה עד תום על ידי הרכב נורווגי מחתרתי. מה הטוב ביותר שיכולה לקוות לו להקה שאין לה שום דבר חדש להציע? היא יכולה לקוות להיות Spoon.

Spoon

Spoon היא יצור קצת משונה. אחת הלהקות האהובות עלי בעולם, אבל קשה לי להאמין שיש מישהו שהיא הלהקה האהובה עליו ? המעמד של "להקה נערצת" פשוט מסרב לדבוק בה. השירים של Spoon נשמעים כאילו הם קיימים מאליהם ? קשה לדמיין אותם כתוצר של תהליך יצירה כלשהו ? בהאזנה השניה נדמה יהיה למאזין כאילו הכיר את השירים הללו מאז ומעולם. המוזיקה של Spoon מלאה במלודיות מושלמות ובמעברים מדויקים ובשיאה נשמעת אוורירית, כמעט שקופה ? מגלה כל הקשת מצילה ופריטת מיתר. Spoon, גם ברגעי השיא, הם בני אנוש שמנגנים בעולם הזה ? לעולם לא בספרה אחרת, לעולם לא מחוץ להישג ידו של המאזין.

ועדיין, לאורך עשר שנים וחמישה אלבומים מוכיחים Spoon שוב ושוב שהם אחת הלהקות האמריקאיות הטובות ביותר שקיימות ביום. מבלי לחדש דבר, כשהם נעים כל העת בטריטוריות מוזיקליות ממופות היטב, Spoon עושה בדיוק מה שעושות אלפי להקות אחרות, אבל טוב כמעט מכולן. במוזיקה של Spoon אולי אין שום דבר שטרם שמעתם ? אבל כל כך הרבה שתרצו לשמוע שוב.

Gimme fiction

אם ניתן להחשיב את ?Gimme Fiction:, האלבום האחרון של Spoon, שיצא לאחרונה, כאכזבה, הרי שזה רק בגלל שקודמו, Kill The Moonlight, הקליל המהודק והמהנה, היה אחד האלבומים הטובים והמדויקים של הרוק האמריקאי בשנים האחרונות. הניסיון להעשיר את הצליל המינימליסטי, הרך כחמאה, של אלבומם הקודם, מכניס תחושה מסוימת של כבדות,שלא אופיינית לSpoon, לחלקו השני של האלבום. ועדיין, בשיאיו הלא מעטים, לא נופל Gimme Fiction מאף אחד מאלבומיהם הקודמים של הלהקה. מספיק להקשיב לשירים כמו ?I turn my camera on? או ?The two sides of monsieur Valentine? , כדי להבין את מהות היצירה של Spoon ? מהר מאוד תגלו שהשירים האלו הם חלק מכם, מהר מאוד תרצו להאזין להם שוב.

כמו כל אלבום של Spoon, גם ?Gimme Fiction? הוא צעד נוסף בטיפוס של הלהקה במעלה המדרון המוזיקלי. לפסגה כנראה שלעולם לא יגיעו, אבל מבט לאחור יגלה שובל ארוך בהרבה של להקות מאחוריהם. Spoon, מצידם, ממשיכים בטיפוס ? המאמץ, כך נראה, כלל לא ניכר בהם.

General Patton Vs. The X-Ecutioners

?Get Up, Punk! 0200 Hrs. (Joint Special Operations Task Force)?

אם יצא לכם להיתקל בי בשבועות האחרונים אתם בוודאי זוכרים. אני הבחור המנותק מסביבתו, נע כסהרורי בעודו מקשיב למוזיקה הבוקעת מאוזניות לבנות או ממוחו הקודח, ממלמל הברות חסרות פשר כמו "קא-קא גדייפ" ומחייך חיוך טיפשי. ניחשתם נכון ? אני מאזין לאלבום החדש של מייק פאטון.

?General P. Counterintelligence: Target=37:47:36N 122:33:17w?

לפני כמה שנים יצא לי לשמוע ראיון רדיופוני עם פאטון. באותה תקופה Tomahawk בהנהגתו שחררו את האלבום השני שלהם, בעוד ש"המטאל החדש" (ימ"ש) עוד הטיל צל עכור על הרוק האמריקאי. המרחק הרב בין התוצרים של המטאל החדש הרקוב, לבין היצירה של פאטון, שהאלבומים שהוציא עם Faith no more היו ממקורות ההשראה העיקריים של הזרם המוזיקלי הנ"ל, מעולם לא היה בולט יותר. בראיון נשאל פאטון, שהספיק כבר להיות מעורב בעשרות פרויקטים בכל זרם מוזיקלי אפשרי כמעט, כיצד הוא מצליח שלא למצוא את עצמו מעורב בזרם השולט ברוק האמריקאי באותם שנים. פאטון, בשפתו הבוטה כרגיל, המשיל בתגובה את התנהלותו להליכה ברחוב ? כשאתה רואה גוש של צואה על המדרכה, כך הסביר, אתה פשוט לא דורך בתוכו.

ההסבר הפשוט הזה הוא תמצית התפיסה המוזיקלית של פאטון ? הפרויקטים השונים בהם היה מעורב נבדלים זה מזה ברמתם, ובוודאי בסגנונם המוזיקלי, הנע בין ג'אז ענוג, דרך אוונגרד מוחלט והיפ הופ למטאל טהור, אך בכולם ידע פאטון להימנע מצואה מוזיקלית. זאת השיג באמצעות בחירה איכותית של שותפיו, כולל כאלו שכשרונם מעיב אפילו על שלו (טריי ספרואנס מ-Mr Bungle או ג'ון זורן בשלל פרויקטי ג'אז אוונגארדי), הנכונות למזג את סגנונו היחודי אל תוך ההרכבים השונים איתם עבד, ובעיקר היכולת להיות נאמן לעצמו בכל אחד משלבי היצירה ? זאת שמבטיחה שגם האלבומים החלשים ברפרטואר של פאטון הם לכל היותר נסיונות שלא צלחו היטב ולא יצירות עייפות שאין להן זכות קיום.

פאטון הוא גם כנראה גם האהבה המוזיקלית הוותיקה ביותר שלי – מאז ימי Faith No More העליזים של תקופת התיכון. וכמו כל אהבה ישנה, גם זאת זקוקה לחיזוקים מפעם לפעם ? אלא שמאז California, אלבומם האחרון והמרהיב של Mr. Bungle, לא זכו היחסים בינינו לחיזוק משמעותי. בין Tomahawk האנרגטית והמהנה, אך הרחוקה מהיצירתיות של Mr Bungle לבין Fantômas היצירתית אך הקיצונית אפילו לטעמי, אף אלבום של פאטון שיצא בשנים האחרונות גרם לי לרצות להאזין לו שוב ושוב מיד לאחר שהסתיים ? אף אלבום לא הצליח להפוך שוב את פאטון, גם אם רק לכמה ימים, לאומן האהוב עלי ביותר בעולם.

?Modified Combined Obstacle Overlay (Mcoo)
…Or…
How I Learned To Stop Worrying & Love Turntables?

