ארבעה ערוצים לעולם המתים

"השיניים העליונות שלו כבר כמעט ונעלמו לגמרי. אלו הוחלפו בשבבים לבנים שמציצים מבעד לחניכיים רקובות. שיניו התחתונות, דקות וחומות, נדמות כי יפלו אם רק ישתעל חזק מדי. שפתיו חיוורות ויבשות, מכוסות בשכבת רוק כה מוצקה עד שנראית כבצק. שערו גזוז עד הגולגולת, ציפורניו, או הרווחים בהם היו, מושחרים בדם. כפות רגליו וקרסוליו מכוסים כוויות של אפר סיגריות שצנח ללא משים על עורו
החבול והמצולק."

–כתב ה-LA TIMES מתאר את ג'ון פרושיאנטה, 1996.

"I regret my past"
— ג'ון פרושיאנטה, Regret, 2004.

מהו המחיר שתציבו לחייכם? האם יש משהו שתסכימו למות למענו? אנשים רבים ניסו לענות בדרכים שונות על השאלות האלו במשך השנים, אך דומה שאחת התשובות המקובלות ביותר היא תהילת העולם ? המרת החיים הגשמיים בחיי נצח בזכרונם ובליבם של זרים.

עולם המוזיקה, היצואן מספר אחד של גופות יפות, צעירות ומפורסמות, היה מאז ומעולם כר פורה לעסקאות מן הסוג הזה. אמנם קשה להניח שהמפורסמים הנ"ל, גם אלו מהם שבחרו בעצמם את נסיבות מותם – מי באבחת כדור ומי מזרק אחר מזרק ? לקחו בחשבון את המיתוס שזה יצור סביבם ? אך אין ספק שמוות פתאומי יכול להיות החלטה מקצועית משתלמת ביותר. השאלה מתחדדת כאשר מדובר באלו אשר הפרסום אשר לו זכו בחייהם, קטן בהרבה מזה שלו זכו במותם, אשר נמשך לעיתים, כמו במקרה של ניק דרייק למשל, הרבה לאחר מותם.

ג'ון פרושיאנטה בחר בחיים, קשה להאמין שיכל לעשות זאת במועד מאוחר יותר.

הסיפור סופר כבר פעמים רבות. לאחר שהילל סלובאק, הגיטריסט והמייסד של הRed Hot Chili Peppers, הזריק עצמו למוות, הצטרף ב-1988 ג'ון פרושיאנטה, כשהוא רק בן 17, להרכב ונטל חלק בשיא ההצלחה האומנותית והמסחרית של הלהקה (במסגרתה הוקלטו האלבומים mother's milk ו blood sugar sex magic). אך פרושיאנטה עצמו התקשה להתמודד עם ההצלחה הפתאומית של הצ'ילי פפרס וב-1992 מצא עצמו מחוץ ללהקה, שוקע עמוק יותר ויותר אל תוך ההרואין.

ואז, כשהוא עם זרת מחוץ לקבר, ונואש לכסף לממן את התמכרותו, הוציא פרושיאנטה שני אלבומי סולו Niandra Lades And Usually Just A T-Shirt, שהוא למעשה שני אלבומים נפרדים שחוברו יחדיו לצורך הוצאתם – ו- Smile From the Streets You Hold שיצא שנתיים מאוחר יותר. האלבומים האלו, יותר מאשר יצירה מוזיקלית, הם תיעוד נדיר של ההתדרדרות במצבו של פרושיאנטה ושל המלחמה חסרת הסיכוי שניהל באותה תקופה עם השדים שיסרו את נשמתו.

תחושת האי נוחות שגורמים האלבומים הללו רק הולכת ומחריפה ככל שאלו מתקרבים לסיומם. פרושיאנטה, בקול רצוץ הנע בין לחישה לחריקה, לרוב מלווה את עצמו בגיטרה בלבד (תוך הפגנת יכולת מרשימה, בעיקר בהתחשב במצבו בחלק משלבי ההקלטה של האלבומים), נשמע, מבעד לארבעת הערוצים בהם הוקלטו האלבומים, כמי שצולל עמוק יותר ויותר אל תוך עולם המתים, עד שדומה שרק חוט דק מקשר בינו לבין העולם הזה.

האלבומים, ברובם, אינם עוסקים במוות במובן המקובל ? המתים אינם שרים על המוות כפי שהחיים אינם שרים על ארנונה ? אבל הצליל המסוייט של האלבומים הוא בן לוויה הולם לצחנת המוות, אשר הקיפה, כך מספרים, את ביתו של פרושיאנטה בהוליווד באותם השנים. בחלקו השני, האינסטרומנטלי ברובו, של Niandra Lades הולכת והופכת נגינת הגיטרה של פרושיאנטה לחרישית ומסויטת יותר ויותר, עד שדומה שכשזו תימוג, יעלם גם פרושיאנטה עימה.

פרושיאנטה הפסיק באותם שנים להופיע (ההופעה האחרונה שלו מאותה תקופה, למרבה האירוניה, התקיימה בוייפר רום בסוף 1993, ביום שבו חברו ריבר פיניקס מת ממנת יתר מחוץ למועדון), הסתגר בביתו שבהוליווד, ונעלם לחלוטין מהתודעה הציבורית. כאשר כתב ה-LA TIMES פגש את פרושיאנטה למה שנראה כאחד הראיונות האחרונים שיעשה בחייו, הוא מצא אותו במצב גופני כמעט חסר תקנה, לאחר שנבעט מביתו והפך כמעט לחסר בית, מוכן ומזומן לקבל את פני המוות. They're afraid of death, but I'm not – I don't care whether I live or die." צוטט בראיון פרושיאנטה בהתייחסו לחבריו אשר נטשו אותו כאשר לא יכלו עוד לצפות בו הורג את עצמו.

פה למעשה נגמר הסיפור. פרושיאנטה מתנתק סופית מן העולם הזה, ומשאיר אחריו שני אלבומי סולי שמהווים אחד מהתיאורים המדוייקים ביותר של יסוריי המוות של ההרואין.

אך סיפורים לא מסתיימים תמיד בצורה שבה אמורים היו, וב-1998 הצליח פרושיאנטה למצוא את דרכו למכון גמילה, ומאוחר יותר באותה שנה, נקי מסמים, בחזרה לצ'ילי פפרס, שזכתה יחד עם פרושיאנטה לחזור, לפחות מבחינת נתוני מכירות, לימי הזוהר שלה. במקביל חזר פרושיאנטה לקריירת הסולו שלו, והוציא ב2001 את אלבום הסולו השלישי שלו "To Record Only Water For Ten Days", ובשנת 2004, כשהוא מחדש את המושג של פרץ אומנותי, שיחרר שישה(!) אלבומים שונים, כאשר לפחות שניים מהם, Shadows Collide With People ו will to death הם לא פחות ממעולים.

האלבומים האלו אינם מנותקים לחלוטין מיצירתו הקודמת של פרושיאנטה. קולו של פרושיאנטה עדיין צרוד וצרוב, להקלטות יש עדיין ניחוח ביתי, כאשר הגיטרה של פרושיאנטה תופסת את המקום העיקרי בהם, והשמות של האלבומים מעידות על תוכנם העגמומי. אך האלבומים החדשים של פרושיאנטה מלודיים יותר, קליטים יותר, מהוקצעים יותר ובעיקר מלאי חיים יותר מאלו של התקופה האפלה של חייו. מבחינה מוזיקלית, אין בעיני ספק שהאלבומים שהוציא פרושיאנטה בשנים האחרונות עולים בצורה ניכרת על קודמיהם. למעשה, בעוד ש shadows collide with people ו to record only water הם משתתפים קבועים ברוטציה המוזיקלית שלי, הרי שאת שני קודמיהם נאלצתי כמעט להכריח את עצמי לשמוע שוב לצורך כתיבת הכתבה. אמנם כל שמיעה מגלה אצלי עוד חסד לאלבומים האפלים האלו, אך שמיעה רציפה שלהם היא עדיין מטלה מתישה במיוחד.

ועדיין, קשה להשתחרר מן התחושה כי פרושיאנטה החי גזל את תהילת העולם מפרושיאנטה המת. סיפור חייו של פרושיאנטה בשילוב עם המוזיקה טורדת המנוחה שיצר, הם החומר ממנו עשויות אגדות רוקנרול, אך באלו, כידוע, הגיבור לא חי באושר ועושר עד עצם היום הזה.

אבל היי, עם תהילת עולם לא קונים במכולת.

בוקר טוב ויטנאם

"בוווווווווקר טוב ויטנאם!" עם הקריאה המטורללת הזו פותח כל בוקר את תוכניתו, שדרן הרדיו הצבאי בויטנאם, אדריאן קרונהאור, בסרט שגילה את רובין ויליאמס לעולם. שדרן הרדיו המטורף מעביר תוכנית מטורללת עם מוסיקה עדכנית לאותה תקופה, שעד מהרה מתחבבת על החיילים ? כאשר המשל הוא הפוך על הפוך: המציאות היא זאת שמטורפת. אתם שפויים.

ויטנאם. אולי הצלקת הכי כואבת בהיסטוריה האמריקנית, אם לא כוללים את מה שהולך עכשיו בעיראק. בניגוד לאומנות השביעית שהרבתה לעסוק בטראומה הלאומית הזו, האומנות השמינית כפי שאני אוהב לכנות אותה, הלוא היא אומנות הבידור הדיגיטלי, עד היום הדירה רגליה ומעצביה מעיסוק בנושא ? למרות שזו מלחמה שמשתחקת נפלא: ג'ונגלים, נהרות, דשאים עמקים וגבעות. רקע מושלם למשחק פעולה מגוף ראשון. מישהו אמר פעולה בגוף ראשון? אז זהו, אחרי שתעשיית המשחקים סיימה לגרד את מלחמת העולם השנייה מכל כיוון אפשרי, היא החליטה לעבור הלאה תוך שהיא נכנסת לג'ונגל העבות ולטירוף שאפף, תרתי משמע, את מלחמת ויטנאם. Battlefield Vietnam הוא אחת הסנוניות הראשונות של משחקי פעולה העוסקים במלחמה ההיא ויש עוד כ-12 כאלה בחנויות בימים אלה, אם רק נזכיר את Men of Valor, ShellShock ?67 ? ויש עוד.

