למבקר חובב כמוני יש יתרון גדול על עמיתיו המקצועיים ? כיוון שאין לי מכסה למלא, עיתונים למכור או טעם לקלוע אליו, אני יכול פחות או יותר לכתוב על כל יצירה שאבחר. הנטיה במקרה הזה היא להגביל את עצמי לאלבומים שעוררו בי רגש ? שאהבתי או שהפתיעו אותי ? ולא אלו שנשארתי אדיש אליהם, מה שהופך את המאמרים, ברוב המקרים, להמלצות ולא לביקורות. אלא שבין האלבומים שמתחרים על אוזני יש גם כאלו שמעוררים מספיק רגש שלילי על מנת לזכות לאזכור משלהם ? וכיוון שלכל שמיעה אני מגיע עם רמה כלשהי של ציפיות ? הרגש הזה הוא ברוב המקרים אכזבה.

אלא שיש גם אכזבות ידועות מראש. "Worlds Apart" של "And you will know us by the trail of dead" הוא אחד מהם. הצליל של הTrail of dead הלך והתנפח, העמיק והתעבה מאלבום לאלבום עד שהגיע לצורתו המושלמת ב-Source Tags and codes, אלבומם הקודם. הנטייה הטבעית של כל להקה במצב הזה, בעיקר בהתחשב בהערכה הביקורתית העצומה שזכה לה האלבום, היא לנסות למתוח את הגבול קצת יותר, לתת עוד ניפוח לבלון המושלם שיצרו ? אך שנסיון למתוח יצירה גבולית כמו Source tags and codes סופו להסתיים בפיצוץ.

אלא שה-Trail of dead מצליחים להפתיע שוב: במקום לתת את הניפוח האחרון הם משחררים את האוויר. התוצאה, המאכזבת שבעתיים, לא יכולה להיחשב אלא כנפיחה. אם "The secret of Elena's tomb", המיני אלבום ששחררו ב-2003 נשמע כמו שאריות מחוממות של Source tags and codes הרי ש-"Worlds Apart" הוא פשוט אלבום עייף וחסר השראה, של להקה שאפילו לא מנסה להרשים.

למעשה, 5 הדקות הטובות ביותר באלבום הם 5 הדקות הראשונות שלו ? דקה וקצת של פתיחה בומבסטית אבל מלאת אווירה, ושלוש וחצי הדקות הראשונות של "Will You Smile Again", הטוב בשירי האלבום ? אלא שגם הוא מצליח לאבד כיוון ועניין אחרי הדקות הללו ? דבר שכמעט לא היה קורה אפילו בשירים הארוכים ביותר של Source tags and codes. הדקות לאחר מכן הן לפרוטוקול בלבד ? רצף של שירים חסרי כיוון הנעים בין ביקורת חברתית בגרוש (worlds apart, The rest will follow), נוסטלגיה בגרוש (The Summer of 91) וסתם כתיבה בגרוש ("Caterwaul"). אף אחד מהשירים האלו לא מדגדג אפילו את הרף שקבעו האלבומים הקודמים של הלהקה.

גם בשיא האהבה שלי ל-Source tags and codes, עדיין אחד האלבומים האהובים עלי ביותר, נמנעתי מלהגדיר את הTrail of dead כאחת הלהקות האהובות עלי. מעבר לסלידה הטבעית שלי מלהקות מלאות חשיבות עצמית כמו ה-Trail of dead, האלבום כולו שידר תחושה של ארעיות ? של הישג חד פעמי של להקה שהתעלתה אל הרבה מעבר ליכולתה. הנפילה שחוותה הלהקה לאחריו היא כזאת שרוב הלהקות לא מצליחות להתרומם ממנו. כך הוא כך, גם אם Source tags and codes ישאר יהלום בודד בשמיה של הלהקה, זהו כשלעצמו הישג שלהקות רבות היו שמחות להשתוות אליו.

