אלבומים בשר ודם

הבהרה: סדרת המאמרים שלפניך עוסקת בנושא זכויות יוצרים בעידן הדיגיטלי. המאמרים הינם בגדר הבעת דיעה בלבד על נושא זה. אתר "נביאים אחרונים", חברי המערכת ועורכיו אינם מעודדים פגיעה בזכויות יוצרים. אנו מזכירים לקוראינו כי הפרת זכויות יוצרים הינה עבירה פלילית אשר העוברים אותה מסתכנים בעונשים הקבועים בחוק.

בעולם שבו, אצל רוב האנשים, האופציה הבלתי חוקית הפכה לברירת המחדל בכל הנוגע לצריכת מוזיקה, אני מוצא את עצמי רוכש אלבומים של ממש ? כאלו שבאים בעטיפת ניילון על גבי מדיה מיושנת ותופסים מקום יקר על המדף ? במקביל להורדות למיניהן. ולא, אין פה סתירה, מדובר פשוט בשני מוצרים שונים בתכלית.

החיים הדו-ביתיים של סטודנט בישראל יוצרים מצב שבו אני ואוסף האלבומים שלי מבלים את רוב זמננו בערים נפרדות. בסירובי לחשוף אותו לתנאי המחיה והתברואה של הסטודנט הממוצע ולמעברי הדירה התכופים גזרתי על עצמי פרידות ממושכות ממנו ? גם אם לא מהמוזיקה האגורה בו, שהרבה ממנה הועתקה, טיפין טיפין, למחשבי. כשאנחנו שוב ביחד אני מוצא את עצמי סוקר את המדפים במבטי ? מתרשם מהצבעים השונים, מהסגנונות השונים שמיצגים תקופות שונות בהתבגרותי המוזיקלית. מדי פעם אני עובר באצבעות מרפרפות על הדיסקים השונים, עוצר על אלבום שסגור בקופסתו כבר כמה שנים ומשחרר אותו לחופשי ? ולמשך 44:36 דקות אני שוב בן 17.

עכשיו נסו לתרגם את הפסקה הזו כך שתתאים לאוסף קבצי המוזיקה שלכם.


הרבה מחברי הותירו אף הם את אוסף האלבומים שלהם מאחוריהם, אלא שבמקרה שלהם מדובר בבין 7 ל-10 אלבומים, רובם ניתנו במתנה לפני שנים, ומאז הם שוכבים בעטיפותיהם הסדוקות, מי עמוק בפינה נסתרת בארון ומי מעורבב באוסף האלבומים של הלהקות הצבאיות בסלון של ההורים. אין צורך לדאוג להם ? מוזיקה יש להם בשפע ? בעידן האינטרנט המהיר כל דיכפין ייתי ויצרוב. אחד מהם, גורו של ממש בתחום המדיה הדיגיטלית, ממלא בכל שבוע את הדיסק הקשיח בעשרות אלבומים חדשים, אלו יועברו בהקדם האפשרי למדיה זולה יותר, ויועברו מיד לארון ? כל זאת ללא מגע אוזן אדם.

כמובן שהם מתקשים להבין אותי ? את היכולת להקדיש דקות ושעות ארוכות לקרוא על אלבומים ולהקות נידחות הרבה לפני ששקלתי אם בכלל לשמוע את המוזיקה שלהם. את ההתעקשות לשמוע לפחות 2-3 אלבומים חדשים בכל שבוע, גם על חשבון כמעט כל פעילות אחרת ? ובעיקר את ההתעקשות להמשיך לרכוש אלבומים ? כאלו שבאים בעטיפת ניילון על גבי מדיה מיושנת ותופסים מקום יקר על המדף. למרבה האירוניה אני אפילו עושה את רוב הרכישות הללו דרך האינטרנט, קליקים ספורים מהמקום בו מחלקים את אותם אלבומים בחינם לכל דורש.

יכולתי לעמוד פה על האירוניה בעובדה שאצל רוב האנשים, כולל כאלו שלא יעלו על דעתם "לשאול" עטים ממקום העבודה, נהפכה האופציה הבלתי חוקית לברירת המחדל בכל הנוגע לצריכת מוזיקה ? אלא מי אני שאתמם? שכן, גם אם קצב הורדת המוזיקה שלי היא לא כזאת שתגרום להתרגשות במשרדי ה-RIAA, עדיין צברתי במשך השנים האחרונות ספריית mp3 מכובדת ועדיין, אני לא סובל מרגשות אשם – גם בשל העובדה שרוב האמנים שאני שומע הם לא מהסוג שרצים לתבוע משתפי קבצים, ולמען האמת לא אתפלא לשמוע אם חלקם צורכים מוזיקה ממש באותו האופן. אלא שהדרך בה אני צורך אלבומים דיגיטליים שונה לחלוטין מזו בה אני צורך אלבומים "בשר ודם" ? פשוט בשל העובדה שמדובר בשני מוצרים שונים בתכלית.


במה שונה האלבום הפיזי מהעתקו הדיגיטלי? ובכן, בתור התחלה, בחלק מהמקרים העטיפה כשלעצמה היא סיבה מספקת לרכוש אלבום – מילות השירים, התמונות, הקרדיטים, אפילו התודות ? כל אלו שופכים אור חדש על האלבום ? לעיתים אלו אף מהווים יצירה בפני עצמה (לדוגמא, ב-?No Code? אלבומם הרביעי של ?Pearl Jam? , מופיעות מלות השירים על הצד האחורי של כרטיסים דמויי תמונות פולרואיד, כאשר כל אלבום הכיל אחד מתוך ארבעה סטים המכילים תמונות שונות ? זאת בנוסף לקודים שונים הפזורים ברחבי האלבום). לאלו נוספים כמה מדדים פחות אוביקטיביים שבהם נבדל האלבום מהעתקו ? הניילון הקרוע, ריח הנייר הבוהק, הרגע שבין הצליל של הדיסק המסתובב לבין הצלילים הראשונים של האלבום עצמו ואפילו הציפיה: 4 עד 6 שבועות בהם האלבום עושה את דרכו אלי, כמה פרימיטיבי, באמצעות רשות הדואר. כל אלו מצטברים לכדי חוויה שהעותק הדיגיטלי ? מיידי, חסר מאמץ, עמיד בפני אבק ושריטות ומעוקר לחלוטין ? לא יוכל לחקות במלואה.

ובסופו של דבר הכל חוזר אל מדפי האלבומים, אל אותה פינה צבעונית בחדר שהיא ההשתקפות המדויקת ביותר למי שהייתי ולמי שאני היום. כשהאצבעות מרפרפות על גבי האלבומים שכל אחד מהם הוא רגע בחיי ? חיבור של תמונות וצלילים שמתקשרים בצורה כל כך מיידית לזכרון ? מ-?Joshua Tree? של U2, האלבום הראשון שרכשתי בחיי, דרך כל ציוני הדרך של ימי הגראנג', ועד לאלבום האחרון של Guided by Voices שנוסף רק לאחרונה למדף. היום שבו אפסיק לרכוש אלבומים הוא היום שבו האצבעות המרפרפות על המדף ייעצרו, וערימת האלבומים תוכל לספר על העבר בלבד ולא על ההווה ? להצבעה עם העכבר, כך מתברר, פשוט אין את אותה ההשפעה.