המותג Battelfield של EA לא צריך הצגה כמדומני. Battelfield 1942 הציג שילוב מוצלח של פעולה ונהיגת רכבים על מפות בקנה מידה רחב ומשם למתיחת המותג עם Secret Weapons Of WWII . הכותר שלפנינו הוא בן נאמן במובן הזה, ובן עוד יותר מוצלח משאר המשפחה במובנים אחרים. לי אישית לא יצא להתעמק יותר מדי ב- Battlefield 1942, כך שבאתי למשחק עם ראש צלול ובלי דיעה קדומה זו או אחרת לגבי הסדרה. BFV ביסודו הוא משחק Domination (או בעגה המקובלת כיום ? Conquer) . בכל מפה, מפוזרות מספר נקודות שליטה (בסיסים) עם דגלים. הצד שמחזיק ברוב הדגלים במפה, גורם לצד השני "לדמם" נקודות, עד שאחד הצדדים מגיע ל-0 נקודות. את המשחקיות החביבה הזו עטפו אנשי Digital Illusions המפתחת בעטיפה נוצצת ומשכנעת של נופי ויטנאם, פריטי מדים, נשקים אותנטיים ורמת שחזור ודיוק טכני-היסטורי מעולה בכל הנוגע לשחזור התקופה: חיילים עם חולצות קצרות, חפיסות סיגריות בשרוול או בקסדה ובכלל, המראה המוכר של G.I. Joe שנזרק אל תוך התופת ומנסה להיוותר שפוי, שכבר ראינו בלא מעט פעמים על המסך הגדול. כך שמה תעשו ברוב המשימות יהיה להתרוצץ על המפה, מי ברכב, מי ברגל ולדאוג להעביר דגלים לצד שלכם. ניתן להוריד גם מצבי משחק נוספים כמו CTF, אבל בבסיסו, BFV הוא משחק פעולה מגוף ראשון על עיקרון השליטה כאשר הוא מוכוון למשחק רב משתתפים. בהיעדר חברים לשחק איתם ברשת או באינטרנט, יתפסו את מקומם כמובן, בוטים.

לאחר התקנה לא מייגעת במיוחד, אם כי ארוכה (3 דיסקים, לא פחות), מתחיל המשחק. סרטון הפתיחה מרשים למדי ומציג גרפיקה טובה של מראות מוכרים ומזהים של ויטנאם: החיילים הצועדים בג'ונגל הסבוך, כשלצידם טנקים, כוחות נעים צמודים לקירות ברחבי סייגון המופצצת, החייל שיושב על המקלע בצד ה"בל" ומרסס כאשר חבריו קופצים אל הדשא העבות, ה- וויטקונג מחופרים במנהרות ומתבוננים במפות לאור תאורה צהבהבה ואיך אפשר בלי המפקד עם המ.ק. שמבקש סיוע אוירי ? ו F4 מפיל פצצת נפלאם אשר מכסה את פני השטח בשטיח של אש ותופת. בהחלט בונה ציפיות, שברובן לא מתבדות. שני מצבי משחק מוצגים בתפריט הראשי, הלא הם משחק יחיד ומשחק רב משתתפים ומסך האפשרויות, המכיל מלבד אפשרויות טכניות לסוגיהן השונים גם אפשרות לשמור פרופילים שונים של שחקנים.

משחק היחיד מציג 14 משימות על גבי 12 מפות (2 מפות נמצאות בשימוש פעמיים, קצת חבל) אשר מאפשרות לכם להילחם בכל הזירות המפורסמות של הבוץ הויטנאמי בצורה כרונולוגית: הקרב בלה דרנג שהיה הקרב הראשון ה"חם" של המלחמה והשתתפו בו בעיקר נחתים, הקרבות על השליטה בכפרים ובמנהרות, הקרבות שברקע למתקפת ה "טט", הפלישה לקמבודיה, נפילת שביל הו צ'י מין והמצור על קוואנג טריי. לאחר שבחרנו איזה חלק בהיסטוריה אנחנו רוצים לשנות, אנו צריכים לבחור צדדים: בפינה הכחולה, ארצות הברית של אמריקה וכוחות דרום ויטנאם של נגויאן ואן טייה ואילו בפינה האדומה כוחות "הרפובליקה של ויטנאם" הלוא היא צפון ויטנאם הקומוניסטית ובעלי בריתם "חזית השחרור הלאומית". את האחרונים אתם בטח מכירים בשם ? הוויטקונג (תרגום חופשי ל"ויטנאמים קומוניסטים" ממנדרין). חוץ מלבחור צדדים, יש לנו מגוון של אפשרויות טכניות לסדר כמו ענייני שרתים במשחק הרבים ורמת אינטליגנציה מלאכותית, מספר ויחס בוטים "אוייב לידיד" במשחק היחיד.

ברוכים הבאים לג'ונגלבחרתי במשימה הראשונה לצדד בכוחות העולם החופשי, במבצע Game Warden אשר מציג אותנו לנהרות ולסביבה שופעת המים של דרום מזרח אסיה כמו גם לסירות הפטרול האמריקניות ששייטו בנהרות, כמו זו שקפטן וילרד מגייס לצרכיו ב"אפוקליפסה עכשיו". לאחר מסך טעינה ארוך אך מלמד, אשר מכיל כל פעם ויז'ואל יפה והסבר על היבט זה או אחר במלחמה הקשור למשימה או לחליפין לגבי כלי נשק אשר היה מיוחד לקרבות (הידעתם שלאמריקאים היו טנקים עשויים אלומיניום?) עולה מסך ההופעה בו ניתן לבחור מלבד פנים ומראה גוף לדמות שלכם גם את הנשקים והציוד שאיתם תצא לקרב. אחרי כל מוות של הדמות אפשר להחליף את כל אלה. הנשקים הם נשקים אופיינים לתקופה כמו ה- M-16 שהוצג לראשונה במלחמה הזו, רובה הצלפים המעולה M-14, טיל ה- T.O.W. נגד טנקים ועוד צעצועים. הדמויות והציוד מתחלפים בהתאם לאופי המשימה ? אנשי הכוחות המיוחדים ישאו "מקוצרים", ולאנשי ההנדסה יהיו חומרי נפץ וערכת כלים לתקן כלי רכב שנפגעו. מאגיסטים יקבלו מקלע M60 אימתני.

מהצד הויטנאמי אפשר למנות את הקלנצ'ניקוב הקלאסי ולמהנדס שלהם יש מלכודות תיל התקלה ומקלות פאנגי. מקלות פאנגי רבותיי וגבירותיי, הם נשק נוראי: מדובר במקלות קנה חיזרן מחודדים מכוסים בצואת אדם. החיילים המסכנים שדרכו על הדבר הזה שפילח את הנעל הצבאית כמו כלום, סבלו מזיהום קשה ברגל שהביא לרוב למותם, נכון כיף? המשחק מדמה זאת היטב. תוכלו לבחור את נקודת ההופעה שלכם על המפה באחת מנקודות השליטה שלכם (שגם משפיעה על כלי הרכב הנגישים לכם מיידית, ונעסוק בכך בפסקה הבאה). אם אותה נקודה נפלה בידי האוייב, תאלצו לבחור נקודת הופעה אחרת במידה ונהרגתם.

יצאתי מהמסוק ורצתי מהר לטנק T-54 שחנה מטרים ספורים משם. לא הספקתי אפילו לצדד את הצריח ובום! טנק סיני פיצץ לי את הצורה. לעזאזל עם המלוכסנים האלה.

התחלתי במסך עם 8 בוטים בלבד והחיים שלי היו קלים, אני אישית הסתובבתי, נהניתי מהנוף, מדי פעם קפצתי לנהר לאיזו שחייה ולמדתי להניע ולתפעל את סירת הסיור. הנהיגה בה היא די קלה אך בעלת מגע והתנהגות מציאותית (כמו כל כלי הרכב במשחק) וניתן לבחור מספר עמדות ? עמדת הנהג, עמדת המקלע הקדמי הכבד, עמדת צד שבה ניתן לירות באופן חופשי מהנשק הקל ועמדת הירכתיים שבה ניתן לתפעל את המקלע הקל. מהר מאוד חבריי הבוטים עשו את העבודה, כך הודיעו לי ההודעות הטקסטואליות על המסך, ואני תרמתי את התרומה שלי כשהשתלטתי על נקודה אחת שהייתה מוגנת על ידי שני צפון ויטנאמים רכובים על ג'יפ. הסתתרתי בשיחים, טענתי את ה- M14, הפעלתי את הכוונת ? ובום! הלכו הצפון ויטנאמים. קלי קלות. הקומוניסטים התחילו לאבד נקודות בזריזות ועד מהרה הכריז BFV על ניצחון לעולם החופשי.

BFV מעמיד לרשותכם לא רק סירות, אלא מגוון גדול מאוד ומהנה של כל כלי הרכב החשובים (והלא חשובים) שהשתתפו במלחמה הזו: טנקי ה- M60 המערביים ו ה- T-54 הסובייטים, נגמ"שים, מטוסי הקרב Mig 17, Mig 21 ו F4 הידוע גם בכינויו "פנטום", מטוסי "הרקולס" שמהם ניתן לצנוח (אם בחרתם את המושב האחורי), מסוקי "קוברה", Bell ו Chinhook הכבדים וכפולי הלהבים, תותחי D-30 נייחים, תותחים מתנייעים, נחתות וג'יפים. הרשימה ארוכה, אבל אני בטוח ששכחתי משהו? יש פשוט המון, המון רכבים במשחק וזו נקודת זכות גדולה.

במבצע "חץ בוער", השני בסדרה, הייתה לי הזדמנות להטיס מספר רב של כלי טייס. המבצע הזה מתאר את ההפצצות המאסיביות שביצע חיל האוויר האמריקני בימים הראשונים למלחמה ומתרחש באחד המפרצים. כאמור, הבחירה של נקודת ההופעה משפיעה על איזה כלי תחבורה נמצאים בקרבתכם על מנת להטיס או להשיט את ישבנכם המכובד לאיזור הקרבות. ושלא תנסו להתחמק! עריקים יירו במקום! ואת זה לא אני אמרתי. את זה המשחק צעק עלי כשניסיתי לחזור הבייתה ברגל. אייווה זה בכיוון ההוא, לא?