לכאורה, ניתן היה להתפלא על כך שדווקא אלבום היפ הופ – שיתוף הפעולה של פאטון עם חבורת ה-DJ's/סקראצ'רס הניו יורקית The X-Ecutioners – הוא זה שהחזיר אותי לזרועותיו המוזיקליות של פאטון, אלא שכמו לכל סגנון מוזיקלי אחר, מתייחס פאטון להיפ-הופ בהגדרתו הרחבה והמופשטת ביותר ? ובוודאי לא כתירוץ לנענע את הישבן ולשיר על בחורות ומסיבות. במקום זאת מגישים פאטון ושות' 23 קטעים קצרים, מדויקים ואפויים היטב (העבודה על האלבום נעשתה בהתכתבות במשך שנתיים), שמהלכים בצורה מרשימה על הגבול הדק בין שני קטבי היצירה של פאטון. אם ההרכבים המוזיקליים של פאטון מהשנים האחרונות התחלקו לאלו שדבקו, פחות או יותר, במסגרת המקובלת של שירים (Tomahawk או Lovage, על אף התהום הסגנונית הפעורה ביניהם) לבין אלו שחתרו לאוונגרד מוחלט (Fantômas או שיתופי הפעולה שלו עם ג'ון זורן), הרי ששיתוף הפעולה שלו עם הX-ecutioners פוסח בקלילות על שני הסעיפים.

?Warcry/Infrared R'n'B Hallucination/Jungle Operations Exfiltration System?

General Patton Vs the X-ecutioners

השירים באלבום, שמורכבים ברובם מסימפולים מאוסף המוזיקה של פאטון, הם מיצג מרשים של טעמו האקלקטי: תוכלו למצוא בו, לצד סימפולים מסרטים ומנאומי מלחמה, גם קטעי Fאנק, נגיעות ג'אז, מוזיקה שבטית, טעימות בוסה נובה דו וופ וקאנטרי ? ולמעשה כמעט כל סגנון מוזיקלי שפאטון נגע בו בשנים האחרונות. וכשכל הסגנונות הללו נלחמים על מקומם באלבום אחד, כשלעיתים ניתן למצוא שישה או שבעה סגנונות שונים המטפסים זה על גבי זה או קוטעים זה את זה באכזריות בכל עשר שניות, התוצאה היא הדבר הרחוק ביותר משירים במובנם המקובל. ועדיין, מצליח האלבום לשמור על מסגרת רעיונית ומוזיקלית מהודקת, ולהימנע מוורטיגו מוזיקלי, הן בזכות העיבוד המוזיקלי של הX-ecutioners, שמצליחים לתת בסיס היפ-הופי מוצק ליצירה (כמה מוזר להעמיד את העבודה שלהם באלבום תחת אותה מטרייה בלויה שהוא ההיפ-הופ כפי שהצטייר על ידי MTV ב-20 השנים האחרונות), תוך שימוש נרחב ביכולות הסקראצ'ינג שזיכו אותם בתהילה, ובעיקר בזכות קולו של פאטון שמשמש כעוגן המרכזי של האלבום.

?Low Altitude Vocal Parachute Extraction System (LAVPES)?

והקול הזה ראוי לדיון נפרד ? שכן אין כנראה אף אומן בעולם שקולו נושא בחובו עבורי את אותם מטעני זיכרון שנושא איתו קולו של פאטון. לאורך מאות שירים ואלפי האזנות, שלוש הופעות חיות ועשרות סגנונות מוזיקליים, קולו של פאטון, לא פחות מהשירים שכתב או מהמסגרות המוזיקליות שפרץ עבורי, הוא אולי מרכז היחסים בינינו. תארים כמו ?מגוון? או ?מרשים? הם עלבון למנעד הקולי של האיש, שכן מדובר באדם שהוא בו זמנית אחד מצווחני המטאל, זמרי הג'אז, הראפרים (לפחות מבין הלבנים שבהם) וזמרי הנשמה הטובים ביותר בנמצא, כשלא נדיר לשמוע אותו מחליף בין שלושה או ארבעה סגנונות שירה שונים כמעט באותה נשימה. ועדיין, בכל אחד ממופעי קול הזיקית של פאטון, בין אם הוא צווח ככבשה שחוטה או נושף אל תוך כפות ידיו במופע ביטבוקס אנושי, מוטבעת חותמת ברורה שאי אפשר לטעות בה ? מעין סימן מסחרי שהוא החוט המקשר בין כל קצוות היצירה של פאטון. את כל המטען הזה מביא איתו פאטון גם לאלבום הנוכחי, ולמרות שזה מכיל רק שלושה או ארבעה שירים של ממש, מצליח פאטון, לעיתים באמצעות משפט בודד שעליו הוא חוזר שוב ושוב או קולות שהוא מפיק מגרונו, להעניק לרוב הקטעים באלבום את המסגרת היצירתית שהופכת אותם מאסופה תלושה של סגנונות מוזיקלים ליצירות מוזיקליות שלמות.

?Battle Damage Assessment And Repair/White Flag Surrender/Wake Me Up In Heaven?

בהתחשב בקונספט הצבאי של האלבום, הצעד היה מתבקש ? מייק פאטון העניק לעצמו את דרגת הגנרל, כאזכור ברור לפאטון היחיד שפרסומו מתחרה בזה של מייק. מצד שני, לאחר שפיקד על כל כך הרבה יחידות מוזיקליות מופלאות והוביל כמה מהניצחונות הגדולים של הרוק האמריקאי בשנים האחרונות מתיישב תואר הגנרל בטבעיות רבה על כתפיו הרחבות של פאטון ? אחד מהקצינים שבעי הקרבות והמעוטרים ביותר של הרוק בן זמננו.

White Stripes – Get behind me satan

הכל התחיל כסיפור פשוט ? גבר (ג'ק) ואישה (מג) נפגשים. הוא יודע לנגן על שלל כלי נגינה ובעיקר על גיטרה, היא לא יודעת לנגן על כלום. בכל זאת הם מקימים להקה כשהוא בגיטרה פסנתר ושירה והיא על התופים. בתקציב זעום הם מוציאים שלושה אלבומים, הראשון מינימליסטי עד כאב, השניים הבאים מינימליסטיים קצת פחות ומוצלחים הרבה יותר. בדרך הם מספיקים להתחתן, להתגרש ולהחליף הרבה תלבושות אדומות ולבנות. ג'ק משפר את יכולת השירה והנגינה שלו מאלבום לאלבום, מג עדיין לא יודעת לנגן.

אלא שאז הבלתי צפוי הכה ? העולם גילה את הוייט סטרייפס. אלבומם השלישי, White blood cells הפך להצלחה מסחרית וביקורתית בלתי צפויה, וג'ק ומג מצאו את עצמם מככבים באדום, שחור ולבן על גבי עשרות שערי מגזינים, כשהם מסומנים כחוד החנית של סצינת ה-Garage האמריקאית. ופה גם מגיע המלכוד. שכן המינימליזם של אלבומיה הראשונים של הלהקה היה לא רק כורח המציאות, לאור התקציבים המגוחכים שבהם נעשו, אלא גם הבסיס לתפיסה המוזיקלית של ה-White Stripes (שאף קראו לאלבומם השני, De Stijl, על שם זרם אומנותי הולנדי שדוגל במינימליזם ופשטות). הבעייה, שאת התפיסה הזאת קשה לממש כשמדובר באחת הלהקות המצליחות ביותר בעולם.

