הטכנולוגיה העילית והשפה העברית

השבוע קיבלתי לתיבת הדואר האלקטרוני שלי הזמנה לאירוע של אחת מחברות הטכנולוגיה העילית הידועות. בהזמנה צוינו בלוח הזמנים פעילויות כמו "מינגלינג" ו-Networking – דבר שמאוד צרם לי, הן כקורא והן כאדם הכותב בעברית.

אמנם, ישנם גורמים לא פחותי משקל המחרבים את השפה העברית, כמו פרסומות ("זה טעים וזה קרימי") ומותגים בינלאומיים (זארה,פוקס,יופלה,אורנג'). אבל דומה שלצערנו, בועת ההיי-טק הישנה, נגררותיה והחדשה – גרמו כולן נזק בל יתואר לשפה העברית, אולי פי עשרות מונים ממשקלם היחסי של המועסקים בתחום באוכלוסיה.

בימים שבהם כל אמא יהודייה רוצה שהבן יקיר לה יהיה מהנדס תוכנה, ונשים (או גברים) חושקים וחושקות בבני זוג האוחזים ב"מאזדה 3" כסופה עם סמליל (לוגו) על הכנף ומשכורות עתק, אין זה פלא.

אני מסכים שיש לאנשים האלה קושי להימנע מלחרב את השפה כאשר הם משוחחים ביניהם. קשה לעסוק בפיתוח תוכנה ובכתיבת קוד שכולו אנגלית ולנהל
שיחות על כך, שהן בעברית צחה. באופן טבעי, ישתרבבו מונחים אנגליים לשיחות שכאלה, מה גם שהעברית חסרה מונחים קליטים לחלק מהביטויים השגורים בתחום.

ובכל זאת, יש הבדל משמעותי בין העגה המקצועית המדוברת, הפנימית, לעומת מסמכים כתובים, כמו הזמנה לאירוע, המופצים לקהל הרחב ועוד שחתום עליהם עיתון עסקי גדול. הנטייה להפוך את העגה ה"היי-טקית" שבה העברית סרה הצדה מפאת משקלה של האנגלית למשהו ראוי, נחשק ונוצץ – היא גרועה, צורמת מאוד, ומן הראוי שניתן עליה את הדעת.

אני בפעם הבאה אשמח להיות מוזמן לאירוע שבו תהיה היכרות ורישות חברתי. על המינגלינג והנטוורקינג אני מוותר.

פתית זה פורסם גם ביומן הרשת "קטעי קישור" בynet

גינג'ית נגד סבא

בפינה האדומה-בלונדינית

עד שלא ראיתי את הקהל בהאנגר, לא הבנתי עד כמה "בלונד רדהד" פופולאריים בישראל. לא מדובר רק בכמות האנשים, כ-1500, שהיו רחוקים מלהפוך את ההאנגר לתא הטלפון המיוזע שהבארבי הופך אליו אחרי כמות קטנה בהרבה של אנשים, אלא בעיקר במגוון שלהם. החשודים המידיים: נערי אינדי מגניבי חולצה ונערות קצוצות שיער ועגומות מבט טבעו בים של קהל מרכזי יותר. לא מפתיע, שכן בלונד רדהד, לפחות בשלושת אלבומיה האחרונים, יושבת על נקודת התפר שבין טהרני הזרם העצמאי לאלו שניזונים מתפריט מצומצם של מוזיקה אלטרנטיבית. כל אלו שמחו לשלם מחיר מופקע. וכאן נתהה: מדוע להקה שמופיעה בניו-יורק מול 150 איש ב15 דולר לאדם, מופיעה במחיר גבוה פי שלוש מול קהל גדול הרבה יותר בארץ? על מנת להשתתף במפגש הקצוות הנ"ל.

תחילה לסוגיית הופעת החימום. בדרך כלל נהוג להתאים את אופיה של להקת החימום לזו של האומן האורח. אלא שבלונד רדהד היא להקה עצמאית מצליחה, קטגוריה שכלל לא קיימת בשוק הישראלי ? אז בלית ברירה הביאו את רוקפור. מעלותיה וחולשותיה של רוקפור כבר נדונו בהרחבה, אבל אין ספק שמדובר באחת הלהקות היותר מקצועיות שצמחו בארץ. המנעד המוגבל של הלהקה לא בא לידי ביטוי במסגרת הקצרה של פחות מחצי השעה שהוקדשה להם, ונותרנו עם הופעה מהודקת ומהנה, חימום במלוא מובן המילה.

