בניגוד למה שחושבים רבים לידתה של מפלגת "קדימה" אינה בחטא. אריאל שרון, שמאס במרידות, חישוקים ולהטוטים שניפק לו מרכז "הליכוד", מתוך הבנה שדרכו אינה דרכם, פרש והקים לעצמו מפלגה חדשה. האיש שהקים את "הליכוד" ומספר שנים אחר כך את מפלגת "שלומציון" וחזר לחיק "הליכוד" ממשיך את הרומאן הדו-צדדי שלו עם ימין ושמאל מתוך תפיסה פרגמטית וריאל פוליטיק קשה אך בעל שביב תקווה.
ברם, רצה הגורל והאדם שהיה אמור להיות האב הגדול, המייסד והמנהיג של מי שכונתה המפלגה השרוניסטית כמו מפלגתו של גנרל אחר בשעתו, לקה במוחו. כעת האיש הגדול הזה שרוע על סדינים צחורים, מוקף אחיות רחמניות ואנשי בטחון חמורי סבר שקוע בשינה עמוקה לאין קץ. את מקומו תפס מי שלאורך העשור האחרון גילה כלפיו נאמנות ותוגמל בשם כך, פוליטיקאי בינוני לכל היותר ולחלוטין לא מנהיג חזק, אחד, אהוד אולמרט.

וכך, מפלגה שהייתה אמורה להוות אלטרנטיבה אידיאולוגית ומפלגת מרכז אמיתית ויציבה לראשונה בתולדות ישראל, הפכה באחת למפלגת פודינג. ללא עמוד שדרה, רכה, נזילה ומדברת בעשרה קולות. וכמו רפרפת, זוהי מפלגת אינסטנט. זרוק פנימה כמה פוליטיקאים תאבי כוח אישי, הוסף חלב, בחש במרץ והנה לכם מפלגת שלטון יש מאין תוך עשר דקות. לקשט בסמליל גדול ולזרות מעל ססמאות נבובות. את המתכון סיפק לנו באדיבותו השף, ראובן אדלר.

אף אם לידתה של המפלגה לא הייתה בחטא, הרי שהמשך דרכה סוגה בחטאים. על שלושה וארבעה פשעי "קדימה": הראשון, הצגתו של אהוד אולמרט כממשיך דרכו של שרון. הרי שאין שקר גדול מזה. אולמרט, שדחף להתנתקות וצידד בה בכל מאודו, ממשיך להאמין בבניית החומה בינינו ובין הפלסטינים ובהתנתקויות נוספות. שרון מצידו הכריז בזמנו כי לא יהיו התנתקויות נוספות. בשרון הייתה חמלה והקשבה למצוקתו של האחר. אפילו שהתבטאה בהטחת ידו בשולחן, לוותה תמיד בדרישה חד משמעית לטפל במצוקות מייד וללא סחבת. אולמרט לעומתו, הוא איש דורסני, מאלה שמבטאים טוב יותר מכל את החלפת הדמוקרטיה באוליגרכיה של הכסף והקשרים הפסולים בין הון לשלטון. האיש מעולם לא הורשע, אך מראית העין במקרה הזה מצמררת.

האיש ששמו נקשר בפרשת האי היווני בהקשר ברור אם כי לא מוכח, חבר קרוב של אליעזר פישמן (שגם תרם כספים למסעות בחירות שלו) ועוד. זכורה לי במיוחד יוזמה ישנה שלו כשר המסחר והתעשיה, אך כזו המדגימה יפה את יחסו לאזרח הקטן: אולמרט ומנכ"ל משרדו רענן דינור (המלווה אותו עד היום. תתרגלו לקבל אותו כמנכ"ל משרד ראש הממשלה) יצאו בשעתו ביוזמה, לבטל את חובת סימון מחירי מוצרים. במאמר מוסגר יצויין כי חובת סימון מוצרים היא ההישג הצרכני הגדול ביותר של העשור האחרון וביטולה היה חוסך מיליוני שקלים בשנה לרשתות השיווק, בין השאר, של חברו הטוב פישמן, ומקשה משמעותית על הצרכן להשוות מחירים. משקמה זעקה נגד היוזמה ובראשה עמדה מנכ"ל המועצה לצרכנות דאז, נגנז בלון הניסוי המסוכן הזה. ביוזמות כאלה ואחרות – כמו ההשהייה המכוונת של יותר מארבעה חודשים בקביעת מחליף למנכ"לית המועצה לצרכנות שפרשה על רקע חילוקי הדיעות בינה ובין השר הממונה, הוכיח אולמרט כי הוא מעדיף את האינטרס של האנשים עם הסיגר ולא את זה של האזרח הקטן והפשוט.

