מאת: ניב ליליאן וניר בומס
צלילי הפיצוצים שוב נשמעים בעזה, ודומה שכבר קשה להבין מי יורה שם על מי ולמה. אך מעבר לפוליטיקה ארגונית שבין הפת"ח לחמאס, ישנן כתובות ברורות על חבילות ה-TNT.
בשלוש לפנות בוקר, בצל הדי הלחימה, החריד פיצוץ עז את בית קפה האינטרנט של אללה אל שאווה בעזה. הבעלים, שמיהר אל בית העסק שלו על מנת לבחון את הנזק, מצא בין ההריסות מחשב אחד פעיל, והחליט לבדוק בו את הדואר האלקטרוני שלו. שם ציפתה לו הפתעה: הודעת דואר אלקטרוני מקבוצה המתכנית "חרבות הצדק של האיסלאם", הסבירה לו כי בית הקפה פוצץ, היות והוא ודומיו "גורמים להסחת דעתו של דור שלם בנושאים אחרים שאינם הגי'האד או הפולחן". במילים אחרות, שקפה האינטרנט שלו משמש להפצת תועבה ופורנוגרפיה.
אל שאווה הוא לא היחיד. מאז חודש דצמבר, במסגרת האנרכיה השוררת ברצועה, פוצצו קבוצות קיצוניות שונות עשרות בתי קפה אינטרנט, במקביל למתקפות על חנות ספרים נוצרית ואתרים נוספים המזוהים עם תרבות המערב כגון חנויות מוזיקה ומועדוני ביליארד.
הקבוצות, אשר חוקרי המודיעין משייכים אותן באופן רופף לתנועת אל-קאעידה, מחסלות באופן שיטתי כמעט את אמצעי הקשר היחיד שיש ל-1.4 מיליון תושבי עזה עם העולם החיצון. ביניהם, סטודנטים מאוניברסיטת אל-אזהר העושים שימוש בקפה האינטרנט לצורך לימודיהם, חוקרי אקדמיה וסתם אזרחים המעונינים לשמור על קשר עם בני משפחה, להתכתב עם עמיתים-לעט ובאופן כללי ? לנהל חיי יצירה ופוריות מחשבתית מהסוג הזמין בבטחה, לכמעט כל אדם בחצי הכדור המערבי.
בניגוד למשטרים כמו איראן וסוריה המפעילות צנזורה באמצעות צווי ממשלה ואמצעי פיקוח טכנולוגיים המזכירים את משטרת המחשבות האורווליאנית, קבוצות שוליים מסוגן של "חרבות הצדק" נוקטות באמצעי צנזורה פשוט הרבה יותר: מקלות דינמיט. אך חוט השני עובר בין המשטרים האפלים לחוליות הנפץ הפונדמנטליסטיות לא פחות: הטלת אימה, פחד ורתיעה בלב האזרחים. חיתה היא הדרך הקצרה ביותר למונופול בשוק הרעיונות.
האירוניה במצב האבסורדי הזה, היא מרירה כפליים: אלה שצורכים פורנוגרפיה ברשת, בגלל הבושה והקוד הדתי המגנה זאת, יעשו זאת בדרך כלל בפרטיות הבתים לא במרחב הציבורי של בית הקפה. מכאן, שהנפגעים האמיתיים מפעילויות אלה הינם דווקא מי שידם אינה משגת למחשב או חיבור אינטרנט קבוע בביתם ? קרי סטודנטים ואוכלוסיות חסרות כיס אחרות.
הן במלחמת לבנון האחרונה והן בין קירות רצועת עזה הנצורה, ראו השנים האחרונות בלוגרים ופעילי אינטרנט אמיצים בעלי צימאון לדיאלוג עם הצד השני – כשהם אינם פוחדים לבקר גם את אלה השולטים על קשר האינטרנט שלהם. אלה, תומכי הגלובליזציה, אכן מהווים איום על כוחות הריאקציה האסלאמיים שמצידם לא בוחלים באמצעים כדי להשתיקם.
אירוניה שנייה הינה הפרדוקס בגישתם של קנאי האיסלאם לאינטרנט , כלי בו עושים הם שימוש נרחב ובכללו מתן פסקי הלכה, הפקת תשדורות וידאו ממטות אל-קאעידה ותקשורת ענפה בין פעילי טרור. כך למשל, ?בריגדות השאהיד והג'יהאד" שלחה דואר אלקטרוני בו טענה כי הוציאה להורג את אלן ג'ונסטון, כתב ה-BBC שנחטף בעזה לפני כחודשיים. אל שאווה מסביר את תאטרון האבסורד: ?"הם משתמשים באינטרנט כדי להפיץ את הבשורה שלהם, אבל מניחים שכל השאר משתמשים בו לפורנו".
הפגיעה במרחב הוירטואלי אינה רק נקודתית, ואינה רק גודעת את מטה לחמם של אל-שאווה וחבריו, מפעילי בתי קפה-אינטרנט, שזוהי פרנסתם העיקרית. ניתוקו של עורק חיים מודרני, כמו רשת האינטרנט, אינו נופל בחומרתו מפגיעה בתשתיות בסיסיות אחרות, כמו חשמל ומים. מכפלת העוצמה של פגיעה כזו היא אדירה: ניתוק הצינור הראשי המוביל רעיונות של חופש ושוויון אל תוך הרצועה הנצורה, מונע מהאכולוסייה לפקוח את עיניה ולשאוף לערכים כאלה. תחת זאת היא מוזנת רעיונית בקריאה המתמדת למלחמת קודש נגד כופרי המערב.
