באמונה שלמה

דבנרה בנהארט ב"בארבי" ת"א ? 6/7/06

בניגוד למקובל במחוזותינו בכל הנוגע להופעות מחו"ל, ההופעה של דבנדרה בנהארט ב"בארבי" ביום חמישי לא התקבלה בפרגון מקיר לקיר. רבים הגדירו את ההופעה כמאכזבת ? חלקם אפילו טענו שההתנהגות של הלהקה על הבמה גובלת בזלזול בקהל.

עדיין, דומני שמרבית המעריצים של דבנדרה בנהארט יכלו בהחלט להרגיש מסופקים אחרי ההופעה בבארבי. אחרי הכל, מוזיקה היא לא הדבר העיקרי בהופעה חיה, אחרת יכולנו כולנו לחסוך את כספנו ולנחות ישר באבולעפיה לסמבוסק שאחרי. הופעה חיה היא בראש ובראשונה מפגש בלתי אמצעי עם האומן המבצע, ולהופעה הזאת התייצב דבנדרה במלוא מדובלליותו.

והמדובללות הזאת באה לידי ביטוי בכל הבט של ההופעה. החל בחבורת הנגנים שכללה את כל קלישאות הפריק-פולק: מהבסיסטית מזוגגת המבט, לגיטריסט מנופח השיער ועד לבחור שרוקד תוך שהוא מנופף בחליל צד. קלישאות, אמרנו כבר?

דבנדרה, מצידו, פלט שטויות בקצב מסחרר. משהו על ריבועים, עיגולים וחתולים, או משהו כזה, פלט את ה"תודה!" המסורתי לקהל בתדירות שגרמה לו להישמע כמו פרודיה על פורטיס, ונעלם מהבמה בפתאומיות שהוא משאיר איזה איתמר שנבחר באקראיות לעלות לבמה לשמש כבייביסיטר עם גיטרה לקהל: "תודה! איתמר".

devandra

ארבע דקות מאוחר יותר חוזרים בנהארט ולהקתו לבמה, הבחור עם החליל פולט תירוץ עלוב על שלפוחית השתן של חברי הלהקה והחל החצי השני של ההופעה. שיפור ניכר הורגש הן ברמת ההופעה, שהתחילה להזכיר שבנהארט, מלבד ליצן במה, יודע גם לכתוב שירים מצויינים כמו ?Heard somebody say?, והן בחיבור בין בנהארט לקהל. האחרון התעצם כשבנהארט פשט את חולצתו (של תיכון אוסטרובסקי ברעננה ? כבוד!) ונשאר בג'ינס בגזרת ציון-לשבח-מאיגוד-האינסטלטורים. מדובלל, כבר אמרתי?

למי שמעוניין להתלונן, אכן סיפקה ההופעה של בנהארט תחמושת לא מועטה. ההופעה היתה קצרה יחסית, רבים מהשירים כלל לא היו של בנהארט, הבסיסטית נראתה כאילו היא עומדת להתמוטט לתוך הקהל בכל רגע, הצפיפות ב"בארבי" הייתה כמעט בלתי נסבלת והבחור הגבוה מקדימה הסתיר לכולם. אני עצמי יצאתי מההופעה עם חיוך מאוזן לאוזן, באדיבותו של מר בנהארט, שביצע, בעזרתו של איציק סוויסה את "אני לא זמין" של מושיק עפיה. ואם זה לא מפגש בלתי אמצעי עם האמן, מה כן?

Silver Jews בבית מיומנה ת"א 10/7/06

רק בהדרן השני, כשדיויד ברמן נאלץ לסרב לבקשת הקהל לשיר את ?Send in the clouds? בתואנה שהוא פשוט לא יודע לשיר את מרבית השירים של עצמו, ובוודאי לא אלו שביצע לאחרונה לפני כמעט 10 שנים, הבנתי איזה מזל גדול נפל בחלקי.