השני, המסרים המעורפלים. המפלגה שעל פי הסקרים היא מפלגת השלטון הבאה של ישראל, מציגה קו לא ברור וערפילי. כמה פנינים מתוך המצע: מצד אחד מכריז המצע כי "לעם ישראל זכות לאומית היסטורית על ארץ ישראל כולה" ושלוש שורות אחר כך: "הוויתור על חלק מארץ ישראל איננו ויתור על האידיאולוגיה, אלא מימוש האידיאולוגיה שחותרת להבטחת קיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית בארץ ישראל". אולי תחליטו? ארץ ישראל כמשל לעוגה.
"לצקת תוכן לאומי לצביונה של מדינת ישראל, תוך מתן שיווין זכויות מלא למיעוטים החיים בה, כך שערכיה כמדינה יהודית ודמוקרטית יהיו מאוזנים ושלובים זה בזה". הרי שזהו קשקוש. יציקת תוכן לאומי (מלשון לאום) לא יאפשר מתן זכויות מלא למיעוט הערבי שחי כאן, שכן הוא לאום בפני עצמו בעל הגדרה עצמית. השילוב של ערכים יהודיים ודמוקרטים כאשר יותר ממיליון ערבים חיים בתחומי המדינה הוא בלתי אפשרי.
מצעה החברתי-כלכלי של מפלגת הפודינג בנוי כולו סימאות סיסמאות ללא תוכן ממשי. ניקח לדוגמא את התוכנית למאבק באלימות. הלשון היא רפה ודו-משמעית: "המשטרה צריכה לעבור רפורמה…השיטור צריך להיות מקצועי…יש להגביר…משטרת ישראל תאבק ללא פשרות". כמובן, תוך הפשרות המתבקשות כשהדבר מגיע לאנשי שלומנו. ולצחי הנגבי.

גם בצד האנושי, מדובר לא ב"זוג המוזר" כי אם "בחבורה המוזרה". ראשיה מדברים לא בשני קולות אלא בעשרה: בזמן שאהוד אולמרט תומך ב"התכנסות", מופז התנגד בשעתו אפילו לנסיגה ממקומות שאינם שנויים במחלוקת כשכונת אבו-סנינה בחברון. אבי דיכטר הוא אבי תורת החיסולים הממוקדים, בזמן ששמעון פרס מתנגד נחרצות למדיניות הזו (התבטאויות בנוסח "צריך לכסח לחמאס את הצורה" הן לא הפרס של יומיום). והאם אתם באמת מאמינים שרוחמה אברהם ודליה איציק או חיים רמון וצחי הנגבי חולקים מצע רעיוני משותף? הדובדבנים שבפודינג הם עתניאל שנלר, מזכ"ל מועצת יש"ע לשעבר ואיש שבטוחני לא יסכים להתכנסות, כמו גם זאב אלקין שהיה ממרכזי המרד בליכוד ערב ההתנתקות הראשונה. "קדימה", שעומדת לקבל את מפתחות המדינה, היא מפלגה ללא דרך, נטולת הסכמה פנימית ומצע רעיוני ברור, מובהק או מגובש. תחת זאת הם מגישים בליל רעיונות אשר הדבק היחיד המחבר אותם הוא תאוות הכיסא.

