אימת הריק

horror vacuai הוא מונח לטיני שפירושו "אימת הריק": הפחד מהאין, מהחלל, מהלא-כלום. הריק הוא שטח לבן על נייר העיתון, הוא השקט המבעית בגלי האתר. אנשים פוחדים מהשקט, מהיעדר הלהג, מהדף הלבן ? שמא יכריחו אותם לחשוב, להקשיב לעצמם, לפנימיותם, שלפתע תישמע בקול צלול כאשר הרעש יעלם.

מאז אשפוז שרון ולאורך כל סוף השבוע הראשון, דומה שכלי התקשורת כולם והטלוויזיה בפרט, נתקפו במקרה חמור של "אימת הריק". הדרמה הראשונית הכרוכה בסכנה ובחוסר הוודאות הנובעים מסכנה לבריאותו של ראש ממשלה מכהן, היא כשלעצמה (על השלכותיה הפוליטיות) סיפור עיתונאי טוב וראוי. אך זו חלפה תוך מספר שעות, כאשר הוכנס שרון לחדר הניתוח ולא היה עתיד לצאת ממנו במשך שבע שעות לפחות, כמקובל בניתוחי מוח. כאן מצאה עצמה התקשורת הישראלית בפרשת דרכים ונאלצה להגיע להחלטה: האם להמשיך בשידורי "הגל הפתוח", כפי שנוהגים בדרמות לאומיות משמעותיות (רצח רבין, לדוגמא, להבדיל אלף הבדלות) או לחזור לשידורים הרגילים ולהסתפק בפריצות לשידור בשעת הצורך, כמו ההחשה לניתוח נוסף בבוקר שישי. בכל הערוצים בחרו באפשרות הראשונה.

באדיבות ויקיפדיה. כל הזכויות שמורות למדינת ישראלוכעת בעייה: כיצד מחזיקים שידור באוויר כאשר בעצם אין על מה לדווח? כיצד להתמודד עם העובדה כי דבר לא השתנה ולמעשה אין הכתבים ואין המגישים באולפן יש ברשותם מידע חדש להעביר לציבור הצופים? האם תיסדק הארשת הכל-ידענית ובכך תיפגע אמינותנו? לא ולא. אימת הריק לא תנצח ? נחסל אותה באמצעות להג בלתי פוסק, חזרות אינספור על פיסות מידע לא חשובות. נחזור על מילות הדובר בדייקנות רבה כאילו צופינו חירשים גמורים הם כולם ולא שמעו במו אוזניהם את הדברים, תוך הוספת מילות קישור ועיטורים לשוניים מיותרים: ?אם כן, שמעתם בעצמכם…?. אכן, שמענו בעצמנו. כל זאת, תחת ביצוע עבודה עיתונאית ראוייה, החותרת לחשיפת האמת ומוסרת לצרכניה מידע מהותי. כזה שיש בו משם חידוש, עניין או הרחבה.

ההיסטריה החרישית שתקפה את כלי השידור נתנה את אותותיה. על פני תפקידה הקלאסי של התקשורת שתפקידה לבקר ולבדוק את מהלכי השלטון, העדיפה התקשורת הישראלית ליטול את תפקיד האח הגדול או מוטב מכך ? האם הדואגת. אותה אחת המקבצת את אזרחי ישראל האבודים, מנחמת אותם ומלטפת את ראשם, בעוד דמות האב-סב נעדרת ומפרפרת על שולחן הניתוחים בין חיים ומוות. אלא שהחברה הישראלית בגרה. אין היא זקוקה עוד לאם או לאב דואגים ומסרסים. החברה כיום מעדיפה שכלב השמירה של הדמוקרטיה הישראלית לא יתנמנם במלונתו. ההתנהלות הקלוקלת הזו, האיבוד מרצון של הביקורת השלטונית, אפשרה ללשכת ראש הממשלה לשמור על העמימות הרצוייה לה מאז השבץ הראשון, ולהסוות מהציבור לפחות למספר ימים את דבר מחלת כלי הדם משיקולים אלקטורלים. עדיף לחפות על הריק בהבל פה ולטמטם את הציבור בחזרות אינספור על מילים כמו "דמם", ?תרדמת" ו"עצמוני" מאשר לחתור לגילוי עיתונאי מהותי.