אם הייתם שואלים אותי לפני חצי שני איזה הופעה סביר יותר שתתקיים בארץ השנה, של הביטלס או של ה-Silver Jews, לא מן הנמנע שהייתי מהמר על האופציה הראשונה. אחרי הכל, הביטלס היא להקה שהתפרקה, ושניים מחבריה עוד בחיים. ה-Silver Jews, לעומת זאת, כלל עוד לא היו קיימים אז.

בהופעה סיפר ברמן על ה"הפתעה" שהייתה לו כשגילה שאשתו יכולה להיות הבסיסטית, ולפתע לצאת לסיבוב ההופעות נראה כמו דבר קל. הקהל, שרבים ממנו מכירים את ההיסטוריה של ה-Silver Jews, הריע. רק הם יודעים עד כמה רצופה בקשיים באמת הייתה הדרך לסיבוב ההופעות הזה. היישות שנקראת ה-Silver Jews אמנם חתומה על 5 אלבומים ב-17 שנות קיומה, אך אי אפשר היה מעולם להגדירה כלהקה. דיויד ברמן, שרק ג'אנדק יכל לאיים בשנים האחרונות על מעמדו כסרבן ההופעות הגדול ביותר ברוק האמריקאי, צלל אל מתחת לרדאר לאחר כל אלבום ואלבום, ומלבדו לא היה אף חבר קבוע בהרכב. משם המצב רק התדרדר, כשברמן, במה שהגדיר מאוחר יותר כ"מסיבת מילניום מתמשכת" בילה את השנים 2000-2004 בהתמכרות הולכת וגוברת לכל סם אפשרי, שהסתיימה בנסיון התאבדות בעזרת כדורי הרגעה, וודקה וקראק.

silver jews live

בחזרה להופעה. לא ברור כיצד חוללה אשתו של ברמן, קאסי, את הנס, כשהצליחה להציל את חייו, לגמול אותו מסמים, להוציא עימו את אלבום הכמעט-קאמבק (שכן העלמות של חמש שנים אינה דבר חריג שמדובר בברמן) ?Tanglewood Numbers? ולשכנע אותו, במרץ השנה, לצאת לסיבוב הופעות ראשון אי פעם של הSilver Jews. אולם גם קאסי ברמן לא יכולה לחולל את הנס שיהפוך את בעלה לחיית במה. את מרבית ההופעה בילה ברמן עם ידיו מאחורי גבו, פה צמוד למיקרופון ומנעד תנועה של איש משמר המלכה האנגלי. גם הנסיון שלו לגלות חוש הומור לא עלה יפה. אני עדיין מנסה למצוא מישהו שיסביר לי את הבדיחה על החוואי שהפך לפאנקיסט.

אלא שבניגוד למקרה של דבנרה בנהארט, אין טעם להתווכח עם טיעוני הקטגוריה. ההופעה של ברמן איננה הופעת רוק רגילה, אלא בעיקר טקס דתי לעדת מאמיניו. זר פשוט לא יבין זאת. אלבומם האחרון של היהודים הכסופים אולי מכיל את הריכוז הגבוה ביותר של שירי רוקנר'ול שהוציאו מעולם, אך על רובם מוכן הייתי לוותר בהופעה לטובת עוד ?Random Rules? או ?Slow Education?. גם דרישת הקהל לביצוע של ?Send in the clouds? המלהיב יכלה להסתיים במפח נפש, בהעדרו של סטפן מלקמוס הזכור כל כך מגירסאת האלבום של אותו שיר.

When I go downtown
I always wear a corduroy suit
Cause it's made of a hundred gutters
That the rain can run right through

רגעי השיא של ההופעה היו דווקא אלו שבהם זכו הצופים לצפות באדם שאינו יודע לשיר שר שירים שמעולם לא נועדו לביצוע חי. עבור עדת מאמיניו של ברמן אין תענוג גדול יותר מלצפות בברמן ממלמל ביובש את מילות השירים שמעולם לא האמינו שישמעו על במה, נותנים למילים לעבור דרכם, ממש כמו הגשם על חליפת הקורדורוי של ברמן, וחוזרים עליהם בליבם כאומרי תפילה.

