כבוד השר, תן לי לספר לך על השבוע שעלי. ביום שני, נהגתי בכביש. סתם ככה, אמצע היום. הייתי בדרך חזרה הבייתה מרופא שיניים. עמדתי ברמזור, דיברתי בטלפון הנייד, עם דיבורית כמובן, אני אזרח שומר חוק.
פתאום הרגשתי מכה חזקה וכל הגוף שלי נזרק קדימה. הנהג שמאחוריי נכנס ברכב שלי בעוצמה. נבהלתי. יצאתי מהרכב לבחון את הנזק ולבקש פרטים. הרכב שנכנס בי הייתה הונדה שחורה עם גג נפתח. מסוג הרכבים שכולם יודעים שמשמשים בדרך כלל עבריינים. אפילו התובעים שלך אמרו את זה בבית משפט, והשופטת העירה להם שאיש חברת "הונדה" היה יכול לתבוע אותם תביעת דיבה. אבל זה ככה. לנהג היה מבטא ערבי כבד והוא מלמל משהו על זהו שהוא הסתכל אחורה במקום קדימה. כשביקשתי ממנו פרטים, הוא התחיל "בוא הנה, בוא הנה", בטון מאיים. החלטתי לוותר. לאחרונה בארץ, אנשים נדקרים על פחות מזה. במשך שלושה ימים כאב לי הגב. לאוטו לא קרה כלום, תודה שאתה שואל. כשסיפרתי את זה לאחי, הוא כעס עלי שלא לקחתי פרטים. הסברתי לו למה. הוא טען בפני שאנחנו חיים ב-"מדינת חוק". לא יכולתי שלא לצחוק.
אני דווקא חושב שהוא נגנב בלילה. יום שישי, שוק הכרמל. הרבה אנשים מסתובבים במקום בשעות הבוקר. לא הגיוני שאף אחד לא ישים לב. ואולי כבר לאף אחד לא אכפת, ואולי אנשים מעדיפים שלא להסתבך. ככה זה היום.
אתמול ירדתי למטה, בשביל לנסוע לארוחת ערב אצל ההורים. אתה יודע, יום שישי וזה. הסתכלתי ימינה, הסתכלתי שמאלה. אין אוטו. חשבתי לרגע אולי שכחתי איפה חניתי. עשיתי סיבוב קטן ברגל ברחובות הסמוכים. אבל לא, זכרתי היטב איפה חניתי. אין אוטו. התקשרתי לעירייה, אף אחד לא גרר לי את האוטו. חניתי במקום מותר, מתחת לבית שלי. ויש לי תו חנייה. אני אזרח שומר חוק. אין אוטו. הלכתי למשטרה, יום שישי בערב. שוטרים יושבים בניידת, מעבירים הלצות על חשבונה של השומרת בפתח התחנה. אין להם משהו טוב יותר לעשות? אני כבר באופן אוטומטי, מניף את הפאוץ? על השולחן שלה לבדיקה. גם הרגל שיש רק לישראלים. לפתוח תיק בבקשה. היא שואלת אותי בטון חמור לאן אני צריך. להגיש תלונה. כאילו שאני פה העבריין. אומרים לי להמתין. היומנאי נכנס. "איזה אוטו היה לך?", "אונו" אני עונה. "דווקא לא רכב שגונבים". מה אתה יודע. מסתבר שכן. שוטרת אחת, עם שיער צבוע באדום, לוקחת תלונה מאיש עם מכנסיים קצרות מדי, בלי גרביים ונעלי כדורגל. אותי היא שולחת לקומה השנייה. השוטרת שמקבלת אותי יושבת עם הרגליים למעלה, רואה "המהפך". כמה אירוני. שואלת אותי אם לאוטו היה ביטוח. "כן. זאת אומרת – לא"."חובה. לא מקיף.". אזרח שומר חוק. "בוא נניח שהאוטו נגנב ביום שישי בבוקר", היא אומרת. אני דווקא חושב שהוא נגנב בלילה. יום שישי, שוק הכרמל. הרבה אנשים מסתובבים במקום בשעות הבוקר. לא הגיוני שאף אחד לא ישים לב. ואולי כבר לאף אחד לא אכפת, ואולי אנשים מעדיפים שלא להסתבך. ככה זה היום.
בדרך החוצה, השוטרים עדיין יושבים בניידת ומעירים לשוטרת הערות שבמקום אחר היו עשויות להיחשב כהטרדה מינית. אבל לא במשטרה. יש להם זמן. הם לא ממהרים לשום מקום. גם כך המשכורת לא משהו, והשעות ארוכות מדי. אז למה לא? יום שישי בערב. עזבו אתכם. המשמרת עוד ארוכה. אני הולך ברחובות השוממים, שתי פיסות נייר מודפס במדפסת לייזר (די חדשה) זה העדות שנותרה מהעובדה שפעם היה לי רכב.
נשארו לי גם המפתחות, והפאנל של הקומפקט דיסק. הלכו גם הדיסקים. לא משהו אלקטרוני מדי. נירוונה, האחים בלוז. דיסק מתנה שקיבלתי מחבר. וזהו. עכשיו נתחיל לנסוע באוטובוסים. נקווה שלא נתפוצץ.