אימת הריק ניצחה. על אף הלהג, הרעש הטורדני הבלתי פוסק, ההתעסקות האובססיבית בשום דבר או לכל היותר חדשות שאיבדו מערכן שעות מספר לאחר היווצרותן, שותקה הטלוויזיה במורא חולי ראש הממשלה ותחת נטל העובדה כי דבר בעצם לא ידוע ואם היה ידוע, הרי שלא נמסר לציבור. ראוי שהטלוויזיה הישראלית על שלל ערוציה וקברניטיה יערכו חשבון נפש נוקב על התנהלותם בסוף השבוע ההוא. אותו סוף שבוע בו מדורת השבט הפכה למדורת ההבלים.

העידן החדש

רבים הקוראים על השחרור המאוד מתוקשר של עידן חלילי משירות בצה"ל משייכים אותו לתופעת הסרבנות המוכרת לנו. אך אין הדבר כך כלל ועיקר. משום מה, דווקא אתרי אינטרנט שמאלניים כדוגמת הגדה השמאלית ו-זו הדרך נדמה כי לקחו חסות על חלילי, אך בל נתבלבל. מקרה חלילי אינו קשור אידאולוגית לצד זה או אחר של המפה הפוליטית. מקרה חלילי עומד בזכות עצמו וראוי להתיחסות נפרדת, ואין לשייך אותו עם סרבנות מכל סוג שהכרנו עד כה.
עידן חלילי - באדיבות ישראל 10
חלילי מגדירה את עצמה כ"סרבנית פמיניסטית", ואכן כאשר בוחנים את בקשת הפטור שלה (שאגב, מנוסחת היטב ובבהירות ? עידן, אנחנו מחפשים כותבות וכותבים…) מגלים כי חלילי באמת ובתמים מאמינה כי הדרך בה בחרה היא הדרך הפמיניסטית האמיתית. את תפישת חייה הפמיניסטית היא שאבה מהתנדבות ב"מוקד הסיוע לעובדים זרים", בו למדה על זנות וסחר בנשים, ומשנת שירות כמדריכה של קבוצת בנות בפנימיה טיפולית, שאותה היא מתארת: "העבודה עם הבנות הִפגישה אותי באופן עמוק ביותר עם הפנמת מסרים חברתיים הרסניים של נשים וילדות כלפי עצמן".
כשצעדה חלילי את צעדיה הראשונים בצבא כמועמדת לשירות ביטחון, ביקשה לתרום למדינה באמצעות עשייה פמיניסטית בתוך הצבא. הקיבוץ שבו היא גרה רואה בשירות בצה"ל ערך חשוב (אמירה קצת מקוממת. האם הסביבה בה גדל ילד עירוני רואה בשירות הצבאי בזבוז זמן?) אך ככול שמגעיה עם הצבא התרבו הבינה כי "הצבא בבסיסו נוגד ערכים פמיניסטיים". את המשפט האחרון מוכיחה הכותבת בדוגמאות המוכרות לכל אחד ואחת שהיו בצבא וצופים בחדשות: ההטרדות המיניות, מיעוט הקצינות הבכירות ועוד. אם נסכם, למעשה הכותבת מניחה בפנינו מספר הנחות שאני מסכים איתן לחלוטין:

  • הצבא נוגד ערכים פמיניסטיים.
  • מעמדו הרם של הצבא בחברה מנציח את אותם ערכים קלוקלים בה.
  • הכותבת לא מוכנה להשלים עם המצב ומוכנה לעשות מעשה הכרוך במחיר אישי.

