אז מה היה לנו?

הפוסט הנקרא ביותר בכל הזמנים, המוביל בהפרש ניכר על מתחריו, הוא הפרסום לילדים כמתקפה על חסרי ישע. כזכור לכם, כותב הפוסט החשוב הזה אף הוזמן לטלויזיה כחבר פאנל שעסק בנושא. כמדומני זו היתה תוכנית בהנחייתה של ליעד מודריק. פוסטים בולטים אחרים הם התנ"ך ונפלאות העברית, און־ליין דייטינג: מה להגיד בשיחה הראשונה ו־מעלים את הרף.

כ־43% מגולשינו משתמשים באינטרנט אקספלורר (ויש גולש אחד לפחות שמשתמש בגרסה 5.5!), ורק כ־35% בשועל־אש. הייתר גולשים בכרום, ספארי ואופרה, פחות או יותר במידה שווה. 75% מקוראינו עובדים בחלונות, כ־15% בלינוקס, והייתר במאק. אין לנו גולשים באייפון או אנדרואיד.

לא מפתיע שקצת למעלה ממחצית קוראינו נמצאים בישראל. כן מפתיע שכ־20% מגיעים מארה"ב, והמדינה הבאה בסדר היא הולנד (?!) עם כ־8%.

רוב מוחלט של קוראינו מגיע מחיפושים בגוגל. אח"כ לפי הסדר מ־RSS, קישורים ישירים (שנשלחים במייל למשל), פייסבוק ו־ויקיפדיה.

באופן לא מפתיע, מחרוזת החיפוש ממנה מגיעים לאתר הכי הרבה קוראים היא "נביאים אחרונים". מחרוזות בולטות אחרות הן "פרסום לילדים" (מתיישב עם הפוסט הנקרא ביותר), "פולסא דנורא", "אורלי יניב" (כן כן, אורלי יניב) וכמובן שמות כותבי האתר.

אז יאללה, יומולדת שמח לנו. נתראה בשמחות!

שש שנים לנביאים אחרונים

בדירה תל-אביבית קטנה, לפני כשבע שנים וקצת יותר, התכנסה חבורה של אנשים מוכשרים שרצו לעשות מעשה. להקים במה ברשת לכתיבה איכותית, דעתנית ונשכנית, כזו שלא עושה חשבון לאף אחד, ויחד עם זאת – מוקפדת ובעברית צחה. הועלו כל מיני שמות למיזם, ביניהם "ועדה קרואה". בסוף נבחר השם "נביאים אחרונים", תנ"כי ומודרני בו בעת, קורץ – ומלא תוכחה.

חשוב לזכור, הימים הם תחילת ימי הרשת העברית. הפורטלים הגדולים עושים את צעדיהם הראשונים, ותוכן עצמאי איכותי ומאמרי באופיו, כמעט שאין בנמצא, למעט מובלעות כמו "עין הדג", "יעל הולכת לקולנוע", "אנקדוטות" או מגזין "במה חדשה" (שבשלב מסוים היה דיון אולי נביאים יחליף אותו). על וורדפרס כמעט עוד אף אחד לא שמע אז.

מהחבורה המקורית שהסתערה על המיזם, נותרתי רק אני עם החלום, אבל לא עם שברו. מי שהתגייס למיזם ולמעשה הוציא אותו מהכוח אל הפועל, הוא ירון גונן. לוחם הקוד העשוי ללא חת הסתער ללא מורא על פלטפורמת WordPress, בגירסת 1.2 והחל לעבוד במרץ על העברות שלה, פרויקט ענק וסבוך – בזמן שאני שקדתי על העיצוב. רק חודשים לאחר מכן, למדנו שרן יניב הרטשטיין עסק באותה המלאכה בדיוק.

ב-25 באוקטובר, 2004, לפני שש שנים בדיוק – תלינו כאן את השלט "בקרוב" – שנושא במספר הפוסט המחייב 1. עד מהרה עלו המנשר ואודות האתר, הצהרת הכוונות שלנו שנותרנו נאמנים לה תמיד, לצד דפי קישורים ופוסט אמיתי ראשון – מכתב גלוי לשר הפנים, שבריר יומן שכתבתי לאחר שנפלתי בעצמי קורבן לפשע רכוש ולא ידעתי היכן לפרסמו – עד ש"נביאים אחרונים" נולד. הבלוג השיתופי הראשון על וורדפרס בשפה העברית.

