ברית הבריונים

בגלגולה המודרני של התנועה הרוויזיוניסטית דומה כי קמה ממשיכת דרך לפלג הקיצוני משנות ה-30 של המאה הקודמת: במפלגת "הליכוד" קמה "ברית בריונים" חדשה. חבריה אולי עשויים להתהדר בהשוואה, אלא שנוצות אלו אינן להם. הקשר הנמתח ביניהן מכיל בעיקר תפיסה דומה ונוקשה כלפי האוכלוסיה הערבית בארץ, אך המהות שונה בהרבה. ברית הבריונים ההיסטורית התמקדה בפעולות מחאה תקיפות אך בלתי אלימות כגון ארגון ההפגנה כנגד סגן שר המושבות הבריטי, ד"ר שילס והסרת דגלי המפלגה הנאצית מעל בניין הקונסוליה הגרמנית, עד שהואשמו שלא בכפם ברצח ארלוזרוב. ברית הבריונים החדשה נאמנה לשמה הרבה יותר: היא אכן ברית של בריונים. פוליטיים. הבריונים ההיסטוריים נקטו בגישה כוחנית כלפי הערבים וכלפי המנדט הבריטי ואילו הבריונים החדשים נוקטים בגישה כוחנית כלפי כל הסובב אותם. אנשים כישראל כ"ץ, הזכור מאירועי ביתן 28, דרדקים רעשניים ותאבי כותרות כגילה גמליאל וגלעד ארדן, יחיאל "הערבים הם תולעים" חזן, אהוד יתום שהוכיח כי הוא מסוגל לרוצץ ראשי אויביו באבנים ואיתם גם גדעון סער הבאים בכוחנות, בחוצפה, בעזות מצח ופנים לז'בוטינסקי שלהם באומרם ? "גם אם תודח, אנו תובעים ממך להישאר", כמו רוצים לכבול אותו בשלשלאות אל הדרך. זאת בניגוד גמור לנשמת אפה של הדמוקרטיה, בה איש חופשי לעשות כדרכו, ודאי לפרוש לדרך פוליטית חדשה משעה שאנשי סיעתו עצמם הצביעו לו על הדלת.

הבדל מהותי נוסף הוא האידיאולוגיה ככוח מניע. עיניו הרושפות ונאומיו חוצבי הלהבות של ד"ר עוזי לנדאו הם אולי הד למחוייבות הרעיונית האמיצה של אב"א אחימאיר ומשה סגל אך מה על השאר? השאר, הרעיוניות היא אך עלה תאנה לכוונותיהם האמיתיות: תאוות הכוח, הרעב לשלטון ומנעמיו, לג'ובים ולחמס המתמשך של קופת הציבור. ברית הבריונים הפוליטית שמורכבת גם מאנשי "מנהיגות יהודית" שנושאים עיניהם בהערצה אל הברית הקודמת, צמאה לכל אלה גם על חשבון הרס המדינה וטובת הציבור. מלבד שוליים נדהמים פני הברית הם פני "הליכוד" דהיום ? קודם מה שטוב לנו ולחברי המרכז, אחר כך מה שטוב למפלגה ובמקום שלישי רחוק מאחור טובת עם ישראל והמדינה. דוגמאות לא חסרות: המינויים במשרד החקלאות, ההצבעות הכפולות על תקציב המדינה, חוק הג'ובים שארדן וסער הם הוריו מולידיו והדוגמא הנפלאה מכל ? ההצעה לגיוס רוב בכנסת על חודו של קול, על מנת להשהות קיום הבחירות ולמנוע מהעם את האפשרות להשמיע את קולו אחרי אחד המהלכים המשמעותיים, הכואבים והשנויים ביותר במחלוקת בהיסטוריה של מדינת ישראל, מעשה שהוא בבחינת "הרצחת (פוליטית) וגם ירשת".

