חוק השיפוט הצבאי או חוק הטיפשות הצבאי?

ראשית, ולמען הסר ספק, מאמר זה נכתב ללא שום קשר לסוגיית "ההתנתקות", ואין לו כל קשר או נקיטת עמדה ביחס לחובותיהם של חיילי צה"ל להיקרא אל הדגל בשעת "ההתנתקות". מאמר זה דן בקצירת האומר, בחוק השיפוט הצבאי האימתני, במתכונתו היום, ובדרכים לשיפורו.

בית המשפט העליון מבוקר לעיתים מזומנות על האקטיביזם השיפוטי שהוא מפעיל. לטענת המבקרים, לא ייתכן כי ידו של בית המשפט העליון תהיה בכל, ויד כל בו. האקטיביזם השיפוטי, כך הטענה, חורג מהסמכות המוקנית שהוענקה לבית המשפט העליון מכוח חוק יסוד: השפיטה, והופך אותו לגוף שהינו מחוקק- על באצטלה של בית משפט עליון. אינני שותף לביקורת זו. אדרבא, לטעמי, המערכת השיפוטית האזרחית היא מאותן מערכות יחידות בארץ שנגע השחיתות כמעט ולא פשה בהן. רובם המכריע של השופטים, בוודאי בבית המשפט העליון, עושה עבודה מקצועית, מסורה, יסודית ועניינית. אמנם אין זו מערכת מושלמת, אך אין ספק כי מערכת המשפט היא אחת מכלבי השמירה האחרונים, החשובים והיעילים ביותר הקיימים במדינת ישראל.
מפתיע ומצער מאוד, אם כן, לגלות, כי אותו אקטיביזם שיפוטי נעצר על מפתן דלתה של מערכת השיפוט הצבאית, שם בג"צ ממעט מידי להתערב בהחלטות שיפוטיות בעייתיות, ולא יוצר די "חקיקה שיפוטית" המונעת מעוולות השיפוט המבוצעות בצה"ל מלהתרחש יום-יום.

מערכת השיפוט הצבאית נוהגת ע"פ חוק השיפוט הצבאי. חוק ארכאי משנת 1955, שאין לו מקום בחברה דמוקרטית ליברלית במאה ה-21. חוק השיפוט הצבאי הינו דרקוני למדי, שקצרה היריעה מלמנות את הפגמים הרבים שבו (ואולי על כך ברשימה הבאה), אך על קצה המזלג אדרש כאן להליך הדין המשמעתי.

הדין המשמעתי משמש לעיתים קרובות למדי ככלי ניגוח נקמני, שנעשה בו שימוש ע"י מפקדים בדרגות זוטרות ובכירות כאחד, כנגד פקודיהם, תוך מינוף הקלות הבלתי נסבלת שבה מותר השימוש בטופס התלונה הידוע לשימצה (טופס 630). אם נדמה את התלונה למשפט הפלילי, הרי שהתלונה היא, למעשה, כתב אישום. וכדי לברר את כתב האישום, מעמידים את הנילון למשפט.
ניתן רק לחשוב ולתמוה קשות, מדוע, במשפט הפלילי הבשלת תלונה לכדי כתב אישום הינה תהליך ארוך ומייגע, הכולל הפעלת שיקול דעת של זרועות החוק, כגון המשטרה והפרקליטות, בעוד שבמערכת הצבאית אין, למעשה, כל משוכה לפני העמדת הנילון למשפט צבאי.
השוואה מתבקשת נוספת היא למערכת האזרחית, בה עולה, כי נדרשת אגרה להגשת תביעה, ומי שאינו עומד באגרה זו (למעט מקרים של פטור מאגרה) אינו יכול להגיש את התביעה. המצב חמור עוד יותר אם לוקחים בחשבון, כי במשפט הצבאי ה"שופט הצבאי" (המרכאות במקום; אין זה שופט, אלא קצין הדיוט, שהכשרתו במקרה הטוב, אינה אלא קורס חש"ץ) הינו השופט, התובע והתליין. הנילון (או "הנאשם" מוטב לדייק ולומר) הינו סניגור בעצמו, pro se litigant (פירוש המונח הלטיני: ללא עזרת מתדיין), שלא מתוך בחירה, שאינו זכאי לייצוג ע"י עו"ד.