תקנו אותי אם אני טועה, אך נראה כי היתרון הגדול של תעשיית המוזיקה הבריטית על עמיתתה האמריקאית היא בלהקות הדרג השני. יצירות מופת נעשות משני צידי האוקיינוס ? וכך גם מוזיקה איומה, אך נראה שבעוד שיותר מדי להקות אמריקאיות מנסות בכוח ליצור אלבומים שיפלו לקטגוריה הראשונה (ובכך מקרבים את עצמם לצד השלילי של הסקאלה), למדו הבריטים ממזמן את נוסחאת הבינוניות המופלאה ? אותה מודעות עצמית שמאפשרת לשורה ארוכה של אמנים בריטיים ליצור מוזיקה קלילה, אינטליגנטית, מהנה וחסרת יומרות. השמות יתחלפו פעמיים בשבוע, השירים של הלהקות השונות יתערבבו אלו באלו, ורובם לא יזכו ליותר מכמה חודשים של חסד ברשימות ההשמעה של רוב המאזינים.

מהרגע שאלבום הצליח להשתחל לקטגוריה הנדונה, עבודת הביקורת כמעט חסרת תכלית ? באין יומרות אומנותיות לכסות, מצליחים רובם להיות מהנים במידה זו או אחרת ? נותר רק לקבוע את מינון השירים הטובים (שנע בדרך כלל בין 3-4 באלבומים החלשים ועד לכולם באלבומים הטובים בקטגוריה) ובעיקר לחלק אותם, על פי טעם אישי, לשלוש קבוצות: המעטים, שיצליחו להפוך לאורחים קבועים ברשימת ההאזנה האישית, אלו שימאסו או סתם יזנחו אחרי אי-אלו השמעות ואלו שנמאסו עוד לפני השמיעה הראשונה.

אם ניקח לדוגמא את שלושה מהאלבומים הבריטיים שיצאו לאחרונה, הרי ש-Employment של ה-Kaiser Chiefs, למרות מינון סביר של שירים מהנים, התברג אצלי לקטגוריה השלישית בזכות צליל שחוק ומבטא בריטי מוגזם. ה-Self Titled של ה-Futureheads (שיצא לעולם כבר ב-2004, אך הגיע לאחרונה, באיחור אופנתי, לארצנו), מקבל ניקוד על מקוריות (בעיקר על שימוש נבון בהרמוניה קולית), אך לא גרם לי לחזור ולהאזין לו שוב ושוב. לעומת זאת, ל "Silent Alarm" של ה- "Bloc Party" עם שירים כמו "Positive Tension" ו-"Like Eating Glass" שתופסים את האוזן מהרגע הראשון, גישה רוקנ'רולית בריאה, ומינון שירים מוצלחים גבוה במיוחד – יש את הסיכוי הגבוה ביותר לאריכות ימים על המדף הפרטי שלי.

בכל מקרה, את שלושת האלבומים הנ"ל כדאי לדגום בצורה עצמאית – חפשו אותם בחנות המוזיקה הקרובה לאיזור מגוריכם – וקחו גם טעימה, בהזדמנות זאת, מ"Who Killed? the Zutons" של ה-Zutons, מצטייני הקטגוריה של השנה שעברה.

באחד הפרקים שצפיתי בהם לאחרונה של "משפחת סימפסון" נשלח הומר סימפסון על ידי מעבידו להשלים בקולג' את התואר בפיזיקה לו הוא זקוק לביצוע עבודתו. הומר, כהרגלו, בורא לו בראשו תמונת קולג' מעוותת ? זאת הכוללת "מקובלים" שנלחמים ב"יורמים", דיקן מרושע ומסיבות טוגה – ללא זכר לעבודות, הרצאות או מבחנים.

הטעות של הומר נובעת, כמובן, מהמרחק בין שני העולמות שכמעט כל בן לתרבות המערב חי בהם ? זה האמיתי וזה שנברא ע"י הטלויזיה והקולנוע האמריקאי. קחו לדוגמא את שנות הנעורים: האחרונים לא נראו מעולם מלהיבים, קסומים, מתוקים-מרירים, מלחיצים ומלאי כאב כפי שאלו מצטיירים בסרטים ובסדרות האמריקאיות. אהבה ראשונה, התמודדות ראשונה עם מוות, הרגשת המחנק של העיירה הקטנה, ניכור בתוך המשפחה, תחושת המרד, הרצון לברוח ? כל אלו צבועים בצבעים עזים שהמציאות לעולם לא תצליח לחקות ? ולא פחות חשוב, מועברים על ידי חבורה של בני נוער יפים, עמוקים ושנונים הרבה יותר ממה שאנחנו אי פעם הינו.