תחילה בא שלב ההכחשה. את אלבומם הרביעי הקליטו הWhite Stripes, הפעם מתוך בחירה, בימים בודדים ובתקציב כמעט אפסי – ומעטות הלהקות שיודעות להפיק כל כך הרבה מכל כך מעט. מבלי לחדש דבר, ולמרות שהיה עשיר רק במעט מאלבומיהם הקודמים, Elephant עדיין לא יכול היה להירשם כאכזבה.

אלא שבשלב הזה משהו חייב היה להשתנות. ה-White Stripes נראו מקובעים, מאוהבים בתדמית המוזיקלית שיצרו לעצמם ובקונספט השחוק של "סולן אחד, שני כלי נגינה, שלושה צבעים וארבע דקות לשיר". אלא שנסיון להפוך את עורם בין לילה יכל היה להיגמר רע לא פחות. ?Get behind me satan? הוא סוג של פשרה ? ביד אחת עוד אוחז הצמד בצליל הישן שהוא סימן ההיכר שלו ובידו השניה תר אחרי מחוזות מוזיקליים חדשים.

Get behind me satan
כך למשל, ירד מינון הגיטרות משמעותית. למעשה ניתן למנות רק שניים-שלושה שירי גיטרה מהסוג שהיוו את הבסיס לאלבומים הראשונים של הלהקה. את החלל ממלאים, בין השאר, פסנתרים, גיטרות אקוסטיות, מנדולינות וכלי הקשה. ג'ק ווייט גם מנצל היטב מבעבר את המנעד הקולי שלו ? הפלאצט המפתיע שהוא מפגין ב?Blue Orchid?, הסינגל הראשון מתוך האלבום, הוא דוגמא טובה לכך. כל אלו, בתוספות קורטוב בריא של רוח הרפתקנית יוצרים כמה רגעים מפתיעים ובלתי צפויים לכל אלו שהתרגלו לחדגוניות המסוימת של המוזיקה של הWhite Stripes.

ועדיין, כדרכן של פשרות, ?Get behind me satan? רחוק משלמות. מלהיב ומיידי פחות מקודמיו, ובאותו זמן לא יצירתי מספיק על מנת להיחשב לאלבום מורכב או מאתגר במיוחד, לא מבייש את הקטלוג המוזיקלי של הWhite Stripes אך גם לא מצליח להרחיב אותו דיו. אלבום שהוא צעד מהוסס לעבר העתיד של להקה שמצאה את עצמה נאלצת להיפרד משורשיה המוזיקליים.

ואולי כל זאת היא רק הקדמה לאלבום השישי של הצמד. אחרי הכל, אלבום מהוסס כמו ?Get behind me satan? כבר לא יעבור בשלום, ועל חזרה לצליל של האלבומים הראשונים כבר אין מה לדבר. בכדי לשרוד, ל-White Stripes לא נותרה ברירה אלא להמציא את עצמם מחדש ? נראה שעבודת התופים היא מקום טוב להתחיל בו.

פרשת השבוע

ליל הלשונות הארוכות
מאת: ניב ליליאן

מקושר מאתר תנובהפרסומות. יחידות תוכן עלילתי שכל מטרתן הוא לשכנע את הצופה ההדיוט או המתוחכם או שניהם ? לרכוש מוצר מסויים. על פניו מדובר ביחידות תוכן זעירות מדי, פשטניות מדי (על אף שפה ושם ישנן הברקות) מכדי שנתייחס אליהן באתרנו הצנוע. ברם, ישנה סדרת פרסומות למוצר מסויים שכל פעם שאני נאלץ לצפות בה על המרקע נחיריי מתחילים לרטוט בזעם, פניי מאדימות ועשן מתחיל להתמר מאוזניי. מדובר בסדרת הפרסומות ליוגורט "יופלה" של תנובה. בעבר, תנובה הייתה סמל לפאר החקלאות העברית. לפני מספר שנים החלה תנובה לייבא את מותג ה -Yoplait ליוגורטים שהיא משווקת. הייתי מלין על השם הלועזי, אבל לצערנו שמות לועזיים הפכו להיות העיקר. השמות העבריים הם אלה שירדו למחתרת. כל מסעות הפרסום הטלוויזיוניים של המוצר, כולל הנוכחי שרץ בימים אלה על המרקעים ל"יופלה קררררנבל" התאפיינו בעיקרון אחד, מרגיז מאוד: ההיבריש. אותו היבריש שאנו מתקוממים נגדו. בליל מטומטם של אנגלית ועברית כסרח עודף שיש להצניע אותו, כאשר ההברות וההגייה נאנסות לטובת הפזמון. הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו הייתה צריכה לעצור את ביזיון השפה הזה עוד ב-2002 בערב הבכורה של תשדיר "יופלה" הראשון עם הלשונות הארוכות והמשתרבבות כלשונה של זיקית רעבה. באותו לילה ננעצה סכין בגבה של הלשון העברית. רוגל אלפר בשבתו כמבקר הטלוויזיה של "הארץ" קונן על העניין כבר אז, אבל לא נראה שלאנשים ב"מק'אן אריקסון" (משרד הפרסום של תנובה) זה הזיז. העסק תפס, הלקוח מרוויח והשפה העברית הפסידה בקרב ובמערכה. ברררוכים הבאים לעולם הקררררם של יוגוררררט יופלה! יאללה קררררנבל!

באר שבע-סאן אנדראס
מאת: נמרוד ספיר

את השבועות האחרונים, בזמן שאמור להיות מוקדש באופן בלעדי ללמידה לתקופת המבחנים, ביליתי בהתמכרות מהירה וכואבת ל-

GTA (Grand Theft Auto) San Andreas.

GTA, למי ששהה בשנים האחרונות במערה בטורה-בורה, היא סידרה של משחקי מחשב שזכו לתהילה בזכות המשחקיות הפתוחה והממכרת שלהם, השחזור המדויק של ערים ועשורים מהמאה ה-20 אל תוך מסך המחשב ובזכות רמות האדרנלין הממכרות שהם מציעים (וגם בזכות האפשרות לשחק עבריין חסר מעצורים, העורך). מן העבר השני, זכתה הסדרה גם לביקורת רבה על רמת האלימות הגבוהה שהיא מציגה. הסטטיסטיקה שלי, במסגרת קריירת הפשע הקצרה שהספקתי לפתח בסאן אנדראס, עומדת כרגע על כמה מאות מכוניות גנובות, אלפי הרוגים, מספר לא מבוטל של הסתבכויות עם המשטרה המקומית ומעט מאוד שעות שינה.

בארצות הברית הויכוח הציבורי שסביב המשחק בשיאו. זה התפרץ מחדש, כמה אמריקאי, כאשר התברר כי באמצעות טלאי תוכנה ניתן להוסיף לרצח, הביזה והונדליזם במשחק גם, כמה איום, ארוטיקה רכה. בארצנו הקטנה והפיוריטנית מעט פחות הדיון עוד לא מסעיר את תוכניות האקטואליה – אבל גם כאן יש מי שחושש שלרמת האלימות על המרקעים, טלויזיה ומחשב, יש השפעה על רמת האלימות בחברה סביבנו. כמובן שאני מוצא את עצמי בצדו השני של המתרס בויכוח הנ"ל. האלימות היא חלק מהחברה האנושית מאז היווסדה ורוב בני האדם יודעים להבחין בין דמיון ומציאות ובכלל, האלימות על המסכים היא לפעמים גם דרך לפרוק יצרים שהיו יכולים אחרת להתפרץ בצורה אלימה.