חוטפי הסטריאו

הבהרה: סדרת המאמרים שלפניך עוסקת בנושא זכויות יוצרים בעידן הדיגיטלי. המאמרים הינם בגדר הבעת דיעה בלבד על נושא זה. אתר "נביאים אחרונים", חברי המערכת ועורכיו אינם מעודדים פגיעה בזכויות יוצרים. אנו מזכירים לקוראינו כי הפרת זכויות יוצרים הינה עבירה פלילית אשר העוברים אותה מסתכנים בעונשים הקבועים בחוק.

לפני מספר חודשים, סרתי לחנות Tower Records שליד ביתי ורכשתי לעצמי עותק חוקי למהדרין של Contraband, אלבום הבכורה של Velvet Revolver. מלבד הסמליל המוכר של Parental Advisory שלו אני לא זקוק מאחר ואני כבר ילד גדול, נמצא סמליל נוסף. כותרתו: Copy Control, מה שמעיד כי התקליטור שרכשתי זה עתה בכסף מלא מוגן בטכנולוגיית הגנה נגד העתקה, או מה שמכונה בעגה המקצועית: CCT – Copy Control Technology. מעבר להכרה הזו לא שעיתי לעניין.
בנסיעה אחת ארוכה לנגב בענייני עבודה, החלטתי ליטול את התקליטור איתי ולשמוע אותו לראשונה בנגן התקליטורים של הרכב. על הדרך לנתיבות החלטתי כי הגיעה השעה ליהנות מצליל הגיטרות-תופים המוכר והאהוב מימי "רובים ושושנים", שנוצר כתוצאה מהאיחוד המחודש של סלאש, דאף ומאט סורום. באקדח הקטיפה אגב, מחליף סקוט ויילנד, לשעבר סולן ה-Stone Temple Pilots, את מקומו של אקסל רוז. לא זכיתי ליהנות מכל העושר הזה בנסיעה ההיא. בציפיה רבה הכנסתי את התקליטור לסדק הצר המיועד לו והחזרתי את עיני לכביש. שום הרעשת גיטרות לא החלה להפציץ מהרמקולים ברכב. הסטתי את מבטי למסך התצוגה. מילה אחת הבהבה שם בירוק: Error. חשבתי בתחילה אולי התקליטור מלוכלך או מאובק, מה שמאוד לא סביר לאחד שכזה שלראשונה יצא מבתולי עטיפתו. ובכל זאת, ניגבתי אותו בזהירות עם שולי החולצה, והכנסתי אותו שוב לנגן. ההבהוב הירוק והאדיש חזר על עצמו. טכנולוגיית ההגנה נגד העתקה שמעתה נכנה אותה בקיצור הגנ"ה, מנעה ממני בתוקף לעשות שימוש בסיסי, סביר ולגיטימי לחלוטין בתקליטור מוזיקלי ששילמתי עבורו ממיטב כספי. ברוכים הבאים לעידן הדיגיטלי.

בשובי הביתה נרגז משהו, אצתי לעטיפת התקליטור שנותרה בבית והפעם קראתי בעיון את המלבן הקטן שהוקדש לנושא ההגנ"ה בצידה האחורי של העטיפה. שם צוין בסמלים ומספרים בגופן קטן להחריד יש לומר, כי התקליטור תואם לחלוטין לנגינה על מחשב אישי ועל סטריאו ביתי. ליד "נגנים אחרים" הופיע הסימון המתמטי הזכור לרעה מכיתה ג': < 100%. דהיינו, פחות ממאה אחוזי תאימות לנגנים אחרים. כמו למשל זה המותקן ברכב העבודה שלי... מזלי שאין לי מקינטוש, או מחשב המופעל ע"י לינוקס. סימן מינוס עבה מציין ביובש שאם את או אתה בעליו הגאים של מק וגם מעריצים של אקדח הקטיפה ? תשכחו מלשלב את שתי האהבות שלכם באופן חוקי. האח הגדול לא מרשה. הוא מפחד שתעתיקו. אחרי הפתיחה החוויתית, נעבור לעיקר. מאמר זה עומד לדון בטכנולוגיות הגנ"ה ומשמעותן לצרכן הסופי והקטן כמו גם לחברה האנושית בכלל. בעידן בו ענקי מדיה מנסים למצוא מיני תעלולים כדי למנוע מהקניין הרוחני שלהם להיות מופץ לכל עבר בלי שהם יראו מכך אגורה, מקרים כמו שלי מתרחשים מדי יום באלפים. צרכן המדיה (מוזיקה, סרטים ? אין זה משנה) ורכושו החוקי, הפיזי ובעל הממשות – התקליטור, מחשבו האישי ומערכת הסטריאו שלו בבית או ברכב שאת כולם רכש באופן מסודר, חוקי ויומיומי להחריד, הפכו לבני ערובה של ענקי המדיה בקרב המאסף שלהם על קניין רוחני. קניין ערטילאי, חסר מהות פיזית וקשה הגדרה. לא רק שזה "לא כוחות", הצרכן הקטן מול מפלצות התקשורת, אלא שטכנולוגיות הגנ"ה הן לא יעילות, מזיקות לחברות עצמן, מהוות פשע כנגד הקדמה האנושית ופגיעה חמורה בחופש הקניין האישי.

ההאשמות החמורות שהועלו זה הרגע נהנות בארצות הברית ממטריה אוירית-משפטית. למטריה הזו קוראים: Digital Millennium Copyrights Act או בקיצור: DMCA. "חוק זכויות יוצרים באלף הדיגיטלי", שממנו שואב הפרויקט שלנו את שמו. החוק הזה הופך את מה שתואר בפסקה הקודמת לנורמה חוקית וגרוע מכך, ממסד ומגן על מה שמכונה "מניעת עקיפה". לפי ה-DMCA, כל ניסיון לעקוף או לפרוץ טכנולוגיית הגנ"ה, גם לצרכים פרטיים לחלוטין שאין בהם שום רכיב של פגיעה בזכויות היוצרים, הוא פשע. כך למשל, אם תאוו להעביר את רצועות התקליטור שרכשתם לנגן ה-MP3 שלכם ולהינות מהמוזיקה תוך כדי אימון בחדר הכושר, אתם חוטאים ופושעים ומקומכם בגיהינום. החוק מגיע לרמות אבסורד שכאלה, שמספר חברות גדולות בארצות הברית כמו Lexmark טענו שתוכנות בקרה פשוטות להדהים הן אמצעי הגנ"ה. לקסמארק תבעה יצרנית דיו חליפי, בטענה שהמתג שמודיע למדפסת שהמיכל ריק הוא טכנולוגיית הגנ"ה. לכן, לאפס אותו כמו שעשתה יצרנית הדיו החליפי, הוא עבירה לפי ה-DMCA. חוק זיב"ד יצר עוד כמה עוולות מטורפות כאלה בשבע שנות קיומו, אבל נחזור למקרה הפרטי שלנו.