Arcade Fire הם קולקטיב מוזיקלי ממונטריאול, קנדה, שבמרכזו וין באטלר, אשתו רג'ינה, אחיו ויליאם וחברם ריצ'רד פרי. אלו, יחד עם חבורה של מוזיקאים שאספו סביבם יצרו אלבום על כאב גדול (אחרי שחוו מוות של כמה קרובי משפחה בחודשים שקדמו להקלטת האלבום), על אהבה גדולה ועל בדידות גדולה. כל אלו מתוארים, ברוב השירים, מנקודת מבטם של מתבגרים, מה שיוצר אלבום שיכל בקלות להיות הפסקול המושלם לכל סרטי הנעורים הללו, אלא שזה היה מאפיל, סביר להניח, על הסרטים עצמם.

ואם מה שמתנגן לכם עכשיו בראש הוא הפסקול של "דוסון קריק" , הרי אתם לא יכולים להיות רחוקים יותר מהאמת. Funeral היא חויה מוזיקלית טוטאלית – שיר הלל מלא כאב לחיים, מוקף בעיבודים מוזיקליים שמסרבים להיכנס למסגרות המקובלות ? רגשניים מדי מכדי להיחשב כפאנק, עוצמתיים מדי מכדי להיות כל דבר אחר – שירים על מבוגרים שמהרהרים בילדותם וילדים שחולמים על התבגרות, על התפרקות התא המשפחתי ועל אהבה נכזבת. האלבום, שאף הוא יצא כבר ב-2004 (למרות שנחת בארץ רק לאחרונה) לא השאיר גם את המבקרים אדישים, והספיק כבר לקטוף את תואר אלבום השנה בחלק גדול מרשימות הסיכום של השנה שעברה.

מספיק להקשיב לרגעים הראשונים של (Neighborhood #1 (Tunnels, השיר הפותח את האלבום, על מנת לצלול אל תוך האלבום הנפלא הזה. בשיר, הראשון מבין ארבעה שירים העוסקים בשכונה הספק דמיונית שבה גדלים גיבורי האלבום, חולם המספר על בריחה מהמשפחה המתפוררת אל מחוץ לציויליזציה ? היכן שהמראות, השמות והתושבים של אותה שכונה יהיו רק זיכרון מעומעם. "And if the snow buries my / my neighborhood /And if my parents are crying /then I'll dig a tunnel / from my window to yours" שר באטלר, וכשהידיים נסגרות באופן אינסטינקטיבי, רגבי האדמה מורגשים היטב.

שלמות היא מושג חמקמק. לעולם סוביקטיבית ובעיני המתבונן, לעולם נתונה לויכוח. בעוד שהגדרת יצירה כמושלמת נעשית על ידי אנשים כמעט כלאחר יד, הרי שפירוק אותה יצירה תחלק אותה בהכרח בהכרח לגורמים שלא כולם (ולמעשה ייתכן שאף אחד מהם) מושלמים בתחומם.

הדיון הנ"ל אינו פילוסופי בלבד. מוצא עצמו מבקר המוזיקה (שנקרא לו אני) מול אלבום (שנקרא לו American Water של ה-Silver Jews) שברור לו כי הוא מושלם. אך עדיין כל נסיון, ההכרחי לתאור החוויה המוזיקלית לקוראיו, לפרק אותו למרכיביו השונים, משאיר בידו רק רק פיסות חסרות שלמות אשר לא ניתן להשתמש בהם על מנת לתאר את השלם הגדול מסכום חלקיו.