שלושת נקודות מוצא אלו מאפשרות שתי דרכי פעולה אפשריות: להכנס אל תוך המערכת ולנסות עד כמה שניתן להשפיע מבפנים, או להרים ידים ולא להשתתף כלל במשחק. הכותבת בחרה באפשרות השנייה והגישה בקשת פטור מטעמי מצפון, ועל כך יוצא קצפי.
לפני שאמשיך אציין כי בניגוד לסרבנים אחרים חלילי כן מתכוונת לעשות שירות לאומי, שתרומתו לחברה היא גדולה, ולבטח גדולה יותר מזו של אילו אשר אינם משרתים כלל וכלל.
אם נבחן את נושא מעמד האישה בצה"ל לעומק, נגלה כי מעמדהּ השתנה לבלי הכר בעשור האחרון. יותר ויותר נשים משמשות בתפקידים קרביים, הטייסת הקרבית השנייה בתולדות צה"ל סיימה קורס טייס זה מכבר והצטרפה אל נווטות ומכוננות שכבר משרתות, יותר ויותר חיילות מתלוננות על הטרדות מיניות ? מה שמעיד על התחייסות רצינית של המערכת, בקורסי הקצינים ובטִרונויות הכלל צהליות משולבים בנות ובנים יחדיו ועוד ועוד. לפני שני עשורים מי חלם שצה"ל יתקדם כל כך? מי גרם לשינוי התפישתי האדיר הזה? לבטח לא נשים שהחליטו שהן לא משתתפות במשחק, אלא כאלו שהחליטו להאבק למען שיוויון זכויות לנשים גם אם שמן לא יתנשא מעל דפי העיתון ואתרי האינטרנט. עשרות ומאות נשים שנאבקו על עוד ועוד זכויות, והיום, במבט ארוך לאחור, רואים את הישגן המרשים. איזה הישג רוצה חלילי להשיג בכך שלא תתגייס? רוזה פארקס (להבדיל, כיוון שאיני חושב שערכים אנטי פמיניסטיים הם גזענות, למרות שיש נשים החושבות ששוביניזם הוא כן גזענות) עמדה בפני דילמה דומה לזו של חלילי. פארקס יכלה לבחור שלא לנסוע כלל באוטובוסים כדי לא להיות חלק מהאפליה הגזעית, להוציא עצמה מן המשחק, אך בחרה שכן לנסוע, והיתר הסטוריה. מה היה קורה לו בחרה פארקס באפשרות הראשונה?
בדבריהּ של חלילי יש נקודה מעניינת נוספת. סביר להניח כי חלילי, במסגרת התנדבותה לשירות לאומי, תפעל להנחלת ערכיה הפמיניסטים (והצודקים) בקרב צעירות מאוכלוסיות חלשות. במכתבה של חלילי היא מתייחסת לאוכלוסיות אלו: "השתייכות לקבוצה שסובלת מאפליה או מעוני למשל, תקשה על נשים לוותר על השירות בצבא, בגלל המקום שהוא ממלא בחברה כיום. מסיבה זו אני מודעת לכך שהיכולת לוותר על הצבא אינה קיימת במידה שווה עבור כל אשה". אמירה זו עומדת בסתירה לטענותיה של חלילי. מצד אחד היא עצמה לא מוכנה לשרת בצבא האנטי פמיניסטי, אבל היא מבינה את הצורך של נשים אחרות כן לשרת בצבא ולהנציח את המעמד הקשה בלאו הכי שלהן? ההבנה כי יש נשים אשר מפאת מעמדן הנמוך בחברה חייבות לשרת בצבא צריכה לדרבן נשים פמיניסטיות כן להתגייס ולשנות את המערכת מבפנים למען אותן נשים חלשות. ולא לעזוב אותן בודדות במערכה.
סעיף 39 לחוק שירות הביטחון (נוסח משולב) תשמ"ו 1986, שעל פיו מבקשת חלילי פטור מטעמים שבמצפון מנוסח כך:

39. פטור משירות על פי דין
(א) אם לילד ואשה הרה יהיו פטורות מחובת שירות בטחון משהודיעו על כך; אופן ההודעה והראיות שיצורפו אליה ייקבעו בתקנות.
(ב) אשה נשואה פטורה מחובת שירות סדיר.
(ג) יוצא-צבא, אשה, שהוכיחה באופן שנקבע בתקנות לרשות שנקבעה על פיהן, כי טעמים שבמצפון או טעמים שבהווי משפחתי דתי מונעים אותה מלשרת בשירות בטחון, פטורה מחובת אותו שירות.
(ד) יוצא-צבא, אשה, הרואה עצמה נפגעת על ידי החלטה של רשות כאמור בסעיף קטן (ג) רשאית, בתנאים ובדרך שייקבעו בתקנות, לערור עליה לפני ועדת ערר שימנה שר הבטחון.
(ה) ועדת הערר לא תהא קשורה בסדרי דין ובדיני הראיות אלא תפעל בדרך שתראה מועילה ביותר לבירור השאלות העומדות להחלטתה.

החוק נוסח בלשון נקבה והוא מיועד לנשים בלבד. כך שבאופן אירוני החוק ששחרר אותה מהשירות הוא חוק אנטי פמיניסטי בעליל.

איני חושד בכוונותיה של חלילי. ברור כשמש כי היא אינה משתמטת המחפשת תירוצים כדי לחמוק משירות צבאי. היא לוחמת פמיניסטית אמיתית שרוצה לעשות ולהשפיע. הדרך בה בחרה היא התמוהה, שכן מבחן התוצאה הוא נגדה. דווקא הנשים שכן התגיסו הן אלו שעשו את השינוי.
לא ברור לי גם מהו המסר אותו היא רוצה להעביר לנשים בהתנהגותהּ. נשים לא צריכות לשרת כלל בצה"ל? צריכה להינתן לנשים זכות בחירה האם להתגייס או לא? תקוותי היא כי במרוצת הימים תבהיר חלילי את המסר שלה, כיוון שיש לה מה להגיד וחשוב שדבריה ישמעו.

אנחנו מול כל העולם

איש אחד קירח עומד וצורח. בגרמנית מהירה ועצבנית. זה אחד הרשמים הראשונים שמקבל הקהל שבא ממדינות שונות, במופע מספר ארבע (מתוך חמישה) של פסטיבל "חשיפה בינלאומית". ארבעה כוריאוגרפים, רובם בתחילת דרכם ואחד מעט מבוגר יותר קיבלו הזדמנות טובה להציג קטעים מחמש יצירות בפני קהל של מנהלי פסטיבלים, רכזי תרבות וכוריאגרפים מארצות אחרות בחסות משרד החוץ ומרכז "סוזן דלל".

האיש הקירח הוא איציק גבאי, שמוכר לרבים דווקא מסדרת הטלוויזיה "פיק אפ" (שירדה השבוע מעל המסכים). הוא משתתף ביצירתו של נמרוד פריד, ללהקת ריקוד-תאטרון תמי: ?ואלס מעבר לגדר". הוא לבוש בחליפה חומה ויחד עימו על הבמה עוד שני רקדנים. מושא הצרחות המהירות והלא ברורות הוא רקדן שרק איזור חלציים בצבעי החליפה לגופו ורקדנית, ענת גרגוריו, בשמלה חומה אף היא מבד מבריק ומרשרש.
הרקדנים מגיבים בתנועות קטנות, עצורות ומתעוותים תחת צעקותיו של גבאי שגם הוא, נע מהגשה חדה, מהירה, מפחידה מעט להתקפלות כתינוק ברחם והתכווצות אל תוך עצמו על רצפת הבמה בחוסר אונים . לאחר מכן מצטרפים אליהם עוד שני רקדנים והואלס מתחיל לצלילי ליאונרד כהן. הוא איטי וחושני, עם הרבה מגע של הרקדנים בעצמם ובין בני הזוג שרוקד את הואלס. אצל חלק מהרקדנים ניכרת טכניקה לא נקייה ובחלק מהזמן, המשפטים התנועתיים קטועים.
המהירות שוב מתגברת והיצירה מגיעה לשיא על גבול האלימות. ניכרת השפעה ברורה של פילובולוס בכוריאגרפיה ובהעמדה המורכבת של הרקדנים, אלא שפעמים רבות האנרגיה האדירה דומה שהיא מתפזרת ללא מטרה וללא הכוונה מספקת של הכוריאוגרף. נקודת האור העיקרית ב"ואלס" באה לקראת סופו, בקטע עם מוזיקה אוריינטלית שם מגיעה האמירה האומנותית לכדי מבע שלם, מרגש ומגובש.