עצובה היא דרכה של ברית הבריונים המודרנית במוטטה עליה ובקורעה לגזרים את ביתה האידיאולוגי ואפשר שמן הצדק שכך תיקרא מפלגת הימין החדשה בראשות בנימין נתניהו. נקנח בהבדל אחרון שהוא אולי נחמא פורתא: אם "ברית הבריונים" ההיסטורית יכלה להתגאות בשירתו המפוארת של אורי צבי גרינברג, הרי שזו הנוכחית תיאלץ להסתפק בהדר הליריקה מאת אריאל זילבר.

תסמונת ברוקהיימר

בעיבוד המפתיע מאוד לטובה של סטיבן ספילברג ל"מלחמת העולמות", מצליח הבמאי הגדול, שבדרך כלל חתום על סרטים לכל המשפחה, להעביר במלוא עוצמתה האיומה את התחושה של פלישה אמיתית מהחלל, כפי שזאת הייתה מצטיירת מבעד לעיניו של אדם מן הישוב. הפלישה בסרט פתאומית, מלאת עוצמה וחסרת רחמים ? ספילברג, ממש כמו ה.ג. וולס ביצירה המקורית, לא טורח כלל להציג את נקודת המבט של החייזרים ? כך שמנקודת מבטו של הצופה בסרט, כמו מזו של הדמויות, הפלישה היא שרירותית ממש כמו אסון טבע, והפולשים, לפחות בחלקו הראשון של הסרט, הינם מכונות חסרות פנים.

הפלישה בסרט מוצגת תמיד מ"למטה" ? שכחו מפיצוצים כירורגיים של בניינים בסגנון "היום השלישי". ההרג ב"מלחמת העולמות", בין אם בשריפה מ"קרני המוות" של הפולשים ובין אם כתוצאה של היסטריה המונית ומאבקי הישרדות – מציאותי עד אימה. התנהגותם של בני האדם בסרט היא בהתאם: הדמויות בסרט מבוהלות, מתרוצצות כעכברים לכודים במבוך, ובעיקר עושות כל מה שניתן למען שרידתם האישית ושרידת בני משפחתם. גם אלו מהן שמוכנות להגיש סיוע לזולת עושות זאת כל עוד פעולותיהן לא מתנגשות עם יצר ההשרדות הבסיסי שלהן. הדמות הראשית בסרט, אותה מגלם טום קרוז, לא מהססת לבצע כמה החלטות אשר עשויות היו להתפרש כ"לא מוסריות", אפילו כאלו שגורמות ישירות למותם של אחרים, על מנת להציל אותו ואת בתו ? ממש כפי שאנשים אחרים בסרט לא מהססים לסכן אותו ואת בתו במטרה להגדיל את סיכויי שרידתם. גיבורים לא תמצאו בסרט הזה. גם החיילים שנלחמים מלחמה חסרת תקווה בפלישה הם יותר רובוטים צייתנים מאשר לוחמים אמיצים, וגם ה"גיבור", לפחות בחלקו הראשון של הסרט, הוא עוד דמות מתרוצצת שהמצלמה מכוונת במקרה אליו במקום לכל אחד אחר מהאנשים האחרים ברחוב.

ובכל זאת, הסרט אינו חף מטעויות – סמכו על ספילברג כשזה מגיע לסופים גרועים (וזה גם הזמן לאלו מביניכם שטרם צפו בסרט לדלג פיסקה). זה מתחיל בסצינה הארוכה והמיותרת שמציגה את החייזרים בגופם ופוגעת בלא מעט מההילה המיסתורית סביבם (כמעט ציפיתי שיתחילו כל רגע לגעגע כמו החייזרים המשעשעים ב"פלישה ממאדים" של טים ברטון), ממשיך בגילוי גבורה פתאומי של גיבורנו (שלמרבה המזל נועד אף הוא להציל אותו ואת בתו ולא חס וחלילה להציל את האנושות) ומסתיים ביריקה של ספילברג בפרצופו של קו העלילה שלו עצמו לטובת הדרמה המשפחתית סוחטת הדמעות. ועדיין, מצליח חלקו הראשון של "מלחמת העולמות" ליצור רושם טוב מספיק על מנת להפוך אותו לסרט טוב עם סוף גרוע (בניגוד, למשל, ל"אינטליגנציה מלאכותית" שייזכר תמיד כסוף גרוע, עם קצת סרט לפניו).

