מבחן בוזגלו, מועד ב'

בואו נעבור על העובדות בצורה יותר מסודרת. פרשת חנן גולדבלט נחשפה ב 26/7/2005. גולדבלט נעצר עד תום ההליכים, וכחודש מאוחר יותר ב 21/8/2005 הוגש כתב האישום לבית המשפט. מאז ועד היום נמצא גולדבלט במעצר בית, כאשר בקשותיו להקלות בתנאי מעצרו נדחו. המשפט מתוכנן לנובמבר הקרוב.
פרשת רמון נחשפה בדיוק שנה מאוחר יותר, ב 25/7/2006. כתב האישום הוגש לאחר כחודש, ב 23/8/2006. משפטו של רמון צפוי להפתח בספטמבר, כלומר לפני משפטו של גולדבלט.
כתב האישום כנגד גולדבלט הוא אמנם חמור יותר וכולל שני מעשי אונס לעומת כתב האישום כנגד רמון שהוא "רק" מעשה מגונה ללא הסכמה, אבל זירוז ההליכים לו זוכה שר המשפטים לשעבר מדיף ריח חריף של קומבינה. בלי להיכנס לשאלת אשמתם, שאלה שבית המשפט יתן עליה את הדין, אני שואל, הזהו צֶדֶק?

הגלקטיקוס

שאלה פילוסופית: מה עדיף? מלחמה או צביעות? בניגוד ל"מסע בין כוכבים" המתחסדת, "גלקטיקה" לא מנסה לעשות מהמין האנושי משהו טוב ונשגב יותר, היא גם לא מנסה לעשות ממנו משהו גרוע, שפל ודוחה יותר. היא פשוט מציגה את המין האנושי כמו שהוא: אמיץ, רגיש ורחמן, ובאותה העת אַלים, תאב כוח ואכזר. מלחמה היא דבר מכוער. אך הצביעות וההתחסדות מכוערות ממנה. היוצרים של "גלקטיקה" וברואיהם יודעים זאת היטב.

Original Cast הסדרה המדוברת היא למעשה חידוש של סדרה שהופקה בשנת 1978 על ידי מפיק הטלויזיה האגדי גלן א. לארסון, מי שהביא לעולם את "אביר על גלגלים?, "מגנום?, "באק רוג'רס במאה ה-25" ו The Fall Guy. לארסון ניצל את התנופה לה זכה ז'אנר המדע הבדיוני בזכות הצלחת מלחמת הכוכבים של ג'ורג' לוקאס. הדמיון בין שתי היצירות לא היה מקרי והיו דיווחים בזמנו כי לוקאס או האולפנים שלו שקלו לנקוט צעדים משפטיים כנגד המפיקים של הסדרה, אך דבר לא יצא אל הפועל.

עלילת הסדרה מסוף שנות השבעים מספרת על 12 מושבות של בני אדם אי שם בחלל החיצון, ללא קשר במבט ראשון לכדור הארץ שלנו. מנהיגי אותן מושבות רוצים לחתום הסכם שלום עם האויבים המושבעים שלהם: הסַּיְילוֹנִים, גזע קיברנטי איתם הם מנהלים מלחמה כאלף שנים. אך מסתבר שההסכם היה למעשה תחבולה: בערב החתימה, הסיילונים, במתקפה הגדולה ביותר מאז ומעולם, משמידים את מרבית המושבות. שארית הספינות הקולוניאליות, אזרחיות וצבאיות, המבינות כי המשך קיום המין האנושי תלוי בהן, מתכנסות תחת הנהגתהּ של ספינת הקרב הותיקה "גלקטיקה" בפיקודו של קומנדר אדמה (Adama), ויוצאות אל החלל במטרה למצוא את המושבה ה-13 האבודה, אשר מאוחר יותר מתבררת כלא אחרת מאשר כדור הארץ שלנו. האמפריה הסיילונית כמובן לא מוותרת בקלות ורודפת אחרי צי הפליטים בשאיפה להשמידו.