ג'ון הלדרמן, דוקטורנט במחלקה למדעי המחשב של אוניברסיטת פרינסטון, החליט לבדוק את טכנולוגיית ההצפנה של מערכת ההגנ"ה לתקליטורים MediaMax 3 שפותחה על ידי חברת Suncomm. החוקר התמים, תוך כדי עבודת המחקר, פרץ את ההגנה (בהקשת מקש בודד). הוא גילה שהיא אינה שווה את קליפת השום ולמעשה לא מונעת העתקה. הוא פרסם את תוצאות המחקר שלו ובמסגרתן את דרכי המעקף ומיד אויים בתביעה על ידי Suncomm על כך שפרץ טכנולוגיית הגנ"ה, לפי ה-DMCA. המחקר האקדמי גם הוא אינו בטוח מפני השיניים של תאגידי המדיה…אגב, Suncomm נסוגה בה מכוונת התביעה, בהבינה שלטפס על מגדלי השן רק יגרום לתדמית שלה להחליק. אבל האיום נשאר באויר. בעדכון למאמר שלו מחודש יוני אשתקד, מתאר הדוקטור בדיקה שערך לעותק של Contraband, זהה לזה שברשותי, שמכיל גירסה מתקדמת יותר של MediaMax 3. נחשו מה? טכנולוגיית ההגנ"ה נעקפת בקלילות. את הניסוי שהוא מתאר, ערכתי בעצמי. אחרי פחות מ-5 דקות, עותק נקי ודיגיטלי להחריד של הלהיט Slither מהתקליטור ישב בנינוחות על הכונן הקשיח שלי. המסקנה ? טכנולוגיית הגנ"ה לא יעילה טכנית מול מי שמבין אפילו קצת במחשבים, שלא לדבר על האקרים עם כוונות זדון ברורות להפיץ עותקים לא חוקיים של התקליטור לכל דיכפין. האחרונים יכולים לפרוץ את ההגנות האלה כשעיניהם מכוסות וידיהם קשורות מאחורי גבם. אז מה הועילו חכמים בתקנתם?

טכנולוגיית הגנ"ה לא רק שאיננה מגינה כלל, אלא גם מפריעה לצרכן ההדיוט, הפשוט, זה שרק רוצה לתחוב את התקליטור שלו למקום המיועד לו במערכת הסטריאו שלו וליהנות מהמוזיקה שלו.

כן, זו המוזיקה שלכם. התקליטור שרכשתם, החל בדיסקית הפלסטיק, דרך התחמוצת המגנטית, השעתוק היחידני של המידע שמקודד בתחמוצת, במקרה הזה מוזיקה, דרך עטיפת הפלסטיק וכלה בחוברת המילים, כולם, שלכם. זכותכם ליהנות מהם היכן ובאיזה אופן שתרצו. במערכת, במחשב, באוטו, בנגן ה-MP3 שלכם, בריצה, בסופרמרקט, על אופניים, בסלון או בחוף הים. כל עוד תהנו מהם באופן פרטי. הם קניינכם האישי והבלעדי, במסגרת חופש הקניין הבסיסי וההיסטורי. הניסיון של תאגידי המדיה לפקוח עליכם עין בתואנה שהם מגינים על זכויות היוצרים שלהם הוא פולשני, פוגע ואינו שקול לחופש הקניין שלכם, שלא לדבר על חוקי צרכנות בכך שמכרו לכם ביודעין מוצר שהוא פגום בכוונה. לאף תאגיד מדיה לא מוקנית הזכות להתפרץ אליכם לסלון, לחטוף את מערכת הסטריאו שלכם ולהחזיק אתכם ואת התקליטור שרכשתם שבויים תחת אקדח ההגנ"ה. שבויים למגבלות, לאופני השימוש ולמיקום השימוש שהם רואים לנכון עבורכם ואין בלתם.

לחברה, המקרה של ג'ון הלדרמן הוא תמרור אזהרה ענקי. חוקר אקדמי מאויים בתביעה על ידי תאגיד מסחרי. למיטב ידיעתי, אין תקדים למקרה כזה, וגם אם היו, הרי שהמקרים ספורים לאורך כל ההיסטוריה האנושית. האם עכשיו חוקרים יפחדו לחקור אמצעי הגנ"ה רק בגלל החשש לתביעה, ומה על טובת הידע האנושי? אולי אבן הבניין הקטנה שהם יתרמו במחקר על צפנים, תסייע להביס את מכונת ה"אניגמה" הבאה או לפצח את המסרים המוצפנים של אל קאעידה? חשבו על כך. מדובר בדלי של מים צוננים שנשפך ומקרר את הלהט לחקור ולדעת, רק לשם הידע עצמו, לא לדבר עבירה. טכנולוגיות ההגנ"ה עצמן שואבות את קיומן מטכנולוגיות שפותחו בעיקר בגלל עבודתה של האקדמיה. אולי האקדמיה היא זו שצריכה לתבוע את זכויות היוצרים שלה מיוצרי הטכנולוגיה עצמם, שעושים שימוש בידע שאיננו רק שלהם על מנת למנוע ידע והבנה מאנשים אחרים. אין לכך סוף ואלה צריכים לדעת שהחרב שבה הם מנופפים עשוייה להיות חרב פיפיות.

זוכרים את המשתמש ההדיוט? ההוא שרק רצה לשמוע תקליטור במערכת? ובכן, תארו לעצמכם שהחווייה שאני עברתי בתחילת המאמר הייתה מתרחשת ואולי התרחשה לאחד שכזה. הוא לא יבין מדוע התקליטור שקנה אינו מנגן וינתץ אותו בזעם. "לעזאזל עם יצרני הדיסקים האלה", ימלמל לעצמו. "פעם הבאה אני פשוט אבקש מהבן שלי שיוריד לי את הדיסק מהאינטרנט". כי בימינו, לא כל אחד יכול להבין מדוע תקליטור לא מנגן, אבל כל אחד יכול לפתוח קאזה. או פרד חשמלי. או כל תוכנת שיתוף קבצים אחרת ולמצוא את מבוקשו בקלות. כך, יורות לעצמן חברות המדיה ברגל. במקום שיעודדו את המשתמשים החוקיים, שטרחו לשלם את התמורה המבוקשת עבור הזכות הפשוטה ליהנות ממוזיקה, הן מונעות זאת מהם בדרכים לא הגונות ודוחפות אותם אל זרועות הפיראטים שמוכנים לספק להם את מבוקשם, ללא התניות, ללא הגבלות, בלי טובות ו…בלי לשלם.

תאגידי המדיה הם דינוזאורים והדינוזאורים נבהלו מהעכבר. בראותם שהם אינם מסוגלים להסתגל לאלף הדיגיטלי ולמאה הנוכחית, הם רצו לגבעת הקפיטול כדי שהמחוקקים יגנו עליהם. והמחוקקים אוהבים דינוזאורים, אולי בגלל שהם קצת כאלה בעצמם. אז הם לטפו להם את הראש וחדדו להם את השיניים ושלחו אותם לטרוף את העכבר. עכבר אחד זו לא חוכמה לטרוף משפטית או לפרוץ לו לסלון. אבל מאות אלפים ומיליונים של עכברים כועסים זה כבר עניין אחר. כיום, נדונה בקונגרס הצעת חוק חדשה: "חוק זכויות צרכני מדיה דיגיטלית". או באנגלית Digital Media Consumers' Rights Act. ה-DMCRA בא לתקן את עוולות ה-DMCA. הוא קובע בפשטות שכל עוד עקיפה של טכנולוגיית הגנ"ה נעשית למטרה חוקית – היא חוקית בעצמה. סוף טוב? אולי. החוק כרגע נדון בועדת המשנה המתאימה בקונגרס. אגב, חוק זכויות היוצרים החדש המוצע בישראל, הוא מתקדם מאוד וכבר כולל בתוכו שימושים חוקיים שכאלה ואפילו קובע ששינויים בתוכנה למען שיפורה או התאמתה ויצירת גיבויים, חוקיים אף הם. לדינוזאורים לא תהא ברירה אלא לחרוק את שינייהם המחודדות ולהסתגל לאלף החדש, האלף הדיגיטלי. כי כולם יודעים מה קרה בסוף לדינוזאורים.