והנה השבוע, בעודי צופה בחדשות על הסופה בניו אורלינס שודר לפתע קטע קצר מראיון עם מושלת לואיזיאנה, קטלין בלנקו, שנשאלה אודות המהומה והבזיזות בעיר הנטושה. תגובתה הייתה כל כך מנותקת מהמציאות, כל כך סוריאליסטית, שמצאתי את עצמי תר אחר הציטוט ברשת במשך כרבע שעה, רק על מנת להיות בטוח שאכן שמיעתי לא הטעתה אותי. בתרגום חופשי אמרה הגברת בלנקו כך: "מה שמכעיס אותי יותר מכל, הוא שאסונות נוטים להוציא את הטוב שבבני האדם, וזה גם מה שציפינו לראות, אך האסון הוציא את הגרוע ביותר".

ואם אתם מוצאים את עצמכם מהנהנים עם הראש בהסכמה, הרי שכנראה גם אתם, ממש כמו הגברת בלנקו, סובלים מתסמונת ברוקהיימר, תוצר שטיפת מוח הוליוודית ארוכת שנים. זאת עיוותה את תודעתה של המושלת המסכנה עד כדי כך שהיא מאמינה כי בכל אדם מסתתר גיבור קטן המחכה להתגלות, בהינתן אסון גדול מספיק. לעזאזל, תן אפילו לחבורה של כורים (או לטייס חיל אוויר ומדען-טכנאי כבלים יהודי, בגרסת רולנד אמריך של התסמונת) את המפתחות לגורל כדור הארץ ותראה איך הם אצים רצים להציל את האנושות.

אלא שבני אדם, גם באסונות גדולים, מתנהגים ממש כבני אדם ? בהבדל הקטן שעצם קיומם כעת מונח על הכף. אלו יברחו, יתחבאו וכן, גם יגנבו או אפילו ירצחו על מנת לשפר את סיכוייהם לשרוד. כל זאת תקף על אחת כמה וכמה בתנאים שיצרה הסופה "קתרינה", כאשר האסון משאיר עשרות אלפי אנשים חסרי כל, כאשר התגובה העלובה של הרשויות לאסון המתקרב ערערה עוד יותר את האמון המועט שיש לתושבי השכונות העניות של העיר ברשויות, כאשר שלטון החוק מתערער ומתפורר, כאשר ברור כי "מה שלא אבזוז אני, יבזוז אחר", כאשר הקיום הפיזי, ובוודאי הכלכלי, ביום המחר מוטל בספק. בתנאים הללו ברור כי לא מעטים מבין אזרחיה שומרי החוק של ניו-אורלינס, ובוודאי מבין אלו מביניהם שגם לפני האסון חיו מצדו השני של החוק, מוצאים את עצמם גונבים מכל הבא ליד על מנת לשפר, אפילו במעט, את סיכויי ההשרדות שלהם.

אמנם באיזור האסון ישנם גם גיבורים – המחלצים, המתנדבים ואלו שזאת עבודתם, עושים כתמיד מלאכת קודש – אלא שזאת לא אותה הירואיות הוליוודית דביקה ופוטוגנית אלא פשוט עבודת הצלה שגרתית, שמבצעים אנשים שאינם נפגעי האסון ולכן יש להם את הזכות להעניק סיוע לאחרים במקום להלחם על חייהם. הרהור נוסף: אולי הבעיה איננה עם התאוריות החברתיות מבית מדרשם של ברוקהיימר ואמריך, אלא פשוט עם התנאים החברתיים באזור האסון? שכן כדי להציל את המצב, אליבא דברוקהיימר, יש צורך בצוות רב-גזעי, ואילו מרבית הניצולים בניו-אורלינס, כידוע, משתייכים לגזע אחד בלבד.

