מכתב גלוי לשר לבטחון פנים

כבוד השר, תן לי לספר לך על השבוע שעלי. ביום שני, נהגתי בכביש. סתם ככה, אמצע היום. הייתי בדרך חזרה הבייתה מרופא שיניים. עמדתי ברמזור, דיברתי בטלפון הנייד, עם דיבורית כמובן, אני אזרח שומר חוק.
פתאום הרגשתי מכה חזקה וכל הגוף שלי נזרק קדימה. הנהג שמאחוריי נכנס ברכב שלי בעוצמה. נבהלתי. יצאתי מהרכב לבחון את הנזק ולבקש פרטים. הרכב שנכנס בי הייתה הונדה שחורה עם גג נפתח. מסוג הרכבים שכולם יודעים שמשמשים בדרך כלל עבריינים. אפילו התובעים שלך אמרו את זה בבית משפט, והשופטת העירה להם שאיש חברת "הונדה" היה יכול לתבוע אותם תביעת דיבה. אבל זה ככה. לנהג היה מבטא ערבי כבד והוא מלמל משהו על זהו שהוא הסתכל אחורה במקום קדימה. כשביקשתי ממנו פרטים, הוא התחיל "בוא הנה, בוא הנה", בטון מאיים. החלטתי לוותר. לאחרונה בארץ, אנשים נדקרים על פחות מזה. במשך שלושה ימים כאב לי הגב. לאוטו לא קרה כלום, תודה שאתה שואל. כשסיפרתי את זה לאחי, הוא כעס עלי שלא לקחתי פרטים. הסברתי לו למה. הוא טען בפני שאנחנו חיים ב-"מדינת חוק". לא יכולתי שלא לצחוק.

אני דווקא חושב שהוא נגנב בלילה. יום שישי, שוק הכרמל. הרבה אנשים מסתובבים במקום בשעות הבוקר. לא הגיוני שאף אחד לא ישים לב. ואולי כבר לאף אחד לא אכפת, ואולי אנשים מעדיפים שלא להסתבך. ככה זה היום.

אתמול ירדתי למטה, בשביל לנסוע לארוחת ערב אצל ההורים. אתה יודע, יום שישי וזה. הסתכלתי ימינה, הסתכלתי שמאלה. אין אוטו. חשבתי לרגע אולי שכחתי איפה חניתי. עשיתי סיבוב קטן ברגל ברחובות הסמוכים. אבל לא, זכרתי היטב איפה חניתי. אין אוטו. התקשרתי לעירייה, אף אחד לא גרר לי את האוטו. חניתי במקום מותר, מתחת לבית שלי. ויש לי תו חנייה. אני אזרח שומר חוק. אין אוטו. הלכתי למשטרה, יום שישי בערב. שוטרים יושבים בניידת, מעבירים הלצות על חשבונה של השומרת בפתח התחנה. אין להם משהו טוב יותר לעשות? אני כבר באופן אוטומטי, מניף את הפאוץ? על השולחן שלה לבדיקה. גם הרגל שיש רק לישראלים. לפתוח תיק בבקשה. היא שואלת אותי בטון חמור לאן אני צריך. להגיש תלונה. כאילו שאני פה העבריין. אומרים לי להמתין. היומנאי נכנס. "איזה אוטו היה לך?", "אונו" אני עונה. "דווקא לא רכב שגונבים". מה אתה יודע. מסתבר שכן. שוטרת אחת, עם שיער צבוע באדום, לוקחת תלונה מאיש עם מכנסיים קצרות מדי, בלי גרביים ונעלי כדורגל. אותי היא שולחת לקומה השנייה. השוטרת שמקבלת אותי יושבת עם הרגליים למעלה, רואה "המהפך". כמה אירוני. שואלת אותי אם לאוטו היה ביטוח. "כן. זאת אומרת – לא"."חובה. לא מקיף.". אזרח שומר חוק. "בוא נניח שהאוטו נגנב ביום שישי בבוקר", היא אומרת. אני דווקא חושב שהוא נגנב בלילה. יום שישי, שוק הכרמל. הרבה אנשים מסתובבים במקום בשעות הבוקר. לא הגיוני שאף אחד לא ישים לב. ואולי כבר לאף אחד לא אכפת, ואולי אנשים מעדיפים שלא להסתבך. ככה זה היום.