בואו נתעכב שנייה אחת על האנשים הלא מעטים שמרכיבים את רשימת "קדימה" ושדבק בהם רבב. לא משפטי ופלילי חלילה, שכן אף אחד מהם טרם הורשע בדין, אבל הדימוי הציבורי שלהם פגום גם פגום וכלל הס מלהזכיר משהו ששמו "מראית עין". לא צריך. הציבור גם ככה עיוור לשחיתות השלטונית.
ראש וראשון למושחתים הוא צחי הנגבי, שנגדו הוגש כתב אישום בגין מינויים לא ראויים שעשה בעת כהונתו כשר לאיכות הסביבה. המועמד לראשות הממשלה אהוד אולמרט כאמור נחקר ביחס לתיק האי היווני של משפחת שרון. אגב, שני האחרונים כיכבו כפוליטיקאים המצטיירים כמושחתים ביותר בסקר שהוצג בכנס שדרות לחברה. צחי הנגבי הצטיין במיוחד וקטף את המקום הראשון והבלתי מכובד בעליל. רוחמה אברהם ואלי אפללו, לפני מספר חודשים נחשדו בכך שקיבלו טובות הנאה מחברת אגרסקו תמורת הצבעות אוהדות בועדת הכספים ובניגוד לדעתה של ועדת האתיקה של הכנסת ורוני בר-און, על אף שלא נחשד בדבר בעצמו, היה מרכזה של עסקת ה"קח ותן" הפוליטית שנודעה בשם "פרשת בר-און חברון".

אם שרון ופרס היו אמורים להיות הענקים שבגן, הרי שפרס נותר לבדו בארץ ליליפוט. בייאושה של "קדימה" לגיוס מועמדים כדי למלא את רשימתה ולאייש את הכיסאות הממתינים, גויסה שורה ארוכה של גמדים פרלמנטריים וגם כאלה שבאו מבחוץ ואף אדם לא שמע על מעשיהם, לא בחן אותם מקרוב או תהה לגבי המידה בה הם ראויים לשבת בבית המחוקקים של ישראל. שרון אומנם פנה ובחר במלקחיים כמה מועמדים רבי עשיה דוגמת פרופ' אוריאל רייכמן ואבי דיכטר, אך לא הספיק להשלים את המלאכה. ממלאי החורים ברשימה מעלים לא מעט תהיות ביחס ליכולתם הציבורית. הנה כמה דוגמאות: מזכ"ל תנועת הצופים, מנהלת ההפקות של החברה למשק וכלכלה, גזבר המפלגה, ממלא מקום ראש עיריית כרמיאל, דוגמנית ומגישת טלוויזיה וחבר "המועצה לדמוגרפיה" (גוף ממשלתי ארכאי ולא פעיל שהועלה באוב לפני מספר שנים). ללא ספק, אלה האנשים שתרצו לראות עמלים על חוקים בכנסת הבאה…
אך גם מסעות הרכש של שרון בקרב הפרלמנטרים המכהנים לא הניבו פירות מרשימים. מלבד פוליטיקאים אופורטוניסטיים דוגמת שאול מופז, גדעון עזרא, דליה איציק וחיים רמון התמלאה הרשימה בפרלמנטרים סוג ב' וזגזגנים מקצועיים: מגלי ווהבה, רפי אלול, דוד טל (שזוהי סיעתו הרביעית!), מיכאל נודלמן ויעקב אדרי. נא לא להתבלבל בעקבות תארי השרים וסגני השרים שרבים מהם נושאים. הם זכו בהם מן ההפקר עם פרישת העבודה והליכוד מממשלת שרון האחרונה. למאיר שטרית אגב, הספיקה כהונתו הקצרה כשר חינוך להפריח שורה של רעיונות אווילים.