במידה והגברת בלנקו ושאר צופי ערוץ החדשות של FOX מצפים להתגלות פתאומית של גבורה אנושית מתוך האסון, לחזרה בתשובה של כל החוטאים ולאיחוד כל בני האדם אל מול פני הסערה, הרי שאין מנוס מלשלוח אותה לצפות ב"מלחמת העולמות" (עדיף תוך ניכוי השליש האחרון), ולהזכיר לה שמן הראוי שלא תשפוט אנשים שהיא רחוקה מאוד מלהיות בנעליהם, בייחוד כשהן מלאות מים.

שלוותא

!Violence is going to ensue
.Capt. Malcolm Reynolds – –

כמה סדרות טלויזיה שגררו בעקבותיהן סרט קולנוע אתם מכירים? הנה רשימה קצרה וחלקית ביותר שחשבתי עליה: מיסטר בין, סאות' פארק, משפחת אדמס, משפחת קדמוני, משימה בלתי אפשרית, צבי הנינג'ה , המלאכיות של צ'רלי, סטארסקי והאצ', תיקים באפלה, רצח מאדום לשחור, מסע בין כוכבים, המלאך. מה משותף לסדרות אלו? כולן היו בשעתן סדרות מצליחות, ומפיקי הוליווד, אנשי עסקים טהורים שאומנות לשמה מעניינת אותם כקליפת השום (או כשלג דאשתקד ? בחרו את הקלישאה המתאימה לכם) אך כסף גדול כן מעניין אותם (אפילו מאוד), קיוו כי סרט הקולנוע ימשיך את קו ההצלחה של הסדרה והסיכון הכספי הוא נמוך. ועכשיו, חשבו על סרטי קולנוע המבוססים על סדרות שלא הצליחו. אני לא הצלחתי לחשוב על אף אחת. אז מה גורם ליוצר של סדרה שאפילו לא הצליחה לשרוד עונה שלמה אחת לייצר סרט קולנוע? ננסה להבין מייד.

ג'וס ויידון, יוצר הסדרות באפי: ציידת הערפדים וְ אנג'ל,כותב תסריטים מוכשר ומוערך שכתב בין היתר את התסריטים ל-צעצוע של סיפור ו-הנוסע השמיני: התחייה, פנה ליצירת סדרת טלויזיה חדשה: Firefly.
ויידון הגדיר את הסדרה כ"מערבון בחלל" ? סוסים, אקדחי תופי ישנים, עדרי בקר שועטים, רכבות מעלות עשן החוצות מדבריות ומגפי רכיבה דהויים עם דוקרן מתגלגל בעקביהם, ניצבים זה בצד זה עם חלליות, לייזרים ומסעות בין גלקסיות. איך נוצר העתיד רווי הניגודים הזה? כ-500 שנים בעתיד, מלחמה מתמשכת ועקובה מדם בין השלטון המרכזי, ה Alliance, לבין כוחות מורדים, ה Independents, מסתיימת בניצחון הממסד. המורדים המובסים נודדים אל הכוכבים החיצוניים, ויוצרים בשולי הגלקסיה עולם הדומה למערב הפרוע: כפרים עניים, עיירות כורים, שודדים חסרי רחמים, נוודים, וכל זאת באי סדר מוחלט וחסר חוק. בתוך המציאות המורכבת הזו מנסה גיבור הסדרה, קפטן מלקולם "מאל" ריינולדס, מפקד החללית "שלווה", חללית מטען ישנה מדגם Firefly, ביחד עם חברי צוותו לשרוד, והם לא מושכים ידם ממשימות מלוכלכות ולא חוקיות. מיד בתחילת הסדרה מצטרפים אל צוות הספינה אח ואחות הבורחים מן החוק וכומר, שהבקיאות שלו בכלי נשק וטקטיקות לחימה מעידה כי רב הנסתר אצלו על הנגלה. יחד, אנשי הצוות והנוסעים משייטים בחלל ומנסים, בתוך הכאוס המוסרי, לעשות את הדבר הנכון.

