"השיניים העליונות שלו כבר כמעט ונעלמו לגמרי. אלו הוחלפו בשבבים לבנים שמציצים מבעד לחניכיים רקובות. שיניו התחתונות, דקות וחומות, נדמות כי יפלו אם רק ישתעל חזק מדי. שפתיו חיוורות ויבשות, מכוסות בשכבת רוק כה מוצקה עד שנראית כבצק. שערו גזוז עד הגולגולת, ציפורניו, או הרווחים בהם היו, מושחרים בדם. כפות רגליו וקרסוליו מכוסים כוויות של אפר סיגריות שצנח ללא משים על עורו
החבול והמצולק."–כתב ה-LA TIMES מתאר את ג'ון פרושיאנטה, 1996.
"I regret my past"
— ג'ון פרושיאנטה, Regret, 2004.
מהו המחיר שתציבו לחייכם? האם יש משהו שתסכימו למות למענו? אנשים רבים ניסו לענות בדרכים שונות על השאלות האלו במשך השנים, אך דומה שאחת התשובות המקובלות ביותר היא תהילת העולם ? המרת החיים הגשמיים בחיי נצח בזכרונם ובליבם של זרים.
עולם המוזיקה, היצואן מספר אחד של גופות יפות, צעירות ומפורסמות, היה מאז ומעולם כר פורה לעסקאות מן הסוג הזה. אמנם קשה להניח שהמפורסמים הנ"ל, גם אלו מהם שבחרו בעצמם את נסיבות מותם – מי באבחת כדור ומי מזרק אחר מזרק ? לקחו בחשבון את המיתוס שזה יצור סביבם ? אך אין ספק שמוות פתאומי יכול להיות החלטה מקצועית משתלמת ביותר. השאלה מתחדדת כאשר מדובר באלו אשר הפרסום אשר לו זכו בחייהם, קטן בהרבה מזה שלו זכו במותם, אשר נמשך לעיתים, כמו במקרה של ניק דרייק למשל, הרבה לאחר מותם.
ג'ון פרושיאנטה בחר בחיים, קשה להאמין שיכל לעשות זאת במועד מאוחר יותר.
הסיפור סופר כבר פעמים רבות. לאחר שהילל סלובאק, הגיטריסט והמייסד של הRed Hot Chili Peppers, הזריק עצמו למוות, הצטרף ב-1988 ג'ון פרושיאנטה, כשהוא רק בן 17, להרכב ונטל חלק בשיא ההצלחה האומנותית והמסחרית של הלהקה (במסגרתה הוקלטו האלבומים mother's milk ו blood sugar sex magic). אך פרושיאנטה עצמו התקשה להתמודד עם ההצלחה הפתאומית של הצ'ילי פפרס וב-1992 מצא עצמו מחוץ ללהקה, שוקע עמוק יותר ויותר אל תוך ההרואין.
ואז, כשהוא עם זרת מחוץ לקבר, ונואש לכסף לממן את התמכרותו, הוציא פרושיאנטה שני אלבומי סולו Niandra Lades And Usually Just A T-Shirt, שהוא למעשה שני אלבומים נפרדים שחוברו יחדיו לצורך הוצאתם – ו- Smile From the Streets You Hold שיצא שנתיים מאוחר יותר. האלבומים האלו, יותר מאשר יצירה מוזיקלית, הם תיעוד נדיר של ההתדרדרות במצבו של פרושיאנטה ושל המלחמה חסרת הסיכוי שניהל באותה תקופה עם השדים שיסרו את נשמתו.
תחושת האי נוחות שגורמים האלבומים הללו רק הולכת ומחריפה ככל שאלו מתקרבים לסיומם. פרושיאנטה, בקול רצוץ הנע בין לחישה לחריקה, לרוב מלווה את עצמו בגיטרה בלבד (תוך הפגנת יכולת מרשימה, בעיקר בהתחשב במצבו בחלק משלבי ההקלטה של האלבומים), נשמע, מבעד לארבעת הערוצים בהם הוקלטו האלבומים, כמי שצולל עמוק יותר ויותר אל תוך עולם המתים, עד שדומה שרק חוט דק מקשר בינו לבין העולם הזה.
האלבומים, ברובם, אינם עוסקים במוות במובן המקובל ? המתים אינם שרים על המוות כפי שהחיים אינם שרים על ארנונה ? אבל הצליל המסוייט של האלבומים הוא בן לוויה הולם לצחנת המוות, אשר הקיפה, כך מספרים, את ביתו של פרושיאנטה בהוליווד באותם השנים. בחלקו השני, האינסטרומנטלי ברובו, של Niandra Lades הולכת והופכת נגינת הגיטרה של פרושיאנטה לחרישית ומסויטת יותר ויותר, עד שדומה שכשזו תימוג, יעלם גם פרושיאנטה עימה.