הואלס מואט, נמוג ומתחלף ביצירה אחרת ושונה, גם בכיכובה של ענת גרגוריו, אך הפעם פרי עטה. "לאן את הולכת?" הוא דואט המתאר את המתחולל במוחה של אישה אחת. יחד עם גרגוריו רוקדת הילה שביט, שתיהן רוקדות בתלבושות אפורות וקצרות. פס הקול מורכב מרעשים מונוטוניים מוזרים, מספק את האוירה המתאימה אך מותיר מספיק מרחב למתרחש על הבמה. הדואט של גרגוריו ושביט הוא איטי, קרוב מאוד, מטריד. היצירה מאוד חזקה והקהל יושב מהופנט, גם בגלל ביצוע טכני מעולה של שתי הרקדניות. ליטוש נוסף אולי היה מחדד את המבע לכדי שלמות ועדיין, מבין היצירות הצעירות, זו העוצמתית ביותר בעייני.

Photographer: Avi Harelההרגשה הטורדת הופכת להקלה וחיוכים עם היצירה שחותמת את חלקו הראשון של הערב, יצירה של רקדנית צעירה מאוד בשם מאיה לוי – ?משוכות". ביצירה יש מבע ילדותי, מקסים: שתי רקדניות לבושות בבגדים מרושלים בכוונה, נתלות על "באר" (מוט העץ הרוחבי המשמש לתרגילי בלט) ומדוושות באוויר כשהן נעולות ב…כפכפים. הכפכפים הם מוטיב עיקרי ביצירה, יחד עם שני מוטות העץ בשתי קצוות הבמה, המחוברים לתקרה בחבלים עבים. לוי והרקדנית הנוספת ששמה לא מפורט, יוצרות משפטים תנועתיים מורכבים ועושות שימוש מעניין בחומרים הפשוטים לכאורה העומדים לרשותן: הדימויים רחבים ו נעים ממשרתת או שפחה בפני גבירתה, הפורשת לרגליה ומחליפה במהירות בין הכפכפים, כך שזו לא תדרוך חלילה על רצפה (קטע נפלא) למול דימוי של אם דואגת. התלבושות משמשות לעיתים להסתרת הפנים והדבר יוצר השפעה מעניינת. הטכניקה טובה ומשאירה בפה טעם של עוד.

?נשל" היא היצירה החדשה של יורם כרמי ככוריאוגרף עבור להקת "פרסקו" והיא יצירה אישית מאוד. אימו של יורם, בתיה כרמי, שהייתה תופרת ומעצבת תלבושת נפטרה השנה והיצירה נכתבה בעקבות מותה. היצירה מנסה לבדוק את היחסים שאנו מנהלים עם הבגדים אותם אנו לובשים: הבגד כעור שני, כנשל, כפתח לזיכרון. קטעים ממנה היוו את חלקו השני של הערב.

מוט מלתחה ארוך נמתח לכל רוחב הבמה, ועליו תלויים עשרות בגדים ? הבגדים שהותירה אחריה כרמי. אותם הבגדים מפוזרים גם באקראי על רצפת הבמה ויוצרים תפאורה מעניינת, שקסמה הוא במצרף המורכב שנוצר מהחומרים הפשוטים ביותר. הרקדנים עצמם לבושים בלבנים (תרתי משמע). מרבית הלהקה בעליית המסך נמצאת כרקע, כאשר הרקדנים מפשפשים בין הבגדים ומחפשים מה ללבוש. בחזית, דואט מעניין, מודרני, קרוב מאוד לרצפה, כאשר זוג הרקדנים מתפלש ומתגולל בבגדים. ליצירה קצב מצויין, היא מלאת מבע ועשירה ברעיונות, אך הניסיון לקשר עם הזיכרון דרך הבגדים הוא רעיון מורכב שלא בהכרח מועבר במלואו. משם, היצירה תופסת תאוצה ועוברת מדואטים לרביעיות עם המון צבעוניות פתאומית ומפתיעה שנובעת מהבגדים ? שלל צבעים, תנועה ודוגמאות.