בכל מקרה, אפשר לבחור נקודת הופעה שתשים אתכם במנחת המסוקים או במסלול ההמראה של ה "פנטומים" ובמעגןבבטן החיה הנחתות. הלכתי למנחת המסוקים. נכנסתי למסוק על ידי הקשה על E ופתחתי מצערת. זה היה פשוט. להטיס את המסוק התגלתה כמשימה מסובכת קמעה. ריסקתי משהו כמו 4 מסוקים עד שהצלחתי להבין איך להטיס את החרגול. עיצה שלי ? עשו שימוש רציני במצלמת הגחון כמו גם במבט החוץ. הם מאוד עוזרים לא להוציא את המסוק משיווי המשקל העדין שלו באוויר, לא להכניס אותו לסחרור ולא לרסק אותו ביחד איתכם בפנים על היעד. באופן דומה, הטסת מטוסים גם סובלת מהמחלה המשונה הזו של "סחרור" וגם פה עליתי כמה מיליונים למשלם המיסים האמריקני? עכשיו הבנתי למה לא לקחו אותי לקורס טייס. אחרי קצת אימונים, הצלחתי באופן מעשי להטיס קוברה מעבר למפרץ, ואפילו לנחות, פחות או יותר מאחורי קווי האוייב.

יצאתי מהמסוק ורצתי מהר לטנק T-54 שחנה מטרים ספורים משם. לא הספקתי אפילו לצדד את הצריח ובום! טנק סיני פיצץ לי את הצורה. לעזאזל עם המלוכסנים האלה. כפי שציינתי, לכלים יש מגע מציאותי פיזיקלית. במסוק הצ'ינהוק הכבד אשר יכול להטיס מחלקת חי"ר שלמה על ציודה, אם תרפו לרגע אחד ממקש ה ? W אשר אחראי למצערת בכלי הטייס, צפו להתרסק. נקודה מציאותית אך מעצבנת קימעה היא חוסר האפשרות להטיס או לנהוג בכלי רכב, ולתפעל את כלי הנשק המותקנים עליו בו זמנית (חוץ מאשר ירי טילים ופצצות, המוגבלים במספרם). אבל בשביל זה המציאו ריבוי משתתפים. בפעם הנוספת לפני שעברתי לחיל הים וניסיתי להתסער דרך הים באמצעות נחתת, הצלחתי בגאווה רבה להנחית צ'ינהוק לחופי מפרץ הפלישה ולהסתער על היעד. ריסקתי את ההתנגדות המועטה בירי מה- M16 הנאמן שלי והשתלטתי על הדגל.

אחרי שאבטחתי כיאות את נקודת החוף, נטלתי ג'יפ ויצאתי לטיול. בניגוד לניסיון המבריק שלי עם מטוסים, ג'יפים וירטואלים אני דווקא יודע לנהוג, ושמחתי לגלות שהתנהגות הכביש שלהם היא מציאותית למדי כולל האפשרות לטפס על ג'בלאות. איזה כיף. אחרי הפלישה מהים, גם המשימה הזו הוכתרה בהצלחה, וכבר חשבתי שיש לי סיכוי לשנות את ההיסטוריה.

בקרב על עמק ליאנג ליי, מקום בסיסם של הכוחות המיוחדים, אלה שאחראים למבצעי "האס השחור", החלטתי שאני מצטרף לווייטקונג.

הגרפיקה במשחק דווקא נאמנה מאוד להיסטוריה, נראית ממש כאילו היא לקוחה מתוך הסרטים והג'ונגלים האמיתיים של ויטנאם. חוץ מהעצים העבותים, תוכלו לראות גם עשב גבוה (וגם להסתתר בו), נהרות עם משטח מים מציאותי למדי (כולל הצבע העכור והאותנטי), את ערפל הלחות הסמיך עד שאתם ממש יכולים להרגיש את טיפות הזיעה הנקוות בנעליכם הצבאיות. פני השטח הם מגוונים ומציאותיים. אתם תתנשפו כשתטפסו במעלה גבעות ויהיו מקומות שיהיו עבירים רק ברגל. תנסו להניע נגמ"ש במדרון תלול ואני מבטיח לכם שתתהפכו. הכלים מפורטים לא רע והטקסטורות נראות בסדר, אפילו ברזולוציה ורמת פירוט וביצוע נמוכות. האנימציות טובות, בייחוד הקטעים בהם הדמות שלכם מחליפה מחסנית: עם ה- M-16 ממש הרגשתי שאני שוב בטירונות. פריסת המרגמות של הויטנאמים טובה, ומסכי הטעינה יפהפיים. חבל רק שאין עוד סרטונים יפים כמו סרטון הפתיחה.

הדבר היחיד שהפריע לי ממש הוא הפנים של הדמויות שנראות, איך לומר, חסרות פנים. ובגלל זה אולי הם יירו בכם ברגעזריחה מעל שדות האורז שתנסו להתקרב ולבחון להם את החצ'קונים מקרוב. כי אין. ועוד סייג אחד חשוב: כל זה טוב ויפה בהגדרות גרפיקה נמוכות. BFV הוא משחק תובעני מאוד מאוד מבחינת גרפיקה. כשניסיתי לעלות לרזולוציה יותר גבוהה ולהפעיל צעצועים גרפיים כמו Lightmaps והצללות ולהעלות את איכות הטקסטורות, ה- Radeon 9000 שלי התחיל לצרוח בייסורים וקצב הפריימים התחיל לזחול ממש כמו חייל בעשב המתקדם אל היעד. ועכשיו תגחכו, "נו, עם כרטיס כזה הוא מצפה שמשהו יעבוד?" תרשו לי להפתיע אתכם ? גם במכונות חזקות עם GeForce חדשני וערימה של זיכרון פנוי, הכותר ברמת גרפיקה הגיונית רץ כמו צב זקן בסוף תחרות מרתון. כן, רבותיי, הכשל העיקרי של BFV הוא הכובד הנוראי שלו, וזה בא לידי ביטוי לא רק בגרפיקה.

כיון שראיתי שאין באפשרותי ממש לשנות את ההיסטוריה, עם הצלחת מתקפת ה "טט" החלטתי לערוק לצד שמנצח. בקרב על עמק ליאנג ליי, מקום בסיסם של הכוחות המיוחדים, אלה שאחראים למבצעי "האס השחור", החלטתי שאני מצטרף לווייטקונג. קיבלתי את כובע הקש רחב השוליים, חתמתי על קלאץ' ויצאתי להרוג בינקים. רצתי לי עם חברים נוספים על הגבעות בדרך לכבוש את נקודת השליטה היחידה המצוייה בידי האמריקנים, עד שסמל שחור עור עם מאג קיצר את הויטנאמי הקצר גם ככה עוד קצת. בערך בראש. ואז החלטתי ליישם את הכלל הידוע, "כשיורים ? אני נשכבת". אחרי ששיחקתי קצת בתותחים הנייחים בבסיס, וגיליתי שאני לא ממש משפיע על הקרב, הזדחלתי לי דרך העשבים, התגנבתי מאחורי איזה טנק "אברהמס" אחד וקצרתי את הצוות שלו בכמה מטחים של נשק אוטומטי. עוד ניצחון לעם הויטנאמי על הכובש המרושע.

הסאונד של המשחק פשוט נפלא ואולי הנקודה הכי חזקה בכותר. נתחיל עם המוסיקה. מי שעיצב את פסקול שלמעוף הולקיריות BFV עשה עבודת תחקיר נאמנה. המשחק משופע בלהיטי מוסיקת Surf כמו גם שירי מחאה אנטי מלחמתיים, כולל ביצוע אחד של ג'ימי הנדריקס מוודסטוק. הכי חזק אולי הוא War שנשמע מאוד ציני לרקע התמונות. אולי לא תזהו אותם בשם, אבל בהחלט תמצאו את עצמכם מזהים את השירים האלה, להיטי אמצע שנות השישים, תחילת השבעים ששמעתם אותם לא פעם בעבר במקומות אחרים. המנגינה החביבה עלי ביותר היא דווקא מנגינת הפתיחה שהיא לולאת Surf משובחת עם דגימות קול של ניקסון המכריז על מחוייבתה של ארצו לשמירה על החופש בדרום מזרח אסיה (תקווה שנכזבה) וקטע לוחמה פסיכולוגית, שבו קריינית ויטנאמית עם מבטא זר פונה באנגלית לחייל הפשוט ומסבירה שהמדינה שלו משקרת לו בנוגע להתפתחות המלחמה וכמה חבל שהוא הולך למות בלא סיבה אמיתית. מה שנכון, נכון. במשחק יש גימיק משעשע, אשר מוסיף לאווירה הסהרורית וההזוייה ששרתה על המלחמה ההיא, שבו ניתן בכלי הרכב הקרקעיים כמו גם במסוקים להשמיע את כל הפסקול המעולה ב"רמקולים" המותקנים ברכב לפי בחירתכם על ידי הקשה על O. ואיך אפשר בלי "מעוף הולקיריות" כשאתם טסים במסוק, באמת?
האפקטים במשחק לא נופלים באיכותם מהמוזיקה, ותשמעו את הכדורים שורקים סביבכם פשוטו כמשמעו. כל כלי נשק משמיע רעש ותהודה שונה ומציאותית בהתאם למרחק שממנו שמעתם את הירייה. בעלי כרטיסים התומכים ב- EAX 3 יהנו מחווייה יוצאת דופן. תוסיפו על זה רעש סביבתי, פקודות וצרחות בקשר בסגנון "הם טובחים בנו" והוראות במנדרין ? ותקבלו סאונד מלא, יפה ועשיר אשר בונה היטב את אווירת המשחק.

עם התקדמות המלחמה, הבנתי ש- RED עדיף על DEAD. ולכן הצטרפתי לאחד הקרבות הסופיים של המלחמה ? ההשתלטות של הצפון ויטנאמים על שביל הו צ'י מין, החוצה את ויטנאם לאורכה ונקרא על שמו של המורה שייסד את חזית השחרור הלאומית, והיווה ציר ראשי בתנועת הקרבות. הבעייה המרכזית שלי כווייטקונג נאמן, הייתה טנק שחסם את דרכי לניצחון וקרע אותי לגזרים מספר פעמים. ככה? אתה רוצה לשחק קשה? נשחק קשה. הלכתי והבאתי מהבסיס תותח מתנייע. כמה צידודים, כמה הרמות והורדות קנה, כמה פגזים לא מוצלחים אבל בסוף ? הרמתי את הטנק. בפעם הבאה אל תמנו נשיא נוכל, הא?