Courtesy of Omelete
יצירתו של ויידון מאופיינת בעלילה משובחת, יחסים מורכבים בין דמויות, דיאלוגים מהנים ושנונים, הומור ציני ודק וקורטוב מיניות ? בדיוק במינון הראוי, שהם המרכיבים הנדרשים להפוך כל יצירה שהיא, בין אם היא סדרת מדע בדיוני, קומדיית מצבים אמריקאית טיפוסית (לא ציינתי שויידון כתב פרקים של רוזאן) או סרט קולנוע באורך מלא לאגדה. Firefly בנוייה בדיוק ממרכיבים אלו, וטיב החומרים משובח באופן מיוחד.

ויידון כבר מזמן זכה למעמד של אליל תרבות. לבנאדם יש מועדוני מעריצים מבת ים ועד אוקלהומה כשהוא עוקף במהירות מסחררת מועדוני מעריצים אחרים ומאכיל אותם אבק. כשהוא מכריז על סדרה חדשה ? הצלחתהּ כמעט מובטחת. אבל רשת פוקס האמריקנית, מסיבה לא ברורה, החליטה לקבור את Firefly בדמי ימיהּ. ה"וייה דולורוזה" שעברה הסדרה התחילה בחוסר שביעות רצון של פוקס מפרק הפתיחה, הפיילוט, בטענה שאין בו מספיק אקשן. אנשי פוקס דרשו מויידון לכתוב פרק פתיחה חדש בלוח זמנים קצר ביותר, ולמרות שמדובר כאן באשף תסריטים, אין לצפות כי פרק שנכתב ביומיים יהיה שווה ערך לפרק המקורי שנכתב בזמן ארוך יותר והרבה פחות לחץ. התחנה הבאה בדרך הייסורים היתה שעת שידור בעייתית ? ערב שבת, בדיוק הזמן בו קהל היעד של התוכנית יוצא לבלות. תוסיפו על זה הפסקה של חמישה חודשים(!!) בשידור הפרקים, ותקבלו סדרה עמוק עמוק באדמה.

ברם, למרות שפוקס ייחלו לכך בכל ליבם, זה לא היה סופה של הגחלילית. עם צאת ה DVD של העונה הראשונה, שכלל גם 3 פרקים שכלל לא שודרו זכתה הסדרה לעדנה מחודשת. למעלה מ 200,000 עותקים של העונה המלאה נמכרו בארבעת החודשים הראשונים של ההפצה, ובחודש יוני האחרון, כשנה וחצי לאחר ההוצאה, עלו מכירות ה DVD למשבצת המקום השני ברשימת המכירות הגבוהות ביותר ב Amazon. צפייה חוזרת בפרקים גילתה את הגאונות הטמונה בהם והדרישה לדעת מה עלה בגורלם של חברי ה Serenity הלכה והעצימה. עולם הטלויזיה רחש בכמרקחה. אתרי האינטרנט התמלאו בדרישות להמשך הסדרה כאשר הכעס והקצף מופנים אל פוקס. מעודד מההצלחה המפתיעה פנה ויידון אל המסך הגדול והחליט כי הוא יביים שם את המשך עלילותיהם של קפטן ריינולדס וחבריו.