מייסד ואב רוחני בתרדמת שבעצמו דילג בין ימין ושמאל על פי צורך, ראש ממשלה מיועד שחיפש אתונות, מצע מעורפל בכוונה, חשודים ונאשמים בשחיתות שלטונית וגמדי פרלמנט תאבי כוח. אזרחי ישראל, קבלו את מפלגת השלטון שלכם. והנה לכם פודינג שנתקע בגרון.

נפצח הפעם בגילוי נאות: אני מאמין. בעקבות הריאיון שערכתי עם עוזי דיין, הדברים ששמעתי, ובהשפעתו של ראש מטה הצעירים ניר בומס, התגייסתי לעזור למפלגה הקטנה והשאפתנית הזו. בהתרשמות אישית, מדובר באנשים שהמילה אידיאל היא בשבילם לא מילה גסה. הצפייה הפעילה שלי אפשרה לי גם ללמוד כיצד פועלת מפלגה, מבפנים, מהקרביים.

מפלגת תפנית היא חריגה בנוף המפלגות הקטנות הרצות לראשונה, השואפות לצלוח את רף מחסום החסימה. רובן ככולן הן מפלגות סקטוריאליות או מפלגות של עניין אחד, צר: שברי שינוי, מפלגת לחם, מפלגת הלוחמה בבנקים, מפלגת הגימלאים ? כולן פונות לקהל מאוד מובחן. תפנית היא שונה בכך שהיא פונה לכלל השכבות בחברה. היא מפלגה בעלת מצע רעיוני מסודר בתחומים רבים ואג'נדה פעילה. המפלגה היא פרי יוזמתו של אלוף במילואים עוזי דיין והוא גם עומד בראשה. הרי לכם עוד עניין חריג. דיין הוא איש רב זכויות בציבוריות הישראלית. סביר להניח שהיה מתקבל בזרועות פתוחות הן בשכונת התקווה והן במשרדי "קדימה" (מישהו יודע לעזאזל איפה יושב המטה שלהם?) ובכל זאת, בחר להקים בדקה התשעים רשימה עצמאית. הריאיון עימו נערך עוד בתחילת הדרך, ביום בו התרסקה שינוי והדברים נראו אז אחרת. יקרא הקורא הנבון, ישפוט ויחליט.

היית פעיל בהרבה מסגרות מחוץ לכנסת. למה בעצם אתה רץ? למה דווקא עכשיו?

הלכתי לפוליטיקה בגלל שנהייתי מודאג. כשהייתי ראש המועצה לביטחון לאומי פעם ראשונה שנהייתי מודאג. המדינה חזקה, אבל אנחנו מעבירים לדור הבא מדינה במצב רע. בגלל שאין סדר יום ולא ברור לאן המדינה הולכת. הגעתי למסקנה שהדרך היא הפוליטיקה. צריך להיכנס לתחום הפוליטי עם חוזקה ולא כפרש בודד שתלוי בהסדרים פוליטיים ששוחקים עד דק.

קדימה, שינוי, תפנית, מרצ-יחד, עבודה… כולן פונות לאלקטורט דומה. לא קצת צפוף?

צפוף מאוד. הבידול שלנו הוא שאין אף אחד שמניף את שלושת הדגלים ואין אף אחד שבאמת מתכוון להילחם בשחיתות. אנחנו פונים לקהל שאין לו בהרגשתו לאן להצביע ושאין לו בית רעיוני פוליטי אמיתי. מאוכזבי עבודה שלא יצביעו לאולמרט. שרוצים להיפרד מהפלסטינים אבל לא מוכנים לקנות חבילת שחיתות כמו צחי הנגבי. ששינוי התפוררה להם, שרוצים סדר יום אזרחי אבל לא להיצמד ל "דרוס כל דוס" של טומי לפיד, שרוצים לתת קול נטו במקום לתת אותו למקום העשרים-שלושים של מפלגה אחרת.

כתנועה שחרטה על דגלה מאבק באלימות, קצת בולטת בחסרונה מצע שלכם תוכנית ללוחמה בפשיעה. איך זה ניתן לדעתך לביצוע?