אין ספק, כי חוק השיפוט הצבאי הינו כלי שרת מושלם לקציניו ונגדיו של צבא הקבע, אך באותה העת הוא משמש כחרב המתנופפת מעל מי שמנסה לבוא חשבון עם עוולות הצבא

צריכה האמת להיאמר, בג"צ יוסף פילנט נ' אל"מ דני עפרוני ואח', שניתן לאחרונה, פתח צוהר חשוב להזרמת עקרונות החירות והצדק לתוך הליך השיפוט הצבאי המגוחך. בג"צ פילנט מחייב את השופט לנמק את פסק דינו, בדגש על יכולתו של הנילון לגבות עדויות ולהגן על גרסתו.
בעקבות זאת, אף הוציא הפצ"ר הנוכחי הנחיות לקציני השיפוט ביחידות השונות, המחייבות את קצין השיפוט לנמק את פסק דינו. לא ניתן להקל ראש בהתפתחות חיובית וחיונית זו. עם זאת, גם בג"צ פילנט אינו מביא מזור לבעייתיות השורשית הטבועה ביחס של מערכת המשפט האזרחית למערכת השיפוט הצבאית, ויפים לעניין זה דבריו של בית המשפט בבג"צ פילנט: "התערבות בהחלטותיו של הפרקליט הצבאי הראשי תיעשה במשורה, באשר זו יונקת בעיקרה מהיקף התערבות בג"צ בהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה. התערבות זו נדרשת רק במקום בו נפל בהליך פגם שהיה כרוך בו עיוות דין".
למרבה הצער, פרשנות זו מצמצמת למדי, ומשמעותה היא שלא נוטים בקלות להתערב בהחלטות שיפוטיות צבאיות. ובהקשר זה, כדאי לזכור שלבג"צ צמח נ' הפצ"ר ואחרים הייתה השפעה רבת משקל על סמכויות המעצר בצה"ל.

אכן, ולשם האיזון, אין אני אומר שיש לבטל באופן מוחלט את סמכויות המעצר הניתנות לקציני שיפוט. אלו נדרשות לעיתים במצב של מלחמה או במקרים יוצאי דופן. אך, כאמור, אלו צריכות להיות מופעלות במשורה ובזהירות מקסימלית, תוך שהן נתחמות למסגרת של מקרים קיצוניים, שבהם הן אכן נדרשות, כגון: שימוש באלימות ע"י חיילים, סיכון חיי אדם, עריקות, וכיו"ב (על פי חוק כיום, חלק מהעבירות דלעיל מחייבות חקירת מצ"ח והעמדה בפני בית דין צבאי). אין המקום להשתמש בכלי המעצר/המחבוש כנגד הפרות משמעת קלות, אשר מבזות את הנילון ופוגעות בו באופן חמור.

ואם לא די בכל אלו, הרי שהדין המשמעתי משמש את הצבא כפתרון קל עבור מפקדים שסרחו (למשל במקרים של הטרדות מיניות, אינוס וכד'), כאשר אלוף הפיקוד/בכיר הדרגה (מחקו את המיותר) נשפט ע"י חברו הבכיר בצבא, ועונשו החמור הינו בד"כ "נזיפה" או "נזיפה חמורה". דווקא במקרים כאלו מן הדין היה להעמיד את הנאשמים בפני בית דין צבאי ולא בפני קצין שיפוט. ויודגש: אף ההרכב הכוחני של שני קציני שיפוט שאינם משפטנים ומשופט מקצועי בבתי הדין הצבאיים, הינו בעייתי, בלשון המעטה.
אין ספק, כי חוק השיפוט הצבאי הינו כלי שרת מושלם לקציניו ונגדיו של צבא הקבע, אך באותה העת הוא משמש כחרב המתנופפת מעל מי שמנסה לבוא חשבון עם עוולות הצבא.