הסדרה שרדה עונה אחת בלבד, אך שבה ועלתה כעבור שנתיים בשם שונה במקצת: גלקטיקה 1980. הסדרה המחודשת שובצה בשעת שידור המיועדת לילדים, וכתוצאה מכך הושפעה הסדרה כולה. התסריטים שונו כדי להתאים לקהל היעד החדש, התקציב קוצץ משמעותית, ולמעט לורן גרין (קומנדר אדמה) אף לא שחקן אחד מן הליהוק המקורי שב לתפקידו. הגלקטיקה במתכונתה המחודשת שרדה עשרה פרקים בלבד, היא ספגה ביקורות קשות ביותר וברור היה כי בזה נסתם הגולל על עלילותיהּ.

"אין לנו חייזרים עם ראשים גבשושיים. פלנטות חדשות כל שבוע לא תמצאו אצלנו. לא משתלטים אצלנו על מחשבה או על גוף ואין מסעות בזמן. יש לנו אנשים ודמויות במצבים קשים, והרקע להתרחשות הוא מדעי בדיוני. רציתי ליצור רקע פוליטי וסוציאלי מורכב עבור הסדרה. רציתי לבחון את המתח בין הדרג המדיני לצבאי בשעת משבר." רונלד ד. מור, התסריטאי הראשי של "גלקטיקה".

Helo and Starbuck בשנת 2002 פנו אולפני יוניברסל לרונלד ד. מור בהצעה להרים פרויקט של מִינִי סדרת גלקטיקה חדשה. מור, הוא מפיק וכותב מוכשר, אשר מכנה עצמו בהלצה "האדם שהרג את קפטן קירק" (בסרט "מסע בין כוכבים: דורות?, אותו כתב), ובאמתחתו הצלחות רבות. את דרכו החל ככותב תסריטים ל"מסע בין כוכבים: הדור הבא", ובסיומה של הסדרה שימש כבר כמפיק. כחבר בצוות ההפקה זכה בפרס הוגו והיה מועמד לפרס האמי. בסדרת ההמשך, "מסע בין כוכבים: חלל עמוק 9?, שימש מור כמפיק בכיר וככותב תסריטים. את "מסע בין כוכבים: וויאג'ר" עזב מור לטובת הפקת הסדרה "רוזוול?, וגם הספיק להשתתף בכתיבת התסריט של "משימה בלתי אפשרית 2?.

מעריצי הסדרה שציפו להמשך מהמקום בו הסתיימה העונה הראשונה (העונה השנייה לא קיימת מבחינתם, ובצדק) או לפחות להפקה מחדש, הופתעו. מור התבסס אמנם על העלילה המקורית אך יצר סיפור חדש תוך התעלמות כמעט מוחלטת מהסדרה המקורית. תריסר המושבות נותרו על כנן אך הפעם הסיילונים אינם גזע זר אלא נוצרו על ידי בני האדם, וקמו על יוצרם, כמו הגולם. הסיילונים הפעם מתוחכמים יותר, וחלקם נראים בדיוק כמו בני אדם, לעיתים הם לובשים את צורתו של אחד מחברי הצוות שעל הספינה ולא ניתן להבדיל בינם לבין בני אדם.

סטארבק, הטייס המבריק אך משוחרר הרסן מהסדרה המקורית, הוא עכשיו טייסת, עדיין מבריקה אך משוחררת רסן הרבה יותר. בעוד שבמהלך הסדרה המקורית חוקרים אנשי הצוות כוכבים חדשים ופוגשים גזעים שלא נתקלו בהם בעבר, לא כך הוא בסדרה החדשה פרי חזונו של מור. באלטר, הנשיא הבוגד של הסיילונים הוא עתה מדען מבריק אך מעורער בנפשו אשר סיילונית סקסית במיוחד מסובבת את ראשו לחלוטין. סדרה מציאותית כבר אמרנו?