הקטע ששבה את ליבי הוא רביעייה או למעשה חמישיה כאשר הרקדן החמישי הוא…מקטורן. הרקדנים משתמשים, הופכים, לובשים, פושטים ומעבירים אותו ביניהם כולל שימושים מפתיעים שמעולם לא העליתם על דעתכם שניתן לעשות עם מקטורן. קטע נפלא נוסף הוא קטע צבעוני והזוי של רקדניות המחוללות כולן עם ז'קטים ירוקים וברקע מוזיקת פעמונים, ושוב, עושר הצבעוניות והתנועה, שובה את הקהל כמו גם טריו כביסה שמתהדר במוסיקה ספרדית עמוסת כלי נשיפה. שני סולואים מצויינים הם קטע הנושא, סולו איטי שמציג את הבגדים כנשל נחש, הולכים ומוסרים באיטיות ? קטע עוצמתי ושלם. הסולו הנוסף הוא סולו שנע בין חושך לאור, עם תאורה ראוייה לשבח ועבודה טובה של פלג גוף עליון (טורסו, בעגה המקצועית). הבגרות, היד המכוונת והניסיון של כרמי ככוריאוגרף (שאף רוקד בעצמו ביצירה) ? ניכרים. הבחירה בפרסקו לכל אורכו של החלק השני ברורה לאור הבגרות האומנותית והבשלות בהשוואה ליוצרים הצעירים מתחילת הערב. הטכניקה של "פרסקו" מצויינת והקטעים שהוגשו מעוררים רצון לראות את המופע כולו על במה עצמאית.

הקהל הבינלאומי ומבין הדבר שגדש את השורות הראשונות, דומה ששתה בצמא את מה שיש למחול הישראלי להציע ובסיומו של הערב הרי שהלב נמלא גאווה על היצירה במקומותינו. פסטיבל "חשיפה בינלאומית" הוא נקודת אור בהתייחסות הממסד לאומנות המחול בארץ, בעיקר לאור העובדה כי האירוע מאורגן כבר יותר מעשור ברציפות על ידי משרד החוץ בכל תחילת דצמבר. לצערנו, גופי שלטון אחרים, דווקא אלה שאמורים להיות אמונים על התחום כמו משרד החינוך והתרבות, לא מחזיקים בגישה דומה. במקום תמיכה ממשלתית עמוקה ורחבה שתוכל לקיים בכבוד את התשתית האנושית ההולכת וגדלה אשר שעוסקת באומנות, זוכה התרבות כולה לפרומיל מתקציב המדינה והיוצרים נאלצים להיאבק על פירורים מפרוסת העוגה הדקה שנפרסה בשבילם. וכך, יוצרים ואומני מחול עצמאיים רבים (גם מאלה שהופיעו בערב) חיים כמעט מן היד לפה.

אולי מן הראוי לארגן בנוסף לפסטיבל "חשיפה בינלאומית" את פסטיבל "חשיפה ממשלתית" – אם הקברניטים יחשפו לאותה החווייה שאני זכיתי לה באותו ערב, אולי אז תוכל להתקיים כאן יצירת מחול ? ברווחה.

מחדשים את הריסוס

גולשים יקרים,

לכל מי שקורא אותנו באמצעות שירות RSS, אנו שמחים להודיע כי החלפנו למרסס חדש בשם FeedBruner.
אנא עדכנו את קוראי הרסס שלכם עם הקישור הזה: http://feeds.feedburner.com/neviim
על מנת שתוכלו להמשיך ולהינות מנבואות זעם מודרניות ידידותיות למשתמש.

תודה ושבת שלום,
נביאים אחרונים.