מאיגרא רמה

במוסף השבת של ידיעות אחרונות התפרסמה כתבה על מתחם הגולף העומד להבנות בסמוך לבאר אורה, ישוב קהילתי קטן, 20 ק"מ צפונית לאילת. מדובר על מתחם תיירות הכולל בית מלון מדברי, בריכות שחיה, קפיטריות, וכמובן, ליבו של הפרויקט: מגרש גולף. המתחם כולו יתפרש על כ-1000 דונם. (אגב, לפי התב"ע שטח באר אורה הוא כ-1100 דונם, כלומר המתחם החדש יהיה בגודל היישוב כולו)

כנהוג בכתבות כאלו, הכותבים עוקצים קלות את שני הצדדים המעורבים בסיפור: מצד אחד, התושבים רוצים מדבר ושקט, אבל מתנגדים לפרויקט בקנאות דתית ממש, ומצד שני, המועצה המקומית רוצה לייצר מקומות תעסוקה חדשים, אבל מה לעשות, מגרש דשא עצום באמצע המדבר זה קצת הזוי.

כרקע לסיפור כולו מזכירים הכותבים את עיכוב הקמת המלון השאפתני של איש העסקים יואב איגרא בפארק תמנע. במקרה זה, התושבים הקימו תנועת מחאה גדולה שהצליחה לעצור, לפחות בנתיים, את עבודות הדחפורים.

בעמוד האחרון של מוסף ממון מתפרסם בכל שבוע ראיון אישי קצר עם איש עסקים, שמתמקד באיך מושא הראיון מעביר את סוף השבוע שלו. הראיון הוא תמיד נינוח ומחמיא. הפרולטריון הפשוט, נחשף לקברניטיו הכלכליים, ולמד כי הם עובדים ממש קשה. בדיוק כמוהו. את מי בחר מוסף ממון השבוע? לא אחר מאשר הבעלים של מלון הרודס, יואב איגרא. האם חשבתם כי הוא מבלה בספא ובמסאז'? לא! הוא מעיד על עצמו כי הוא "אנטי נהנתן ולא חי חיי פינוקים". וכמובן, איך אפשר בלי המשפט המסיים את הראיון הזה, שבו הוא מספר על תוכניותיו לעתיד :"למשל כפר נופש אקולוגי בתמנע שאני אמור להקים ויכול להזניק את התיירות בנגב".

מת על הדברים האלו. פשוט מת.

עולם מלֹא כלום

כשהתזה לא מתקדמת, כשערמות של עבודות עומדות על השולחן ומחכות שאבדוק אותן, כשמתעסקים בדברים טכניים ומנהלתיים במקום בניסויים, כשנמצאים במבוי סתום ולא רואים את האור שבקצה המנהרה; אני רואה הרצאות כאלו ונזכר מחדש למה להיות מדען זה כל כך כיף.