המאמר הבא בסדרה: "אלבומים בשר ודם" מאת נמרוד ספיר

מקורות נוספים:

פרשת השבוע

היחסיות של הנצח

"אין זה סוד שגם אני, כמו רבים אחרים, האמנתי וקיוויתי שנוכל להיאחז לעד בנצרים ובכפר דרום".
(ראש הממשלה אריאל שרון, בנאומו לאומה ערב התנתקות).

הנצח הוא זמן ארוך למדי, אדוני ראש הממשלה, אפילו בשביל עם הנצח. אולי כדאי איפוא לצמצם את הדיון לפרקי זמן קצרים יותר ? נניח 5 מיליארד שנה. זה פרק הזמן עד להתרחבות הסופית של השמש שלנו, מה שיביא להשמדת כדור הארץ, ובתוך כך לפינוי מרצון של כל ההתנחלויות הישראליות בשטחים, עם או בלי קראוילות (מלבד אולי דניאלה וייס, שתמשיך לחכות ליד אלוקית שתביא לביטול רוע הגזרה). ואם פרק הזמן הזה נראה לכם כנצח, כדאי לזכור כי זהו רק פרק זמן קצרצר, יום בחייו של היקום העצום שמערכת השמש שלנו היא רק פינה קטנה ונידחת שלו.

ואולי הנצח שאריאל שרון מדבר עליו הוא נצח קצר בהרבה. נניח כמה אלפי שנים, ממש נצחונצ'יק. ובכן, בכמה אלפי השנים האחרונות שלטו בארץ ישראל, בין השאר, הבבלים הפרסים, היוונים, הרומאים, הצלבנים המוסלמים והבריטים. כך שלתכנן את אלף השנה הבאות של השליטה הישראלית בשטחים הוא מעשה קצת נמהר. אחרי הכל, באלף שנה יכולה לקום דת חדשה שתטרוף מחדש את הקלפים באזור, עשויה לקום אימפריה אזורית חדשה ומי יודע, אולי אפילו יכולה מפלגת העבודה לחזור לשלטון.

בכלל, מה למושג "נצח" ולמדינה היחידה בעולם שאפילו את שעון הקיץ שלה לא מצליחה לתכנן ליותר משנתיים קדימה, וגם את ההחלטה הזאת משנה ארבע פעמים בשנה? אולי כדאי לדבר על פרקי זמן קצרים בהרבה, נניח יום אחד. זהו פרק הזמן בין תחילת הכיבוש הישראלי בשטחים לבין תחילת התפרקותה של הדמוקרטיה הישראלית. הדמוקרטיה דווקא, כיוון שבניגוד לדעה הרווחת, גם 10 מליון פלסטינאים אינם איום על דמותה היהודית של מדינת ישראל, כל עוד אין להם זכות בחירה. אך גם פלסטינאי בודד בלי זכויות אזרח הוא איום מתמשך על דמותה הדמוקרטית של המדינה. מה שכן ניתן לעשות ל"נצח" (כלומר, אולי למשך עוד שלושים או ארבעים שנה) זה לתרץ, להתחמק, לקנות זמן, לעצום עיניים, לטמון את הראש בחול ולהאשים את הצד השני. ובינתיים, לישב עוד אנשים שצריך יהיה לפצות, להקים עוד בתים שצריך יהיה להרוס ולכרות עוד קברים שצריך יהיה לחפור מחדש ? ובסוף לשלם את המחיר, לצאת עם הזנב בין הרגליים ולטעון שחשבנו שנוכל להיאחז לעד בשכם או בחברון. מעתה אימרו לנצח = לפחות עד סוף הקדנציה.

לא צריך להיות טאלנט, מספיק כשרון

לפני כמה ימים, בעודי מעיין, שלא כהרגלי, ב"פנאי פלוס" תפסה את עיני כתבה על הסכומים אותם מרוויחים ה"טאלנטים" (כך מכונים כשרונות מסדר הגודל של מיכל זוארץ ומעלה) החתומים על הסכמים בלעדיים עם הזכיינים השונים. מתברר כי כוכב טלוויזיה מסדר גודל בינוני, נניח אבי קושניר או דב נבון, מרוויח בסביבות ה300 אלף ש"ח לעונה, בהחלט סכום נאה, יש היו אומרים (נניח, מגיב מספר 2) אפילו מוגזם.

ומדוע אני מטריח אותכם בפרטים הללו? כיוון שבאותו שבוע התפרסם בPitchforkmedia, האורים והתומים האינטרנטי של חובבי המוזיקה האלטרנטיבית ראיון עם המשורר המתבודד דיויד ברמן, הידוע גם כ"Silver Jews". ובכן, במהלך הראיון נשאל ברמן למצבו הכלכלי, וזה בחר בתגובה לפרסם רשימה כמעט מלאה של הכנסותיו השונות. מתברר, הפלא ופלא, שבשנה טובה, כלומר כזאת שבה יוצא אלבום חדש של ה-Silver Jews, מרוויח ברמן סכום דומה (בדולרים, כמובן) לזה של הכוכבים המוזכרים למעלה.
דיויד ברמן
מיד תטענו כי ההשוואה אינה הוגנת, כיוון ששוק הבידור הישראלי אינו דומה לזה האמריקאי, לא בגווניו המרובים ובוודאי שלא בגודלו. כטענת נגד, הנה כמה עובדות על ה-Silver jews:

ראשית כל, אין כזאת להקה. כלומר יש את דיויד ברמן, ופעם בכמה שנים הוא נוהג להקליט בביתו אלבום, בהשתתפות חברים, תחת השם Silver jews. וכאן זה פחות או יותר נגמר. בהופעות, מקור ההכנסה העיקרי של מוזיקאים, לא תוכלו לראות אותם ? כאלו פשוט לא מתקיימות. הלהקה מעולם לא פירסמה את עצמה ואת אלבומיה ? על וידאו קליפים שלהם אין כמובן על מה לדבר. למעשה, סביר להניח שגם המספר המצומצם של אנשים ששמעו על הלהקה לא היו שומעים עליה מעולם לולא כמה משותפיו ליצירה של דיויד ברמן הם אייקונים של מוזיקה אלטרנטיבית כמו סטפן מלקמוס או בוני "פרינס" בילי. גם כך, סביר להניח שתמונתו של ברמן לא תגיד דבר ל-999 מתוך 1000 אמריקאים.