בקרב על ההופעה שעשתה לי את השבוע, הפסיד בנהארט בנוק-אאוט לאיש גמלוני ומקריח שבקושי הצליח להישיר מבט לקהל. הפילוסופיה בגרוש, החולצה מרעננה, קו המכנס ורקדן שמנופף בחליל, בכל שבוע אחר אלו יכלו להיות קלפים מנצחים. אלא שבמקרה של ברמן והשירה הצינית והפתלתלה שלו, מדובר באמונה אמיתית ? כזאת שגם מחווה למושיק עפיה לא תוכל לנצח.

זמן פגיון

זכרו נא, זכרו נא
את חמישה בנובמבר
אבק השריפה, הבגידה והקשר

אינני רואה כל סיבה,
מדוע אבק שריפה ובגידה
יאבדו אל תהום השכחה.

בית ראשון זה מתוך שיר ילדים עתיק יומין, מתאר את מעשיו של גיא פוקס (מבוטא כמו פוקס מולדר מ"תיקים באפילה"), שהיה חלק מקשר קתולי לפוצץ את בתי הפרלמנט ולרצוח את המלך הפרוטסטנטי וכל צמרת השלטון בחמישה בנובמבר 1605, ערב פתיחת מושב הפרלמנט. פוקס נתפס במרתף ארמון וסטמינסטר ובידיו שלושה תריסרי חביות של אבק שריפה. הוא עונה, הודה, נתלה ובותר לחתיכות בשל מעשיו. מאז נחוג מדי שנה, "חג המדורות" או "חג הקשר" ברחבי חבר העמים הבריטי לציון גילוי המזימה והצלת ריבונות המלך. אך מורשתו חיה עד היום ובמיוחד בקומיקס V for Vendetta שעל פיו נעשה סרט בשם זהה. העושים במלאכה הם האחים ורשבסקי כתסריטאים ומפיקים ואחד מעוזרי הבמאי שלהם בסדרת ה"מטריקס", ג'יימס מקטייג שכעת זוכה לשבת לראשונה על הכיסא שעל משענתו מצויין "במאי".

V for Vendetta עוקב אחרי הרפתקאותיה של איוי (נטלי פורטמן), באנגליה של העתיד הקרוב אך כזו הכורעת תחת נטל של שלטון טוטליטרי המזכיר מאוד את זה של אוקיאניה ב-1984 של אורוול. ה"אח הגדול" כאן הוא הלורד-הנגיד אדם סאטלר בגילומו של ג'ון הארט הותיק. תפקידו של הלורד-הנגיד לא במקרה דומה להפליא לזה של הפיהרר. מדובר בשליט טוטליטרי מגלומן ואכזר בדיוק על פי הספר. איוי מאומנת להוביל מרד בשלטון בידי אדם העטוי במסיכת גיא פוקס המתכנה רק בשם וי. וי נוקט במגוון שיטות טרור מלאות פאתוס ודרמה על מנת להפיל את שלטונו של סאטלר תוך שנה אחת בדיוק המתחילה ב…חמישה בנובמבר. עלילות המשנה בסרט הן סיפור האהבה הביזארי בין וי לאיוי והחקירה שמנהל מפקח המשטרה (רופרט גרייבס) בניסיון לברר את זהותו של וי המסתורי.

אקדחי הסקס שרו על אנרכיה באנגליה, וגם V for Vendetta עוסק בה אך גם בהיפך הגמור – דיקטטורה. האירוניה היא שעלילת V for Vendetta מתרחשת דווקא בערש הדמוקרטיה המודרנית, האומה שהביאה לעולם את "מגילת הזכויות" ואת רעיון הפרלמנט. הייצוג של המשטר הטוטאליטרי בסרט הוא מושלם על פי כל כללי הספר שקבעו פרידריך ובז'זינסקי: השליטה על אמצעי התקשורת, משטרה חשאית (המכונה "מצביענים" ומעלימה אנשים באישון לילה בהליך המכונה "שקית שחורה"), מפלגה אחת והתוספת שתופסת: פולחן אישיות המנהיג.