למעשה, לחפש את נקודות החולשה של ה-Silver Jews היא כמעט משימה קלה מדי. החל מקולו צרוב הסיגריות והאלכוהול של דיוויד ברמן, מנהיג הלהקה, שספק אם היה מזכה אותו במפגש עם צביקה הדר, וכלה בלחנים פשטניים וחסרי השראה לרוב. אולם אף אחד מאלו לא עומד בדרכו לעשות את מה שהוא יודע לעשות בצורה הטובה ביותר: לכתוב שירים.

הקלישאה אומרת כי תמונה שווה אלף מילים ? התהליך ההפוך, לעומת זאת, מסובך הרבה יותר. מעטים היוצרים שמסוגלים ליצור במילותיהם בלבד, בוודאי במתכונת המצומצמת של בית-פזמון-בית, ליצור את התמונות הריאליסטיות שיוצר ברמן בכמעט כל אחד משיריו. כל שורה היא חידה קטנה, פיסה מהפאזל שמרכיב את עולמו של ברמן, וכשכולם מונחות זו לצד זו, מתגלה תמונה מרהיבה.

וברמן, אחד מהאנשים היחידים שיכולים באמת לשאת בגאון את התואר "משורר רוקנ'רול", אכן נמצא בשיאו באלבום. ביד אומן ובתנועות עדינות משרטט ברמן שורה של רגעים – אמריקאים ובאותו הזמן אוניברסליים לחלוטין ? דרך תיאור התפרקות מערכות יחסים ("Random Rules"), סיפורם זוג פושעים חסרי מזל ("Smith and Jones Forever") ובעשרות שורות מושלמות שתופסות ברגע אחד מה שכותבים אחרים תרים אחריו חצי קריירה. ברמן מתבונן על העולם במבט היחודי רק לו. לעולם לא מפרש, לעולם לא מנסה לענות על השאלות או למצוא משמעות ? אבל תמיד מרתק ומעורר מחשבה בכל שורה ושורה.

"What would you say if I asked you to run away?
It's been done so many times I hardly know what it means." ( Blue Arrangements)

באחד הראיונות עם דיוויד ברמן הוא מספר שהוא וסטפן מלקמוס נהגו להתחמק מעבודתם כשומרים במוזיאון ולברוח ביחד לסנטרל פארק. מלקמוס, נוכח-נפקד באלבומיה של ה-Silver Jews מאז שהקים את הלהקה יחד עם ברמן בשנת 89, חזר ב-98 לשורות הלהקה על מנת להקליט את American Water ? ונוכוחותו המוגברת של מלקמוס היא כנראה הדבר הטוב ביותר שיכל לקרות לאלבום. ברמן ומלקמוס שוב בורחים ? ברמן מהקאנטרי העגמומי של אלבומיה הקודמים של ה-Silver jews ומלקמוס מ-Pavement, שהחלה בשקיעתה באותה תקופה ? אל תוך הפשטות המרהיבה של American Water. אמנם, לאורך תחילת שנות ה-90 הובילו מלקמוס וברמן את ספינות הדגל שלהם ? Silver Jews הצנועה ו-Pavement נסיכת האינדי הנוצצת, לכיוונים מנוגדים לחלוטין, אך באותו זמן שמרו יצירותיהם הנפרדות של השניים על גרעין רעיוני משותף שמאפשר לחיבור ביניהם להצעיד את "American Water" לשלמות.

ההובלה האומנותית נותרה גם באלבום הזה בידיו של ברמן, כך שהשירים לא גולשים כמעט לעולם למחוזות האבסורד המאפיינים את יצירתו של מלקמוס, אך עבודת הגיטרות והעיבודים המוזיקליים יכלו בקלות להשתלב בכל אחד משני האלבומים האחרונים של Pavement, ש "American Water" יצא ביניהם. אלו, בנוסף לשירה של מלקמוס בחלק מהשירים (שללא ספק עולה על ברמן ביכולות השירה שלו), שוברים כמעט לחלוטין את האווירה העגמומית של אלבומיו הקודמים של ברמן, ויוצרים את האלבום המהנה והמלהיב ביותר של ה "Silver Jews" מעולם.