Boomer and Tigh צוות השחקנים בסדרה מורכב מצעירים ווותיקים שעושים עבודה מצויינת. בתפקיד אדמה, משחק אדוארד ג'יימס אולמוס, שזכה באמי על תפקידו ב"מיאמי וייס" והופיע בתפקיד השופט רוברטו מנדוזה ב "הבית הלבן". בתפקיד נשיאת 12 המושבות נמצאת מרי מק'דונל, מי שהיתה מועמדת לאוסקר ב"רוקד עם זאבים" המצוין. רובנו זוכרים אותה דווקא כגברת הראשונה ב"היום השלישי". שני צעירים מבטיחים (ומקיימים) נמצאים בתפקידי סטארבאק ואפולו, בנו של אדמה: קייטי סקהוף וג'יימי במר, לא נראה לי ששמעתם עליהם, אבל אני מבטיח שעוד תשתמעו.

מרכיב נוסף במציאותיות של הסדרה הוא דת. בסדרות וסרטי מדע בדיוני נוטים להתעלם מן הדת, אם כי "חלל עמוק 9" התמודדה עם הנושא בהצלחה לא מבוטלת. לתושבי תריסר המושבות אמונה פוליתאיסטית, ולכהני הדת מקום חשוב בהנהגה, או ליתר דיוק, יש להם השפעה רבה על המאמינים ונשיאת המושבות אינה יכולה להתעלם מהם, אחרת תחטוף חזק בבחירות. לסיילונים, יש אמונה מונותאיסטית, ולמרות שהם למעשה מכונות, הם בוטחים באל אחד ומאמינים ביכולתו. נקודת מבט זו מעמידה את הסדרה באור מעניין: בני האדם מרובי האלים מול הרובוטים ואלילם הבודד, אך זהו דיון אחר לגמרי.

המיני סדרה זכתה להצלחה אדירה. המדרוג אמר את דברו וניתן אור ירוק לעונה בת 20 פרקים. זו זכתה גם היא לאחוזי צפייה נאים, ועתידן של עונות נוספות הובטח. ערוץ yes2 קנה את המיני-סדרה ואת שתי העונות הראשונות, אך אליה וקוץ בה. על פי ביקורתו של ירון טן-ברינק מידיעות אחרונות, מסתבר שהערוץ תרגם את הפרקים בצורה חסרת מודעות באופן מיוחד. תוכלו למצוא שם זוועות כמו "איילת הכוכבים" במקום סטארבאק, ו"פצצה" במקום בּוּמֶר. מישהו נרדם על המשמרת. הלו, להתעורר שם!

אז לפני שאתם מנפנפים ידים בביטול על "עוד סדרת מדע בדיוני לילדים", תנו ל"גלקטיקה" סיכוי. מי שאוהב סדרות דרמה משובחות לא יתאכזב, ומי שלא אוהב, מי יודע, אולי אחרי פרק הפתיחה ישנה את יחסו לסדרות אלו.

הרלוואנטיות של תשעה באב

אין לו ליום תשעה באב יחסי ציבור טובים. בעוד שמועדי ישראל האחרים זוכים להתייחסות רבה, ואף יהודים הרחוקים משמירת מצוות על פי כללי ההלכה מציינים אותם במידה כזו או אחרת, תשעה באב זוכה להזנחה ציבורית ניכרת. סקר של "מרכז גוטמן" על שמירת הדת והמסורת גילה ש-‏90% מאזרחי ישראל היהודים משתתפים בסדר פסח מסורתי, 71% מדליקים נרות בחנוכה, ואף את חג הפורים חוגגים 53% מהיהודים המתגוררים בישראל. מספרם של אוכלי המצות בפסח, הסופגניות בחנוכה ואוזני המן בפורים ? גדול בוודאי עוד בהרבה.

אך כמה אנשים צמים בתשעה באב? ואיזה אחוז מכלל האוכלוסייה מציינים אותו בדרך כזו או אחרת? שאלות אלה הסקר כלל לא התיימר לבדוק. איתרע מזלו של תשעה באב והוא חל בעיצומה של חופשת הקיץ הגדולה, וכך אפילו מוסדות החינוך ? המעניקים תשומת לב לכל חג ומועד הנקרה בדרכם ? חגים מעליו ולא טורחים להתעכב וללמד על משמעותו.