כפי שכבר אולי הבנתם מהתיאורים, הבוטים במשחק יעשו לכם חיים קלים ברמת ה- Easy, אבל האתגר כבר יהיה שם כאשר תעבירו את המחוון ל ? Normal. הם יקצרו אתכם בלי לחשוב פעמיים ולפני שתספיקן להגיד "ריצ'רד ניקסון". לא התנסיתי ברמות הקשות יותר כי מצאתי את Normal מאתגר דיו, אבל התבונה של הבוטים נעצרת ברמת היחיד. הם לא יודעים לפעול כצוות, לא יסתערו בצורה מתואמת ולא יחפו אחד על השני. גם כן קומוניסטים. כל אחד לעצמו, הא? כך שהבינה המלאכותית במשחק היא סבירה אבל לא יותר מזה. בואו נאמר שאם תחתרו למגע כמו צנחנים טובים, יש סיכוי טוב שתביסו את הבוטים חסרי הבינה.

Better Red than Deadחוסר בינה היא לא תכונה שניתן לייחס לשחקנים באינטרנט, ונראה ש- BFV מיועד בעיקר לשם, למשחק רב משתתפים. לא יצא לי לנסות את BFV במסיבת רשת, בעיקר בגלל הצורך בדיסק מקורי לכל מחשב אבל המשחק רב המשתתפים שלו באינטרנט הוא באיכות טובה. רשימת השרתים ארוכה, אך קלה לתפעול בזכות שירות GameSpy Arcade ו PunkBuster המוטמעים לתוך המשחק, והצטרפות למשחק היא עניין של מספר הקשות עכבר. על אף אפשרויות משחק אחרות כמו Evolution ו CTF , מצב ה- Conquer הבסיסי הוא הפופולרי, ועד מהרה מצאתי את עצמי, פורסט גאמפ שכמותי, מסתער בפיקודו של אחד, Lt. Dan. השחקנים גילו מקצועיות ואורך רוח וכך, עברנו הצוות שנשאר פחות או יותר בהרכב קבוע, מספר מפות בהם, אנחנו, האמריקנים, הראינו לצוות האדום שעלה עלינו תמיד מספרית, מה זה לקרוא תיגר על דרך החיים הדמוקרטית. המשחק באינטרנט רץ חלק ולמעט האטה זמנית וקלה פה ושם, נהניתי מכמה שעות רצופות של משחק אינטרנטי איכותי. (אומנם עם חבורת שחקנים מגרמניה, אבל זה לא פגע לי בהנאה).

כיון שאין טוב בלי רע, הגענו לחלק בו אני מקטר על הדברים הרעים במשחק. אז חוץ מהחלק הקטן והמעצבן של חוסר האפשרות לתפעל כלי נשק ולנהוג בו זמנית (חבר'ה, אולי תוותרו קצת על מציאות בעניין הזה? זה פוגם בהנאה?) יש בעייה אחת בולטת והיא כובד טכני בלתי ייאמן. מלבד עניין הגרפיקה שכבר ציינתי, גם ניסיון להעביד את כרטיס הקול שלכם בפרך יסתיים בקצב פריימים נמוך ותזוזה זחלנית או לחליפין אם תחליטו ש-32 בוטים במסך זה לא מספיק בשבילכם. גם מסכי הטעינה, אפילו שהם יפים, ארוכים כאורך גלות בבל. אתם יכולים לטעון משימה ולרדת לטיול עם הכלב. כשתחזרו, אולי, ימתין לכם מסך הפתיחה. ושלא תשגו באשליות ? גם אם רכשתם לאחרונה שרת מבית SGI צפו לזמני טעינה והרצה איטיים. דומני שזו בעייה של מנוע משחק לא מוצלח. בואו נקווה שזה שום דבר שטלאי מתאים לא יכול לפתור.

אורך החיים של BFV מסתכם בכמה עשרות שעות, כ-30 או 40, למשחק היחיד עם המשימות המקוריות, שזה אורך חיים סביר למשחק פעולה, העשויות להימתח לקצת יותר, אם תתעקשו לשחק את שני הצדדים בכל משימה, בכל רמות הקושי. המשחק האינטרנטי כמובן מוסיף עשרות ומאות שעות של הנאה, ואם לשפוט מרמת התמיכה, המודים והמפות הנוספות שיצאו לקודמו בסדרה ? אני חושב שאין מה לדאוג לאורך החיים ולתמורה הנאה למחיר שתקבלו תמורת 3 דיסקים וחוברת הדרכה כתובה ומופקת היטב של Battlefield Vietnam. אורך החיים של המשחק הזה עומד איתן, ויש תמורה לאגרה.

אי שם מהג'ונגלים של אסיה, כאן "ניב האנוי" מדווח: BFV הוא כותר פעולה מצויין שרק הכובד הטכני המאסיבי שלו ניצב בעוכריו. המון כלי רכב, משחקיות חביבה ומציאותית למדי, העטופה בגרפיקה טובה, פסקול מוצלח אף יותר ושחזור תקופתי אמין ומדוייק היסטורית. אם אתם שחקני פעולה אקראיים, והבחירה היא בינו לבין FarCry המהולל או UT2004 הנוצץ לא פחות, כדאי שתחזירו את BFV למדף, בייחוד אם מכונת הברזל שיש לכם בבית היא לא המילה האחרונה. ברם, אם אתם ויטנאמופילים כמוני, חובבי היסטוריה צבאית, או סתם שחקני פעולה רציניים ? ל-Battlefield Vietnam יש מקום על מדף המשחקים שלכם. ו?שיט! דרכתי על מקל פאנגי! הצילוווו!

  • משחקיות: 8 – כותר פעולה בגוף ראשון, לא רע בכלל, מלא ברוח התקופה
  • גרפיקה: 8 – העצים ירוקים והדשא עשיר, הג`ונגל עבות והמים עכורים.
  • סאונד ופסקול: 9 – יצירת מופת של Surf ושירי מחאה, והאפקטים גם – ממש סוכריה.
  • אורך חיים: 8 – ארוך למדי, וברשת האינטרנט זה אפילו עוד יותר כדאי.
  • טכני: 6 – אל תצפו שהמשחק יזוז בכלל כאשר תגדירו דרישות גבוהות, אלא אם יש ברשותכם מחשב מפלצתי.
  • ריבוי-משתתפים: 8 – יש אינטרנט והרבה שרתים, מי בכלל צריך בוטים?


ציון סופי: 82

כתבה זו פרי עטי התפרסמה גם באתר Vgames, ערוץ המשחקים הישראלי.

תכירו אותנו

It was there that I saw you / In the heat of a summer's embrace

כל מכור למוזיקה מכיר את ההרגשה. חנות הדיסקים היא יקום מקביל, בו 80 ₪ הם סכום פעוט וכל האלבומים של סופרגראס הם יצירות מופת. שבע דקות מאוחר יותר, הצצה חוזרת לתוך השקית הצהובה מגלה לפחות 4 קופסאות פלסטיק שספק אם יזכו להיפתח יותר מפעמיים. ואכן, אלבומים כאלה נערמים בעשרות על מדפי, עדות לטעמים מתחלפים ולשיקול דעת מוטעה. האינטרנט רק החמיר את המצב ? כשהוא מאריך את תהליך החרטה ל 14-21 יום שבין הלילה טרוף השינה שביליתי ב-djangos לבין התממשות חששותיי בנוגע לסחורה המפוקפקת שמביא הדוור בטפטופים קבועים במשך שבועיים.

העטיפה הכתומה מונחת על השולחן…. עוד מקרה אבוד. עלעול בחוברת רק מחמיר את המצב ?עיצוב עטיפה ימי ביניימי בעל קונוטציות מטאליות, ללהקת פרוג-פאנק (EMO בפי העם) עם השם הכי אפוקליפטי בשכונה. כאילו כל האלמנטים האפשריים חברו כדי לעורר בי סלידה. הדיסק מתחיל להתנגן. It was there That I Saw You מתחיל במתקפת הסאונד שציפיתי לה. דקה מאוחר יותר הוא צולל לתוך שקט מוחלט, ומתחיל להתנגן בעדינות אל תוך המתקפה הבאה.
לא בדיוק מה שציפיתי לו… ללא ספק מצריך שמיעה נוספת…

This city has lots a certain holds inside / It feels so worn being chained here to this life

חודשיים מאוחר יותר, נתקלו עיני בבוהק הכתום שאי אפשר לטעות בו של עטיפת Source Tags And Codes, מונח, בחוסר התאמה משוועת לסביבתו, על דלפק של בית קפה. העותק, כך מתברר, שייך לעובד במקום, שמיהר לחלוק איתי את רגשותיו לאלבום. "אלבום מצוין, נכון?". "נכון" הסכמתי. אחרי חודשיים שהמוזיקה של ה-Trail of Dead מטפטפת לאוזני ברור היה לי שמדובר באלבום מצוין, אך עדיין קשה היה לי לפרוט את ההרגשה הזאת למילים, להסביר מה הופך את האלבום הזה למיוחד כל כך. גם היום, אחרי שנתיים ועשרות האזנות, עדיין קשה למצוא את המילים שיעבירו את ההרגשה.

מוזיקה, מטבעה, היא אומנות רב שימושית. מעטים הסרטים שחובב הקולנוע הממוצע צפה בהם יותר ממספר בודד של פעמים, ורק ספרים אהובים במיוחד זוכים לקריאה חוזרת. מוזיקה, לעומת זאת, נצרכת עשרות ולעיתים מאות פעמים, בד"כ בהיסח הדעת, תוך פעילות אחרת. המוזיקה מתערבבת בשגרת היום-יום, במראות ובמחשבות, ולרוב לא משאירה את חותמה אלא לאחר שמיעה חוזרת ונשנית.

וכמו במשל השחוק על המים והסלע, השפעתה של המוזיקה היא גם החזקה מכולם. לעיתים קרובות, שמיעה חוזרת של אלבום ישן לא רק מגלה כי למרות הזמן שעבר, אני עדיין זוכר כל מילה ומזהה כל תו, אלא גם מעלה מראות וזיכרונות ישנים, שנקשרו לנצח עם המוזיקה שליוותה אותם. לפעמים מראות וזיכרונות מעלים מנגינות ישנות, כאלו שהתבניות שצרבו במוחי נותרו זמן רב לאחר שהדיסק שהכיל אותם נשכח על המדף.