ההצלחה של ההקרנות המוקדמות של סרט הקולנוע שייצר ויידון, שנקרא בפשטות Serenity, היתה חסרת תקדים. הכרטיסים ל 35 ההקרנות הראשונות נמכרו בתוך שעות, חלקם אפילו בתוך דקות בודדות. רבים מן הכרטיסים מצאו את דרכם ל eBay ונמכרו במחירים שערוריתיים, כשהספסרים גוזרים קופון שמן. הסרט נחל הצלחה רבה גם בקרב מבקרי הקולנוע בני המזל שזכו להגיע להקרנות המוקדמות. נדמה, לפחות בשלב זה, כי האמת והצדק נצחו, והתחושה הטובה כי העקשנות, הדבקות באיכות ללא פשרות והנאמנות לקהל מחממת הלב השתלמו, כמו בסרט הוליוודי טיפוסי.

בסוף החודש (ספטמבר), מתחילות ההקרנות המסחריות של Serenity בארה"ב. אם נשפוט על פי הרעש התקשורתי סביבו ועל פי הצלחת ההקרנות המוקדמות, הרי שהסרט צפוי להיות להיט. ועכשיו צפות ועולות השאלות החשובות באמת: האם אכן התחזיות יתממשו והסרט ישבור קופות? האם פוקס יאכלו את הכובע? האם רשת טלויזיה אחרת תרכב על גלי ההצלחה ותזמין את ווידון להחיות את הגחלילית על המסך הקטן?
בנתיים העובדות בשטח מדברות בעד עצמן: אולפני יוניברסל כבר הזמינו שני סרטי Serenity נוספים, וְוויידון כבר הוחתם כבמאי על גירסת המסך הגדול לסדרה "אשת חייל" (Wonder Woman), מה שמאוד מפתה להשיב על השאלה השנייה שהועלתה: "כן, הם יאכלו. ולאט, כדי שירגישו טוב טוב את הגושים יורדים להם בגרון".

לרכוב על המטאור

הבהרה: סדרת המאמרים שלפניך עוסקת בנושא זכויות יוצרים בעידן הדיגיטלי. המאמרים הינם בגדר הבעת דיעה בלבד על נושא זה. אתר "נביאים אחרונים", חברי המערכת ועורכיו אינם מעודדים פגיעה בזכויות יוצרים. אנו מזכירים לקוראינו כי הפרת זכויות יוצרים הינה עבירה פלילית אשר העוברים אותה מסתכנים בעונשים הקבועים בחוק.

בעיתוי מקרי אך מעניין, הכריז הבוקר הממונה על ההגבלים העסקיים על הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות (IFPI), כעל מונופול במתן רשיונות גורפים לזכויות השמעה פומבית ושידור רשומות קול מוזיקליות. מעמד "מחמיא" דומה ניתן גם לאגודת הקומפיזיטורים והמחברים, אקו"ם, במרץ אשתקד.
בקביעה טרייה זו מהבוקר למעשה ניתנה גושפנקא רשמית לעובדה הידועה לרבים: חברות המדיה וגופי החסות המארגנים את שיתוף הפעולה ביניהן ולא משנה אם קוראים להם BSA, IFPI, RIAA או כל מרק אותיות אחר שתבחרו, הם מפלצות ענק. דינוזאורים. דינוזאורים מעידן הכלכלה הישנה המפלבלים בעיניהם מול המטאור הטכנולוגי הנופל עליהם במהירות ובשריקה צורמת ומחרידה של צלילי מודם משמי עידן הכלכלה החדשה והחופשית. הם מתבוננים בו בבעתה ורק מחשבה חרדה אחת בראשם ובליבם: הנה מגיע החורבן. אנחנו חייבים לעצור אותו.