"בלונד רדהד" הם צמד התאומים האיטלקיים סימון ואמדאו פייס, והיפנית קאזו מאקינו. באלבומי הלהקה חולקים ביניהם אמדאו פייס וקאזו את תפקידי השירה, אך בדרך כלל לא את השירים, שכמעט כולם מושרים רק על ידי אחד מהשניים. כך שלעיתים קרובות נוצרת תחושה של האזנה לשתי להקות שונות ששיריהן התערבבו ביניהם. בהאזנה לאלבומי הלהקה אני מעדיף בדרך כלל את החספוס שובר המלודיה של השירה של פייס, על פני המתיקות של קולה השברירי של קאזו מאקינו. אלא שבהופעה מדובר בסיפור שונה לחלוטין.

מבקרים זריזים ממני הספיקו כבר להתייחס להופעה בהאנגר. עיקר הטענות היו למוזיקה שהוקלטה מראש (פלייבק, בלעז) שבהחלט הייתה באפקטים הקוליים ואולי גם בחלק בעבודת הגיטרות, אך לא בשירה, שהפך את ההופעה למדויקת מאוד ולא משוחררת. מעבר לוויכוח האם באמת יש טעם להתמרמר על הופעה "מדוייקת מדי" ולכל מי שיצא לראות את ההופעה הכירורגית עד פיהוק של "Rage Against the Machine" למשל, יודע שיש דבר כזה, הרי שגם אם לבלונד רדהד אין את הקסם הבימתי הספונטני שהפגין, למשל, דבנדרה בנהארט, יודע שיש להם נכס חשוב לא פחות.

blonde redhead

כמה דקות מתחילת ההופעה כבר היה ברור מדוע מאקינו, שבתמונותיה נראתה לי תמיד כנערה יפנית טיפוסית, נחשבת בחוגים מסויימים לסמל מין, ושברה כל כך הרבה לבבות צעירים. בשמלת מיני קצרה, על הבימה הגבוהה של ההאנגר, מוקפת בקהל סוגד, ריתקה אליה הסולנית את כל המבטים באולם. מכמות הקסם המבוייש והמוזר שפיזרה לחלל האולם, בשירתה העדינה, ניתן היה ליצר ביורק אישית לכל אדם בקהל.

המוזיקה של בלונד רדהד היא לא בדיוק הדבר הכי רקיד בעולם, אבל קשה להאשים את הקהל שלא ניסה. שלל הניסיונות המביכים נעו בין נענוע ראש סתמי וקפיצות לפי הקצב, הנפת אצבע באוויר בתנועת "אח שלו" תוך כדי כיפוף גב מעדות הברי הסחרוף, ואפילו נענוע אגן תוך כדי נפנוף בסיגריה בסגנון טברנאי.

הבלבול הזה נובע לא רק ממפגש הקצוות שהתרחש בקהל, אלא גם במפגש הקצוות במוזיקה של הלהקה ? מוזיקה שניתן לקלף ממנה שכבה של רעש ולגלות שכבה של מתיקות, שמתחתיה שכבה של רעש שמסתירה עוד שכבה של מתיקות. משני הקצוות הללו, מדבשה ומעוקצה, עם או בלי מוזיקה מוקלטת – העניקה ביום חמישי הלהקה בשפע.

בלונד רדהד בהאנגר 11, 05/07/2007

בפינה הכחולה: סבא רוקנ'רול

בתור אדם עם מעט מאוד כבוד לקלאסיקות, ההכרות שלי עם איגי פופ והסטוג'ס הייתה מצומצמת מאוד עד לאחרונה. את המקום שלהם בהיסטוריה של הרוקנ'רול אף אחד לא יוכל אף פעם לקחת. אבל ההיכרות המזורזת שעשיתי עם אלבומי הלהקה לקראת הגעתם לארץ מילאה אותי בספקות בנוגע להופעה הקרבה. חייבים לתת כבוד למי שחרכו אוזניים עוד בימים שההיפים נחשבו להשפעה רעה, אבל למרבה הגיחוך, הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו כשהקשבתי ל-Raw Power הוא הדמיון לבלוז אקספלוז'ן.