אכיפת החוק. הגברת הענישה וחיזוק המשטרה. ובעיקר ? מחוייבות למנות לתפקידים של מפכ"ל, היועץ המשפטי לממשלה ושר המשפטים דוברמנים ולא פודלים.

אתם מדברים על מהפכה תקציבית. להפוך את התקציב על ראשו. מאיפה יבוא הכסף? האם קיצוץ של עשרה אחוזים בביטחון יספיק?

הכסף יבוא או מהעלאת התל"ג או מהקטנה של הוצאות. צריך לקצץ או להסיט. יש למשל את תקציב תמיכות והעברות. מדובר בכמעט עשרה אחוזים מתקציב המדינה ? 27 מיליארד שקל. בנוסף, שקיפות של התקציב. יהיה יותר ברור לאן הכספים הולכים. במתן עדיפות לתחומים העיקריים ? זה יעשה את הכסף, כמו גם השקיפות. יהיה יחס עלות-יעילות יותר טוב.

אתה תומך בהעלאת שכר במינימום?

אני תומך בהעלאת שכר המינימום בהתאם לתל"ג. מי שאומר 1000 דולר, יצטרך לטפל בעוד מובטלים. אני בעד סוג של רשת ביטחון, אבל הרבה יותר מוטרד משחיקת השכר הממוצע. זה קטלני לאורך זמן. אני בעד סגירת הפערים על ידי טיפול ודאגה לעשירונים שלוש עד שבע ולא רק שבע עד עשר.

אתם מדברים גם על שירות חובה. זה לא יעורר את התנגדות הרבנים?

אני מדבר על שירות לאומי. אני לא רוצה לכפות משהו שיצור קרע. אבל אנחנו נתעקש על תוכנית הליבה בחינוך. הכרחי שהתוכנית הזו תיכלל ? גם מבחינה ערכית וגם לגבי הצורך לתת לכל נער ונערה את "ארגז הכלים". לכלול את המיומנות הנדרשת בצאתם לחיים, כדי שלא יהוו נטל וסיכוי שווה לכולם.
יהיה על הנושא הזה ויכוח אבל אני חושב שהוא חשוב מאוד. החברה שלנו כיום מאוד בעייתית. כמעט חצי מהאוכולוסיה לא חולק בנטל החברתי והבטחוני.

יש לך חלום?

החלום שלי שתוך מספר שנים אני אוכל להסיר את הדאגה מליבי. כי אני אדע שהילדים שלי יחיו במדינה שיש לה גבולות ברי קיימא, שהחינוך בה חשוב כמו הביטחון ושהמושחתים יושבים בבית הסוהר ולא בבית המחוקקים.

מספר מחקרים אקדמיים נערכים היום במקביל, כשמטרתם לבחון את הסיקור התקשורתי במערכת הבחירות הנוכחית, איכותו ומידת האיזון. מחקר אחד נערך במחלקה לתקשורת באוניברסיטת חיפה, בראשות פרופ' גבי וימן, שהחל בתחילת פברואר 2006 בעבודת שדה שבוחנת את הסיקור התקשורתי במערכת הבחירות, ותוצאותיו הסופיות צפויות להתפרסם אחרי הבחירות. מחקר נוסף נערך ב"מכון הרצוג לתקשורת, חברה ופוליטיקה" באוניברסיטת תל אביב, בראשות פרופ' יורם פרי, ותוצאותיו כבר פורסמו. מחקר נוסף נערך ב"קשב" (מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל), העוקב אחר סיקור התקשורת הישראלית מנקודת מבט פלשתינית. ב"קשב" מאמינים ש"מחקרים רבים מצביעים על חשיבותם המכרעת של אמצעי התקשורת כמקורות העיקריים דרכם מקבלים האזרחים מידע פוליטי". מבית "קשב" כבר פורסמו לא מעט מחקרים דומים על רמת הסיקור הבלתי מקצועית של כלי התקשורת. ראו מאמר ב"אומדיה" על ממצאי המחקר האחרון של המרכז.