על אף שאולפני ההסרטה גם הם נפגעים קשות מהטכנולוגיה הדיגיטלית, לא מהססים לתבוע על ימין ועל שמאל ולהעביר חוקים בקונגרס להגנתם (ראו את "חוק בידור וזכויות יוצרים למשפחה" שזכה גם לכינוי "חוק דיסני"), מי שמצויה כיום עמוק בבוץ הטובעני של הורדות בלתי חוקיות היא בעיקר, תעשיית המוזיקה וליתר דיוק, חברות התקליטים. בין השנים 2000 ל-2003, ירדו מכירות התקליטורים בשבעה אחוזים לערך, כל שנה (בשנת 2004, עלו דווקא המכירות בארבעה אחוזים לעומת השנה הקודמת).

Courtesy of University of Northern Iowaפעם, כשהיו רק תקליטים ותקליטורים והאפשרות לצרוך מוזיקה, מלבד רדיו, הייתה קיימת במדיום זה בלבד, תפקידן של חברות המוזיקה היה ברור. הן מאתרות אומנים חדשים ומבטיחים ושולפות אותם מתוך מועדונים אפלוליים ואפופי עשן אל אורות הניאון במגדלי הזכוכית הבוהקים של תעשיית המוזיקה ומחתימות את האומן, האיש היוצר, על חוזה הקלטות. האומן נכנס לאולפן מלווה במפיק מוזיקלי ונגנים מטעמן (לבכירים יש אפשרות לבחור את הנגנים איתם הם עובדים). האומן מצידו כותב, יוצר, מבצע ומקליט את האלבום. המפיק, היה דואג לבישול (הרמיקס, בלעז) ולהכנת עותק ה"מאסטר". עותק המאסטר, אגב, הוא לחלוטין רכושה של חברת התקליטים. הוא כלל אינו שייך ליוצר. פירושו הוא שהביצוע הספציפי הזה של היצירה ? כולו, רכוש חברת התקליטים. המאסטר היה נוסע למפעל התקליטורים, ומשם משוכפל בעשרות אלפי עותקים שיוצאים אל השוק. במקביל, היו תהליכים של יצירת הספרון והעטיפה והליך מאסיבי מאוד של שיווק, קידום מכירות והפצה. על פי RIAA, השיווק וקידום המכירות הוא החלק היקר ביותר בהפקת אלבום. אנחנו הצרכנים, חלקנו הסתכם ברכישת התקליטורים. המודעים שבינינו היו קוראים ביקורת אחת או שתיים לפני לכתם לחנות ואולי, היינו מקליטים את התקליטור לקלטת ריקה, כדי שנוכל לשמוע את המוזיקה החביבה עלינו ברכב. האומנים מצידם היו זוכים לתמלוגים על היצירה. או שלא. הכל תלוי בפרטי החוזה עליו חתמו ועד כמה ניצלו האנשים עם הסיגר את תמימותם של היוצרים הצעירים והאידיאליסטים. זה הכל אודות הכסף. כמה ממנו יגיע לאומן, האיש שיצר וכתב את המוזיקה? האיש שביצע את המאמץ היצירתי? תלוי בטוב ליבה של חברת התקליטים ובמידת הייצוג של האומן או במילים פשוטות ? האם לאומן יש סוכן או עורך דין. כך למשל, ?החברים של נטאשה", מאלבומם הראשון הנושא אותו שם, לא זכו ולא יזכו לראות מיצירתם ולו שקל בודד אחד. למה? כי בתמימותם הם העבירו את הזכויות הטבעיות והחוקיות המוקנות להם כיוצרים על היצירה לחברת התקליטים. והנה לכם סדר נאור: האנשים עם הגיטרה מנגנים והאנשים עם הסיגר גובים את הכסף. חברות התקליטים מהוות את המתווך. האיש האמצעי בין היוצר לצרכני יצירתו וגם גובים את התשלום בעבור הזכות ליהנות מן היצירה. כך נהג העולם עד פרוץ המהפכה הדיגיטלית השנייה.