ברם, שיטוט קצר ברחוב לאחר יום שלם אותו ביליתי בנהיגה פרועה, מלחמת כנופיות ומרדפים משטרתיים מגלה כי המציאות סביבי השתנתה בזמן הזה. באר שבע אולי לא דומה כלל למיזוג בין לוס אנג'לס, סאן פרנסיסקו ולאס וגאס המרכיב את העיר הדמיונית סאן אנדראס, אבל נהג מונית שחולף על פני בצורה פראית עדיין גורם לי לרצות לשלוח טיל כתף בעקבותיו. לפעמים אני גם מוצא את עצמי מתבונן במכוניות שעוצרות לידי ברמזור, בוחן האם הנהג זכר לנעול את הדלת החוצצת בינינו. לא, אני לא עומד לפתוח את הדלת ולהשליך את הנהג המופתע על הכביש בעודי דוהר הרחק במכוניתו ? אבל אלוהים, כמה שהאצבעות מדגדגות רק מעצם המחשבה.

אין קץ לילדות
מאת: נמרוד ספיר

לפני כחודש וחצי, במסגרת יום הסטודנט של אוניברסיטת באר שבע, מצאתי את עצמי באחת מהופעות האיחוד של משינה. הלהקה האירה את הבמה בסגול כמחווה לחברת הסלולר היחידה שצבעה לא גויס למאבק על ההתנתקות, ושרה, ממש בהתאם לציפיות הקהל, את מיטב הלהיטים שהביאו להם תהילה אי שם בשנות השמונים והתשעים המוקדמות. אותי, כצפוי, ניתן היה למצוא בשורה הראשונה של מעקמי האף בפני הלהקה המוערכת יתר על המידה, שמבצעת ביצועים פושרים לשירים מזדקנים שנמכרו תמורת בצע רינגטון לאדוני הקרינה.

כל זאת לא היה כה מעניין אלמלא הייתי לפני שבועיים באחת מהופעות האיחוד של פורטיסחרוף בכפר המוזיקה בניצנים. שם, לשם השוואה, למרות גילםCourtesy of Mooma המתקדם, נתן הצמד הופעה שלא ביישה את נעוריהם (וגם לא אכזבה את נעורי הקהל, שברובו הורכב מילדים שהוריהם טרם נפגשו כשהשירים הללו בוצעו לראשונה). אפילו האדום הבוהק של חברת המשקאות המאמצת לא הצליח להעיב על השמחה ? כשגיבורי ילדותי מקפצים על הבמה ושרים את "תחנה סופית" ו"באוויר" הלב קופץ איתם.

אלא שהמוח, בניגוד ללב, יודע שההבדלה הזאת היא צביעות לשמה. על אף הרצון להאמין שהכסף הוא אינו חזות הכול, ברור כי יש לו מקום במערכת השיקולים שמובילה פאנקיסט מזדקן עם קריירת סולו כושלת למדי בחזרה אל זרועות שותפו המצליח. מעריץ של משינה שנקלע לשתי ההופעות היה עשוי לראות במשינה להקה שמתבגרת בכבוד ונותנת הופעה מאופקת המתאימה לגילה ואת רמי פורטיס כסבא אינפנטיל שמתרוצץ על הבמה (בשלב כלשהו בהופעה החליק פורטיס על ברכו והזניק את אנשי הבמה כפי שהיו מזנקים למראה סבם המחליק באמבטיה) ועושה לעצמו בושות.

כנראה ששני המקרים אינם שונים זה מזה או מעוד עשרות מקרים של אומנים בכל עולם שיוצאים לעוד סיבוב הופעות על מנת לסחוט עוד קצת מתהילת העולם, הערצת הקהל והפוטנציאל הכלכלי שמעניק להם עברם. אלא שהלב לא יודע לעשות הבדלות כאלו. באותו הזמן שהוא מגחך על המעריצים שעוד עומדים בתור לקנות כרטיסים להופעה של הסקורפיונס, הוא נרגש מעצם המחשבה שבמקום כלשהו בעולם מתקיימת, גם היום, הופעה של הפיקסיז.

כתום לשנאה

אמש פורסמה בעיתונים הידיעה כי באתרי אינטרנט שונים של הימין הוסבר כיצד לייצר "פצצת דבק" אשר אמורה לפגוע בחיילים ושוטרים המבצעים את מלאכת הפינוי. האירוניה היא שפצצה זו הוגדרה כ"לא אלימה" ואף הוצע לילדים להכין אותה. במסגרת התחקיר אודות ה"פצצה" הגעתי לפורומים של גוש קטיף. ושם נעצרתי. כמות השנאה, הארס, הזעם וחריפות הביטוי הממה אותי. מתוך עיון בתגובות ובאשכולות השונים עולה כי ישנם למעשה ארבעה מופעים חוזרים: הממסד, אריק שרון, שימוש בשואה ובהשוואות לנאציזם ולבסוף, טענות כלפי השמאלנים ובפרט השמאל הקיצוני, שהוא בכלל גוף דמוני אדיר וחסר צורה.

ביחס לממסד, השב"כ מככב. שירות הבטחון הכללי הופך שם לשק חבטות כאשר כל המעשים של הקיצוניים ביותר כמו פיזור השמן והמסמרים בפעולות חסימת הכבישים מיוחסים ל"פרובוקטורים" שהם, כמובן, לא חלק מהמאבק הלגיטימי. המשך ההתקפה על מוסדותיה הרשמיים של מדינת ישראל הוא ביחס להחלטות שיפוטיות לעצור עד תום ההליכים מספר ילדות בנות 12-14 שהשתתפו בהתפרעויות וחסימות הכבישים וגלגול עיניים על כך ששולחים אותן לכלא עד תום ההליכים. יש לזכור שאותן ילדות הפרו באופן חוזר את תנאי השחרור על תנאי שלהן תוך זלזול גמור בחוק ונציגיו והתעלמות מופגנת מסמכות המדינה. ילדות אלה נשלחו לחזית המערכה בידי הוריהן מולידיהן שהתחייבו לערוב למעשי בנותיהם, לא עשו כן וכעת זועקים חמס. ולבסוף, הקריאה של קיצונים להתיז חומצה בעינייהם של החיילים ולעוור אותם ? היא בריונות ואלימות מסוכנת שיש לחקור אותה. אלה אותם החיילים ששמרו על המתיישבים בכל תקופת הישיבה שלהם בלב אוכלוסיה ערבית ומתוך התגרות. שלא להזכיר מקרים בישובים כמו יצהר ? בהם כבר תקפו בריוני ההתנחלויות חיילים ומפקדים בצבא ההגנה לישראל באופן פיזי והתנכלו להם עד כדי גרימת נכות פיזית ממשית וקבועה. מופעי אימה דומים ראינו באירועי פינוי הכבישים, בהם צעקו לובשי כיפות סרוגות חדורי אמונה ומוכי טירוף בפנים מלאות חימה, שנאה וזעם בפניהם של שוטרים: "אל תיגע בי! "אתה לא תצעק עלי!" "למה מי אתה?". מאיפה עזות המצח, היהירות לקרוא תיגר על לובשי המדים? איפה הבושה? עצם השאלה המתריסה של מתנגדי ההתנתקות: "למה מי אתה?" מעידה על היחס המתנשא שלהם, מלא הבוז לדין מלכות. מבחינתם, דין הרבנים הוא הפוסק ולא דין מלכות. אלא שהפעם לא יושב גוי במלכות כי אם צלם מצלמם. צביעות לשמה.