עלילת הסרט, כמו עלילת הקומיקס, היא בעצם משל על מהותה של הדמוקרטיה. כיצד היא מוגדרת? האם לאנשים יש חופש אמיתי או חופש מדומה? מי אחראי על זרימת המידע? V for Vendetta עוסק בטיפול עמוק אך לא רציף בכוחה של תקשורת ההמונים לעצב את האמת.
בקטע מסויים בסרט, מורה הלורד-הנגיד על מסר מסויים שיועבר – "אני רוצה אותו מחר ברדיו, בטלוויזיה, בשלטי החוצות, בעיתונים ובאינטר-לינק (התחליף הבדיוני לאינטרנט)", והמסר מתקבל. כך הם פני הדברים כשאדם אחד או קבוצה קטנה שולטת בכל האמצעים לתפוצת מידע. בכך, יש דמיון למתקיים כיום גם בדמוקרטיות ליברליות כאשר קבוצה קטנה היא בעלת השליטה על כל אמצעי תפוצת המידע המרכזיים.
עוד מסר ברור שמעביר הסרט הוא אודות הסכנות הטמונות במשטרים טוטליטריים, ועל הקלות שבה הם יכולים לצוץ ולעלות במצבי משבר. לא ארחיב בכדי לא לפגום בחווייה, אבל V for Vendetta מדגים יפה מאוד את הרעיונות הללו.

נ' לנקמה עוסק בסוגייה מעניינת אף יותר (שבוטאה טוב יותר בקומיקס): האם טירופו של האחד, עדיף על טירופו של האחר? הטוב והרע כמושגים יחסיים, אנרכיה מול פשיזם – האם יש טעם לקבל את חירות המחשבה שמציעים לכם במחיר של הרס החברה, נקיטת פעולות טרור והרג? יופיו של V for Vendetta, על אף עלילה ראשית חלשה ורעועה, הוא בכך שהוא מעורר מחשבה ומציע עושר של רעיונות בדרך לא ישירה.
מלבד רעיונות למכביר, V for Vendetta עמוס באזכורים תרבותיים, מחוות, התייחסויות והפניות ליצירות אחרות. לצופה המודע והמכיר, הדבר משדרג את חוויית הצפייה לכמעט מענגת. רשימה חלקית: אחד עשר בספטמבר, הרוזן ממונטה כריסטו, 1984, פולחן האביב, פאנטום האופרה, ליאונרד כהן, התייחסויות שונות לספרה 5 (אפילו בצורתה הבינארית, 101), אזכורים מהתרבות הנאצית (מצער אך מתבקש בהקשר הרחב) ו…. 1891 של צ'ייקובסקי.

"הסרט עוות ושונה ובחלקו הגדול הוא פנטזיה אמריקנית-ליברלית חסרת יכולת, על אדם עם ערכים אמריקניים-ליברליים, שמנסה לצאת נגד ממשל של ניאו-שמרנים ? ו V for Vendetta לא דיבר על כך". זו הייתה האמירה המרכזית של אלן מור, אביו מולידו של וי, שיצר את הקומיקס. מור ידוע בכך שהתנגד באופן עקבי לכל הגירסאות המוסרטות של יצירתו ויש לכך סיבה. מור נכווה קשות במשפט שעסק בעיבוד קודם לאחת מיצירותיו, League of extraordinary gentlemen. מור נאלץ להעיד במשפט בו תבעו תסריטאי ומפיק את אולפני פוקס על גניבה ספרותית של התסריט שלהם. מור פירש את היחס והפשרה שאליה הגיעו אולפני פוקס כהודאה באשמה וכביכול רמיזה כי הוא עצמו היה מעורב בגניבת התסריט. בעקבות הסיפור הזה מגלה מור יחס חשדני עד עויין כלפי כל מה שמדיף ממנו ריח הוליוודי, ועל-פי ויקיפדיה, סירב לאפשר עיבודים קולנועיים על יצירות שבבעלותו המלאה. אבל את דברי הביקורת דלעיל שמר עבור הגירסה הנוכחית, בכוונו אותם אל האחים וורשבסקי עצמם.