Iggy Pop כל מי שהיה בהופעה של הסטוג'ס בשבת יודע עד כמה החששות הללו מגוחכים. המוזיקה של איגי פופ אולי הזדקנה מעט, אבל האמן המבצע נשאר אינפנטיל כשהיה. מול קהל שרובו, כמו שאומרת הקלישאה, "לא היה עוד בתכנון" כשהשירים הללו הופיעו לראשונה למרות כמה גרופיות נלהבות שבאו לחלוק כבוד לאליל נעוריהם והוסיפו הרבה חיוכים לקהל, נתן איגי פופ את אחד המופעים המלהיבים ביותר שנראו אי פעם בישראל.

קשה לתאר את החוויה של צפייה בגוש שרירים, עור ועצמות (כנראה שהמצלמה באמת מוסיפה חמישה קילו) בן שישים משתולל על הבמה, מזנק בצלילה לתוך הקהל, מעלה עשרות אנשים לבמה ובאופן כללי ממרר את חייהם של המאבטחים, שקיללו את הרגע שבו בחרו לאבטח את הסבא האמריקני הצעיר לנצח, במקום את חבורת הקשישים מלידה במופע מחבקי העצים שנערך באותו זמן בכיכר רבין.

שנים של האזנה למוזיקה עצמאית חמורת סבר משכיחים ממני לפעמים כמה כיף רוק'נרול פשוט ובסיסי יכול להיות. את הביקורת שגרה מלמעלה (משהו על קסם מבויש או חלב ודבש, אם אני זוכר נכון) אתם יכולים לזרוק לפח. אפשר רק לקוות שבלונד רדהד הספיקו לצאת מהארץ לפני שאיגי קבר אותם בלי מוזיקה מוקלטת כלל. הניצחון לסבאל'ה, במכת אגרוף ניצחת. הוא הותיר את הג'ינג'יות הבלונדיניות על הקרשים.

איגי פופ והסטוג'ס בגני התערוכה ? 08.07.2007

בן אדמה

רוב מוחלט של חובשי כיפות המתין מחוץ לאולם זוננפלד באוניברסיטת בן גוריון. נכון, מופע של ג'קי לוי הוא לא בדיוק הלחם והחמאה של הסטודנטים החילונים הלומדים בבירת הנגב, אבל עדיין. אני בלטתי מאוד בראש הבלתי מכוסה שלי. כמיטב המסורת של הארועים שמארגן "בית הלל", כל אורח כובד בכוסית ערק. אני לקחתי שתיים.

כשהתפרסמה המודעה על קיום המופע באוניברסיטה מאוד הסתקרנתי. אני שומע לעיתים את לוי בתוכניתו "המילה האחרונה". אני מחבב מאוד את הבחור. הוא מצחיק ושנון, אבל לא ידעתי שיש לו מופע. המודעה לא פירטה מה טיבו של המופע. להפתעתי לא הצלחתי למצוא תיאור שלו, למעט "מופע איכות", "בליווי נגנים" ו "מופע המהלך על הגבול בין דתיות לחילוניות" – שום רמז קל שבקלים על התוכן. בנקל אפשר היה לטעות ולחשוב שזה איזשהו מופע פיוט, מה שיבריח מיידית כל קהל חילוני (ואני מודה, גם את עבדכם הנאמן). מהר מאוד החששות הללו מתבדים. אפילו אפשר להקצין ולומר כי המופע הוא ממש לא מופע פיוט ? חומר למחשבה ליוצר ולאחראי על הפירסום.

אז מהו המופע? בערך באמצעו לוי מעלה את השאלה בעצמו: "מופע מִצחק (סטנד-אפ) זה לא, גם תאטרון זה לא. אז מה זה?" ולא ממש עונה עליה, אלא משאיר אותה פתוחה לפרשנות הקהל. המופע הוא בעיקר סיפורים. קצת עצובים וקצת מצחיקים. מהילדות ומתקופת הישיבה של לוי עצמו. את לוי מלווים שלושה נגנים. אחד פורט עלי עוד, אחד מנגן בגיטרה ומתופף, שמטבלים את הערב במוזיקה משובחת ביותר, כשלוי עצמו שר מעט.