הזיכרונות שלי מן השנתיים האחרונות יהיו בעיקר בגווני כתום. המוזיקה שתתנגן, תהיה, קרוב לוודאי, של ה-Trail of Dead.

And You Will Know Us By The Trail Of Dead? באים מטקסס, עובדה שגרמה ליותר מגבה אחת להתרומם. טקסס מתקשרת במחשבה עם מדבר, עונש מוות וג'ורג' בוש, ולא, נניח, עם פאנק פרוגרסיבי. אבל, במחשבה שנייה, הצליל של הלהקה זר וייחודי מכדי לסמן לו גבולות ברורים או טריטוריה טבעית, כך שטקסס הגיונית בדיוק כמו ניו-יורק או כפר סבא.

עוצמה היא המילה הראשונה שעולה לראש בניסיון לתאר את הצליל של הלהקה. אותה עוצמה שהשתקפה מאז ומתמיד בהופעות של הלהקה (שנחשבת ללהקת הופעות כמעט מיתולוגית) אבל התקשה לבוא לידי ביטוי באלבומיה הקודמים של הלהקה (Trail of Dead ו-Madonna) , שרחוקים מלהיות אלבומים רעים, אך התקשו למקד את העוצמה של הלהקה לשירים ברורים וחזקים. דבר ש Source Tags And Codes מצליח בו הרבה מעבר למה שניתן היה לקוות.

ובעוצמה הכוונה לא בהכרח לרעש, למרות שגם ממנו ניתן למצוא בכמות מכובדת באלבום. העוצמה של הלהקה מופיעה בכל רגע באלבום, מלווה בתיפוף שנע בין המצילות העדינות ביותר למכונת הירייה המשומנת ביותר, וגיטרות שנעות בין פריטות עדינות לפיצוץ טוטאלי. Trail of Dead בונים חומת סאונד אדירה שממוטטת ברגע ונבנית מחדש בעדינות (It was there That I Saw You, How near, how far), או מתמוססת לתוך רעש טוטאלי (Monsoon). כל רגיעה באלבום רוחשת ומטרידה, ומכילה בתוכה את ההתפרצות הבאה.

Ride the apocalypse /Coming through the city side / fallen angel no need to hide

להקה שמרשה לעצמה להתחיל שיר בשורה כזאת לוקחת סיכון גדול. ואכן, ב-Source Tags And Codes מהמרים Trail of Dead על כל הקופה כשהם צועדים על הקו הדק שבין האפי למגוחך, ומנצחים בגדול. עיבודים גדולים מהחיים מצליחים לגרום גם לרגעים האפוקליפטיים ביותר באלבום (Heart in the hand of matter, Monsoon) להישמע אמינים. Trail of Dead גם לא חוששים ללוות את עצמם בכלי מיתר ובפסנתר, לחבר בין שירים בקטע אקורדיון, או לעמעם שיר אל תוך עיבוד קלאסי (After the Laughter). התוצאה היא אלבום שהוא נדיר בנפחו, אך אינו בומבסטי אפילו לרגע.

מעל לכל, מתחת לכל העיבודים, הזעם והזוהמה, מצליחים Trail of Dead למלא את האלבום ברגש אמיתי, בזעם אבל גם באהבה, בכעס אבל גם בבלבול ובהמון געגועים. כל האזנה לאלבום חושפת עוד שכבה של צליל, ועוד פיסה בפסיפס שמרצף את האלבום, בדרך שמסתיימת בשיר האלבום של הנושא, הישיר והמלא עצב.

No place left dry /No place of shelter for which to run
People huddle in mass / Waiting for the storm to pass
But it's just begun

הולך ברחוב עם האוזניות. עוצם עיניים ולפעמים אני יכול לראות את הכפר. זה שתושביו חולמים על מדבריות ומתפללים לעצירת הגשמים המאיימים להטביעם.

עיניים נפקחות. עדיין באותו מקום.

בשבועות האחרונים קראתי הרבה ביקורות על Source tags and Codes, מנסה לזכור את השמות של אלו שנתנו ציון 10 עגול לאלבום – אחרי הכול, אנחנו שנינו מאותו הכפר.

עוד מתושבי הכפר:

התריסר של אושן

שתיים עשרה הוא האחד עשרה החדש…

האומנם?
Ocean's Twelve הוא המשכו של Ocean's Eleven מ-2001 שגם הוא הפקה מחודשת לסרט אולי הידוע ביותר של "חבורת העכברושים", שכללה מלבד פרנק סינטרה, גם את דין מרטין וסמי דיוויס ג'וניור, כולם, ינוחו בשלום על משכבם. הסרט הראשון, נהנה מאיכות עלילה גבוהה וזרימה שטלטלה את הצופה דרך השוד המתוחכם של שלושה בתי קזינו במכה אחת (בסרט המקורי היו אלה חמישה). בסרט ההמשך, יוצאת החבורה המקורית בתוספת טס אושן (ג'וליה רוברטס), לשוד ערמומי יותר לכאורה מה"מכה" המקורית. וכאן מפלתו.

במאי הסרט הראשון, סטיבן סודרברג אסף בשנית שחקנים איכותיים ובעל מנות קסם לא מבוטלות: ג'ורג' קלוני ממלא היטב את נעליו של פרנק סינטרה, בראד פיט עושה את אחד מתפקידיו היותר חלקלקים ואילו אליוט גולד נותן, כהרגלו, הופעה קומית משובחת. אלא שהברק והשנינות של הדמויות בסרט הראשון דומה שהועמו כאן. זוהי כמובן, בעיה של תסריט – שזו רק המשנית בבעיותיו. הפיצול שנעשה בין פיתוח הדמויות והדיאלוגים לבין כתיבת העלילה בין 3 תסריטאים ניכר. בעייתו הראשית היא עלילה מרובת דמויות, חסרת הגיון, התפורה בתפרים גסים תוך שבירת אחידות העלילה, הזמן והמקום, שהם בסיס לכל סיפור מוצלח, באשר הוא.

All Rights Reserved, Warner Bros. Inc.ראשית, המניע של הדמויות. בגרסה המקורית מ-1960, לא סופק צידוק לשוד. בגירסה המחודשת כן נוצר צידוק, שהיה בגבולות הסביר: זכה בבחורה ולא רק בכסף. אלא שבסרט הנוכחי המניע הוא הקוזאק הנגזל, שרודף בכפייתיות אחרי האנשים שגנבו את כספו, ומאיים להרוג אותם אם לא יושב כל כספו, כולל ריבית, תוך שבועיים. זוהי טעות מרה משתי בחינות, ששתיהן פוגעות בקיום העלילתי של הסרט הקודם, מלכודת שעל סרטי המשך להמנע ממנה בכל מחיר, ע"ע מאטריקס. הבחינה הראשונה, היא העובדה שכל הסרט הראשון נסוב על ציר העלילה שמדובר במבצע "נקי" שמבצעיו לעולם לא יתפסו ולא ישלמו את המחיר הכרוך בביצוע הפשע, חלק חשוב בבניית דמות הארכי-גנב. הבחינה השנייה, היא עיצוב דמותו של טרי בנדיקט (אנדי גרסיה). טרי בנדיקט הצטייר בסרט הראשון כמי שטורח בכל יום להופיע בשעות קבועות ולהתעסק במיקרו ניהול של בתי הקזינו שבבעלותו באופן כפייתי. כיצד אדם כזה יוצא למסע נקמה וחיפושים חובק עולם בהשאירו את בית הקזינו שלו מאחור? לרוב, לאנשים דייקנים וכפייתים שכמותו קשה להשתחרר מהרגלים, אפילו אם המניע הוא נקמה טהורה.

הבעייתיות ממשיכה בהוספת דמויות חדשות, המסבכות ומפתלות את העלילה יתר על המידה.
ג'וליה רוברטס היא שחקנית אנמית למדי, יופיה אינו רב והיא מצליחה לרוב להחזיק סרטים רק כאשר היא הדמות הנשית הראשית בהם. כך היה בסרט הראשון ולגברת רוברטס היה מקום טוב באמצע כטס, מושא אהבתו של דני אושן, שמסכן את המבצע כולו בגללה. בסרט השני מתווספת סוכנת משטרה אירופית בדמותה המצודדת של קתרין זיטה ג'ונס, שכמובן מושכת את הפוקוס מג'וליה רוברטס, לא רק על ידי טיב מראה אלא גם על ידי הופעה בעלת נפח ונוכחות גדולים יותר. אלא שהפעם מי שמסכן את המבצע בפועל באהבתו אליה הוא דווקא ראסטי ראיין, שהסתייג ממעשיו של אושן המאוהב בסרט הראשון. דמותו מצטמצמת לנגד עינינו בנופלו באותו הפח שנפל בו ידידו ושותפו לפשע, מלבד אחיזת העיניים שחש הצופה בכך שזורקים בפניו את התעלול העלילתי המשומש מהסרט הראשון. הדמות השנייה המשמעותית המתווספת לסרט, הוא ארכי גנב מתחרה, בגילומו של וינסנט קאסל הצרפתי, שבניגוד להופעה האנרגטית שלו בדוברמן, יוצר כאן דמות שטוחה, ילדותית, מגוחכת שאינה משרתת את הסרט מלבד צרכים עלילתיים, העומדים גם הם על כרעי תרנגולת.

אחידות הזמן והמקום מופרים בסרט באופן תדיר. הסרט מתרוצץ בין אתרי צילום רבים תוך זינוקים מהירים ולא ברורים ממקום למקום. הצופה חש כמי שחי על מזוודות או לחליפין כמו יואב טוקר ולא מסוגל תמיד להבין היכן נמצאים הגיבורים כרגע. אמסטרדם? רומא? לונדון? הכל מעורפל לכדי עיסה אירופית לא מזוהה. לעיתים זורק הבמאי לנו עצם בהכניסו את שמות המקומות כשילוט בתוך התמונה, אך אלה אינם מועילים. אחידות הזמן נשמרת לכאורה, על ידי מונה זמן לאחור שסופר לגיבורים את הזמן שנותר להם עד לאולטימטום של בנדיקט, אך גם זאת בצורה לא נהירה: "יום שלישי הראשון, עשרה ימים למועד". תוספת לא נחוצה ולא ברורה זו רק מטשטשת עוד יותר את רצף הזמן בעלילה, בייחוד למי שנתקל בחבורתו של דני אושן לראשונה. קשה מאוד לעקוב אחרי ציר הזמן בעלילה, ואנו נדרשים למאמץ מיוחד בעבור זאת. בסרט פעולה או מותחן שבו לזמן יש תפקיד בקידום העלילה, כבמקרה שלפנינו, ציון ברור ופשוט שלו הוא הכרחי. 24 (שכעת משודרת בשידור חוזר בערוץ 10 מדי לילה לקראת פתיחת העונה הרביעית) היא דוגמא טובה לכך. התריסר של אושן – אינו.