ובכלל, למי יש חשק להתעכב בעיצומם של ימי הקיץ על משמעויותיו של יום שכולו תוגה ויגון? האם אין לנו מספיק צרות בהווה שאנו נדרשים עוד לשקוע בצרות העבר? האם אין לנו מלוא החופן בעיות אזוריות ועולמיות שעלינו להיתפס באובססיביות עיקשת דווקא לגחמה הדתית של זיקה למקדש? בשאלות אלה נעוצים הכשלים, שבעקבותיהם יהודים טובים משילים מעליהם את עול המועד הזה, ומעדיפים לעבור חיש מהר את תשעת הימים מבלי להרגיש ולהתרגש. וכך רק מעטים קשורים היום להוויית בית המקדש של פעם.

גם ההתעקשות לאכוף את חוק סגירת בתי הקפה והמסעדות בליל תשעה באב אינה מקרבת כמעט איש אל תכני היום הזה. הניסיונות הללו אמנם מובנים בפשטותם ? מי שאינו מסוגל להתאפק ערב אחד בשנה, ומתעקש לענג בפומבי המון אדם בפאבים ובמסעדות דווקא בליל תשעה באב, רומס ברגל גסה רגשות של ציבור גדול. אך האדישות למשמעותו של יום הזיכרון ההיסטורי לחורבן הארץ, עלולה להתפתח לניכור של ממש מצד מי שאינם מבינים את משמעותו.

הצטברות של משמעויות אקטואליות

ההתעלמות מתשעה באב היא, למרבה הצער, נחלת רבים, שתוהים בינם לבין עצמם מה להם כמי שחיים כיום במדינה יהודית ריבונית ולאבל על חורבן ירושלים ובית המקדש שאירע לפני 1936 שנים. "איזה מין יחס למדינה מבטאים אנשים שיושבים ביום הזה על הרצפה ומורידים את נעליהם, כאילו החורבן והגלות עדיין בעיצומם?", הם שואלים.

מקור הכשל הוא כנראה באובדן הזיכרון ההיסטורי הקיבוצי שלנו. המנטליות הישראלית חיה את ההווה. אחת התכונות הדומיננטיות שלנו היא שאנחנו חסרי סבלנות, הרוצים תוצאות מיידיות. וממילא הוויית המקדש המרוחקת כל כך נתפשת כביזארית וארכאית. וכבר אמר מי שאמר כי "להיות יהודי מבוסס על זיכרון, ולהיות ישראלי מבוסס על שכחה". ההיסטוריה פורחת מראשיהם של האנשים.

מאז קום המדינה נחשב תשעה באב למועד היהודי האנכרוניסטי ביותר בלוח השנה ? כזה שישראלי חילוני לא חש בדרך כלל זיקה אליו, וייתכן שגם ישראלים דתיים רבים קיימוהו רק כמצוות אנשים מלומדה. והנה מקבל היום הזה משמעויות אקטואליות חדשות עבור תושבי ישראל.

תחושת החורבן השוררת בימים אלה בארץ נובעת מהצטברות של אירועים המתרחשים בו-זמנית: האיום הביטחוני המתמשך שהחריף בצפון ערב צום י"ז בתמוז הפותח את שלושת השבועות של מנהגי אבלות על חורבן הבית, איומי ההשמדה של איראן לצד התחמשותה הגרעינית, בידוד מדיני גובר והולך (שאותו מסמלים החלטות האו"ם וגינויים באמצעי התקשורת הזרים על המתחולל בדרום לבנון) וסכנת חורבן מבית בין הגורמים הפנים-ישראלים ביחסי יהודים מול ערבים בתגובה למלחמה עם חיזבאללה.