ראשית דבר, הקריאה כאן הינה עבור המחוקקים, שאינם יוצאי צה"ל על יחידותיו השונות (האם ישנם עדיין כאלו?): נדרש תיקון דחוף בחוק השיפוט הצבאי, שיבטל את סמכויות השיפוט של קצינים ביחידה. יש להוסיף סעיף פיצוי, שיופעל כנגד המתלונן (מגיש התלונה) וכנגד הקצין השופט, כל עת שבה המתלונן או קצין שיפוט עושים שימוש לרעה בהליכי משפט כנגד נילון, מתוך מניע של נקמה או רצון ל"עשיית שריר". פתרון נוסף הוא חקיקה שיפוטית רבה, בעקבות בג"צים שיוגשו ע"י עורכי דין שחוק יסוד כבוד האדם וחירותו נר לרגליהם. זאת מתוך תקווה שבית המשפט העליון, על כוחו והשפעתו העצומה, ירים את הכפפה וישמע לזעקתם של הנפגעים. חובה גם להוציא את נציב קבילות החיילים מידי צה"ל לגוף עצמאי-שיפוטי וחיצוני, בעל יכולת ביקורת ו"שיניים" לפעול כנגד הבעיות הטבועות במערכת הצה"לית. שינויים אלו עשויים לתקן במעט את הליקויים המבניים במצב הדברים כיום, בהדבק דברים של הדין המשמעתי.

החברה בישראל עברה שינויים רבים במרוצת שנות קיומה. מן הדין והצדק ששינויים אלו לא יפסחו על צה"ל. חברה דמוקרטית מתוקנת וערה אינה יכולה להרשות לעצמה להמשיך ולשתוק לנוכח חוק הטיפשות הצבאי, ויפה שעה אחת קודם.

תשע אחד עשר בעשר

דוקו אקטיביזם. תעודה פעילה, אם ננסה לתרגם בלי ליפול לעצמנו על הלשון. דומה שבשנה האחרונה הפכה התעודה הפעילה לזרם המרכזי של סרטי התעודה, האחת שאין בלתה. גם בסוגה הטלויזיונית טמנו ידם במצלמה ובמדמנה והסתערו להם לאויר העולם תוך שבחים ביקורתיים מיני בולדוגים ובולדוזרים. אבל אי אפשר לדבר על דוקו אקטיביזם, בלי להזכיר את מייקל מור. האב המייסד, מי שנחשב לממציא הז'אנר. האיש רחב המידות, החייכן, עטוי כובע הבייסבול, המשקפיים העבות והזקן המרושל, הצליח להזיז לבנה או שתיים בחומה בסרטו "רוג'ר ואני" ולאחר מכן ב"באולינג לקולומביין" שהקנה לו תודעה עולמית והפך לאימת התאגידים בארצות הברית: כאשר מנהלי חברת "פייזר" שמעו שסרטו הבא עומד לעסוק בתעשיית התרופות, מיהרו הוציאו מזכר לעובדיהם לא לדבר עם האיש שעונה לתיאור הנ"ל. מי שעיקרון הפעולה שלו הוא לעולם לא לכבות את המצלמה, הפך ללוחם העז של הצווארון הכחול, אביר מסעות צלב ניאו מרקסיסטים שלעולם אינו מרפה. בשבת האחרונה שודר בשעה עשר, הן בלווין והן בכבלים, סרטו האחרון: "פרנהייט 9/11 ".

הסרט נפתח בהקדמה תמוהה מעט שרק מקדימה לבאות. צילומים מתוך הדיון המשותף של שני בתי הקונגרס, לאחר פיאסקו הבחירות של 2001. נאומיהם של חברי קונגרס ממחוזות שבהם עוותה ספירת הקולות, שניסו וכשלו מלעצור את בחירתו של ג'ורג' וו. בוש לנשיא בגלל סעיף טכני: הדרישה לספירה חוזרת צריכה להיות חתומה לפחות בידי חבר סנאט אחד. כולם ? סרבו לחתום. האירוניה היא שנשיא הסנאט באותו המעמד היה לא אחר מאשר אל גור, עדיין כסגן הנשיא המכהן. הסצינה נראית תלושה למדי ולא קשורה לרצף העלילתי, משמשת רק כתזכורת לאפשרות שבוש "גנב" את הבחירות ממתחרהו הדמוקרטי. לאחר הסצינה הזו מתחיל הסרט.

