horror vacuai הוא מונח לטיני שפירושו "אימת הריק": הפחד מהאין, מהחלל, מהלא-כלום. הריק הוא שטח לבן על נייר העיתון, הוא השקט המבעית בגלי האתר. אנשים פוחדים מהשקט, מהיעדר הלהג, מהדף הלבן ? שמא יכריחו אותם לחשוב, להקשיב לעצמם, לפנימיותם, שלפתע תישמע בקול צלול כאשר הרעש יעלם.
מאז אשפוז שרון ולאורך כל סוף השבוע הראשון, דומה שכלי התקשורת כולם והטלוויזיה בפרט, נתקפו במקרה חמור של "אימת הריק". הדרמה הראשונית הכרוכה בסכנה ובחוסר הוודאות הנובעים מסכנה לבריאותו של ראש ממשלה מכהן, היא כשלעצמה (על השלכותיה הפוליטיות) סיפור עיתונאי טוב וראוי. אך זו חלפה תוך מספר שעות, כאשר הוכנס שרון לחדר הניתוח ולא היה עתיד לצאת ממנו במשך שבע שעות לפחות, כמקובל בניתוחי מוח. כאן מצאה עצמה התקשורת הישראלית בפרשת דרכים ונאלצה להגיע להחלטה: האם להמשיך בשידורי "הגל הפתוח", כפי שנוהגים בדרמות לאומיות משמעותיות (רצח רבין, לדוגמא, להבדיל אלף הבדלות) או לחזור לשידורים הרגילים ולהסתפק בפריצות לשידור בשעת הצורך, כמו ההחשה לניתוח נוסף בבוקר שישי. בכל הערוצים בחרו באפשרות הראשונה.
וכעת בעייה: כיצד מחזיקים שידור באוויר כאשר בעצם אין על מה לדווח? כיצד להתמודד עם העובדה כי דבר לא השתנה ולמעשה אין הכתבים ואין המגישים באולפן יש ברשותם מידע חדש להעביר לציבור הצופים? האם תיסדק הארשת הכל-ידענית ובכך תיפגע אמינותנו? לא ולא. אימת הריק לא תנצח ? נחסל אותה באמצעות להג בלתי פוסק, חזרות אינספור על פיסות מידע לא חשובות. נחזור על מילות הדובר בדייקנות רבה כאילו צופינו חירשים גמורים הם כולם ולא שמעו במו אוזניהם את הדברים, תוך הוספת מילות קישור ועיטורים לשוניים מיותרים: ?אם כן, שמעתם בעצמכם…?. אכן, שמענו בעצמנו. כל זאת, תחת ביצוע עבודה עיתונאית ראוייה, החותרת לחשיפת האמת ומוסרת לצרכניה מידע מהותי. כזה שיש בו משם חידוש, עניין או הרחבה.
ההיסטריה החרישית שתקפה את כלי השידור נתנה את אותותיה. על פני תפקידה הקלאסי של התקשורת שתפקידה לבקר ולבדוק את מהלכי השלטון, העדיפה התקשורת הישראלית ליטול את תפקיד האח הגדול או מוטב מכך ? האם הדואגת. אותה אחת המקבצת את אזרחי ישראל האבודים, מנחמת אותם ומלטפת את ראשם, בעוד דמות האב-סב נעדרת ומפרפרת על שולחן הניתוחים בין חיים ומוות. אלא שהחברה הישראלית בגרה. אין היא זקוקה עוד לאם או לאב דואגים ומסרסים. החברה כיום מעדיפה שכלב השמירה של הדמוקרטיה הישראלית לא יתנמנם במלונתו. ההתנהלות הקלוקלת הזו, האיבוד מרצון של הביקורת השלטונית, אפשרה ללשכת ראש הממשלה לשמור על העמימות הרצוייה לה מאז השבץ הראשון, ולהסוות מהציבור לפחות למספר ימים את דבר מחלת כלי הדם משיקולים אלקטורלים. עדיף לחפות על הריק בהבל פה ולטמטם את הציבור בחזרות אינספור על מילים כמו "דמם", ?תרדמת" ו"עצמוני" מאשר לחתור לגילוי עיתונאי מהותי.
אימת הריק ניצחה. על אף הלהג, הרעש הטורדני הבלתי פוסק, ההתעסקות האובססיבית בשום דבר או לכל היותר חדשות שאיבדו מערכן שעות מספר לאחר היווצרותן, שותקה הטלוויזיה במורא חולי ראש הממשלה ותחת נטל העובדה כי דבר בעצם לא ידוע ואם היה ידוע, הרי שלא נמסר לציבור. ראוי שהטלוויזיה הישראלית על שלל ערוציה וקברניטיה יערכו חשבון נפש נוקב על התנהלותם בסוף השבוע ההוא. אותו סוף שבוע בו מדורת השבט הפכה למדורת ההבלים.