המטפורה של "סיר נפוח ופניו מפנה צפונה" והמשכה "מצפון תפתח הרעה" נקראת בבתי הכנסת בשבת האחרונה. המקור בירמיהו פרק א', הנצמד לפרשת פנחס, חל רק כשזאת יוצאת בשבת של בין המצרים ? ולמרבה הפלא, זה מה שקרה השנה ב-15 ביולי.

הנביא ירמיהו מתאבל על חורבנה של ירושלים (רמברנדט, 1630)
הנביא ירמיהו התכוון בזמנו לבבלים ולכניסה הצפונית לעיר דוד, שדרכה אפשר היה לחדור לירושלים של אז, בהעדר ההגנה הטבעית של נחל קדרון. מטבע הלשון, מתאים מאוד לחיזבאללה, אויב שבא מהצפון שנטשנו, במטרה מוצהרת להרוס את ארצנו ולהשמיד אותנו.

פרשת "ואתחנן" מרגשת אף היא בעיתוי קריאתה. הפרשה נקראת תמיד לאחר צום תשעה באב, שהוא יום האבל החמור בלוח העברי. בקריאתה יש משום פרימת העצב הגדול, ואחריה נקראת ההפטרה מישעיהו פרק מ', "נחמו נחמו עמי".

אלמלא אובדן הריבונות והחירות

מהי אפוא משמעותו האמיתית של תשעה באב בזמננו? והאם יש מקום להציב חלופה לא-דתית לתשעה באב? המוקד של סיפור תשעה באב צריך להתרכז באובדן הריבונות והחירות היהודית, ובעיקר תחילתה של תקופת הגלות הארוכה של העם היהודי. שכן אלמלא הגלות הזאת, שבה הורחקנו מעל אדמתנו, גלינו מארצנו, סבלנו, נרדפנו, נשרפנו חיים, דוכאנו ונרצחנו; אלמלא הגלות הזאת, שבאה בעקבות חורבן בית המקדש, ההיסטוריה שלנו כעם ישראלי יכולה היתה להיות שונה לחלוטין.

היה זה חיים ארלוזורוב, מהבולטים במנהיגי תנועת הפועלים, שכתב כי "תשעה באב הוא יום האבל הגדול ביותר של האומה, יום אזכרת הנשמות של גורלו". ברל כצנלסון הדגיש כי "אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו. (…) לא היו קמים לנו לא הס, ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדאו. (…) יהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול ליצור את 'מגילת האש'."

אמנם נכון שכל מה שהציוני היה יכול לייחל לו ? מדינה יהודית דמוקרטית, עצמאית וריבונית, שיבת ציון וחוק השבות, צבא חזק, ממסד אקדמי ומדעי מפואר ומדינה מערבית ? כבר קיים. אולם, הגלות לא ממש הסתיימה. שכן הגלות אינה נפתרת על ידי עצמאות מדינית בלבד. כי תיתכן גלות גם בשעה של עצמאות מדינית. הגלות ? בעומקה ובמהותה ? הינה גלותו של הפרט או של השבט: מעצמו, ממהותו, ממצבו הרוחני הנכון, מטבעו, מהקשריו.

מועד להגדרה עצמית מחודשת

המסורת היהודית תולה את חורבן הבית השני במלחמת אזרחים. רק בשנים האחרונות נעשו ניסיונות של חילונים להעמיד במרכזו של תשעה באב את החשש ממלחמת אחים. מכאן נולדו כל המפגשים הפומביים בין חילונים לדתיים בימים אלה.

ישראל של שנות האלפיים שקועה עד צוואר במחלוקות קוטביות, המאיימות לקרוע לגזרים את החברה הישראלית. תשעה באב הוא מועד ראוי הן להגדרה מחודשת של המכנה המשותף והן לבירור השאלה כיצד ניתן לשמור על המרקם היהודי-הישראלי בשלמותו, ובאילו מנגנוני הכרעה אפשר להשתמש כדי שלא ניקלע שוב למצבי משבר, כמו: רצח ראש הממשלה יצחק רבין או רצח ד"ר יעקב דה-האן.

פורסם לראשונה במדור "דעות" של אתר אומדיה