מהיכן בכל זאת מוצא ברמן את פרנסתו? קודם כל ממכירת אלבומים ? כן, אותן פיסות פלסטיק עגולות מכוסות תחמוצת שכמה מפגרים טכנולוגית כמו החתום מעלה מבזבזים עליהם את מיטב כספם במקום להוריד את המוזיקה הצרובה עליהם חינם אין כסף. את ההכנסה משלים ברמן מתמלוגי רדיו, במכירות ספר השירה פרי עטו שיצא לפני כמה שנים ובהקראת שירה בקולג'ים, ובקיצור בכל עיסוק אומנותי שכל אם פולניה יודעת כי לא ניתן להתפרנס ממנו.

האם כל זה הופך את ההשוואה להוגנת? אולי כן ואולי לא. מה שבטוח הוא שבארצות הברית, ממלכת הכוכבים לרגע, השעשועונים נושאי הפרסים ומצעדי המכירות יכול אמן להרוויח סכומים מכובדים, אפילו במונחים אמריקאים (וכמעט מוגזמים במונחים ישראליים), גם מבלי להיחשב ל"טאלנט". מספיק שיהיה מוכשר.

מתנתקי ההתנתקות

בנסיון דחוק למלא עוד זמן מסך של "יום השידורים המיוחד" שלחו שני הערוצים החרוצים כתבים לחוף ימה של תל אביב, שם מצאו, הפלא ופלא, עשרות אנשים שבחרו לבלות את היום ה"היסטורי" של ההתנתקות בבילוי שגרתי בחוף הים ? במקום בצפייה דרוכה באולפן ההתנתקות המיוחד בכל הערוצים. מה שגדי, יונית, יעקב ומיקי שוכחים, היא העובדה שמלבד כמה אלפי מתיישבים שוטרים וחיילים, שאתרע מזלם להשתתף בתוכנית המציאות הגדולה במדינה, יש במדינה עוד שישה מליון אזרחים שההתנתקות, מה לעשות, אינה נוגעת להם ישירות. אלו ממשיכים לעשות מה שבני אדם עושים מאז ומתמיד בצורה הטובה ביותר: חיים את חייהם. הם שמחים ועצובים, צוחקים וכועסים, נהנים ומשתעממים – מאלפי סיבות שאף אחת מהן לא מופיעה במהדורת החדשות ? ובעיקר מעבירים את הזמן שנותר עד שתבוא השמש לבלוע אותם. כעת נותר לשאול רק מדוע בוחרים שני הערוצים לשדר דווקא את הופעתם של אלו מהם שנראה כי גם בעוד 5 מיליארד שנה ימשיכו לרבוץ על החוף, לבהות בשמש המתנפחת במהירות ולטעון ש"עזוב אותך אחי, בסוף הכל יהיה סבבה".

מחזיר אהבות קודמות

Spoon ? Gimme Fiction

נניח שהקמת להקה. ונניח שהחלטתם להיות הלהקה הטובה והמהפכנית בכל הזמנים. בדיקה קלה מגלה שארבעה חברים מליברפול כבר הקדימו אתכם ב-40 שנה, שהשילוב גיטרה-בס-תופים כבר נוצל בכל וריאציה אפשרית, ושגם השילוב טרומבון-מיקסר ידני-קולות של שטיח כבר מוצה עד תום על ידי הרכב נורווגי מחתרתי. מה הטוב ביותר שיכולה לקוות לו להקה שאין לה שום דבר חדש להציע? היא יכולה לקוות להיות Spoon.

Spoon

Spoon היא יצור קצת משונה. אחת הלהקות האהובות עלי בעולם, אבל קשה לי להאמין שיש מישהו שהיא הלהקה האהובה עליו ? המעמד של "להקה נערצת" פשוט מסרב לדבוק בה. השירים של Spoon נשמעים כאילו הם קיימים מאליהם ? קשה לדמיין אותם כתוצר של תהליך יצירה כלשהו ? בהאזנה השניה נדמה יהיה למאזין כאילו הכיר את השירים הללו מאז ומעולם. המוזיקה של Spoon מלאה במלודיות מושלמות ובמעברים מדויקים ובשיאה נשמעת אוורירית, כמעט שקופה ? מגלה כל הקשת מצילה ופריטת מיתר. Spoon, גם ברגעי השיא, הם בני אנוש שמנגנים בעולם הזה ? לעולם לא בספרה אחרת, לעולם לא מחוץ להישג ידו של המאזין.

ועדיין, לאורך עשר שנים וחמישה אלבומים מוכיחים Spoon שוב ושוב שהם אחת הלהקות האמריקאיות הטובות ביותר שקיימות ביום. מבלי לחדש דבר, כשהם נעים כל העת בטריטוריות מוזיקליות ממופות היטב, Spoon עושה בדיוק מה שעושות אלפי להקות אחרות, אבל טוב כמעט מכולן. במוזיקה של Spoon אולי אין שום דבר שטרם שמעתם ? אבל כל כך הרבה שתרצו לשמוע שוב.

Gimme fiction

אם ניתן להחשיב את ?Gimme Fiction:, האלבום האחרון של Spoon, שיצא לאחרונה, כאכזבה, הרי שזה רק בגלל שקודמו, Kill The Moonlight, הקליל המהודק והמהנה, היה אחד האלבומים הטובים והמדויקים של הרוק האמריקאי בשנים האחרונות. הניסיון להעשיר את הצליל המינימליסטי, הרך כחמאה, של אלבומם הקודם, מכניס תחושה מסוימת של כבדות,שלא אופיינית לSpoon, לחלקו השני של האלבום. ועדיין, בשיאיו הלא מעטים, לא נופל Gimme Fiction מאף אחד מאלבומיהם הקודמים של הלהקה. מספיק להקשיב לשירים כמו ?I turn my camera on? או ?The two sides of monsieur Valentine? , כדי להבין את מהות היצירה של Spoon ? מהר מאוד תגלו שהשירים האלו הם חלק מכם, מהר מאוד תרצו להאזין להם שוב.

כמו כל אלבום של Spoon, גם ?Gimme Fiction? הוא צעד נוסף בטיפוס של הלהקה במעלה המדרון המוזיקלי. לפסגה כנראה שלעולם לא יגיעו, אבל מבט לאחור יגלה שובל ארוך בהרבה של להקות מאחוריהם. Spoon, מצידם, ממשיכים בטיפוס ? המאמץ, כך נראה, כלל לא ניכר בהם.

General Patton Vs. The X-Ecutioners

?Get Up, Punk! 0200 Hrs. (Joint Special Operations Task Force)?

אם יצא לכם להיתקל בי בשבועות האחרונים אתם בוודאי זוכרים. אני הבחור המנותק מסביבתו, נע כסהרורי בעודו מקשיב למוזיקה הבוקעת מאוזניות לבנות או ממוחו הקודח, ממלמל הברות חסרות פשר כמו "קא-קא גדייפ" ומחייך חיוך טיפשי. ניחשתם נכון ? אני מאזין לאלבום החדש של מייק פאטון.

?General P. Counterintelligence: Target=37:47:36N 122:33:17w?