פרופ' וימן: בולטות בתקשורת אינה ערובה לניצחון בבחירות

המחקר שנערך במחלקה לתקשורת באוניברסיטת חיפה, בראשות פרופ' וימן, יתבצע בשני גלים. תחילת פברואר ובשבוע שלפני יום הבחירות. השאלה העיקרית שמציג וימן למרואיינים שמשתתפים בסקר היא האם התקשורת נוטה לטובת אחד משלושת המועמדים על ראשות הממשלה: אהוד אולמרט, בנימין נתניהו ועמיר פרץ. את הפרויקט הזה מבצעים חוקרי אקדמיה בראשותו כבר עשר שנים ותוצאותיו יספקו תשובה לטענה שנשמעת במטות ההסברה של הליכוד והעבודה, שהתקשורת משתפת פעולה עם קדימה. בכירי הליכוד והעבודה אמרו לא פעם כי התקשורת כבר הכתירה את אולמרט כראש הממשלה הבא של מדינת ישראל.

פרופ' וימן מציג מספר מדדים לבחינת תקשורת מאוזנת. למשל, האם מפלגה ספציפית מקבלת יותר חשיפה תקשורתית והאם הסיקור הוא חיובי או שלילי. הממצא הבולט במחקרים שנערכו עד כה היה, שבניגוד לטענות שנשמעו בעיקר על ידי הימין, הסיקור התקשורתי נעשה יותר ויותר מאוזן לקראת יום הבחירות. בריאיון שהעניק לעיתון "גלובס" (מיום 9-10 בפברואר 2006), וימן סבור שהטענה כאילו התקשורת מעדיפה את "קדימה", נובעת בראש ובראשונה מכך שמפלגה הנמצאת בשלטון זוכה לכיסוי תקשורתי רב יותר מאשר מפלגות האופוזיציה.

"בודדים בעיתונות מבצעים חשיבה ביקורתית. התקשורת משקפת הלכי רוח מרכזיים בחברה. העיתונות נשבית בקונספציה. כך היה בתקשורת האמריקנית, ערב המלחמה בעיראק, שקיבלה את עמדת הממשל האמריקני בנוגע לנשק ההשמדה שמצוי בידי עיראק"

ויחד עם זאת, אין בכך ערובה לניצחון. וימן מציג על כך את ההוכחות הבאות:

• ב-1996 זכה שמעון פרס, כראש ממשלה ושר ביטחון, לחשיפה תקשורתית רבה יותר ממועמד הליכוד בנימין נתניהו ועם זאת, הפסיד במרוץ הבחירות לראשות הממשלה.
• ב-1999 התהפכו היוצרות. נתניהו, כראש ממשלה, זכה לחשיפה רבה יותר ממתחרהו, יו"ר העבודה אהוד ברק, והפסיד בבחירות.

וימן סבור בריאיון כי הליכוד צודק בטענה הבסיסית שלו שהתקשורת היא שמאלנית: "אם תיקח את כל העיתונות בארץ ובעולם, תמצא שהיא ממוקמת במרכז ושמאלה ממנו". ויש לו לכך מספר הסברים: "הימין מחובר יותר לסדר הקיים. למסורת. עיתונאים הם יותר ביקורתיים, פחות שמרנים, פחות מקבלים את הסדר הקיים".

ועם זאת, השאלה העיקרית היא: האם ההטיה האישית של העיתונאי מחלחלת לתוך הסיקור החדשותי? וימן סבור כי היא מחלחלת מעט מאוד. "הוכח גם כי בולטות בתקשורת אינה ערובה לניצחון. פרס היה אהוד על מרבית העיתונאים מאז שהתמודד ב-1977 על ראשות הממשלה, והוא תמיד הפסיד".