פרופ' ליבוביץ' התחיל את הכרסום, אך קיצוני הימין הביאו זאת למדרגה חדשה של טירוף והתלהמות. רבים מן החיילים המפנים הם דור שלישי ובחלק מהמקרים דור שני לניצולי שואה ובטוחני שגם למתישבים יש קרובים שנספו במשרפות. אחדות הגורל הזו היא זו שהביאה להקמת מלכות ישראל בעת החדשה.

בהמשך לקו הצבוע, תוקפים המתיישבים את מי שבמשך שנים שימש להם גב רחב שבצילו חסו ? את אריק שרון, שכעת זוכה שם לכינוי "השמן". צודקים המתיישבים בכך שהפך נמר חברבורותיו וכעת הוא פונה לדרך שלא הוצגה במצע המדיני של ה"ליכוד". אך מכאן ועד להאשמה כי ההתנתקות היא פרי ניסיון בלעדי להוריד את פרשיות השחיתות של משפחת שרון מסדר היום הדרך ארוכה. נכון שמן הראוי לחקור היטב את מעורבותו של ראש הממשלה המכהן במעשים הנפשעים לכאורה בהם עשוי להיות מואשם בנו אך ההתנתקות היא פרי הבנה פשוטה שכמות המשאבים האדירה שדרושה לשמור על חייהם של 7,000 ישראלים היא פשוט מיותרת וניתן להפנות משאבים אלה למטרות אחרות. ההתנתקות היא גם פרי לחץ מצד הממשל האמריקני שדרש להתחיל וליישם את "מפת הדרכים". המהלך אושר על ידי הכנסת, הגוף הריבוני של מדינת ישראל. משעה שאושר, הוא יבוצע. כל ניסיון לקעקע אותו הוא פגיעה בדמוקרטיה ובצלמה של המדינה. אדרבא, שייערכו נא בחירות מייד לאחר ביצוע המהלך.

החלק שמקומם אותי יותר מכל בפורומים ובשיח של המתיישבים בכלל הוא השימוש בשואה ובנאציזם. המתיישבים רואים עצמם כיושבי הגטאות, ענודי טלאי ומובלים כמו אבותינו למשרפות. חיילים הושוו שם, כמו במציאות, לנאצים. "מחמאות" שכאלה הוטחו, מוטחות ויוטחו כנראה בכל נציגיה הרשמיים ולובשי המדים של מדינת ישראל שישאו בנטל הפינוי. חבר כנסת צבי הנדל גם הוא לא טמן השבוע ידו בצלחת ותמה מדוע הרגנו את אייכמן ? הרי גם הוא, רק מילא פקודות. כל התבטאות שכזו, מפי ילדה קטנה, מתיישב חמום מוח וסר לשון או חבר כנסת ? היא יריקה בפניהם של ניצולי השואה. של משפחותיהם. יריקה בפניהם של ששת המיליונים שנרצחו. אם יש דבר אחד קדוש, שעל אפרו הוקמה מדינת ישראל ? הוא זכר השואה. מתוך אתר במבילי
פרופ' ליבוביץ' התחיל את הכרסום, אך קיצוני הימין הביאו זאת למדרגה חדשה של טירוף והתלהמות. רבים מן החיילים המפנים הם דור שלישי ובחלק מהמקרים דור שני לניצולי שואה ובטוחני שגם למתישבים יש קרובים שנספו במשרפות. אחדות הגורל הזו היא זו שהביאה להקמת מלכות ישראל בעת החדשה. רק לשם הדגמה תרגיל תיאורטי קטן: המתיישבים באמונתם העזה שהם בכירי העם הנבחר וביחס שלהם לערבים כתת-אדם, כחיות, אין הם טובים יותר מהגרמנים שטענו כי הגזע הארי הוא הגזע העליון. לא פשוט? במדיהם הכתומים, בבריונים מן הגבעות, בהתכתשות הבלתי פוסקת שלהם עם השוטרים ובהתנגשויות האלימות אין הם שונים מן ה-S.A. של היטלר שגם הם, בשנות העשרים של המאה הקודמת הרבו בקרבות רחוב עם המשטרה בדרכם לתפוס שלטון לגיטימי בכוח הזרוע. נכון שזה קל? כמה כיף לעוות מאורעות היסטוריים ולכפוף אותם לפי רצונך. כמו ששאלה אחת המגיבות בפורום ביחס לשמאלנים: כיצד הם מעזים? אלא שהפעם השאלה מוצדקת. זכר השואה היה צריך להישאר מחוץ לויכוח הפוליטי ועל כך עוד יזדקקו הם לחשבון נפש. כמובן, הציבור הדתי לאומי שמעבר לקו הירוק לא ממש מצטיין בחשבונות נפש אמיתיים. טאטוא האמת הלא נוחה מתחת לשטיח, גלגול עיניים לשמיים וסילוף העובדות לפי צורך הן מלאכות שאותן הם עושים הרבה יותר טוב. עיינו ערך יגאל עמיר. עשב שוטה? אם מסתכלים על מתנגדי ההתנתקות היום הרי שהנהגת יש"ע היטיבה להשקות את ערוגת העשבים השוטים בעשור שחלף. באחד האשכולות כותב אחד המתדיינים כי "על שלושה וארבעה פשעי השמאל לא נשכח ולא נסלח". אני עדיין לא סולח על שלושה כדורים בגבו של ראש ממשלה מכהן.

ונקנח במושא השנאה התהומית ביותר של אנשי גוש קטיף. אם לחיילי צה"ל עוד עומדת איכשהו זכות הנעורים על כל השנים הארוכות בהם הגנו בגופם על המתיישבים, אם שם נותר קמצוץ של כבוד (ותלוי את מי שואלים) כלפי הצבא שנוהג בהם בכפפות של משי, הרי שכל החומות נופלות כשמדובר בשמאלנים. חירופים וגידופים, קללות ושפת ביבים שאפילו המסך לא סובל, לכל מי שנחשד שם בקורט שמאלנות. שלא תבינו לא נכון ? כל מי שלא נוהג בדרך שלהם, הוא שמאלן. כן, כן, כולנו שמאלנים. השמאלנים הם שונאי ישראל. אנשים שלדעת גוש קטיף יום אחד ישלמו על מעשיהם. כמו שאומר אחד הסטיקרים: "כל מי שלא מתנגד, שותף". השנאה כלפי השמאל, כאשר "שמאל" הוא כל מי שלא אוחז בדעתם ? מעבירה אותם על דעתם. אבל הנורא מכולם הוא ה"שמאל הקיצוני". אותו גוף עלום למעשה שולט במדינה, בתקשורת ובכל. השמאל הקיצוני הוא דמון המפעיל את המדינה כבובה על חוט ועל פי דברו הכל ישק. יש כאלה שכינו זאת פרנויה. באותה הצלחה אפשר לומר ש"מפעל ההתיישבות" הוא זנב שכשכש בכלב במשך עשרים שנה ולכלב, נמאס.