לפני כמה שנים יצא לי לשמוע ראיון רדיופוני עם פאטון. באותה תקופה Tomahawk בהנהגתו שחררו את האלבום השני שלהם, בעוד ש"המטאל החדש" (ימ"ש) עוד הטיל צל עכור על הרוק האמריקאי. המרחק הרב בין התוצרים של המטאל החדש הרקוב, לבין היצירה של פאטון, שהאלבומים שהוציא עם Faith no more היו ממקורות ההשראה העיקריים של הזרם המוזיקלי הנ"ל, מעולם לא היה בולט יותר. בראיון נשאל פאטון, שהספיק כבר להיות מעורב בעשרות פרויקטים בכל זרם מוזיקלי אפשרי כמעט, כיצד הוא מצליח שלא למצוא את עצמו מעורב בזרם השולט ברוק האמריקאי באותם שנים. פאטון, בשפתו הבוטה כרגיל, המשיל בתגובה את התנהלותו להליכה ברחוב ? כשאתה רואה גוש של צואה על המדרכה, כך הסביר, אתה פשוט לא דורך בתוכו.

ההסבר הפשוט הזה הוא תמצית התפיסה המוזיקלית של פאטון ? הפרויקטים השונים בהם היה מעורב נבדלים זה מזה ברמתם, ובוודאי בסגנונם המוזיקלי, הנע בין ג'אז ענוג, דרך אוונגרד מוחלט והיפ הופ למטאל טהור, אך בכולם ידע פאטון להימנע מצואה מוזיקלית. זאת השיג באמצעות בחירה איכותית של שותפיו, כולל כאלו שכשרונם מעיב אפילו על שלו (טריי ספרואנס מ-Mr Bungle או ג'ון זורן בשלל פרויקטי ג'אז אוונגארדי), הנכונות למזג את סגנונו היחודי אל תוך ההרכבים השונים איתם עבד, ובעיקר היכולת להיות נאמן לעצמו בכל אחד משלבי היצירה ? זאת שמבטיחה שגם האלבומים החלשים ברפרטואר של פאטון הם לכל היותר נסיונות שלא צלחו היטב ולא יצירות עייפות שאין להן זכות קיום.

פאטון הוא גם כנראה גם האהבה המוזיקלית הוותיקה ביותר שלי – מאז ימי Faith No More העליזים של תקופת התיכון. וכמו כל אהבה ישנה, גם זאת זקוקה לחיזוקים מפעם לפעם ? אלא שמאז California, אלבומם האחרון והמרהיב של Mr. Bungle, לא זכו היחסים בינינו לחיזוק משמעותי. בין Tomahawk האנרגטית והמהנה, אך הרחוקה מהיצירתיות של Mr Bungle לבין Fantômas היצירתית אך הקיצונית אפילו לטעמי, אף אלבום של פאטון שיצא בשנים האחרונות גרם לי לרצות להאזין לו שוב ושוב מיד לאחר שהסתיים ? אף אלבום לא הצליח להפוך שוב את פאטון, גם אם רק לכמה ימים, לאומן האהוב עלי ביותר בעולם.

?Modified Combined Obstacle Overlay (Mcoo)
…Or…
How I Learned To Stop Worrying & Love Turntables?

לכאורה, ניתן היה להתפלא על כך שדווקא אלבום היפ הופ – שיתוף הפעולה של פאטון עם חבורת ה-DJ's/סקראצ'רס הניו יורקית The X-Ecutioners – הוא זה שהחזיר אותי לזרועותיו המוזיקליות של פאטון, אלא שכמו לכל סגנון מוזיקלי אחר, מתייחס פאטון להיפ-הופ בהגדרתו הרחבה והמופשטת ביותר ? ובוודאי לא כתירוץ לנענע את הישבן ולשיר על בחורות ומסיבות. במקום זאת מגישים פאטון ושות' 23 קטעים קצרים, מדויקים ואפויים היטב (העבודה על האלבום נעשתה בהתכתבות במשך שנתיים), שמהלכים בצורה מרשימה על הגבול הדק בין שני קטבי היצירה של פאטון. אם ההרכבים המוזיקליים של פאטון מהשנים האחרונות התחלקו לאלו שדבקו, פחות או יותר, במסגרת המקובלת של שירים (Tomahawk או Lovage, על אף התהום הסגנונית הפעורה ביניהם) לבין אלו שחתרו לאוונגרד מוחלט (Fantômas או שיתופי הפעולה שלו עם ג'ון זורן), הרי ששיתוף הפעולה שלו עם הX-ecutioners פוסח בקלילות על שני הסעיפים.

?Warcry/Infrared R'n'B Hallucination/Jungle Operations Exfiltration System?

General Patton Vs the X-ecutioners

השירים באלבום, שמורכבים ברובם מסימפולים מאוסף המוזיקה של פאטון, הם מיצג מרשים של טעמו האקלקטי: תוכלו למצוא בו, לצד סימפולים מסרטים ומנאומי מלחמה, גם קטעי Fאנק, נגיעות ג'אז, מוזיקה שבטית, טעימות בוסה נובה דו וופ וקאנטרי ? ולמעשה כמעט כל סגנון מוזיקלי שפאטון נגע בו בשנים האחרונות. וכשכל הסגנונות הללו נלחמים על מקומם באלבום אחד, כשלעיתים ניתן למצוא שישה או שבעה סגנונות שונים המטפסים זה על גבי זה או קוטעים זה את זה באכזריות בכל עשר שניות, התוצאה היא הדבר הרחוק ביותר משירים במובנם המקובל. ועדיין, מצליח האלבום לשמור על מסגרת רעיונית ומוזיקלית מהודקת, ולהימנע מוורטיגו מוזיקלי, הן בזכות העיבוד המוזיקלי של הX-ecutioners, שמצליחים לתת בסיס היפ-הופי מוצק ליצירה (כמה מוזר להעמיד את העבודה שלהם באלבום תחת אותה מטרייה בלויה שהוא ההיפ-הופ כפי שהצטייר על ידי MTV ב-20 השנים האחרונות), תוך שימוש נרחב ביכולות הסקראצ'ינג שזיכו אותם בתהילה, ובעיקר בזכות קולו של פאטון שמשמש כעוגן המרכזי של האלבום.

?Low Altitude Vocal Parachute Extraction System (LAVPES)?

והקול הזה ראוי לדיון נפרד ? שכן אין כנראה אף אומן בעולם שקולו נושא בחובו עבורי את אותם מטעני זיכרון שנושא איתו קולו של פאטון. לאורך מאות שירים ואלפי האזנות, שלוש הופעות חיות ועשרות סגנונות מוזיקליים, קולו של פאטון, לא פחות מהשירים שכתב או מהמסגרות המוזיקליות שפרץ עבורי, הוא אולי מרכז היחסים בינינו. תארים כמו ?מגוון? או ?מרשים? הם עלבון למנעד הקולי של האיש, שכן מדובר באדם שהוא בו זמנית אחד מצווחני המטאל, זמרי הג'אז, הראפרים (לפחות מבין הלבנים שבהם) וזמרי הנשמה הטובים ביותר בנמצא, כשלא נדיר לשמוע אותו מחליף בין שלושה או ארבעה סגנונות שירה שונים כמעט באותה נשימה. ועדיין, בכל אחד ממופעי קול הזיקית של פאטון, בין אם הוא צווח ככבשה שחוטה או נושף אל תוך כפות ידיו במופע ביטבוקס אנושי, מוטבעת חותמת ברורה שאי אפשר לטעות בה ? מעין סימן מסחרי שהוא החוט המקשר בין כל קצוות היצירה של פאטון. את כל המטען הזה מביא איתו פאטון גם לאלבום הנוכחי, ולמרות שזה מכיל רק שלושה או ארבעה שירים של ממש, מצליח פאטון, לעיתים באמצעות משפט בודד שעליו הוא חוזר שוב ושוב או קולות שהוא מפיק מגרונו, להעניק לרוב הקטעים באלבום את המסגרת היצירתית שהופכת אותם מאסופה תלושה של סגנונות מוזיקלים ליצירות מוזיקליות שלמות.