פרופ' פרי: מנצחת מפלגה שכובשת את סדר היום התקשורתי

גם ראש מכון חיים הרצוג לתקשורת באוניברסיטת תל-אביב, פרופ' יורם פרי, חקר יחד עם פרופ' תמר ליבס, את עמדת התקשורת המערכת הבחירות של 1996. השניים בחנו בעיתונות הכתובה קשר בין המאמרים שהופיעו בעמודי הדעות לבין הכיסוי החדשותי השוטף. מסקנתם הייתה שיש פער משמעותי בין שני החלקים של העיתון. בעמודי הדעות הייתה תמיכה גדולה בפרס בהשוואה לנתניהו. לדברי פרופ' פרי לעיתון "גלובס" הם "טענו במחקר שאת עמודי הדעות קוראים מעט אנשים, ולכן בררנו מה קורה בעמודי החדשות. כאן גילינו שהתקשורת פועלת משיקולים מקצועיים. בדקנו את הכיסוי של פיגועי הטרור שהיו בזמן מערכת הבחירות. היו שידורים חיים, הייתה דרמטיזציה, הופעל לחץ כלפי הממשלה. כל זה יצר מצב שהעיתונות הייתה גורם אופוזיציוני חזק לממשלה".

נגד ממצאי הבדיקה שערכו הפרופסורים פרי וליבס על הכיסוי התקשורתי ביחס למדיניות הממשלה, קיימת עמדה מחקרית הפוכה בניתוח מדוקדק שהועלה בספרו של ד"ר דניאל דור (יו"ר מרכז "קשב"), "עיתונות תחת השפעה" (הוצ' בבל, תל-אביב 2001). דור הציג כיצד סיקרה העיתונות הישראלית את אירוע האינתיפאדה בספטמבר 2000. הוא טוען, ומגייס דוגמאות רבות ומאירות עיניים, כי העיתונות הישראלית לא סיקרה באופן אובייקטיבי את האירועים אלא נקטה קו שתמך במובהק בהחלטות הממשלה והעומד בראשה אז, אהוד ברק.

אולם פרי סבור שרק "בודדים בעיתונות מבצעים חשיבה ביקורתית. התקשורת משקפת הלכי רוח מרכזיים בחברה. העיתונות נשבית בקונספציה. כך היה בתקשורת האמריקנית, ערב המלחמה בעיראק, שקיבלה את עמדת הממשל האמריקני בנוגע לנשק ההשמדה שמצוי בידי עיראק".

סוד ההצלחה של קדימה, סבור פרי, הוא הסיפור החם. המפץ הגדול, שרון והמחלה, הקמת קדימה בידי מקים הליכוד ההיסטורי, השאלה האם אולמרט ייכנס לנעליים הגדולות של שרון. "העיתונות אוהבת סיפורים חמים. אמנם לפני קדימה היה הניצחון הגדול של עמיר פרץ, אבל קדימה היא סיפור מתמשך. ולכן אנחנו רואים את העיסוק האינטנסיבי ברשימה זו".

ופרופ' פרי חלוק עם פרופ' וימן בדבר ערובת הניצחון בבחירות בהתאם לחשיפה התקשורתית. "בבחירות מנצחת המפלגה שכובשת את סדר היום התקשורתי", מצהיר פרי בראיון ל"גלובס". "ועד כה קדימה היא שמכתיבה את סדר היום הפוליטי במדינה".

השפעת התקשורת על דפוסי ההצבעה

מכאן מעניין לסקור את ממצאי המחקר החדש שנערך במכון הרצוג. המחקר מעלה כי 62% מהציבור אינם מרוצים מהאופן בו הבחירות מסוקרות במערכת הבחירות בכללותה. נתון דומה למה שנמצא במערכת הבחירות של 2003. עורכי המחקר ? פרופ' גבי וימן, ד"ר יריב צפתי, ריבה טוקצ'ינסקי ופרופ' יורם פרי ? מציינים תופעה מעניינת, לפיה אנשים מאמינים כי התקשורת משפיעה על דפוסי ההצבעה של אחרים, אך לא על אלה שלהם (תופעה המכונה בתיאוריה "האדם השלישי"). כך למשל, 9.5% מאמינים כי התקשורת תשפיע מאוד על הצבעתם של אחרים, אך רק 2.5% ציינו זאת לגבי עצמם.