עם ישראל (שבשמו מרבים לדבר בפורומים) הגיע באמצעות מוסדותיו הנבחרים להחלטה, לצומת דרכים. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה – הוא פשוט לקח את הפנייה ההגיונית בצומת. מתיישבי גוש קטיף נותרו באבק המחנה ששועט על פניהם. המבטים צורמים. המילים שורפות. והשנאה אליו יוקדת. בכתום.

חוק השיפוט הצבאי או חוק הטיפשות הצבאי?

ראשית, ולמען הסר ספק, מאמר זה נכתב ללא שום קשר לסוגיית "ההתנתקות", ואין לו כל קשר או נקיטת עמדה ביחס לחובותיהם של חיילי צה"ל להיקרא אל הדגל בשעת "ההתנתקות". מאמר זה דן בקצירת האומר, בחוק השיפוט הצבאי האימתני, במתכונתו היום, ובדרכים לשיפורו.

בית המשפט העליון מבוקר לעיתים מזומנות על האקטיביזם השיפוטי שהוא מפעיל. לטענת המבקרים, לא ייתכן כי ידו של בית המשפט העליון תהיה בכל, ויד כל בו. האקטיביזם השיפוטי, כך הטענה, חורג מהסמכות המוקנית שהוענקה לבית המשפט העליון מכוח חוק יסוד: השפיטה, והופך אותו לגוף שהינו מחוקק- על באצטלה של בית משפט עליון. אינני שותף לביקורת זו. אדרבא, לטעמי, המערכת השיפוטית האזרחית היא מאותן מערכות יחידות בארץ שנגע השחיתות כמעט ולא פשה בהן. רובם המכריע של השופטים, בוודאי בבית המשפט העליון, עושה עבודה מקצועית, מסורה, יסודית ועניינית. אמנם אין זו מערכת מושלמת, אך אין ספק כי מערכת המשפט היא אחת מכלבי השמירה האחרונים, החשובים והיעילים ביותר הקיימים במדינת ישראל.
מפתיע ומצער מאוד, אם כן, לגלות, כי אותו אקטיביזם שיפוטי נעצר על מפתן דלתה של מערכת השיפוט הצבאית, שם בג"צ ממעט מידי להתערב בהחלטות שיפוטיות בעייתיות, ולא יוצר די "חקיקה שיפוטית" המונעת מעוולות השיפוט המבוצעות בצה"ל מלהתרחש יום-יום.

מערכת השיפוט הצבאית נוהגת ע"פ חוק השיפוט הצבאי. חוק ארכאי משנת 1955, שאין לו מקום בחברה דמוקרטית ליברלית במאה ה-21. חוק השיפוט הצבאי הינו דרקוני למדי, שקצרה היריעה מלמנות את הפגמים הרבים שבו (ואולי על כך ברשימה הבאה), אך על קצה המזלג אדרש כאן להליך הדין המשמעתי.

הדין המשמעתי משמש לעיתים קרובות למדי ככלי ניגוח נקמני, שנעשה בו שימוש ע"י מפקדים בדרגות זוטרות ובכירות כאחד, כנגד פקודיהם, תוך מינוף הקלות הבלתי נסבלת שבה מותר השימוש בטופס התלונה הידוע לשימצה (טופס 630). אם נדמה את התלונה למשפט הפלילי, הרי שהתלונה היא, למעשה, כתב אישום. וכדי לברר את כתב האישום, מעמידים את הנילון למשפט.
ניתן רק לחשוב ולתמוה קשות, מדוע, במשפט הפלילי הבשלת תלונה לכדי כתב אישום הינה תהליך ארוך ומייגע, הכולל הפעלת שיקול דעת של זרועות החוק, כגון המשטרה והפרקליטות, בעוד שבמערכת הצבאית אין, למעשה, כל משוכה לפני העמדת הנילון למשפט צבאי.
השוואה מתבקשת נוספת היא למערכת האזרחית, בה עולה, כי נדרשת אגרה להגשת תביעה, ומי שאינו עומד באגרה זו (למעט מקרים של פטור מאגרה) אינו יכול להגיש את התביעה. המצב חמור עוד יותר אם לוקחים בחשבון, כי במשפט הצבאי ה"שופט הצבאי" (המרכאות במקום; אין זה שופט, אלא קצין הדיוט, שהכשרתו במקרה הטוב, אינה אלא קורס חש"ץ) הינו השופט, התובע והתליין. הנילון (או "הנאשם" מוטב לדייק ולומר) הינו סניגור בעצמו, pro se litigant (פירוש המונח הלטיני: ללא עזרת מתדיין), שלא מתוך בחירה, שאינו זכאי לייצוג ע"י עו"ד.

אין ספק, כי חוק השיפוט הצבאי הינו כלי שרת מושלם לקציניו ונגדיו של צבא הקבע, אך באותה העת הוא משמש כחרב המתנופפת מעל מי שמנסה לבוא חשבון עם עוולות הצבא

צריכה האמת להיאמר, בג"צ יוסף פילנט נ' אל"מ דני עפרוני ואח', שניתן לאחרונה, פתח צוהר חשוב להזרמת עקרונות החירות והצדק לתוך הליך השיפוט הצבאי המגוחך. בג"צ פילנט מחייב את השופט לנמק את פסק דינו, בדגש על יכולתו של הנילון לגבות עדויות ולהגן על גרסתו.
בעקבות זאת, אף הוציא הפצ"ר הנוכחי הנחיות לקציני השיפוט ביחידות השונות, המחייבות את קצין השיפוט לנמק את פסק דינו. לא ניתן להקל ראש בהתפתחות חיובית וחיונית זו. עם זאת, גם בג"צ פילנט אינו מביא מזור לבעייתיות השורשית הטבועה ביחס של מערכת המשפט האזרחית למערכת השיפוט הצבאית, ויפים לעניין זה דבריו של בית המשפט בבג"צ פילנט: "התערבות בהחלטותיו של הפרקליט הצבאי הראשי תיעשה במשורה, באשר זו יונקת בעיקרה מהיקף התערבות בג"צ בהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה. התערבות זו נדרשת רק במקום בו נפל בהליך פגם שהיה כרוך בו עיוות דין".
למרבה הצער, פרשנות זו מצמצמת למדי, ומשמעותה היא שלא נוטים בקלות להתערב בהחלטות שיפוטיות צבאיות. ובהקשר זה, כדאי לזכור שלבג"צ צמח נ' הפצ"ר ואחרים הייתה השפעה רבת משקל על סמכויות המעצר בצה"ל.

אכן, ולשם האיזון, אין אני אומר שיש לבטל באופן מוחלט את סמכויות המעצר הניתנות לקציני שיפוט. אלו נדרשות לעיתים במצב של מלחמה או במקרים יוצאי דופן. אך, כאמור, אלו צריכות להיות מופעלות במשורה ובזהירות מקסימלית, תוך שהן נתחמות למסגרת של מקרים קיצוניים, שבהם הן אכן נדרשות, כגון: שימוש באלימות ע"י חיילים, סיכון חיי אדם, עריקות, וכיו"ב (על פי חוק כיום, חלק מהעבירות דלעיל מחייבות חקירת מצ"ח והעמדה בפני בית דין צבאי). אין המקום להשתמש בכלי המעצר/המחבוש כנגד הפרות משמעת קלות, אשר מבזות את הנילון ופוגעות בו באופן חמור.