בדרך החוצה, השוטרים עדיין יושבים בניידת ומעירים לשוטרת הערות שבמקום אחר היו עשויות להיחשב כהטרדה מינית. אבל לא במשטרה. יש להם זמן. הם לא ממהרים לשום מקום. גם כך המשכורת לא משהו, והשעות ארוכות מדי. אז למה לא? יום שישי בערב. עזבו אתכם. המשמרת עוד ארוכה. אני הולך ברחובות השוממים, שתי פיסות נייר מודפס במדפסת לייזר (די חדשה) זה העדות שנותרה מהעובדה שפעם היה לי רכב.
נשארו לי גם המפתחות, והפאנל של הקומפקט דיסק. הלכו גם הדיסקים. לא משהו אלקטרוני מדי. נירוונה, האחים בלוז. דיסק מתנה שקיבלתי מחבר. וזהו. עכשיו נתחיל לנסוע באוטובוסים. נקווה שלא נתפוצץ.

העומדים בשער

ירון גונן ? מתכנת ואיש הזנק. אוהד מושבע של מכבי תל אביב בכדורסל, כמו של אייזיק אסימוב ובעליו הגאה של האתר הפופולרי ביותר בארץ בנושא. מגדל PVR וחתול בזמנו הפנוי, צרכן כבד של סדרות מופת טלוויזיוניות, פעיל בחוגי השפה העברית. איש היודע מהי תרבות דיגיטלית ? מהקרביים.

מאמרים באתר:
בן אדמה
מעבדות התהילה
הידד לגנב
יונתן שפירא, תלמד אותי עברית
הגלקטיקוס
העידן החדש
גחליליות רודפות אחריך
שלוותא
הרצח המושלם

ניב ליליאן ? עיתונאי ופילוסוף בגרוש. טכנאי מחשבים. רקדן קלאסי חובב ומתופף. בינתיים בעיקר על סירים. מנסה להיות גנן, עובד אדמה. צלם ומעצב גרפי, משתדל לשתות תרבות בקשית מסולסלת. בעל זיכרון מצוין לפרטים ודיעה על כל דבר. יש הטוענים ששני האחרונים מוגזמים.

מאמרים באתר:

לבד בשניים
קינה על שני נשיאים
רדיקל חופשי
ואז הנפנו את הדגל
שתי מחשבות על עצמאות
מפלגת הפודינג
האזרח המודאג
היסטוריה חוזרת
אימת הריק
אנחנו מול כל העולם
מחול בארץ עוץ
לשחרר את ביל
שנת הריסוק
ברית הבריונים
לרכוב על המטאור
חוטפי הסטריאו
כתום לשנאה
תשע אחד עשר בעשר
כפפה חדשה ליד החוק
לא, אדוני השר
מכתב גלוי לשר לביטחון פנים
צונאמי ועמי
התריסר של אושן
געגועיי לאי הקופים
בוקר טוב ויטנאם
הקמע

נמרוד ספיר – סטודנט באוניברסיטת בן גוריון. מחלק את זמנו בין באר שבע למרכז ובין התחמקות מהרצאות באוניברסיטה וצריכה אובססיבית של תרבות. אוהב את הרגע שהניילון יורד מהעטיפה, שונא את הרגע בו האוזניות יורדות מהראש.

מאמרים באתר:

אשרי המאמין
מעלים את הרף
דור מזוקן
דיינו!
הלהקה שלא הייתה שם
ציוני בגרות
תסמונת ברוקהיימר
אלבומים בשר ודם
פרשת השבוע
מחזיר אהבות קודמות
עמוק באדמה
טוב ליהודים
סכום של כלום
ארבעה ערוצים לעולם המתים
תכירו אותנו

אורי פז – בן 27, נשוי פלוס אחד. עלה לישראל בעלייה ההמונית מברית המועצות לשעבר והתברג כל כך טוב עד שאיבד כבר את המבטא הרוסי של שפת אימו. עם השכלה תורנית גבוהה והשכלה כללית רחבה. עורך וחוקר יהדות ביומיום ומאוד שונא "נצנצים".