המהפכה הדיגיטלית הראשונה התחוללה ב-1982, עם המצאת התקליטור. המהפכה הדיגיטלית השנייה, לא הייתה בהמצאת קובץ ה-MP3 במעבדות פראונהאופר ב-1987 אלא אירעה ב-1999. שון פאנינג, בן 18 בזמנו, לאחר שחבר התלונן בפניו על כך שמאוד קשה למצוא מוזיקה באינטרנט, כתב תוכנה קטנה שאפשרה שיתוף קבצים והעברתם, בעיקר קובצי מוזיקה, בין מחשבים. התוצאה הסופית הייתה נאפסטר, ששינתה לעד את הדרך אנו צורכים מוזיקה. נאפסטר, אגב, היה כינויו של שון בתיכון בגלל רעמת תלתליו המדובללת ובתרגום חופשי לסלנג עברי ? "כבש". השילוב בין קבצים, בתצורה דיגיטלית, איכותית ודחוסה של מוזיקה מתקליטורים ובין היכולת להעבירם בחופשיות בין צרכני מוזיקה בכל העולם היה מה ששלח את המטאור לדרכו משמידת הדינוזאורים. כיום, 70% מתעבורת הרשת באינטרנט מקורה בתוכנות לשיתוף קבצים. לא נגלול בפניכם את כל המאבק המשפטי שניהלו ומנהלים המתווכים כנגד תוכנות השיתוף, כותביהן והמשתמשים בהן, אבל ברור שידם על התחתונה (על אף פסיקות תומכות כמו זו שנפסקה אמש באוסטרליה). הירידה הקבועה במכירות תקליטורים מבשרת על גסיסתו של התקליטור ומכאן, גם על גסיסתן של חברות התקליטים בצורתן הנוכחית. לדיעה זו שותף צבי גל, ישראלי לשעבר, כיום סגן נשיא לענייני טכנולוגיית מידע בוורנר מיוזיק. עידן חדש, דיגיטלי וחסר גורמים מתווכים הולך וקורם עור גידים. המאבקים המשפטיים הם שירת הברבור שהפך לברווזון מכוער של חברות התקליטים הגדולות. וכשאומרים גדולות מתכוונים לזה. כיום, 4 חברות גדולות בלבד שולטות בקרוב ל-90% משוק המוזיקה האמריקני. ארבע. הריכוזיות הזו מזכירה לכם משהו? ישנם אומנים מוערכים כמו ד"ר דרה, שריל קרואו (בקרוב שריל ארמסטרונג?), מדונה ומטאליקה שהעדיפו ליישר קו עם המתווכים והגישו תביעות הפרת זכויות יוצרים כנגד צרכני המוזיקה שלהם עצמם. מעניין לראות שכולם מעורבים גם בצד ההפקתי של המוזיקה שלהם או מחזיקים בחברות הפקה. מולם, יש אומנים אחרים שמאמינים בכל כוחם בחזון חדש של צרכנות מוזיקה: ישירות מהאומן לצרכן, ללא חברות התקליטים כגורם מתווך.

Public Enemy, מלהקות הראפ החשובות בעולם, עברה לשווק את כל המוזיקה שלה ישירות דרך האינטרנט. מנהיג הלהקה, צ'אק די, שהוא בעל מודעות פוליטית גבוהה ובעל עמדות קיצוניות ביחס לזכויות שחורי העור בארה"ב (שבאות לידי ביטוי גם בתמלילים הקיצוניים שלו), מאמין בכל כוחו בתצורה הזו. זאת לאחר שהלהקה נתבעה לשלם תמלוגים עבור שימוש שעשו בדגימות מיצירות אחרות באלבומים הראשונים שלהם, עוד בסוף שנות השמונים. לדידו, הצורך לשלם תמלוגים על שימוש בדגימות הוא פגיעה בחופש האומנותי. כשנשאל על ידי האתר Stay Free, המקדם תרבות ותקשורת המונים חופשית, מה דעתו על כך שאנשים אחרים דוגמים את השירים שלו לצורך יצירות חדשות הוא השיב: ?אני חושב שזה נהדר".

המשך…