ואם לא די בכל אלו, הרי שהדין המשמעתי משמש את הצבא כפתרון קל עבור מפקדים שסרחו (למשל במקרים של הטרדות מיניות, אינוס וכד'), כאשר אלוף הפיקוד/בכיר הדרגה (מחקו את המיותר) נשפט ע"י חברו הבכיר בצבא, ועונשו החמור הינו בד"כ "נזיפה" או "נזיפה חמורה". דווקא במקרים כאלו מן הדין היה להעמיד את הנאשמים בפני בית דין צבאי ולא בפני קצין שיפוט. ויודגש: אף ההרכב הכוחני של שני קציני שיפוט שאינם משפטנים ומשופט מקצועי בבתי הדין הצבאיים, הינו בעייתי, בלשון המעטה.
אין ספק, כי חוק השיפוט הצבאי הינו כלי שרת מושלם לקציניו ונגדיו של צבא הקבע, אך באותה העת הוא משמש כחרב המתנופפת מעל מי שמנסה לבוא חשבון עם עוולות הצבא.

ראשית דבר, הקריאה כאן הינה עבור המחוקקים, שאינם יוצאי צה"ל על יחידותיו השונות (האם ישנם עדיין כאלו?): נדרש תיקון דחוף בחוק השיפוט הצבאי, שיבטל את סמכויות השיפוט של קצינים ביחידה. יש להוסיף סעיף פיצוי, שיופעל כנגד המתלונן (מגיש התלונה) וכנגד הקצין השופט, כל עת שבה המתלונן או קצין שיפוט עושים שימוש לרעה בהליכי משפט כנגד נילון, מתוך מניע של נקמה או רצון ל"עשיית שריר". פתרון נוסף הוא חקיקה שיפוטית רבה, בעקבות בג"צים שיוגשו ע"י עורכי דין שחוק יסוד כבוד האדם וחירותו נר לרגליהם. זאת מתוך תקווה שבית המשפט העליון, על כוחו והשפעתו העצומה, ירים את הכפפה וישמע לזעקתם של הנפגעים. חובה גם להוציא את נציב קבילות החיילים מידי צה"ל לגוף עצמאי-שיפוטי וחיצוני, בעל יכולת ביקורת ו"שיניים" לפעול כנגד הבעיות הטבועות במערכת הצה"לית. שינויים אלו עשויים לתקן במעט את הליקויים המבניים במצב הדברים כיום, בהדבק דברים של הדין המשמעתי.

החברה בישראל עברה שינויים רבים במרוצת שנות קיומה. מן הדין והצדק ששינויים אלו לא יפסחו על צה"ל. חברה דמוקרטית מתוקנת וערה אינה יכולה להרשות לעצמה להמשיך ולשתוק לנוכח חוק הטיפשות הצבאי, ויפה שעה אחת קודם.

תשע אחד עשר בעשר

דוקו אקטיביזם. תעודה פעילה, אם ננסה לתרגם בלי ליפול לעצמנו על הלשון. דומה שבשנה האחרונה הפכה התעודה הפעילה לזרם המרכזי של סרטי התעודה, האחת שאין בלתה. גם בסוגה הטלויזיונית טמנו ידם במצלמה ובמדמנה והסתערו להם לאויר העולם תוך שבחים ביקורתיים מיני בולדוגים ובולדוזרים. אבל אי אפשר לדבר על דוקו אקטיביזם, בלי להזכיר את מייקל מור. האב המייסד, מי שנחשב לממציא הז'אנר. האיש רחב המידות, החייכן, עטוי כובע הבייסבול, המשקפיים העבות והזקן המרושל, הצליח להזיז לבנה או שתיים בחומה בסרטו "רוג'ר ואני" ולאחר מכן ב"באולינג לקולומביין" שהקנה לו תודעה עולמית והפך לאימת התאגידים בארצות הברית: כאשר מנהלי חברת "פייזר" שמעו שסרטו הבא עומד לעסוק בתעשיית התרופות, מיהרו הוציאו מזכר לעובדיהם לא לדבר עם האיש שעונה לתיאור הנ"ל. מי שעיקרון הפעולה שלו הוא לעולם לא לכבות את המצלמה, הפך ללוחם העז של הצווארון הכחול, אביר מסעות צלב ניאו מרקסיסטים שלעולם אינו מרפה. בשבת האחרונה שודר בשעה עשר, הן בלווין והן בכבלים, סרטו האחרון: "פרנהייט 9/11 ".

הסרט נפתח בהקדמה תמוהה מעט שרק מקדימה לבאות. צילומים מתוך הדיון המשותף של שני בתי הקונגרס, לאחר פיאסקו הבחירות של 2001. נאומיהם של חברי קונגרס ממחוזות שבהם עוותה ספירת הקולות, שניסו וכשלו מלעצור את בחירתו של ג'ורג' וו. בוש לנשיא בגלל סעיף טכני: הדרישה לספירה חוזרת צריכה להיות חתומה לפחות בידי חבר סנאט אחד. כולם ? סרבו לחתום. האירוניה היא שנשיא הסנאט באותו המעמד היה לא אחר מאשר אל גור, עדיין כסגן הנשיא המכהן. הסצינה נראית תלושה למדי ולא קשורה לרצף העלילתי, משמשת רק כתזכורת לאפשרות שבוש "גנב" את הבחירות ממתחרהו הדמוקרטי. לאחר הסצינה הזו מתחיל הסרט.

על רקע פסקול דרמטי עד טורדנות, נפתח הסרט במראות הקשים עדיין לעיכול, גם ארבע שנים אחרי, של הפיגוע במגדל התאומים. מור מקריין בקול מדוד, שקט. אך שקולו לא יטעה אתכם. הסרט הופך ומתגלגל במהרה לכתב אישום מנומק, עקבי, כנגד הנשיא המכהן של ארצות הברית של אמריקה. ההגשה סגורה, הציניות של מור מרירה ודוקרת. מור מבקר את תפקודו של בוש כנשיא מאז בחירתו הראשונה: הבורות, הקשיים להעביר חוקים ולבצע מדיניות, היציאות התכופות לחופשה. מור מחשב ומוצא כי הנשיא בוש, קודם לאירועי ספטמבר (מעניין שלנו יש את אירועי ספטמבר שלנו, ולאמריקנים את שלהם), בילה כמעט 42 אחוז מזמנו בחופשות. בדו"ח שהוגש לו בחופשתו בקמפ דיויד ב-6 לאוגוסט, צויינה בפירוש האפשרות שבן לאדן ינסה לבצע פיגוע אוירי בתחומי ארה"ב ושפעילי אל קעאידה מתאמנים בבתי ספר לטיסה בארץ האפשרויות. הנשיא התעלם.