פתאום הייתה כאן במה איכותית לכתיבה על תרבות, פוליטיקה וביקורת חברה, שלה פרגנו אפילו כלי התקשורת הגדולים. אלי ואל ירון הצטרפו עוד אנשים מוכשרים, חריפי עט – נמרוד ספיר, שכתב כאן את ביקורות המופעים והמוזיקה הכי טובות שקראתי מעודי ואורי פז כתב מאמרים נוקבים על מסורת, יהדות, קידמה ומדע ומה שביניהם. כל אחד מהם, אגב, עלה ופרח בזכות עצמו – נמרוד כותב היום את בלוג המוזיקה המשובח "טאפאס וטאפאס" ואורי פז הוא הכתב המשפטי של "מקור ראשון". על העגלה קפצו לנסיעות קצרות כותבים נוספים שהביאו את הגוונים והצבעים המיוחדים שלהם לבמה הצבעונית, ואני אסיר תודה על תרומתם. אתם יודעים מי אתם.

היו גם משברים לאורך הדרך. גם לירון וגם לי היו לימודים ומשרות תובעניות, שמנעו מאיתנו להקדיש ל"נביאים אחרונים" את הזמן הראוי לו, ולעתים, לא עדכנו במשך חודשים. היו רגעי משבר, שחשבנו לכבות את האורות ולהיפרד לשלום, כמו שעשו אתרים וותיקים רבים אחרים.

ואגב, זו הזדמנות להתנצל בפני הקוראים על תקלה טרגית שקרתה לנו כשעברו מגירסה העתיקה שעוד התבססה על windows-1255 לגירסה חדשה יותר, המבוססת על יוניקוד: – בהמרה, חלק מהצירופים של מרכאות ופסיק, הפכו לסימני שאלה. זה שיבש רבים מהמאמרים הישנים שלנו – אז אם אתם קוראים אחד כזה, זה לא שאנחנו כאלה מלאי תהיות. זו תקלה טכנית, שאנחנו עומלים על תיקונה, טיפין טיפין. עמכם הסליחה. זה מחיר שמשלמים פורצי הדרך.

מה שהפיח בנביאים חיים חדשים, היה בעיקר, הפיכתו לבלוג האישי של ירון. אני עוד תורם פיסה פה ושם, אבל ירון הוא זה שתופס את מרכז הבמה, ואני שמח על כך. הכתיבה שלו רק משתבחת עם הזמן והסיפורים שלו מעניינים. גם אם הכתיבה הפכה קצרנית יותר, הרוח המקורית והטעם נותרו כשהיו, כמו גם העברית הטובה. ולמדנו עוד לקח חשוב: כל מיזם תוכן שחפץ חיים, צריך לדעת להתחדש ולהשתנות ולא לקפוא על שמריו.

אז אנחנו לא קופאים. אם להשתמש בביטוי לא אופייני לנו, שמקדשים את העברית (מותר לנו, זו חגיגת יום הולדת!) – אנחנו כאן כדי להישאר. עדיין מתנבאים, עדיין זועמים, עדיין מודרניים ועדיין ידידותיים למשתמש.

נתראה בחגיגות העשור.

שלכם,
ניב.

דיין הורה להפקיר פצועים? הוא לא הראשון

כולם דיברו השבוע על חשיפת הפרוטוקולים של הממשלה מימי מלחמת יום הכיפורים, כשבייחוד ציינו את ההוראה של משה דיין להפקיר פצועים במידה ולא ניתן לפנותם.

הוראה זו של דיין הזכירה לי הפקרת פצוע קודמת לה: פעולת התגמול בכפר עזון, בשנת 54. את פרטיה המלאים של הפרשה תוכלו למצוא בנקל ברשת, למשל כאן. בתמציתיות, במהלך פעולת תגמול בכפר עזון, על רצח של חקלאי בשדות רעננה, נפצע אחד הלוחמים: יצחק ג'יבלי. כיוון שנשיאתו של ג'יבלי הפצוע האטה את שיבת הלוחמים לגבול הישראלי, דרש ג'יבלי שישאירו אותו בשטח. מפקדי הכח, מאיר הר־ציון ואהרון דוידי, אכן השאירו אותו בשטח, ומאוחר יותר הוא הוחזר בעסקת חילופי שבויים עם ירדן.