עוד העלה הסקר, שנערך טלפונית בקרב 509 נבדקים וממצאיו פורסמו באתר "וואלה", שיותר מחצי מהציבור (56.6%) מאמין כי התקשורת אוהדת את מפלגת קדימה. לפי ממצאי הסקר, רק 10.8% מאמינים שהתקשורת מגלה יחס עוין לקדימה.

מהמעקב השוטף אחר אמון הציבור בתקשורת שערך המכון, עולה גם כי קיימת הסכמה רחבה לגבי המפלגות שהתקשורת אינה אוהדת: 52.6% מאמינים כי התקשורת עוינת את ש"ס ו-48% מאמינים כי היא עוינת כלפי הליכוד. מפלגת העבודה נמצאת במקום טוב באמצע: 32% מאמינים כי התקשורת אוהדת את העבודה, בעוד ש-22% מאמינים כי התקשורת עוינת אותה.

החוקרים מציינים כי קיים קשר בין התמיכה במפלגה לבין תפיסת הסיקור שלו היא זוכה: תומכי מפלגות נוטים לתפוס את הסיקור התקשורתי כעוין את מפלגתם יותר מאשר כלל האוכלוסייה. כך למשל, 66.7% ממצביעי ש"ס, 45% ממצביעי הליכוד, 26% ממצביעי העבודה ו-12.7% ממצביעי קדימה חושבים שהתקשורת מגלה כלפי מפלגתם יחס עוין.

נתון מעניין נוסף שעולה מהסקר מצביע על הסלידה שמגלה הציבור בעיסוק האובססיבי של כלי התקשורת בסקרים ובהערכות לגבי המנצחים: רק 16% אמרו כי הם מעוניינים במידע כזה, אבל 38.4% ציינו כי התקשורת מתמקדת בכך במקום להציג בפניהם מידע על העמדות והתכניות של המועמדים והמפלגות. במקביל, שיעור גבוה של הנשאלים (31.7%) ציינו שהיו רוצים לקבל מידע מקורי שכזה, ורק 9.6% הודו שהם מקבלים זאת בפועל מהתקשורת.

עוד עולה, כי הציבור סבור שקיים עיסוק יתר באישיות של מנהיגי המפלגות. רק 16.3% מהנשאלים מעוניינים במידע כזה, בעוד ש-24% ציינו שהתקשורת מתמקדת בכך. למרות הביקורת הזאת, 44.4% עוקבים אחר סיקור הבחירות בתקשורת, ורק 15.4% ציינו כי כלל אינם עוקבים אחר מערכת הבחירות.

יהיה הוויכוח האקדמי אשר יהיה, עד כמה הבולטות התקשורתית של מפלגה כזו או אחרת מהווה ערובה להצלחתה בבחירות, ויהיו אשר יהיו ממצאי סקרי דעת קהל בדבר מידת מעורבותה של התקשורת בקבלת החלטותיהם הפוליטיות של הבוחרים הפוטנציאליים ? עקרונות ההגינות והאיזון המצופים מכלי התקשורת עומדים באיבם. עקרונות אלה קובעים כי הכתב והעיתון צריכים לדווח בצורה הוגנת על כל נושא, על אחת כמה וכמה במקרים של עימות או מחלוקת שיש לתת לצדדים השונים הזדמנות להציג את עמדותיהם, ללא נקיטת עמדה/העדפה/הבלטה ממניעים זרים מצד העיתונאים והעורכים. ובחירות הן אולי העימות הגדול ביותר במדינה דמוקרטית. בימים אלה, התאיקה ויישומה – חשובים מתמיד.

מאמר זה פרי עטו של אורי פז פורסם גם באתר הבית שלו פאזל