על רקע פסקול דרמטי עד טורדנות, נפתח הסרט במראות הקשים עדיין לעיכול, גם ארבע שנים אחרי, של הפיגוע במגדל התאומים. מור מקריין בקול מדוד, שקט. אך שקולו לא יטעה אתכם. הסרט הופך ומתגלגל במהרה לכתב אישום מנומק, עקבי, כנגד הנשיא המכהן של ארצות הברית של אמריקה. ההגשה סגורה, הציניות של מור מרירה ודוקרת. מור מבקר את תפקודו של בוש כנשיא מאז בחירתו הראשונה: הבורות, הקשיים להעביר חוקים ולבצע מדיניות, היציאות התכופות לחופשה. מור מחשב ומוצא כי הנשיא בוש, קודם לאירועי ספטמבר (מעניין שלנו יש את אירועי ספטמבר שלנו, ולאמריקנים את שלהם), בילה כמעט 42 אחוז מזמנו בחופשות. בדו"ח שהוגש לו בחופשתו בקמפ דיויד ב-6 לאוגוסט, צויינה בפירוש האפשרות שבן לאדן ינסה לבצע פיגוע אוירי בתחומי ארה"ב ושפעילי אל קעאידה מתאמנים בבתי ספר לטיסה בארץ האפשרויות. הנשיא התעלם.

Courtesy of Fahrenheit911.comמור ממשיך ומצביע על העובדה שבני משפחת בן לאדן הסעודית, קרוביו של אוסאמה נשלחו החוצה מארצות הברית בתמיכה ישירה ובאישור הממשל. בעבודה דוקומנטריסטית דקדקנית, המגובה במסמכים ובעובדות מבסס מור את הקשר בין משפחת בוש ובין משפחות האצולה הסעודית. ביניהן, משפחת בן לאדן, אשר השקיעה ישירות ב"קבוצת קרלייל", קבוצת השקעות פרטית מהגדולות בעולם, שהיא גם הגוף האחד עשר בארה"ב בהיקף החוזים הבטחוניים שלו. חבר מועצת המנהלים של "קרלייל אסיה" הוא לא אחר מאשר גורג' בוש, האב (קבוצת קרלייל, כך נטען, מעסיקה שורה ארוכה של מנהיגי מדינות בתפקידים שונים ובעלי השפעה). מור רומז ברמז עבה כעדשות משקפיו כי משפחת בוש ידעה ולא מנעה את ההתקפה, ותוקף את החיבור הבלתי אתי בעליל הנ"ל בין בוש האב וג'יימס בייקר המספק שירותי נוטריון ונאמן לנכסי משפחת בן לאדן בארה"ב. האחרון, בואו נזכיר, שימש כמזכיר המדינה של בוש. מדובר כאן, אליבא דמור, בהעדפת האינטרס הסעודי על פני האמריקני. הבית הלבן צנזר חלקים מדו"ח הקונגרס על האירועים וסיכל הקמה של ועדת חקירה עצמאית, כמקובל באירועים חמורים קודמים כמו ההפצצה על נמל הפנינים ורצח קנדי. הצנזורה הנשיאותית התמקדה, משום מה, במעורבות הסעודית המכרעת בפיגועים עצמם. סצינה מעניינת, שבאופן מפתיע מספקת חיזוק לטענות של מור, היא הופעתם הפתאומית של אנשי השירות החשאי והתעניינותם במעשיו של מור, כאשר הוא מצלם במדרכה שמול השגרירות הסעודית. מסתבר, שהשגריר הסעודי הוא השגריר היחיד שזוכה להגנה צמודה של שישה מסוכני השירות החשאי. בהחלט מעלה שאלות.

כעת פונה מור ונטפל לעניין אחר. "חוק הפטריוט" והפגיעה בזכויות הפרט לאחר הפיגועים. מור טוען, בהגשה מוקצנת אך מגובה בעדויות כי עיקרי החוק תוכננו כבר ממזמן והפיגוע בתאומים שימש רק כעלה תאנה ליישומם. מדובר בפעולה של הממשל, אשר גם ניצל את "חוק הפטריוט" כדי לעקוב אחרי קבוצות שמאל ואפילו מועדוני דיון תמימים. מור חושף אחד כזה בסרט.