האיש הקירח הוא איציק גבאי, שמוכר לרבים דווקא מסדרת הטלוויזיה "פיק אפ" (שירדה השבוע מעל המסכים). הוא משתתף ביצירתו של נמרוד פריד, ללהקת ריקוד-תאטרון תמי: ?ואלס מעבר לגדר". הוא לבוש בחליפה חומה ויחד עימו על הבמה עוד שני רקדנים. מושא הצרחות המהירות והלא ברורות הוא רקדן שרק איזור חלציים בצבעי החליפה לגופו ורקדנית, ענת גרגוריו, בשמלה חומה אף היא מבד מבריק ומרשרש.
ההרגשה הטורדת הופכת להקלה וחיוכים עם היצירה שחותמת את חלקו הראשון של הערב, יצירה של רקדנית צעירה מאוד בשם מאיה לוי – ?משוכות". ביצירה יש מבע ילדותי, מקסים: שתי רקדניות לבושות בבגדים מרושלים בכוונה, נתלות על "באר" (מוט העץ הרוחבי המשמש לתרגילי בלט) ומדוושות באוויר כשהן נעולות ב…כפכפים. הכפכפים הם מוטיב עיקרי ביצירה, יחד עם שני מוטות העץ בשתי קצוות הבמה, המחוברים לתקרה בחבלים עבים. לוי והרקדנית הנוספת ששמה לא מפורט, יוצרות משפטים תנועתיים מורכבים ועושות שימוש מעניין בחומרים הפשוטים לכאורה העומדים לרשותן: הדימויים רחבים ו נעים ממשרתת או שפחה בפני גבירתה, הפורשת לרגליה ומחליפה במהירות בין הכפכפים, כך שזו לא תדרוך חלילה על רצפה (קטע נפלא) למול דימוי של אם דואגת. התלבושות משמשות לעיתים להסתרת הפנים והדבר יוצר השפעה מעניינת. הטכניקה טובה ומשאירה בפה טעם של עוד.
מוט מלתחה ארוך נמתח לכל רוחב הבמה, ועליו תלויים עשרות בגדים ? הבגדים שהותירה אחריה כרמי. אותם הבגדים מפוזרים גם באקראי על רצפת הבמה ויוצרים תפאורה מעניינת, שקסמה הוא במצרף המורכב שנוצר מהחומרים הפשוטים ביותר. הרקדנים עצמם לבושים בלבנים (תרתי משמע). מרבית הלהקה בעליית המסך נמצאת כרקע, כאשר הרקדנים מפשפשים בין הבגדים ומחפשים מה ללבוש. בחזית, דואט מעניין, מודרני, קרוב מאוד לרצפה, כאשר זוג הרקדנים מתפלש ומתגולל בבגדים. ליצירה קצב מצויין, היא מלאת מבע ועשירה ברעיונות, אך הניסיון לקשר עם הזיכרון דרך הבגדים הוא רעיון מורכב שלא בהכרח מועבר במלואו. משם, היצירה תופסת תאוצה ועוברת מדואטים לרביעיות עם המון צבעוניות פתאומית ומפתיעה שנובעת מהבגדים ? שלל צבעים, תנועה ודוגמאות.
הקהל הבינלאומי ומבין הדבר שגדש את השורות הראשונות, דומה ששתה בצמא את מה שיש למחול הישראלי להציע ובסיומו של הערב הרי שהלב נמלא גאווה על היצירה במקומותינו. פסטיבל "חשיפה בינלאומית" הוא נקודת אור בהתייחסות הממסד לאומנות המחול בארץ, בעיקר לאור העובדה כי האירוע מאורגן כבר יותר מעשור ברציפות על ידי משרד החוץ בכל תחילת דצמבר. לצערנו, גופי שלטון אחרים, דווקא אלה שאמורים להיות אמונים על התחום כמו משרד החינוך והתרבות, לא מחזיקים בגישה דומה. במקום תמיכה ממשלתית עמוקה ורחבה שתוכל לקיים בכבוד את התשתית האנושית ההולכת וגדלה אשר שעוסקת באומנות, זוכה התרבות כולה לפרומיל מתקציב המדינה והיוצרים נאלצים להיאבק על פירורים מפרוסת העוגה הדקה שנפרסה בשבילם. וכך, יוצרים ואומני מחול עצמאיים רבים (גם מאלה שהופיעו בערב) חיים כמעט מן היד לפה. 