מאמרים באתר:

מהרסייך ומחריביך ממך ייצאו
היה פוגרום בפורים?
דעיכת הלפיד
צינור לחיים ולמוות
התנ"ך ונפלאות העברית
פרו ורבו: על התרבות החרדים
ידענו חטא – חלקו השני של "איינשטיין והפצצה הגרעינית"
איינשטיין והפצצה הגרעינית

אודות האתר

אתר נביאים אחרונים הוא אתר ביקורת תרבות וחברה. האתר מהווה במה לכתיבה ביקורתית בתחומי אמנות, תרבות לרובדיה השונים, חברה ופוליטיקה.

המשפט האחרון הינו ציטוט ישיר ממסמך היסוד של האתר, וגאוותנו כי אנו נותרים נאמנים לרוח שקבענו בראשית הדרך, לפני יותר משנה. הכתיבה באתר היא ארוכה, מנומקת, מבוססת עובדתית ומנסה להצמד ככל האפשר לאסכולת העיתונות הישנה. מתכונת הכתיבה יוצאת כנגד ספיחיה החולים של העיתונות החדשה המתבטאים, תרתי משמע, בעילגות, קיצור, שטחיות איומה וציניות מרושעת. הכתיבה כאן יוצאת כנגד כותבי הטורים אשר עיקר כתיבתם מגיע מחוויותיהם הם, עניינם, המילייה שלהם ונכתבת מנקודת מבט אישית מדי, בבחינת "אני ואפסי עוד". הכתיבה כאן היא טריז כנגד אותם "טורוריסטים".

הביקורת שלנו היא ביקורת בונה, אשר באה להצביע על פגמים, אך ללא שמחה לאיד, ולהציע חלופות תיאורטיות ומעשיות. באה להזהיר ולהתריע על חוליי החברה, התרבות, השלטון וכל מה שנופל תחת קורת גגנו הצנועה. בתוך עמנו אנו יושבים ומשתדלים להביא נקודת מבט רחבה, מפוכחת אך שאינה קוטלת, להביא את העובדות, לדווח ולהגות מתוך הבנה, חקירה לעומק והכרת הדברים לאשורם. בגלל כך, קצב הפרסום הוא איטי. מאמרים מתפרסמים אחת לשבועיים לערך ולצערנו גם מדובר במיעוט כותבים, שכולם אנשים עובדים וכותבים בזמנם החופשי ומתוך אמונה בצדקת הדרך.

הדגל השני שמניף האתר הוא דגל העברית. נאמנים לתואר ולאבותינו המקראיים (תרשו לנו לדלג על הגולה, בני וילידי הארץ הזו אנו) אנו מעלים על נס את שפת הקודש, שפת אמנו. העברית עומדת בדורנו בפרשת דרכים קשה ומכרעת. כפי שהצביע על כך בשעתו מאיר שלו, העברית עוברת כיום תהליך הפרדות לשפה מדוברת ושפה ספרותית. השפה המדוברת כיום מעוצבת על ידי דור צעיר, שמחובר בטבורו לתרבות המערבית, שואב את ערכיו ואוצר המילים שלו מהאינטרנט, מהמחשב, מהטלוויזיה הרב ערוצית ועוד מקורות זרים. רבים מהם לא החזיקו ספר מימיהם שלא כל שכן ספר עברי. התוצאה היא הרסנית לעברית כפי שאנו מכירים אותה, והשבר גדול משחשבנו. העברית המדוברת הופכת להיבריש. בליל מעופף חסר פשר של מילים ואותיות עבריות, לועזיות וסימנים מהעולם הקיברנטי. עיצורים מוחלפים, נחתכים ונעלמים על מזבח ה-SMS והתקשורת הסלולרית, הקצרנית, הממהרת לריגוש הבא.