אל לעולם המערבי לשתוק כנגד פגיעה בסיסית הזו בחופש הביטוי. אנו, בני העולם הליברלי נוטים לשכוח זאת, אך חופש ביטוי הינו גם חופש המחשבה וחופש ההקשבה לרעיונות חדשים – חירות בסיסית שקנאי הדת נוטלים מתושבי עזה.
גם לנו, כישראלים, ישנו אינטרס מובהק שלא לנתק גם את המרחב הווירטואלי של עזה. הריסות בתי הקפה כמו גם הריסותיה של עזה בכלל, אינן מקרבות אותנו, הישראלים, לזמן של רגיעה. זאת, בזמן שהמתונים והאמיצים מן העבר האחר, נתקלים בחומה של ניתוק מאותו המרחב שהיה יכול לאפשר את ההדברות. בלא קידום של עקרונות חופש ושוויון, בלא תפוצת רעיונות ומידע חופשית דרך תשתיות תקשורת איתנות ? לבטח לא תהיה תקומה לקול המתון וגם לא שופר לשפיות.
ניר בומס הוא סגן נשיא המכון לחקר החופש במזרח התיכון
מאמר זה פרי עטנו פורסם לראשונה ב-ynet
כוכבים לרגע, צעירים, נוצצים, בהירים ומהירי דעוך. זהו התוצר העיקרי אותו מטפחת בעקביות התקשורת הישראלית. לכאורה אין בכך כל פגם. כל חברה זקוקה לגיבורים, לידוענים, לאנשים אותם ניתן להעריץ. אבל רק לכאורה. בפועל, הפגמים רבים מספור. אולי הייתי מלין פחות אם גיבורי התרבות שלנו היו יוצרים חסרי פשרות, אתלטים מרחיקי עוף או מדענים דגולים. אך הם אינם כאלה. מודלי ההערצה שלנו הן דוגמניות, שחקנים וזמרים שהם תוצרים מסחריים של מכונות הפקה משומנות היטב. אני מקבל זאת כסוג של אסקפיזם, רעה חולה שיש לחיות עימה ולנסות לתקנה בשוליים. אך קצפי יוצא בעיקר על הגיל הממוצע שבו מטפחת התקשורת את אותם גיבורי תרבות נבובים ועל התוצאות ההרסניות שיש לדבר על הנוער, החברה ושוק העבודה. לא מזמן התפרסמה באחד העיתונים הגדולים כתבה כי השוק המחוזר והנחשק ביותר בקרב הפרסומאים הוא הגילאים 21-28. הם נחשבים כמובילי דיעה, קובעי תרבות וטעם. ומה על כל אלה שגילם צפונה מכך והם מרבית אוכלוסיית ישראל? הם זקנים ומן הראוי שיושלכו לפח האשפה. ברם, הבעייה לא מתחילה בגילאי העשרים בהם אותם כוכבים כבר זוהרים במלוא עוזם מעל מרקע הכסף, אלא בגילאים בהם התקשורת מטפחת אותם: גילאי עשרה. הנה הסיבה האמיתית שלשמה הלאתי אתכם בהקדמה הארוכה. השבוע, בדוכן העיתונים צדה את עיני כותרת נחרצת בזו הלשון: ?הכי יפה בארץ". עצרתי ובחנתי את עמוד השער, שכן האוכל לפספס פרט חשוב כמו שמה של האישה הכי יפה בארץ?
פרסומות. יחידות תוכן עלילתי שכל מטרתן הוא לשכנע את הצופה ההדיוט או המתוחכם או שניהם ? לרכוש מוצר מסויים. על פניו מדובר ביחידות תוכן זעירות מדי, פשטניות מדי (על אף שפה ושם ישנן הברקות) מכדי שנתייחס אליהן באתרנו הצנוע. ברם, ישנה סדרת פרסומות למוצר מסויים שכל פעם שאני נאלץ לצפות בה על המרקע נחיריי מתחילים לרטוט בזעם, פניי מאדימות ועשן מתחיל להתמר מאוזניי. מדובר בסדרת הפרסומות ליוגורט "יופלה" של תנובה. בעבר, תנובה הייתה סמל לפאר החקלאות העברית. לפני מספר שנים החלה תנובה לייבא את מותג ה -Yoplait ליוגורטים שהיא משווקת. הייתי מלין על השם הלועזי, אבל לצערנו שמות לועזיים הפכו להיות העיקר. השמות העבריים הם אלה שירדו למחתרת. כל מסעות הפרסום הטלוויזיוניים של המוצר, כולל הנוכחי שרץ בימים אלה על המרקעים ל"יופלה קררררנבל" התאפיינו בעיקרון אחד, מרגיז מאוד: ההיבריש. אותו היבריש שאנו מתקוממים נגדו. בליל מטומטם של אנגלית ועברית כסרח עודף שיש להצניע אותו, כאשר ההברות וההגייה נאנסות לטובת הפזמון. הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו הייתה צריכה לעצור את ביזיון השפה הזה עוד ב-2002 בערב הבכורה של תשדיר "יופלה" הראשון עם הלשונות הארוכות והמשתרבבות כלשונה של זיקית רעבה. באותו לילה ננעצה סכין בגבה של הלשון העברית. רוגל אלפר בשבתו כמבקר הטלוויזיה של "הארץ" קונן על העניין 
המתקדם, נתן הצמד הופעה שלא ביישה את נעוריהם (וגם לא אכזבה את נעורי הקהל, שברובו הורכב מילדים שהוריהם טרם נפגשו כשהשירים הללו בוצעו לראשונה). אפילו האדום הבוהק של חברת המשקאות המאמצת לא הצליח להעיב על השמחה ? כשגיבורי ילדותי מקפצים על הבמה ושרים את "תחנה סופית" ו"באוויר" הלב קופץ איתם.