פרושיאנטה הפסיק באותם שנים להופיע (ההופעה האחרונה שלו מאותה תקופה, למרבה האירוניה, התקיימה בוייפר רום בסוף 1993, ביום שבו חברו ריבר פיניקס מת ממנת יתר מחוץ למועדון), הסתגר בביתו שבהוליווד, ונעלם לחלוטין מהתודעה הציבורית. כאשר כתב ה-LA TIMES פגש את פרושיאנטה למה שנראה כאחד הראיונות האחרונים שיעשה בחייו, הוא מצא אותו במצב גופני כמעט חסר תקנה, לאחר שנבעט מביתו והפך כמעט לחסר בית, מוכן ומזומן לקבל את פני המוות. They're afraid of death, but I'm not – I don't care whether I live or die." צוטט בראיון פרושיאנטה בהתייחסו לחבריו אשר נטשו אותו כאשר לא יכלו עוד לצפות בו הורג את עצמו.
פה למעשה נגמר הסיפור. פרושיאנטה מתנתק סופית מן העולם הזה, ומשאיר אחריו שני אלבומי סולי שמהווים אחד מהתיאורים המדוייקים ביותר של יסוריי המוות של ההרואין.
אך סיפורים לא מסתיימים תמיד בצורה שבה אמורים היו, וב-1998 הצליח פרושיאנטה למצוא את דרכו למכון גמילה, ומאוחר יותר באותה שנה, נקי מסמים, בחזרה לצ'ילי פפרס, שזכתה יחד עם פרושיאנטה לחזור, לפחות מבחינת נתוני מכירות, לימי הזוהר שלה. במקביל חזר פרושיאנטה לקריירת הסולו שלו, והוציא ב2001 את אלבום הסולו השלישי שלו "To Record Only Water For Ten Days", ובשנת 2004, כשהוא מחדש את המושג של פרץ אומנותי, שיחרר שישה(!) אלבומים שונים, כאשר לפחות שניים מהם, Shadows Collide With People ו will to death הם לא פחות ממעולים.
האלבומים האלו אינם מנותקים לחלוטין מיצירתו הקודמת של פרושיאנטה. קולו של פרושיאנטה עדיין צרוד וצרוב, להקלטות יש עדיין ניחוח ביתי, כאשר הגיטרה של פרושיאנטה תופסת את המקום העיקרי בהם, והשמות של האלבומים מעידות על תוכנם העגמומי. אך האלבומים החדשים של פרושיאנטה מלודיים יותר, קליטים יותר, מהוקצעים יותר ובעיקר מלאי חיים יותר מאלו של התקופה האפלה של חייו. מבחינה מוזיקלית, אין בעיני ספק שהאלבומים שהוציא פרושיאנטה בשנים האחרונות עולים בצורה ניכרת על קודמיהם. למעשה, בעוד ש shadows collide with people ו to record only water הם משתתפים קבועים ברוטציה המוזיקלית שלי, הרי שאת שני קודמיהם נאלצתי כמעט להכריח את עצמי לשמוע שוב לצורך כתיבת הכתבה. אמנם כל שמיעה מגלה אצלי עוד חסד לאלבומים האפלים האלו, אך שמיעה רציפה שלהם היא עדיין מטלה מתישה במיוחד.
ועדיין, קשה להשתחרר מן התחושה כי פרושיאנטה החי גזל את תהילת העולם מפרושיאנטה המת. סיפור חייו של פרושיאנטה בשילוב עם המוזיקה טורדת המנוחה שיצר, הם החומר ממנו עשויות אגדות רוקנרול, אך באלו, כידוע, הגיבור לא חי באושר ועושר עד עצם היום הזה.
אבל היי, עם תהילת עולם לא קונים במכולת.
בחרתי במשימה הראשונה לצדד בכוחות העולם החופשי, במבצע Game Warden אשר מציג אותנו לנהרות ולסביבה שופעת המים של דרום מזרח אסיה כמו גם לסירות הפטרול האמריקניות ששייטו בנהרות, כמו זו שקפטן וילרד מגייס לצרכיו ב"
הנחתות. הלכתי למנחת המסוקים. נכנסתי למסוק על ידי הקשה על E ופתחתי מצערת. זה היה פשוט. להטיס את המסוק התגלתה כמשימה מסובכת קמעה. ריסקתי משהו כמו 4 מסוקים עד שהצלחתי להבין איך להטיס את החרגול. עיצה שלי ? עשו שימוש רציני במצלמת הגחון כמו גם במבט החוץ. הם מאוד עוזרים לא להוציא את המסוק משיווי המשקל העדין שלו באוויר, לא להכניס אותו לסחרור ולא לרסק אותו ביחד איתכם בפנים על היעד. באופן דומה, הטסת מטוסים גם סובלת מהמחלה המשונה הזו של "סחרור" וגם פה עליתי כמה מיליונים למשלם המיסים האמריקני? עכשיו הבנתי למה לא לקחו אותי לקורס טייס. אחרי קצת אימונים, הצלחתי באופן מעשי להטיס קוברה מעבר למפרץ, ואפילו לנחות, פחות או יותר מאחורי קווי האוייב.
