טוב, זה שאני חולה על באך אתם כבר יודעים.
זה שאפשר להשיג כל יצירה שרוצים ביוטיוב זה אתם גם יודעים.
מה שלא יודעים הוא מה רוצים.
בדיוק בשביל זה מצאתי את האתר המצויין הזה, שמציג את היצירות המובחרות (לאו דווקא של באך, אלא של כל מיני סגנונות ויוצרים). אחרי שתאזינו ותתענגו, תדעו בדיוק מה לחפש ביוטיוב או לקנות (או להוריד).
שנה טובה
כשאתה מטפס על מדרונו המזרחי של הר צוריעז אתה מקלל: מדרון תלול וטרשי למדי, עם סלעים חוליים בוגדניים שנוטים להתפורר רק אחרי שהעברת את מלא כובד משקלך על מדרך הרגל, ולא רגע אחד מוקדם יותר. ואז כשאתה מגיע אל הכתף המזרחית, מתנשף כמו קטר קיטור ישן, הריאות מורגשות היטב, אחרי שחירפת וגידפת כל סיגריה שעישנת וכל מד"ס שהיה לך ממנו פטור, אתה רואה את זה:
נוואמיס (Nawamis) הם קברים עתיקים המתוארכים לתקופה הכלקוליתית (האלף הרביעי לפני הספירה). הם נפוצים בסיני, ויש כאלו, כפי שאתם רואים, גם בנגב של ארץ ישראל. לא ברור את מי הם שימשו. מה שמעניין הוא שפתחם של הנוואמיס פונה תמיד לצד מערב.
את מאתיים המטרים המבדילים בין רמת צוקי אוביל לבין נחל ציחור אפשר לרדת בנאקב (שביל רועים) בעל זוית סבירה למדי, או שאפשר לרדת כך:
לדבר הזה אין שם רשמי, אבל בקרב המטיילים הוא ידוע כסכין ציחור. רוחבו של השביל הזה, במקומות הצרים, לא עולה על 30 ס"מ. וכשאתה עמוס ציוד על גבך, ורוחות עזות מנשבות, אין פה מקום לטעויות. מזמן לא פחדתי ככה.
לכל אחד יש את הטחינה שלו. טחינה היא מזון מצויין לטיולים. בצורתה הגולמית היא נשמרת היטב מחוץ למקרר, מכינים אותה אחת ושתיים, וגם אני משוגע על טחינה. אז הנה המתכון שלי לטחינת שטח (טחינת שטח!! בבית אני מכין אחרת):
מערבים הכל יחד ומנגבים עם לחם. בתיאבון!
(תודה לארינמל על התמונות. לא הבאתי מצלמה הפעם)
לפני כ-15 שנים, בני שבט ההוטו טבחו ורצחו 800,000 מבני שבט הטוטסי, מה שידוע כרצח העם של רואנדה (בקישור יש תמונות קשות). היום רואנדה היא המדינה הבטוחה ביותר באפריקה. על פי ה"ניו יורקר", אין בכל היבשת מדינה יותר מסודרת, יותר נקייה, יותר יעילה. יש בה ביטוח בריאות לכולם, חינוך לכולם, תיירות פורחת והשקעות זרות של מיליארדי דולרים שנתפסות כמניה בטוחה. איך זה קרה? איתי אנגל, בשתי כתבות מרתקות, מנסה להסביר, ואני שואל, אולי אנחנו יכולים ללמוד מזה משהו.
השנה: 1975. המקום: קארקאס, בירת ונצואלה. חוזה אנטוניו אבראו, ד"ר למשפטים, ד"ר לכלכלה ופוליטיקאי, יוזם הקמת רשת של תזמורות נוער ועומד בראשה. המטרה: להרחיק את הילדים מהרחוב: החיים ב-barrio (שכונות) של קראקאס הם קשים: פשע, עוני, אלימות וסמים. רשת התזמורות זוכה לתמיכה ממשלתית (כ-90 אחוזים מהתקציב הוא ממשלתי), ולשם מגלומני משהו: El Sistema (השיטה).
גוסטבו דודמל היה עוד אחד מאותם ילדים שנגנו באחת התזמורות של אל סיסטמה. בשנת 93, כשהיה בן 12, לא הגיע המנצח לחזרה של התזמורת, ודודמל הצעיר וחצוף החליף אותו. הילד התגלה כבעל כישרון ניצוח ייחודי והחל בלימודי ניצוח. כשהיה כבן 19 כבר הכיר את כל הרפרטואר של התזמורת, ובגיל 23 זכה בתחרות בין לאומית על שם גוסטב מאלר, מה שהביא אותו מיד להכרה בין לאומית.
בפסטיבל אפוס, שהתקיים לפני כחודש, הוקרן סרט תעודי מרתק על הפרויקט האדיר הזה.
כל מה שנותר לשאול הוא מדוע אין אצלנו דבר כזה.