?Battle Damage Assessment And Repair/White Flag Surrender/Wake Me Up In Heaven?

בהתחשב בקונספט הצבאי של האלבום, הצעד היה מתבקש ? מייק פאטון העניק לעצמו את דרגת הגנרל, כאזכור ברור לפאטון היחיד שפרסומו מתחרה בזה של מייק. מצד שני, לאחר שפיקד על כל כך הרבה יחידות מוזיקליות מופלאות והוביל כמה מהניצחונות הגדולים של הרוק האמריקאי בשנים האחרונות מתיישב תואר הגנרל בטבעיות רבה על כתפיו הרחבות של פאטון ? אחד מהקצינים שבעי הקרבות והמעוטרים ביותר של הרוק בן זמננו.

White Stripes – Get behind me satan

הכל התחיל כסיפור פשוט ? גבר (ג'ק) ואישה (מג) נפגשים. הוא יודע לנגן על שלל כלי נגינה ובעיקר על גיטרה, היא לא יודעת לנגן על כלום. בכל זאת הם מקימים להקה כשהוא בגיטרה פסנתר ושירה והיא על התופים. בתקציב זעום הם מוציאים שלושה אלבומים, הראשון מינימליסטי עד כאב, השניים הבאים מינימליסטיים קצת פחות ומוצלחים הרבה יותר. בדרך הם מספיקים להתחתן, להתגרש ולהחליף הרבה תלבושות אדומות ולבנות. ג'ק משפר את יכולת השירה והנגינה שלו מאלבום לאלבום, מג עדיין לא יודעת לנגן.

אלא שאז הבלתי צפוי הכה ? העולם גילה את הוייט סטרייפס. אלבומם השלישי, White blood cells הפך להצלחה מסחרית וביקורתית בלתי צפויה, וג'ק ומג מצאו את עצמם מככבים באדום, שחור ולבן על גבי עשרות שערי מגזינים, כשהם מסומנים כחוד החנית של סצינת ה-Garage האמריקאית. ופה גם מגיע המלכוד. שכן המינימליזם של אלבומיה הראשונים של הלהקה היה לא רק כורח המציאות, לאור התקציבים המגוחכים שבהם נעשו, אלא גם הבסיס לתפיסה המוזיקלית של ה-White Stripes (שאף קראו לאלבומם השני, De Stijl, על שם זרם אומנותי הולנדי שדוגל במינימליזם ופשטות). הבעייה, שאת התפיסה הזאת קשה לממש כשמדובר באחת הלהקות המצליחות ביותר בעולם.

תחילה בא שלב ההכחשה. את אלבומם הרביעי הקליטו הWhite Stripes, הפעם מתוך בחירה, בימים בודדים ובתקציב כמעט אפסי – ומעטות הלהקות שיודעות להפיק כל כך הרבה מכל כך מעט. מבלי לחדש דבר, ולמרות שהיה עשיר רק במעט מאלבומיהם הקודמים, Elephant עדיין לא יכול היה להירשם כאכזבה.

אלא שבשלב הזה משהו חייב היה להשתנות. ה-White Stripes נראו מקובעים, מאוהבים בתדמית המוזיקלית שיצרו לעצמם ובקונספט השחוק של "סולן אחד, שני כלי נגינה, שלושה צבעים וארבע דקות לשיר". אלא שנסיון להפוך את עורם בין לילה יכל היה להיגמר רע לא פחות. ?Get behind me satan? הוא סוג של פשרה ? ביד אחת עוד אוחז הצמד בצליל הישן שהוא סימן ההיכר שלו ובידו השניה תר אחרי מחוזות מוזיקליים חדשים.

Get behind me satan
כך למשל, ירד מינון הגיטרות משמעותית. למעשה ניתן למנות רק שניים-שלושה שירי גיטרה מהסוג שהיוו את הבסיס לאלבומים הראשונים של הלהקה. את החלל ממלאים, בין השאר, פסנתרים, גיטרות אקוסטיות, מנדולינות וכלי הקשה. ג'ק ווייט גם מנצל היטב מבעבר את המנעד הקולי שלו ? הפלאצט המפתיע שהוא מפגין ב?Blue Orchid?, הסינגל הראשון מתוך האלבום, הוא דוגמא טובה לכך. כל אלו, בתוספות קורטוב בריא של רוח הרפתקנית יוצרים כמה רגעים מפתיעים ובלתי צפויים לכל אלו שהתרגלו לחדגוניות המסוימת של המוזיקה של הWhite Stripes.

ועדיין, כדרכן של פשרות, ?Get behind me satan? רחוק משלמות. מלהיב ומיידי פחות מקודמיו, ובאותו זמן לא יצירתי מספיק על מנת להיחשב לאלבום מורכב או מאתגר במיוחד, לא מבייש את הקטלוג המוזיקלי של הWhite Stripes אך גם לא מצליח להרחיב אותו דיו. אלבום שהוא צעד מהוסס לעבר העתיד של להקה שמצאה את עצמה נאלצת להיפרד משורשיה המוזיקליים.

ואולי כל זאת היא רק הקדמה לאלבום השישי של הצמד. אחרי הכל, אלבום מהוסס כמו ?Get behind me satan? כבר לא יעבור בשלום, ועל חזרה לצליל של האלבומים הראשונים כבר אין מה לדבר. בכדי לשרוד, ל-White Stripes לא נותרה ברירה אלא להמציא את עצמם מחדש ? נראה שעבודת התופים היא מקום טוב להתחיל בו.

פרשת השבוע

ליל הלשונות הארוכות
מאת: ניב ליליאן

מקושר מאתר תנובהפרסומות. יחידות תוכן עלילתי שכל מטרתן הוא לשכנע את הצופה ההדיוט או המתוחכם או שניהם ? לרכוש מוצר מסויים. על פניו מדובר ביחידות תוכן זעירות מדי, פשטניות מדי (על אף שפה ושם ישנן הברקות) מכדי שנתייחס אליהן באתרנו הצנוע. ברם, ישנה סדרת פרסומות למוצר מסויים שכל פעם שאני נאלץ לצפות בה על המרקע נחיריי מתחילים לרטוט בזעם, פניי מאדימות ועשן מתחיל להתמר מאוזניי. מדובר בסדרת הפרסומות ליוגורט "יופלה" של תנובה. בעבר, תנובה הייתה סמל לפאר החקלאות העברית. לפני מספר שנים החלה תנובה לייבא את מותג ה -Yoplait ליוגורטים שהיא משווקת. הייתי מלין על השם הלועזי, אבל לצערנו שמות לועזיים הפכו להיות העיקר. השמות העבריים הם אלה שירדו למחתרת. כל מסעות הפרסום הטלוויזיוניים של המוצר, כולל הנוכחי שרץ בימים אלה על המרקעים ל"יופלה קררררנבל" התאפיינו בעיקרון אחד, מרגיז מאוד: ההיבריש. אותו היבריש שאנו מתקוממים נגדו. בליל מטומטם של אנגלית ועברית כסרח עודף שיש להצניע אותו, כאשר ההברות וההגייה נאנסות לטובת הפזמון. הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו הייתה צריכה לעצור את ביזיון השפה הזה עוד ב-2002 בערב הבכורה של תשדיר "יופלה" הראשון עם הלשונות הארוכות והמשתרבבות כלשונה של זיקית רעבה. באותו לילה ננעצה סכין בגבה של הלשון העברית. רוגל אלפר בשבתו כמבקר הטלוויזיה של "הארץ" קונן על העניין כבר אז, אבל לא נראה שלאנשים ב"מק'אן אריקסון" (משרד הפרסום של תנובה) זה הזיז. העסק תפס, הלקוח מרוויח והשפה העברית הפסידה בקרב ובמערכה. ברררוכים הבאים לעולם הקררררם של יוגוררררט יופלה! יאללה קררררנבל!