Courtesy of Fahrenheit911.comמור ממשיך ומצביע על העובדה שבני משפחת בן לאדן הסעודית, קרוביו של אוסאמה נשלחו החוצה מארצות הברית בתמיכה ישירה ובאישור הממשל. בעבודה דוקומנטריסטית דקדקנית, המגובה במסמכים ובעובדות מבסס מור את הקשר בין משפחת בוש ובין משפחות האצולה הסעודית. ביניהן, משפחת בן לאדן, אשר השקיעה ישירות ב"קבוצת קרלייל", קבוצת השקעות פרטית מהגדולות בעולם, שהיא גם הגוף האחד עשר בארה"ב בהיקף החוזים הבטחוניים שלו. חבר מועצת המנהלים של "קרלייל אסיה" הוא לא אחר מאשר גורג' בוש, האב (קבוצת קרלייל, כך נטען, מעסיקה שורה ארוכה של מנהיגי מדינות בתפקידים שונים ובעלי השפעה). מור רומז ברמז עבה כעדשות משקפיו כי משפחת בוש ידעה ולא מנעה את ההתקפה, ותוקף את החיבור הבלתי אתי בעליל הנ"ל בין בוש האב וג'יימס בייקר המספק שירותי נוטריון ונאמן לנכסי משפחת בן לאדן בארה"ב. האחרון, בואו נזכיר, שימש כמזכיר המדינה של בוש. מדובר כאן, אליבא דמור, בהעדפת האינטרס הסעודי על פני האמריקני. הבית הלבן צנזר חלקים מדו"ח הקונגרס על האירועים וסיכל הקמה של ועדת חקירה עצמאית, כמקובל באירועים חמורים קודמים כמו ההפצצה על נמל הפנינים ורצח קנדי. הצנזורה הנשיאותית התמקדה, משום מה, במעורבות הסעודית המכרעת בפיגועים עצמם. סצינה מעניינת, שבאופן מפתיע מספקת חיזוק לטענות של מור, היא הופעתם הפתאומית של אנשי השירות החשאי והתעניינותם במעשיו של מור, כאשר הוא מצלם במדרכה שמול השגרירות הסעודית. מסתבר, שהשגריר הסעודי הוא השגריר היחיד שזוכה להגנה צמודה של שישה מסוכני השירות החשאי. בהחלט מעלה שאלות.

כעת פונה מור ונטפל לעניין אחר. "חוק הפטריוט" והפגיעה בזכויות הפרט לאחר הפיגועים. מור טוען, בהגשה מוקצנת אך מגובה בעדויות כי עיקרי החוק תוכננו כבר ממזמן והפיגוע בתאומים שימש רק כעלה תאנה ליישומם. מדובר בפעולה של הממשל, אשר גם ניצל את "חוק הפטריוט" כדי לעקוב אחרי קבוצות שמאל ואפילו מועדוני דיון תמימים. מור חושף אחד כזה בסרט.

השף מייקל מור הגיש לנו מנה ראשונה על הקשר בין משפחת בוש ומשפחת בן לאדן, מנת ביניים בדמות "חוק הפטריוט" והשימושים הנלוזים שנעשו בו ומביא אותנו אל המנה העיקרית בסרטו ? הפלישה לעיראק. במהלך קולנועי עקבי, עיקש וסגור מוליך אותנו מור במורד ציר השערתי, קנונייתי משהו, אל המסקנה הבאה: המלחמה בעיראק היא יוזמה של הממשל שנועדה אך ורק לייצר רווחים עבור התעשיות הבטחוניות בהן מעורבים בוש וצ'ייני. דרך הדרישה הישירה מראשי זרועות הביון לייצר הוכחות למעורבות עיראקית שלא הייתה, הנשק להשמדה המונית שלא היה קיים, גיוס התקשורת וזריעת הפניקה המכוונת בציבור האמריקני, השימוש הציני בכלכלה המרוסקת ובבני המעמד הנמוך המשוועים לעבודה ומגוייסים ישר לחזית, "קבוצת קרלייל" שהיא במקרה, יצרנית נג"משים ובבעלות משפחת בן לאדן ולבסוף, חברת "הליברטון". חברת "הליברטון" מספקת שירותים לחיילים המוצבים בחזית. אנשיה מרוויחים פי עשרות מונים מחיילים המבצעים את אותו תפקיד בדיוק ומסכנים את חייהם באותה מידה. יושב הראש ומנכ"לה האחרון של "הליברטון" הוא אחד, ריצ'רד צ'ייני. סגן הנשיא. את הדיבידנדים השמנים שלו השנה משלם הציבור האמריקאי.

מור פוסק, וניתן להאמין לו, כי הפרולטריון האמריקני נגרר למלחמה לא לו ע"י הקפיטליסטים היושבים בראשות הממשל, האדונים בוש וצ'ייני, רק כדי לייצר רווחי עתק נוספים לכיסם הפרטי. הפרולטריון נפגע פעמיים: הוא משלם פעם אחת בדם ופעם נוספת בכסף. בסרט משובצים הקטעים המתבקשים על השכול ועל הפחדים שאיתם צריכה להתמודד אומה השולחת את בניה לקרב שממנו אולי לא יחזרו. אנו, כישראלים, מסתכלים על כך באדישות. התרגלנו לתשלום הקבוע והנורא של ליטרת הבשר. גם כאן, כמו בויטנאם, מתחיל הציבור האמריקני לתהות: "למה, בעצם, יצאנו למלחמה הזו?". מור מספק לו תשובה לא נעימה וחדה. הוא איננו מתאפק לקראת סיומו של הסרט, ומקנח באחד מתעלולי יחסי הציבור שהפכו לסימנו המסחרי. הפעם, מלווה באיש גיוס של חיל הרגלים, הוא מנסה לשכנע חברי קונגרס לשלוח את בניהם ובנותיהם לחזית, שכן רק בנו של אחד מתוך 435 צירי קונגרס משרת בעיראק… התעלול מיותר ופוגם באיכות המסר.

כוחו של "פרנהייט 9/11 " הוא גם מפלתו. הסרט הופק במהלך שנת הבחירות האחרונות, ומייקל מור לא הסתיר את חד הצדדיות שבו ואת מטרתו להפיל את שלטון בוש. הציבור האמריקני לא רק קיבל את טענותיו באדישות, אלא אף סטר בפרצופו של מור באמצעות תמיכה סוחפת בנשיא המכהן, שרכב על גל הטרור והפחד שזרע במו ידיו ישירות לכהונה שנייה בבית הלבן. מרוב להיטותו להוכיח את אשמתו של בוש, יצר מור סרט לא מאוזן, חד צדדי, קטנוני ונגוע תחושת קשר ורדיפה. הפעילות גברה על התעודה. על אף שיציר הכלאיים המעניין של מור עולה ופורח, "פרנהייט 9/11 " דווקא מדגים את הבעייתיות והמלכוד בו: טבעה של תעודה הוא לצפות בנעשה ולרשום אותו. לא לנסות לשנות את הקיים או להתערב בו אלא רק להתבונן. כיצד תוכל לתעד נאמנה מציאות שאותה אתה מנסה לשנות? אי אפשר ליישם צד אחד בלי לחטוא לאחר. או כמו שסיכם זאת בפשטנות הנשיא בעצמו בסרט בקריאה לעבר מור: "לך תמצא עבודה אמיתית"…
אלא שלמור יש עבודה אמיתית. לפחות כל עוד העולם מקשיב. מור גם ניצל את המשקל שנכרך בשמו על מנת להקים את פסטיבל טרברס, שהוא פסטיבל נגישות לסרטי איכות וסרטים המתעדים את החיים בארצות הברית. אם לשפוט לפי "פרנהייט 9/11 " ? אולי מייקל מור צריך לתפוס כיסא באחד האולמות, לשבת בניחותא ולהיזכר איך עושים תעודה יעילה.

Fahrenheit 9/11
yes דוקו, 2/7/05, 22:00
hot פריים, 2/7/05, 22:00
DVD השכרה