מור הוא אולי המבקר הקשה ביותר של היצירה, אבל מקטייג השתדל מצידו בהעברת תחושת הקומיקס וההדר של וי אל המסך הגדול, לא תמיד בהצלחה. העיצוב של לונדון העתידנית הוא אפרורי וקודר כראוי. השימוש המאסיבי בצבעי שחור ולבן מקנה לסרט את המראה המצוייר המקורי, אך בניגוד לעיצוב התפאורה, המראה הוא בינוני בלבד. הוא אינו משחזר הישגים כמו "עיר החטאים" של רודריגז או הצבעוניות העזה של "דיק טרייסי" או אפילו המראה הגותי-מסוגנן של גותאהם בסדרת "באטמן" (בעיקר העבודות של טים ברטון).

העלילה חלשה כפי שהזכרנו, על אף שהסרט מנסה להיצמד לתוואי המקורי של הקומיקס, הוא מתפתל בתפניות תמוהות, שדי מצדיקות את הביקורת של מור עליו. יחד עם זאת, הסרט נהנה מקצב סביר במרביתו, דיאלוגים מוצלחים ואמירות שנונות, שמפצים אך במעט.
את מפגן המשחק המרשים והאתגרי מאחורי המסיכה שעליה חיוך רחב וקבוע מבצע הוגו ויווינג, המוכר אולי יותר כסוכן סמית'. הוגו ויווינג הוא לא היחיד שמבצע משחק מרשים. ג'ון הארט, רופרט גרייבס וסטיבן פריי כמנהלה של איוי נותנים כולם הופעות משחק נאות ודווקא על רקע תותחי התיאטרון המקיפים אותה, הופעתה של נטלי פורטמן בתפקיד הראשי היא חיוורת ואנמית. התקשיתי למצוא הבדלים מובהקים בין דמותה של איוי לבין דמותה של הנסיכה אמדלה ב"מלחמת הכוכבים", למשל. אפשרי אם התפקיד הייתה ניתן בידי שחקנית בעלת נוכחות טובה יותר, תפקידה של איוי היה מלא נפח יותר ולא נבלע בצל הענקים המקיפים אותה.

מלבד צילום מצויין, הסרט עושה שימוש מדוייק במוסיקה שהיא זו בעצם המקבעת סצינות מסויימות בזכרונו של הצופה על אף עושרו של המימד הויזואלי. הסרט ניחן בכמה סצינות מרשימות אבל אציין דווקא את סצינת הסיום. מק'טייג עושה כאן שימוש באפקט "זמן קליע" היוצר תנועה איטית להחריד, אותו אחד שהקנה ל"מטריקס" את פרסומו והביא עליו פארודיות ומחוות כה רבות בשינוי אחד: אם במקור נעשה שימוש בקליעים, הרי שכאן נעשה שימוש בפגיונות, אם תרצו: "זמן פגיון".

V for Vendetta הוא מגרש משחקים תרבותי ורעיוני, הבנוי ממוסיקה, הפניות ואזכורים וסצינות מרשימות, הבנויים כולם על עלילה מופרכת שאינה מסוגלת לשאת כובד משקלם. חוויית הצפייה ב V for Vendetta דומה לצפייה במופע זיקוקי די-נור: מופע מרהיב עין המרתק את התודעה, אך נמוג במהרה אל תוך החשיכה ומותיר אותך עם אפילת היומיום.