באר שבע-סאן אנדראס
מאת: נמרוד ספיר

את השבועות האחרונים, בזמן שאמור להיות מוקדש באופן בלעדי ללמידה לתקופת המבחנים, ביליתי בהתמכרות מהירה וכואבת ל-

GTA (Grand Theft Auto) San Andreas.

GTA, למי ששהה בשנים האחרונות במערה בטורה-בורה, היא סידרה של משחקי מחשב שזכו לתהילה בזכות המשחקיות הפתוחה והממכרת שלהם, השחזור המדויק של ערים ועשורים מהמאה ה-20 אל תוך מסך המחשב ובזכות רמות האדרנלין הממכרות שהם מציעים (וגם בזכות האפשרות לשחק עבריין חסר מעצורים, העורך). מן העבר השני, זכתה הסדרה גם לביקורת רבה על רמת האלימות הגבוהה שהיא מציגה. הסטטיסטיקה שלי, במסגרת קריירת הפשע הקצרה שהספקתי לפתח בסאן אנדראס, עומדת כרגע על כמה מאות מכוניות גנובות, אלפי הרוגים, מספר לא מבוטל של הסתבכויות עם המשטרה המקומית ומעט מאוד שעות שינה.

בארצות הברית הויכוח הציבורי שסביב המשחק בשיאו. זה התפרץ מחדש, כמה אמריקאי, כאשר התברר כי באמצעות טלאי תוכנה ניתן להוסיף לרצח, הביזה והונדליזם במשחק גם, כמה איום, ארוטיקה רכה. בארצנו הקטנה והפיוריטנית מעט פחות הדיון עוד לא מסעיר את תוכניות האקטואליה – אבל גם כאן יש מי שחושש שלרמת האלימות על המרקעים, טלויזיה ומחשב, יש השפעה על רמת האלימות בחברה סביבנו. כמובן שאני מוצא את עצמי בצדו השני של המתרס בויכוח הנ"ל. האלימות היא חלק מהחברה האנושית מאז היווסדה ורוב בני האדם יודעים להבחין בין דמיון ומציאות ובכלל, האלימות על המסכים היא לפעמים גם דרך לפרוק יצרים שהיו יכולים אחרת להתפרץ בצורה אלימה.

ברם, שיטוט קצר ברחוב לאחר יום שלם אותו ביליתי בנהיגה פרועה, מלחמת כנופיות ומרדפים משטרתיים מגלה כי המציאות סביבי השתנתה בזמן הזה. באר שבע אולי לא דומה כלל למיזוג בין לוס אנג'לס, סאן פרנסיסקו ולאס וגאס המרכיב את העיר הדמיונית סאן אנדראס, אבל נהג מונית שחולף על פני בצורה פראית עדיין גורם לי לרצות לשלוח טיל כתף בעקבותיו. לפעמים אני גם מוצא את עצמי מתבונן במכוניות שעוצרות לידי ברמזור, בוחן האם הנהג זכר לנעול את הדלת החוצצת בינינו. לא, אני לא עומד לפתוח את הדלת ולהשליך את הנהג המופתע על הכביש בעודי דוהר הרחק במכוניתו ? אבל אלוהים, כמה שהאצבעות מדגדגות רק מעצם המחשבה.

אין קץ לילדות
מאת: נמרוד ספיר

לפני כחודש וחצי, במסגרת יום הסטודנט של אוניברסיטת באר שבע, מצאתי את עצמי באחת מהופעות האיחוד של משינה. הלהקה האירה את הבמה בסגול כמחווה לחברת הסלולר היחידה שצבעה לא גויס למאבק על ההתנתקות, ושרה, ממש בהתאם לציפיות הקהל, את מיטב הלהיטים שהביאו להם תהילה אי שם בשנות השמונים והתשעים המוקדמות. אותי, כצפוי, ניתן היה למצוא בשורה הראשונה של מעקמי האף בפני הלהקה המוערכת יתר על המידה, שמבצעת ביצועים פושרים לשירים מזדקנים שנמכרו תמורת בצע רינגטון לאדוני הקרינה.

כל זאת לא היה כה מעניין אלמלא הייתי לפני שבועיים באחת מהופעות האיחוד של פורטיסחרוף בכפר המוזיקה בניצנים. שם, לשם השוואה, למרות גילםCourtesy of Mooma המתקדם, נתן הצמד הופעה שלא ביישה את נעוריהם (וגם לא אכזבה את נעורי הקהל, שברובו הורכב מילדים שהוריהם טרם נפגשו כשהשירים הללו בוצעו לראשונה). אפילו האדום הבוהק של חברת המשקאות המאמצת לא הצליח להעיב על השמחה ? כשגיבורי ילדותי מקפצים על הבמה ושרים את "תחנה סופית" ו"באוויר" הלב קופץ איתם.

אלא שהמוח, בניגוד ללב, יודע שההבדלה הזאת היא צביעות לשמה. על אף הרצון להאמין שהכסף הוא אינו חזות הכול, ברור כי יש לו מקום במערכת השיקולים שמובילה פאנקיסט מזדקן עם קריירת סולו כושלת למדי בחזרה אל זרועות שותפו המצליח. מעריץ של משינה שנקלע לשתי ההופעות היה עשוי לראות במשינה להקה שמתבגרת בכבוד ונותנת הופעה מאופקת המתאימה לגילה ואת רמי פורטיס כסבא אינפנטיל שמתרוצץ על הבמה (בשלב כלשהו בהופעה החליק פורטיס על ברכו והזניק את אנשי הבמה כפי שהיו מזנקים למראה סבם המחליק באמבטיה) ועושה לעצמו בושות.

כנראה ששני המקרים אינם שונים זה מזה או מעוד עשרות מקרים של אומנים בכל עולם שיוצאים לעוד סיבוב הופעות על מנת לסחוט עוד קצת מתהילת העולם, הערצת הקהל והפוטנציאל הכלכלי שמעניק להם עברם. אלא שהלב לא יודע לעשות הבדלות כאלו. באותו הזמן שהוא מגחך על המעריצים שעוד עומדים בתור לקנות כרטיסים להופעה של הסקורפיונס, הוא נרגש מעצם המחשבה שבמקום כלשהו בעולם מתקיימת, גם היום, הופעה של הפיקסיז.