האקלים האירופי הוא לא פעם אקלים מעונן, אפרורי וקשה לצילום. כאן הייתה צריכה להכנס לפעולה נמרצת מחלקת התאורה ולפצות על כך וזה אינו קורה. הסרט, שצולם רובו באתרי חוץ ברחבי אירופה סובל ממראה אפור, חסר צבעוניות ועגמומי.

הכשל המרכזי כאמור הוא נפתלות היתר בעלילה. היא מלאה תפניות חדות ומפתיעות שטומנים הגיבורים הראשיים אחד לשני, אך מרוב שהם מפתיעים אחד את השני, הם מבלבלים את הצופה שמרגיש מרומה וכמי שחלקים בעלילה הוסתרו מפניו. בחלק מהמקרים מדובר בתפניות מופרכות לחלוטין או לא הגיוניות בעליל. בסרט הקודם, העלילה זרמה לכיוון ביצוע של מעשה פשע אחד, שכלל הפתעות לצופה אך לא הוציאו אותו משיווי משקלו. הפעם, תריסר הנועזים מבצעים כמה מעשי פשע, כל אחד מנותק מרעהו והאכזבה הגדולה – מעשה הפשע המרכזי מתגלה כפשע לא מתוחכם כלל וכלל וזאת מבלי להכנס לפרטים. ג'ורג' נולפי, תסריטאי העלילה, דומה שנוהג את המכונית המכונה Ocean's 12 בהפניות חדות ומהירות של ההגה מצד לצד, תוך שהוא מסכן את יציבותו ולא מתקדם כך לשום מקום.

סרטו האחרון של רוברט אלטמן, רקדנים, סובל אף הוא מבעיות עלילה. למעשה, סרטו של אלטמן חסר עלילה, בזמן שבמקרה דנן היא מורכבת מדי. אלא שאלטמן בסרטו מפצה על כך ביופי, בצבע, בעושר חזותי מרהיב ובחווייה אסתטית. התריסר של אושן לא מעניק חווייה כזו כלל. מלבד הברקות קטנות פה ושם כמו זוית הצילום הלא שגרתית למטוס ממריא הצילום לוקה בחסר, בנאלי ומשעמם. שיא הכישלון הוא בסצינה המרכזית בסרט בו הצילום חוטא לתפקידו הבסיסי, כאשר אי אפשר להבין, בגלל זווית הצילום וריבוי הפעילות – מה מתרחש על המסך. וכך מפספס הצופה נקודה חשובה בעלילה – בגלל הצילום.
גם למחלקת התאורה בסרט לא מגיעים שבחים. אומנם, האקלים האירופי הוא לא פעם אקלים מעונן, אפרורי וקשה לצילום. כאן הייתה צריכה להכנס לפעולה נמרצת מחלקת התאורה ולפצות על כך וזה אינו קורה. הסרט, שצולם רובו באתרי חוץ ברחבי אירופה סובל ממראה אפור, חסר צבעוניות ועגמומי. גם בצילומי הפנים ניכרת בעייתיות בתחום. התאורה אינה אחידה ובודאי שאינה מחמיאה לשחקנים. לעיתים היא חשוכה מדי, לעיתים היא בהירה מדי וצורבת את המסך והעין. הדבר צורם אף יותר לאור העובדה שהסרט הקודם נהנה, אולי בגלל הצילום במבטחי אולפני הענק של הוליווד, מצילום נעים, זורם ואיכותי.

וכיון שלא הכל רע, נציין לטובה את פסקול הסרט. דיוויד הולמס, שגם עיצב את הפסקול של הסרט הקודם, שוב עושה עבודה נאמנה, בסיוע מלחינים נוספים, בעצבו רקע מוזיקלי פאנקי באופיו, חם וקצבי שתואם את אוירת הסרט ולמעשה מחפה על עבודתן הלקויה של שאר המחלקות. בכל הנוגע לקול ולאפקטים נדמה כי נעשתה עבודה סבירה, ולא יותר. למחרת היום מיהרתי לחנות הדיסקים לחפש את הפסקול המשובח הזה.

לסיום, טרוניה קטנה בהיותנו אתר שחרט על דגלו שימוש ראוי וכבוד לשפה העברית: אושן 12 הוא הוספת חטא על פשע השם שנבחר לסרט הקודם: אושן 11. מה הוא זה? מדובר בשם שהוא חסר משמעות… באנגלית נקרא הסרט Ocean's Eleven, כלומר, "האחד עשר של אושן" (בהפצה האמריקאית נקרא הסרט בפשטות 011) ומה רע בשם זה? מה גם שסרט ההמשך יכול להתכנות "התריסר של אושן" שבעייני מושך אף יותר, אך החולי הפושה בעברות שמות סרטים כולל התופעה המרגיזה של כתיבת מילים לועזיות בעברית, הוא נושא לדיון אחר.

הפרסום לילדים כמתקפה על חסרי ישע

דמיינו בבקשה את התרחיש הבא:
אתם חוזרים הביתה בסוף יום עבודה, נכנסים לסלון ומוצאים שם את בנכם בן ה-7 יושב בחברתו של גבר מבוגר. הגבר לבוש בחליפה, מגולח למשעי ולא נראה שמטרתו היא להזיק לבנכם אבל מדובר בזר ששכנע את בנכם להכניסו לביתכם. הוא משעשע אותו בקסם רב ומשכנע אותו לרקוד למענו בהבטיחו לו הפתעות. אתם רואים איך הוא מנצל את תמימותו של הילד, כדי לגרום לו לעשות מה שהוא רוצה. הוא אינו מזיק לו כמובן. הכל תמים לחלוטין. את התגובה שלכם אני מותיר לדמיונכם. אני מניח שלא תזמינו את האיש להישאר לארוחת ערב…
הרשו לי כעת לספק את הנמשל. תעשיית הפרסום לילדים המגלגלת מיליוני שקלים בשנה (בארה"ב סכום זה מוערך בכ- 15 מיליארד דולר). חברות שיווק בארץ ובעולם שמות להן כמטרה לגרום לילדיכם לצרוך מוצרים שהן משווקות. ככלל, טובתו של ילדכם אינה עומדת בראש מעיניהם של השותפים בתעשייה זו. מחקרים מראים שילדים בגילאים שונים נמצאים בשלבי התפתחות שונים מבחינה מנטלית ורגשית. אין בידיהם את הכלים המאפשרים לעמוד בפני אוסף הלחצים והמניפולציות המופעלים עליהם ע"י תעשייה זו. אפילו אנו כמבוגרים מתקשים לעשות זאת. המפרסמים עושים שימוש במחקרים בנושא פסיכולוגיית ילדים של חוקרים דגולים כגון פיאז'ה ואריקסון כדי להכיר את נקודות התורפה שלהם ולדעת על אילו כפתורים יש ללחוץ כדי להשיג את התוצאה המיטבית לשיטתם, כלומר, לגרום להם לקנות או להשפיע על הוריהם לעשות זאת. אם ניקח בחשבון את כמות הפרסום אליה נחשף ילד ממוצע בטלוויזיה, בקולנוע ובסביבת המחייה שלו הרי שמדובר במתקפה מסיבית על אדם לא חמוש.
מאמר זה נכתב בהשראת הספר Consuming kids שנכתב ע"י סוזאן לין, מדריכה לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה של הרווארד, והמובאות אותן אני מפרט בביבליוגרפיה מצוטטות מספר זה. לפרטים נוספים על הספר: http://www.thenewpress.com/books/consumekid.htm

אני בשנות שלושים לחיי ובילדותי הפרסומות אליהן נחשפתי היו שקופיות בהפסקת הסרט בקולנוע ("הפרסום בקולנוע משכנע! הפרסום בקולנוע מוכר!") ובטלוויזיה הירדנית. מעבר לכך, היו פרסומות בעיתון ובזאת פחות או יותר הסתכם בנושא. מאז השתנו כמה דברים והראשון שבהם הוא הכמות. אין בידי נתונים לגבי ישראל אך כל בר דעת יכול להבחין שמילדותו ועד היום גדל זמן הפרסום אליהם אנו נחשפים עשרות מונים ביחס לתקופת הילדות שלנו. כבר אז, כולנו הושפענו כילדים ומתבגרים מפרסומות והיום ילדיכם נחשפים לכמות כזאת לפחות אם לא יותר. אני זוכר בבהירות את הרגע בו נשברתי והחלטתי לקנות ג?ינס ליוויס. זה היה אחרי שנים בהם הסתובבתי בבגדים שאמי קנתה לי ולא התעניינתי במותגים. זה קרה לי כמובן ברגע שהתחלתי להתעניין בבנות המין השני והחשיבה שלי הייתה שאני רוצה להיות כמו הגבר השרירי בפרסומת, פשוט כך. הייתי מתבגר אינטליגנטי וחושב אבל אפילו בתקופה ההיא בה הפרסומות בהן נתקלתי היו בקולנוע בלבד, הן ידעו בדיוק כיצד להשפיע עלי רגשית כדי שאלך ואקנה את המותג הזה. הנאמנות שלי למותג פגה לפני שנתיים בערך כשיום בהיר אחד קלטתי שאני מוציא 300 שקלים חדשים במקרה הטוב על זוג מכנסיים. הנאמנות למותג ?מהעריסה ועד הקבר? כפי שהיא מכונה בתעשיית הפרסום בארה"ב היא מטרה למענה מגויסים כל האמצעים. לגבי איכות הפרסומות, תעשיית הפרסום בארה"ב משקיעה מיליארדי דולרים בשנה בנושא שיווק לילדים. היא מאמצת מחקרים בפסיכולוגיית ילדים שנעשתה ע"י חוקרים שמטרתם הייתה טובה והופכים את תוצאותיהם לכלי תפלולי (מניפולטיבי) למכירת מוצרים. ההשוואה בין המצב שהיה בילדותנו ובין המצב היום הוא כמו לעמוד מול אקדח קפצונים לעומת התגוננות מול פצצה חכמה. הילדים שלנו או יותר נכון בריאות הילדים שלנו ואושרם נמצאים בסכנה. מחקר [1] מראה שבני נוער ומבוגרים הרואים בצבירת רכוש כמטרה הם פחות מאושרים. קישור הצריכה לאושר הוא מסר מרכזי של פרסומות רבות. בעיות עודף משקל ונטייה לאלימות מקושרות במחקרים בארה"ב [2,3] לצריכת מדיה. משום שהרבה מגמות בארה"ב מוצאות את דרכן אלינו, אני חושש שאנו נחשפים כיום לקצה הקרחון של מה שצפוי לנו בעתיד אם לא נגן על עצמנו.
המסר המרכזי של הספר הוא שפרסומות לילדים עושות ניצול ציני של ילדים בגילאים שונים שטרם התפתחו לגמרי קוגניטיבית ורגשית. כמה דוגמאות לחולשות קוגניטיביות של ילדים בגילאים שונים:

  • ילדים בגיל שלפני בית ספר מתקשים להבדיל בין תוכניות רגילות ופרסומות [7].
  • ילדים מבוגרים מעט יותר כבר מבדילים אך חשיבתם היא כזו שהם מאמינים למה שהם רואים ללא סייג [8].
  • עד גיל 8, ילדים אינם מסוגלים להבין את תהליך השכנוע בו כל מה שמכילה פרסומת נועד לגרום להם לקנות או לעשות משהו ומכאן שאינם יכולים לחשוב באופן ביקורתי על אותו תהליך [9].
  • ילדים מבוגרים יותר ובני עשרה מסוגלים לפתח ציניות לגבי הפרסומות אך אין זה מונע מהם מלרצות לצרוך משהו מבין המוצרים המוצעים להם [10].

יתכן ששכלתנית הם מסוגלים להסביר שמדובר בפרסומת אך ברובד הרגשי, פרסומות משפיעות עליהם. הצורך שלהם להיות מבוגרים, פופולריים ועצמאיים מול הסמכות ההורית מהווה חלק מכר פעולה נרחב אותו מנצלים פרסומאים. הטיעון ש-"ילדים היום מתוחכמים הרבה יותר מפעם? הוא נכון רק בנוגע לכמות הידע שיש היום לילדים. ההתפתחות הרגשית שלהם אינה מואצת והם פגיעים משום שהפרסומות פועלות על הרובד הרגשי. נער יכול להסביר באריכות מדוע פרסומות מלאות בשקרים אבל ידע בבקיאות למנות את המותגים שיש בנעלי התעמלות ואילו מהם טובים לדעתו. הידע שלו לכך יגיע ממה שהמפרסמים רוצים שהוא ידע והתגובה שלו אליהם תהיה ברובד רגשי.

מדובר במניפולציה רשמית המבוססת על מדע ונעשית בראש חוצות ובמסיביות חסרת תקדים ע"י אנשים בוגרים ומתוחכמים ושכל תכליתה הוא לגרום לילדים ובני נוער פגיעים וחסרי נסיון חיים לעשות דברים שבהרבה מקרים אינם לטובתם

גידול ילדים הוא תהליך הצורך הרבה מאד אנרגיה וזמן מהורה. רובנו עובדים ובמקרים רבים, שני ההורים עובדים כך שחלק גדול מזמן החשיפה של ילדים למדיה מתרחש ללא פיקוח הורה היכול לאזן את ההשפעה ולמתן אותה. קל להאשים הורים ולהטיל עליהם את האחריות הבלעדית לחינוך ילדיהם אך כשמדובר בשני אנשים העומדים לבדם מול תעשייה המגלגלת סכומי עתק ומשפיעה גם על חבריהם של הילדים הרי שזה פשוט ?לא כוחות". מחקר פרסומי שנחשף בתביעה משפטית בארה"ב [4] מראה שילדים יעדיפו לבלות אחר-צהרים עם רונאלד מקדונלד, אותה דמות המשווקת מזון עתיר שומן וסוכר, יותר מאשר עם אמא, אבא או סנטה קלאוס.

נניח שנחליט לסרב לדרישות של ילדינו שאינן נראות לנו. זה מאד קשה לומר לילד שלך ?לא? שוב ושוב. אנו רוצים להיות הורים ?טובים? הקשובים לצרכיו של הילד ולעשות ככל יכולתנו שתהיה לו ילדות מאושרת. אי מתן סיפוק לצרכים מלאכותיים הנשתלים בראשו ע"י תעשיית פרסום מתוחכמת אולי תציל אותו מפני מוצרים מזיקים אך תייצר אצלו תחושת תסכול מתמשכת ובזאת אנו יוצאים מופסדים.
נניח שהיינו יכולים למתן או לבטל את ההשפעה של הפרסומות על ילדנו. נניח שהיו לנו הזמן, האנרגיה והידע הדרושים לכך. הרי הילד הולך לבית הספר ושם הוא נחשף ללחץ החברתי האדיר שיופעל עליו ע"י… עשרות ומאות הילדים האחרים איתם הוא מתרועע, אשר מקבלים את המסרים הפרסומיים ישר לוריד – כי אצלם בבית אין הורים שיעשו את העבודה הקשה הזו. הילד לומד מה זה להיות ?קול? (cool) ובדור הזה של צרכני פרסומות, ה-"קול? הוא מה שחברות הפרסום מחליטות. ה-"קול", כמובן, כרוך בצריכת מותג, אכילת מוצר מזון ברשת כזו או אחרת או חיקוי של שחקן מתכנית פופולרית שבין השאר גם נוהג לעשות פעילות מסוימת בשעות הפנאי שלו.

אחת מטכניקות השיווק השטניות במיוחד שמוזכרות בספר היא התבייתות על קהילות ואיתור הילדים הנחשבים למה שמכונה "מנהיגי דיעה" (באנגלית: trend-setters ), כלומר אלו שהאחרים הולכים בעקבותיהם. ברגע שאותרו, מקבלים אותם בני נוער חבילה של מוצרים בחינם בידיעה שאם הם ישתמשו במוצרים אלו יחקו אותם רבים אחרים מאותה קהילה. כאילו לא נותר עוד שום דבר ספונטני ותמים ובכל מקום ישנה איזו יד המכוונת אותנו לצורך עשיית רווח. כמבוגרים אנו מסוגלים לקבל החלטות רציונליות לכאורה אך בגילאים צעירים בהם אנו פגיעים במיוחד, רבות מההחלטות הצרכניות הנראות לנו כשלנו נעשות למעשה עבורנו.
יש גם גבול למידת ההשפעה שלנו כהורים. מחקר [5] מראה שילד להורים ?מעורבים? דהיינו, הורים המשוחחים עם ילדם ומתעניינים במה שקורה בחייו על בסיס קבוע, נוטלים חלק פעיל בעיצוב אישיותו, מבלים זמן איכות ביחד וכו? יעשן כמתבגר בהסתברות של 50% פחות מילד להורים שאינם כאלה. זו כל מידת ההשפעה של הורים מעורבים. חמישים אחוז עלובים. למה צריך ההורה מלכתחילה להתמודד מול שיעור מפלצתי שכזה? מדוע צריכים ילדים להיות חשופים למתקפות מתמשכות שכאלה הדוחפות אותם לעשות דברים שהם במובהק לא לטובתם?
חשוב לי להבהיר פה נקודה מסוימת. ההתנגדות שלי לפרסום לילדים אינה נובעת מאיזה צורך לחסום בפני ילדיי תכנים כאלו או אחרים. אמנם נושא האלימות והמין בטלוויזיה הוא חשוב וראוי בפני עצמו ומזמין דיון נפרד, אך הטענה שלי היא עקרונית ועוסקת בניצול חולשות של פרט כדי לגרום לו להתנהגות מסוימת. מדוע החוק אוסר על קיום יחסי מין של בוגר עם קטינה? ישנם הורים רבים שאינם מתנגדים לכך שילדתם תתחיל להיות פעילה מינית בגיל העשרה כל עוד היא שומרת על עצמה ומודעת להשלכות השונות של מעשיה, אך יזדעזעו אם יתחוור להם שבן הזוג שלה הוא אדם בוגר בשנות השלושים לחייו. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא שגבר מבוגר הוא בעל נסיון חיים וידע המאפשרים לו לקבל מנערה צעירה את רצונו תוך הולכתה שולל בקלות רבה. אין כאן התנגדות לאקט עצמו אלא לדרך שבאמצעותה כנראה שוכנעה הנערה להגיע לכך.