אימות הקריאה נזרות כקמצוץ מלח על תבשיל, ולא פעם נופלות למקום לא נכון, מילים נעלמות משפת היום יום ונותרות בספרים. אפילו בעיתונים השפה והדור הולכים ופוחתים, עושר הלשון מתפוגג אל הרוח, ביטויים ופתגמים ממקורות התרבות העברית האדירה הופכים לזקיפת גבה ולתקיעת מבט תמה של חוסר הכרה מן השומעים. אנחנו יוצאים כנגד זאת, מאחדים את דגלנו עם שורות הלוחמים על נשמת השפה העברית. או בקיצור, אצלנו לא תמצאו ביטוי כמו "פ33ות".

אין אנו יוצאים כנגד הכפר הגלובלי או נוקטים בגישה בדלנית כלשהי. להיפך, אנחנו מקבלים בשמחה ובפליאה את עושר העולם המערבי, חיים בו ומבינים את אשר מתרחש מסביבנו, וגם מכך לא נחסך שבט לשוננו. יחד עם זאת, לא נסכין עם אימפריאליזם תרבותי, ולכן, גם אם נכתוב ונעסוק בהבלי התרבות המערבית – נעשה זאת בעברית צחה, תקינה ועשירה.

פרק התודות וההכרה הוא המענג ביותר לכתיבה ואנו כותבים אותו בחפץ לב: למאיר סדן מאתר "העוקץ" שגופן אריאנה היפהפה שלו מפאר את קירות כותרתנו, לאנשים החביבים מחנות "פלשתינה" שהרשו לנו לצלם את העתיקות בחנותם ולהפוך אותן לתמונות, למאגר התמונות החופשי Stock Exchange לכותבי תוכנת הקוד הפתוח WordPress שמוציאה את דברינו לאור, לאלה שהיו עמנו בתחילת הדרך ופרשו לדרכים משלהם, עמוס בר ונדב אברהמי. לכל אלה שחלמו, העירו, העריכו, חזקו את ידינו או ריפו אותן כדי להביא אותנו לכלל עשייה אמיתית. וגם אם שכחנו מישהו – נתונה לו או לה התודה מקרב לב.

המנשר

הנביאים. נושאי דברו של האל. המבקרים הראשונים, אם תרצו. בימי קדם, הם היו אלו שהוכיחו את השלטון והממסד על עוולותיו, אלה שעמדו בשער העיר, והזהירו את העם מפני התהומות אליהם הוא הולך.

הזמנים השתנו. כיכר העיר התרוקנה מיושביה ותחת זאת, מלאה בקניונים, מפלצות בטון וזכוכית בהן ניתן להשיג מיני סחורות וטובין, הכל במאה, או 99.99. כיכר העיר העכשווית הפכה לאלקטרונית, וכמוה, הנביאים הפכו חשמליים. מוציאים נבואותיהם במרחב הקיברנטי וחלקיקי חשמל נושאים אותן לכל עבר ולכל החפץ שמע. אין אנו מציעים דיעה ב-99.99. אין היא כדעתו של בעל המאה. דעתנו היא דיעה בפרוטה, אך פשוטה היא ונאמנה לצו ליבנו, לצו השעה. שכן החיבור בין מאה ולדיעה הפך מסוכן לחברה בימים טרופים אלה, ונחוצים קולות אחרים. ואלה הרצים בקניונים אחרי הריגוש שבגרוש, החסר ממאה, הקשיבו לדברינו ? אולי תמצאו בהם פיסת ידע, נחמה או ביטוי למשאלת לב.

"בימינו דומה שנחל תודעת הרבים מכרסם את גדותיו של עצמו, מאבד את כיוונו המרכזי ואת תכליתו, מציף את איזורי השפלה, מנתק ומבודד את איזורי הרמה, וכל זאת בלי מטרה מוגדרת חוץ מאשר מתן ביטוי משולח רסן והרסני לתנופתו הפנימית. נראה כי העמקת ערוצים היא עתה צו השעה."

— רוברט מ. פירסיג