שתנסו להתקרב ולבחון להם את החצ'קונים מקרוב. כי אין. ועוד סייג אחד חשוב: כל זה טוב ויפה בהגדרות גרפיקה נמוכות. BFV הוא משחק תובעני מאוד מאוד מבחינת גרפיקה. כשניסיתי לעלות לרזולוציה יותר גבוהה ולהפעיל צעצועים גרפיים כמו Lightmaps והצללות ולהעלות את איכות הטקסטורות, ה- Radeon 9000 שלי התחיל לצרוח בייסורים וקצב הפריימים התחיל לזחול ממש כמו חייל בעשב המתקדם אל היעד. ועכשיו תגחכו, "נו, עם כרטיס כזה הוא מצפה שמשהו יעבוד?" תרשו לי להפתיע אתכם ? גם במכונות חזקות עם GeForce חדשני וערימה של זיכרון פנוי, הכותר ברמת גרפיקה הגיונית רץ כמו צב זקן בסוף תחרות מרתון. כן, רבותיי, הכשל העיקרי של BFV הוא הכובד הנוראי שלו, וזה בא לידי ביטוי לא רק בגרפיקה.
BFV עשה עבודת תחקיר נאמנה. המשחק משופע בלהיטי מוסיקת Surf כמו גם שירי מחאה אנטי מלחמתיים, כולל ביצוע אחד של ג'ימי הנדריקס מוודסטוק. הכי חזק אולי הוא War שנשמע מאוד ציני לרקע התמונות. אולי לא תזהו אותם בשם, אבל בהחלט תמצאו את עצמכם מזהים את השירים האלה, להיטי אמצע שנות השישים, תחילת השבעים ששמעתם אותם לא פעם בעבר במקומות אחרים. המנגינה החביבה עלי ביותר היא דווקא מנגינת הפתיחה שהיא לולאת Surf משובחת עם דגימות קול של ניקסון המכריז על מחוייבתה של ארצו לשמירה על החופש בדרום מזרח אסיה (תקווה שנכזבה) וקטע לוחמה פסיכולוגית, שבו קריינית ויטנאמית עם מבטא זר פונה באנגלית לחייל הפשוט ומסבירה שהמדינה שלו משקרת לו בנוגע להתפתחות המלחמה וכמה חבל שהוא הולך למות בלא סיבה אמיתית. מה שנכון, נכון. במשחק יש גימיק משעשע, אשר מוסיף לאווירה הסהרורית וההזוייה ששרתה על המלחמה ההיא, שבו ניתן בכלי הרכב הקרקעיים כמו גם במסוקים להשמיע את כל הפסקול המעולה ב"רמקולים" המותקנים ברכב לפי בחירתכם על ידי הקשה על O. ואיך אפשר בלי "מעוף הולקיריות" כשאתם טסים במסוק, באמת?
חוסר בינה היא לא תכונה שניתן לייחס לשחקנים באינטרנט, ונראה ש- BFV מיועד בעיקר לשם, למשחק רב משתתפים. לא יצא לי לנסות את BFV במסיבת רשת, בעיקר בגלל הצורך בדיסק מקורי לכל מחשב אבל המשחק רב המשתתפים שלו באינטרנט הוא באיכות טובה. רשימת השרתים ארוכה, אך קלה לתפעול בזכות שירות GameSpy Arcade ו PunkBuster המוטמעים לתוך המשחק, והצטרפות למשחק היא עניין של מספר הקשות עכבר. על אף אפשרויות משחק אחרות כמו Evolution ו CTF , מצב ה- Conquer הבסיסי הוא הפופולרי, ועד מהרה מצאתי את עצמי, פורסט גאמפ שכמותי, מסתער בפיקודו של אחד, Lt. Dan. השחקנים גילו מקצועיות ואורך רוח וכך, עברנו הצוות שנשאר פחות או יותר בהרכב קבוע, מספר מפות בהם, אנחנו, האמריקנים, הראינו לצוות האדום שעלה עלינו תמיד מספרית, מה זה לקרוא תיגר על דרך החיים הדמוקרטית. המשחק באינטרנט רץ חלק ולמעט האטה זמנית וקלה פה ושם, נהניתי מכמה שעות רצופות של משחק אינטרנטי איכותי. (אומנם עם חבורת שחקנים מגרמניה, אבל זה לא פגע לי בהנאה).
ראשית, המניע של הדמויות. בגרסה המקורית מ-1960, לא סופק צידוק לשוד. בגירסה המחודשת כן נוצר צידוק, שהיה בגבולות הסביר: זכה בבחורה ולא רק בכסף. אלא שבסרט הנוכחי המניע הוא הקוזאק הנגזל, שרודף בכפייתיות אחרי האנשים שגנבו את כספו, ומאיים להרוג אותם אם לא יושב כל כספו, כולל ריבית, תוך שבועיים. זוהי טעות מרה משתי בחינות, ששתיהן פוגעות בקיום העלילתי של הסרט הקודם, מלכודת שעל סרטי המשך להמנע ממנה בכל מחיר, ע"ע