כאילו שלא שמנו לב לכך, לוי מסביר לקהל כי הערב יתנהל בחי"ת ובעי"ן. לא מפני שהוא מדבר כך ביום יום (הוא לא), אלא כדי להכניס אותנו לאוירה. אוירה של ירושלים, אוירה של פעם, וכן, אוירה של יוצאי עדות המזרח. המוטיב המרכזי בסיפורים הוא ההתנצחות התמידית בין המזרחי לאשכנזי. כן, גם אני קצת הופתעתי. אבל מסתבר שיש עוד הרבה מה להתנצח פה. לוי מתבדח, ספק בהומור עצמי וספק באירוניה על העדרותם של שירי ילדות מזרחיים מהתרבות העברית, למעט Le Petite Marionette בליווי תנועת הידים שמזכירה הברגה של נורה. לא נפקד גם מקומו של מנשה התימני מדברי התוכחה: לכל אחד מחברי חסמב"ה יש כינוי, שבדרך כלל מתישב היטב עם התכונה של החבר: תמר היפה, אהוד השמן ומנשה התימני. התכונה של מנשה היא "תימני" (אגב, זכור לי מערכון של החמישיה הקאמרית בדיוק על נושא זה). לוי אף איננו חוסך ביקורתו על הישיבות התיכוניות. גם שם, איך לא, האשכנזים שולטים ביד רמה. אפילו ישנו אשכנזי אחד בלבד בכל הישיבה כולה – ומיד כל נוסחי התפילות מתיישרים על פיו.

הפחד, הקצת מצחיק היום בפרספקטיבה של שנים, יציף כל אחד ואחד בזכרונות, וזה לא משנה אם למד בישיבה או בבית ספר ממלכתי, ובכך לוי מצליח לשבות את ליבו של כל קהל

הערב כולו מדיף ריח חזק וטוב של יוסי בנאי המנוח. סיפורים של פעם. סיפורים של טעם. סיפורים שאתה יכול למצוא רק בארץ ישראל. במקרה של בנאי, אלו הם סיפורים של ירושלים של תש"ח, ובמקרה של לוי אלו סיפורי ילדות של בת ים. אומנם, לוי אמנם מתגורר היום בשכונת נחלאות בעיר הבירה, אך את ילדותו העביר בבת ים. אין ספק כי הסיפורים של בנאי טובלו בדו שיח שבין המזרח למערב, דו שיח שקיים עוד מאז שהמערב והמזרח נפרדו זה מזה, אך דו שיח זה לא היה מוטיב מרכזי בסיפור, בניגוד לסיפורי של לוי.

אבל לא רק עדות יש בערב הזה. יש המון יהדות. אבל לא יהדות של מצוות והגות, אלא יהדות של יום יום, של מסורת. ובכך בעצם שובר לוי מין חומה של ריחוק שיש בין הדת לחול. בסיפור אחד הוא מתאר את שגרת הבוקר בה המורה בכניסתה לכיתה היתה מיד בודקת את הציצית של הבנים. יום אחד, כאשר שכח הוא ללבוש את הציצית, הוא פחד. אני שמעולם לא לבשתי ציצית מיד התחברתי אליו. כל אחד מיד יקשר זאת עם מורה שהיתה בודקת שיעורי בית, תלבושת אחידה או כל דבר אחר.

הפחד, הקצת מצחיק היום בפרספקטיבה של שנים, יציף כל אחד ואחד בזכרונות, וזה לא משנה אם למד בישיבה או בבית ספר ממלכתי, ובכך לוי מצליח לשבות את ליבו של כל קהל, בין אם הוא מניח תפילין דרך קבע ובין אם נוסע בשבת. אפילו שאינני מסכים כה עם אופי ותוכן הסיפורים שלו, לוי בהחלט יודע לספר אותם. יש לו את התכונה הנעלמה הזו שיש למספרי סיפורים טובים. זה מתבטא ביכולת לבנות מתח, לשמור על קשב הקהל, להצחיק כשצריך, לרגש כשצריך ולשמור מכל משמר על עוקץ הסיפור , שזו אולי, התכונה החשובה ביותר.

"בן אדמה" כותב ומספר: ג'קי לוי, עיבוד מוזיקלי: ניצן פרי.