השף מייקל מור הגיש לנו מנה ראשונה על הקשר בין משפחת בוש ומשפחת בן לאדן, מנת ביניים בדמות "חוק הפטריוט" והשימושים הנלוזים שנעשו בו ומביא אותנו אל המנה העיקרית בסרטו ? הפלישה לעיראק. במהלך קולנועי עקבי, עיקש וסגור מוליך אותנו מור במורד ציר השערתי, קנונייתי משהו, אל המסקנה הבאה: המלחמה בעיראק היא יוזמה של הממשל שנועדה אך ורק לייצר רווחים עבור התעשיות הבטחוניות בהן מעורבים בוש וצ'ייני. דרך הדרישה הישירה מראשי זרועות הביון לייצר הוכחות למעורבות עיראקית שלא הייתה, הנשק להשמדה המונית שלא היה קיים, גיוס התקשורת וזריעת הפניקה המכוונת בציבור האמריקני, השימוש הציני בכלכלה המרוסקת ובבני המעמד הנמוך המשוועים לעבודה ומגוייסים ישר לחזית, "קבוצת קרלייל" שהיא במקרה, יצרנית נג"משים ובבעלות משפחת בן לאדן ולבסוף, חברת "הליברטון". חברת "הליברטון" מספקת שירותים לחיילים המוצבים בחזית. אנשיה מרוויחים פי עשרות מונים מחיילים המבצעים את אותו תפקיד בדיוק ומסכנים את חייהם באותה מידה. יושב הראש ומנכ"לה האחרון של "הליברטון" הוא אחד, ריצ'רד צ'ייני. סגן הנשיא. את הדיבידנדים השמנים שלו השנה משלם הציבור האמריקאי.

מור פוסק, וניתן להאמין לו, כי הפרולטריון האמריקני נגרר למלחמה לא לו ע"י הקפיטליסטים היושבים בראשות הממשל, האדונים בוש וצ'ייני, רק כדי לייצר רווחי עתק נוספים לכיסם הפרטי. הפרולטריון נפגע פעמיים: הוא משלם פעם אחת בדם ופעם נוספת בכסף. בסרט משובצים הקטעים המתבקשים על השכול ועל הפחדים שאיתם צריכה להתמודד אומה השולחת את בניה לקרב שממנו אולי לא יחזרו. אנו, כישראלים, מסתכלים על כך באדישות. התרגלנו לתשלום הקבוע והנורא של ליטרת הבשר. גם כאן, כמו בויטנאם, מתחיל הציבור האמריקני לתהות: "למה, בעצם, יצאנו למלחמה הזו?". מור מספק לו תשובה לא נעימה וחדה. הוא איננו מתאפק לקראת סיומו של הסרט, ומקנח באחד מתעלולי יחסי הציבור שהפכו לסימנו המסחרי. הפעם, מלווה באיש גיוס של חיל הרגלים, הוא מנסה לשכנע חברי קונגרס לשלוח את בניהם ובנותיהם לחזית, שכן רק בנו של אחד מתוך 435 צירי קונגרס משרת בעיראק… התעלול מיותר ופוגם באיכות המסר.

כוחו של "פרנהייט 9/11 " הוא גם מפלתו. הסרט הופק במהלך שנת הבחירות האחרונות, ומייקל מור לא הסתיר את חד הצדדיות שבו ואת מטרתו להפיל את שלטון בוש. הציבור האמריקני לא רק קיבל את טענותיו באדישות, אלא אף סטר בפרצופו של מור באמצעות תמיכה סוחפת בנשיא המכהן, שרכב על גל הטרור והפחד שזרע במו ידיו ישירות לכהונה שנייה בבית הלבן. מרוב להיטותו להוכיח את אשמתו של בוש, יצר מור סרט לא מאוזן, חד צדדי, קטנוני ונגוע תחושת קשר ורדיפה. הפעילות גברה על התעודה. על אף שיציר הכלאיים המעניין של מור עולה ופורח, "פרנהייט 9/11 " דווקא מדגים את הבעייתיות והמלכוד בו: טבעה של תעודה הוא לצפות בנעשה ולרשום אותו. לא לנסות לשנות את הקיים או להתערב בו אלא רק להתבונן. כיצד תוכל לתעד נאמנה מציאות שאותה אתה מנסה לשנות? אי אפשר ליישם צד אחד בלי לחטוא לאחר. או כמו שסיכם זאת בפשטנות הנשיא בעצמו בסרט בקריאה לעבר מור: "לך תמצא עבודה אמיתית"…
אלא שלמור יש עבודה אמיתית. לפחות כל עוד העולם מקשיב. מור גם ניצל את המשקל שנכרך בשמו על מנת להקים את פסטיבל טרברס, שהוא פסטיבל נגישות לסרטי איכות וסרטים המתעדים את החיים בארצות הברית. אם לשפוט לפי "פרנהייט 9/11 " ? אולי מייקל מור צריך לתפוס כיסא באחד האולמות, לשבת בניחותא ולהיזכר איך עושים תעודה יעילה.

Fahrenheit 9/11
yes דוקו, 2/7/05, 22:00
hot פריים, 2/7/05, 22:00
DVD השכרה