אני טוען שהמקרה בו אנו דנים הוא שווה ערך אם לא חמור מהדוגמא שנתתי. במקרה שלנו מדובר במניפולציה רשמית המבוססת על מדע ונעשית בראש חוצות ובמסיביות חסרת תקדים ע"י אנשים בוגרים ומתוחכמים ושכל תכליתה הוא לגרום לילדים ובני נוער פגיעים וחסרי נסיון חיים לעשות דברים שבהרבה מקרים אינם לטובתם. מי ששיחק מונופול עם ילד בן שמונה יודע כמה קל לשכנע אותו לעשות מהלכים שגויים כדי לנצח (מודה, רגע של חולשה?אבל מייד הסברתי לו מה עשיתי והחזרתי לו את כספו. בחיי!). מדוע אנחנו כחברה מאפשרים זאת?
תאמרו (ובצדק): אז איך בכל זאת נמכור מוצרים לילדים? הרי חלקם באמת מועילים וצריך שיהיה ערוץ שיאפשר לשווק אותם. התשובה היא דרך ההורים. אם ההורים ישתכנעו שכדאי לקנות את המוצר הם יקנו אותו עבור ילדם. אחת מתופעות הלוואי של עולם כזה היא שאולי המוצרים יתחילו להיות באמת מועילים לילדים משום שכדי שמבוגרים יקנו אותם צריך לתת להם סיבות טובות בהרבה. אמנם יש הרבה מבוגרים שאינם מסוגלים בעצמם לבחון פרסומות בעין ביקורתית מספיק אבל כאן לפחות מדובר באנשים בוגרים ואחראיים, לכאורה.
אחד הטיעונים המעניינים בהם נתקלתי בהתנגדות לדעתי הוא שאם צורך של ילד הוא להיות מקובל בחברה, והחברה רואה בצריכת מותג מסוים סוג של קריטריון קבלה, הרי שזה אכן ישיג את מה שהפרסומת מבטיחה ומה בעצם רע בכך? מה שרע בכך הוא שאותו קריטריון שהיה קיים בצורה אחרת אם לא היו פרסומות היה יכול להתפתח באופן תמים והיה יכול להיות שונה וחיובי בהרבה. כשהייתי ילד, להיות במשמרות הזה"ב סיפק את הצורך שלי לקבלת אחריות ובגרות ונתן לי להרגיש אהוד. להקריא קטע מעל הבמה במפקד בית הספר עזר לי להיות פופולרי. לא היה מישהו בעל אינטרסים כלכליים שניווט את הצרכים שלי למטרת רווח, ודאי שלא באזמל מנתחים מקצועי כפי שזה נעשה היום. יתכן שמי שהיה לו אטארי או וידאו בבית נחשב היה לשווה קצת יותר אבל זה לא נבע ממשהו מתוכנן. יתכן שהיה מישהו שניווט אותי מסיבות פטריוטיות או ערכיות שלו אך לא מדובר במשהו המתקרב באינטנסיביות שלו למה שמתרחש כיום בפרסומות. ממילא, כל עוד אנו חיים במדינה דמוקרטית מדובר בהשפעות לגיטימיות שעדיפות על צרכנות צרחנית כאידיאל. אותם "צרכים" הם, כיום, פרי דמיונם של פרסומאים מוכשרים המשכנעים ילדים תמימים שקניית מוצר כזה או אחר תעשה אותם מקובלים ומאושרים.
אם נסכם את המסרים:

  • אין בצפייה בפרסומות כל תרומה להתפתחותם או לאושרם של ילדים ובני נוער וישנם ממצאים המצביעים על כך שההפך הוא הנכון.
  • ילדים ובני נוער נמצאים בשלבים שונים של התפתחות מנטלית ורגשית, מה שהופך אותם למטרות קלות למניפולציה עבור מי שמכיר את החולשות של כל שלב התפתחותי.
  • תעשיית הפרסום משקיעה סכומי עתק לאיתור חולשות אלו ושימוש בהם לצורך מכירת מוצרים. מדובר, בין השאר, בניצול ציני של מחקרים בפסיכולוגית ילדים שנועדו במקור לסייע לילדים ולא לנצלם.
  • המוצרים המשווקים לילדים לא נועדו לתרום לבריאותם או לאושרם. מדובר במוצרים מסוגים שונים ובעלי יתרונות וחסרונות בדיוק כמו בעולם המבוגרים.
  • מוצרים יכולים להיות משווקים לילדים דרך הוריהם שרובם מסוגלים לקבל החלטות מושכלות לגבי צרכי ילדיהם.
  • אי לכך, סבורה מחברת הספר, ואני שותף לדעה זו ,שיש לאסור על פרסום לילדים באופן גורף.

כתרגיל בית אני מציע לכם לשבת מול הטלוויזיה בשעות צפייה לילדים ולצפות בפרסומות המשודרות. מהי התדירות שלהן? מה המסרים שלהן? אתן כמה דוגמאות:

  • שרק אוכל סוג מסוים של קורנפלקס. אני אוהב את שרק. אני רוצה קופסא עם ציור של שרק (כיצד ילד צעיר תופס פרסומת זו)
  • שוטרים הם מכוערים, טיפשים ולא צריך להתייחס אליהם ברצינות
  • מבוגרים הם נודניקים.
  • מסעדת מזון מהיר הוא מקום מצוין לבלות ולפגוש חתיכים וחתיכות. אפילו דוגמניות אוכלות מזון מהיר.
  • בגדים ?נכונים? יעשו אותך ?קול?
  • שיעורי היסטוריה משעממים ואוכל מגניב מוציא אותי מהשעמום ועושה אותי שמח.

אגב, למי שחושב שבארצנו המצב שונה אצטט כאן מתוך העיתון The Marker מיום 18/1/05. נציג של חברת טלפונים סלולריים הוציא הודעה לעיתונות בעקבות משחקים שחברתו מחלקת לילדים בני 3-8 שמגיעים עם הוריהם לנקודות השירות של החברה. לדבריו, מדובר ב-"חלק מהשקעתה של … בהרחבת תהליך המיתוג והטמעתו בקרב לקוחותינו". לילדים בני 3-8 אין דבר וחצי דבר עם מוצרי החברה. ההשפעות ארוכות הטווח של שימוש בטלפונים סלולריים על ילדים טרם נקבע – והם עוסקים בהטמעת המותג בקרב ילדים בני 3-8…

מה אנחנו יכולים לעשות כל עוד מניפולציות על ילדים הן חוקיות בארצנו?

  • לכתוב לחברות שאנו חשים שעושות שימוש בחולשות ילדים בפרסומות שלהן ולדרוש שיפסיקו וישנו את אופי הפרסומות שלהן.
  • אם בקלטת של ג?ימבורי הילדים המשתתפים עושים הפסקה ומומו הליצן מוציא לכולם ?הפתעה? מעדן חלב שבמקרה הכין מראש, הוציאו את הקלטת מהמכשיר, צלצלו ליצרן ודרשו את כספכם בחזרה. פרסומת סמויה בקלטת לפעוטות היא אחת הדוגמאות המחליאות ביותר לפרסום לילדים שנתקלתי בה בארץ.
  • דרשו מיצרני קלטות הילדים ומשחקי המחשב לילדים (בעיקר אלו שלפני גיל בית ספר) לא להכניס פרסומות למוצריהם. כמעט תמיד יש בתחילת קלטת לילדים פרומו לקלטות אחרות של אותו יצרן. הילד לא מספיק להתוודע לקלטת החדשה וכבר הוא רוצה עוד אחת ועוד אחת. צרו קשר עם יצרן כזה בטלפון, פקס או מכתב והביעו את זעמכם על מעשיו. זכרו שילדים אלו אינם מבדילים בין תכנית ופרסומת וכל מה שיראו בפרסומות שבקלטת הם מייד ירצו. אם מספיק הורים יעשו זאת ויאיימו שלא לקנות יותר את מוצריו היצרן עשוי להשתכנע.
  • להגביל את כמות צריכת הטלוויזיה של הילדים. מחקר בארה"ב [3] מראה שילדים עם טלוויזיה בחדרם הם בעלי נטייה גבוהה יותר למשקל יתר ביחס לאחרים.
  • לחנך אותם להוריד את הווליום בפרסומות או לעבור ערוץ (דוגמא אישית חשובה כאן). אולי מישהו ימציא סוף סוף מכשיר שמסנן פרסומות? (הערת העורך: מכשירים כאלה כבר קיימים, אך לא בישראל)
  • לחנך אותם לעמוד בלחץ קבוצתי. קל להגיד וקשה מאד לעשות.
  • לדרוש סביבה נקייה מפרסומות. כשאתם נתקלים בסביבת משחק, פארק שעשועים, גן ציבורי וכד? המוצף בכרזות פרסום פנו להנהלת המקום והביעו את מחאתכם. ילדיכם זכאים להשתעשע בסביבה הנקייה מניסיונות השפעה עליהם.

לסיכום, אני בטוח שרבים מכם רואים במאמר זה הסתערות על טחנת רוח ענקית. יתכן שזה נכון אבל, יחד עם זאת, לאורך ההיסטוריה ניתן להצביע על מקרים רבים בהם חברה מקבלת נורמה מסוימת כמובן מאליו והמאבק לשנותה נתקל בתחילה באותה תערובת של ספקנות ותוכחה. היו תקופות בהן עבדות נחשבה לחלק מסדרי היקום. היו תקופות בהן העסקת ילדים הייתה נהוגה ונחשבה כבסיס כלכלי עליו עמדו תעשיות שלמות.
פרסום לילדים אינו חלק מהותי מסדרי העולם. האנשים האלו שנכנסים אליכם הביתה דרך הטלוויזיה מעונינים, לעשות את מלאכתם באופן הטוב ביותר. ומלאכתם היא – למכור, למכור, למכור. טובת ילדינו אינה עומדת בראש מעייניהם לא כי הם אנשים רעים, אלא משום שזה לא מהווה חלק מעבודתם. עלינו כחברה מוטלת האחריות למתוח את הקווים לגבי מה מותר ומה אסור לתעשיית הפרסום לעשות. פרסום לילדים מהווה מניפולציה לא הוגנת, בעלת השלכות מרחיקות לכת על אושרם ובריאותם של ילדינו. ועלינו כחברה להציב גבול ולומר: ?עד כאן!".

ביבליוגרפיה

  1. Tim Kasser, "The high price of materialism" (Cambridge:MIT:2002)
    American academy of pediatrics, joint statement on the impact of entertainment violence on children, presented at the congressional public health summit, Washington, DC, 26 july 2000.
  2. Barbara A. Dennison, Tara A. Erb and Paul L. Jenkins, ?Television viewing and television in bedroom associated with overweight risk among low-income preschool children,? Pediatrics 109 (2002):1028-1035
  3. עדת מומחה במשפט Helen Steel and David Morris vs. McDonalds
  4. John P. Pierce et al., ?Does Tobacco marketing Undermine the influence of recommended parenting in discouraging adolescent from smoking?? American journal of preventive medicine 23 (2) (2002):73-81.
  5. Steven L. Gotmacher et al., ?Television viewing as a cause of increasing obesity among children in the United States, 1986-1990, ?Archives of pediatric adolescent MEDICINE150 (1996):356-362.
  6. "Television and behavior: ten years of scientific progress and the implications for the eighties", ed. David Pearl (Rockland MD: National institute of mental health, 1982), 191-200.
  7. "The psychology of consumerism", eds. Tim Kasser and Allen Kanner (Washington DC: American psychological association, 2004) 213-232
  8. "The handbook of children and media", eds. Dorothy G. Singer and Jerome L. Singer (THousan oaks CA:Sage 2001), 375-393
  9. Rhonda ross et Al. ?When celebrities talk children listen: An experimental analysis of children?s responses to TV ads with celebrity endorsement? Journal of applied developmental psychology 5 (3) (1984) 185-202