"From the Carbon Dioxide Riding Academy
to the children's crusade marching through the downtown.
Well I think I'd die see, if you just said hi to me.
When something breaks it makes a beautiful sound. " ( Blue Arrangements)

ועדיין, נותר המבקר מול שוקת שבורה ? עם ביקורת לא מושלמת לחלקיו הבלתי מושלמים של אלבום מושלם, שספק אם מסייעת לו או לקוראיו להבין את הקסם הבלתי נדלה של American Water. ואולי אין אלבומים מושלמים כפי שאין אנשים מושלמים או חיים מושלמים. יש רק מסע ארוך ומפותל, שלעולם לא מגיע אל סופו, אל שלמות בלתי ניתנת להשגה, ומה שמזהה המבקר כאלבום מושלם הוא פשוט עוד צעד במסע הזה. כך שגם אם איננו יכול להסביר מה הופך את American Water למושלם, עדיין נותרה למבקר הידיעה כי הוא שלם יותר בזכותו.

הדבר הראשון שתבחינו בו יהיה קולו של טאנד אדמבייפ – צבעוני וכובש, פורץ ברב-ערוצי ומתנפץ לאלפי רסיסים. הדבר השני שתבחינו בו הוא קולו של קייפ מלון המלווה את אדמבייפ. הדבר השלישי שתבחינו בו הוא שלא תבחינו בשום דבר אחר.

הסיבה לכך נעוצה, ככל הנראה, בעובדה שדיוויד סטיק, שותפו של אדמבייפ להקמת TV on the radio, בהחלטה הפקתית אמיצה, לא מאפשר לאף כלי נגינה לאיים על הדומיננטיות של מיתרי הקול של סולניה. לופים אלקטרוניים רפיטטיביים, מקצבי תופים חד-גוניים ועבודת גיטרות מינימליסטית הם רק רקע עליו מרחף קולו של אדמבייפ כשהוא מנחית מלוא החופן גרוב שחור, מוזיקת נשמה, גוספל ו-Doo wop ? תמיד בקדמת הבמה, לעולם כמעט ערום מכסות מוזיקלית, ושולט ללא מצרים בצליל של הלהקה. התוצאה המרהיבה שונה בתכלית מהסאונד המזוהה עם סטיק (שהפיק מוזיקלית, בין השאר, את ה-"Yeah yeah Yeahs" וה-"Liars") ולמעשה לא דומה לשום דבר אחר ששמעתי.

את ההבטחה שנתנו TV on the Radio במיני אלבום הנפלא שהוציאו ב2003, Young liars, הם מקיימים כמעט במלואה באלבום הבכורה שלהם, Desperate Youth, Blood Thirsty Babes, שיצא בתחילת 2004. אמנם, הצליל הקודר והמהודק שאפיין את Young liars איבד מעט ממיקודו והופך ל"מרוח" יותר ויותר ככל שהאלבום מתקדם, אך רגעיו הגדולים של Desperate youth…(וכאלו ממשיכים להתגלות בכל האזנה והאזנה) הם גם כמה מרגעי השיא המוזיקליים של 2004.

בתחילת כל שנה עולה השאלה הכמעט רטורית ? האם ניתן עוד לחדש בעולם מוזיקלי ששמע כבר הכל? ובכל שנה מופיעים כמה הרכבים שנותנים לה מענה. כמו מתכון חדש ומושלם לעוגת שוקולד ? TV on the radio מראים שניתן לקחת את אותם קמח, ביצים וסוכר, וליצור מהם משהו מקורי וחדש, ובו בעת קליט וממכר מהשנייה הראשונה. זאת, יחד עם התשוקה המוזיקלית שמפגינה הלהקה, הן באלבומיה והן בהופעה הקצרה שזכיתי לראות בקיץ האחרון, נותנים תשובה נחרצת לשאלה.

"I know you heart can't grieve what your eyes won't see
but you were my favorite moment of our dead century" (dreams)

תחילה נעלמים הריחות והמראות, אחר גם צלילי הרקע והמחשבות. לבסוף נותר רק קולו של אדמבייפ, שלפרקים נשמע כמו האדם האחרון שנשאר במועדון הקריוקי, כשרק מכונת האפקטים נותרה ללוותו, ושר שיר שאף אחד אינו שומע.