היסטוריה חוזרת

"זה רק עינוי ורצח. אין תסריט, אין דמויות.
מאוד מציאותי.?

Videodrome —

השורה הזו הלקוחה מסרט הפולחן הראשון של דיוויד קרוננברג, מתארת היטב את סרטיו של הבמאי. מרבית סרטיו של קרוננברג הם כה הזויים עד כי כל קשר בינם לבין המציאות הוא מקרי בהחלט.

סרטו האחרון, ?היסטוריה של אלימות" (שלמרבית הפלא תורגם לעברית. מזל שלא נקרא "היסטורי אוף ויולנס" ? מגמה קשה המתפשטת במקומותינו), הוא לכאורה אנומליה וחורג מסגנונו הרגיל של קרוננברג. למעשה, הצופה בתחילתו עשוי לחשוב שנקלע לסרט של במאי אחר מרוב פסטורליה הנוגעת במחוז קיטש. אבל לקרוננברג יש כישרון להפתיע ולהמם את צופיו. הפעם הוא בוחר לעשות זאת ברמת התסריט ולא בהכרח בויזואליה, למרות שגם שם, בסופו של יום, חותמו הייחודי לא נעדר. כשראיתי זאת, נמלטה מגרוני אנחת רווחה ? אני אכן בסרט של קרוננברג…

"היסטוריה של אלימות", שהוא עיבוד קולנועי לרומאן הגרפי של ג'ון ואגנר (השופט דרד, איש הבוגי), מספר את סיפורה של משפחה כל אמריקנית טיפוסית בעיירה דרומית קטנה. משפחה מושלמת ? אולי מושלמת מדי: תום סטול (ויגו מורטנסן הזכור לטוב מ"שר הטבעות") מנהל מסעדת דיינר קטנה שבה כולם מכירים את כולם. הוא חי עם אישה יפה ואוהבת אך גם חזקה, דעתנית ועצמאית בשם אדי (מריה בלו הנפלאה מ"ER" ומ"פייבאק" ? לא אתלונן שוב על מכת אי התרגום…) עם חיי נישואין מהאגדות, בן מוכשר ומוצלח אם כי הסובל מהטרדות של בריוני התיכון וילדה קטנה וחמודה. שני ענקי משחק שנותנים כאן עבודות משנה מהוקצעות הם אד האריס הותיק וויליאם הרט כאחיו של תום.

חייהם מתנהלים על מי מנוחות עד שתום הורג, במיומנות מפתיעה, שני שודדים שנכנסים אליו לדיינר וזוכה לפרסום בתקשורת המקומית שמכתירה אותו כגיבור. מאותו רגע חייהם מתהפכים ותום נקלע למערבולת אירועים מטלטלת שלכאורה לא קשורה אליו. הצופה, שכבר הספיק לחבב את תום השקט והמופנם, נכנס יחד איתו לסערה הטורפת וניצב ביחד עימו מול דילמות קשות של זהות ואירועים מהעבר אשר רודפים את תום ואת חייו המושלמים.

החלק השני בשמו של הסרט, האלימות, מחלחלת אט אט אל הבועה שבה חיה משפחתו של תום ומכרסמת בה: לא רק תום נסחף אל מעגל התגובה הישירה אלא גם אשתו ובנו הבכור. כאן קרוננברג חוזר למחוזות המוכרים לו והוא מעביר מסר מטיף ? אין אמצע בין פציפיזם מוחלט לבין הרג חסר שליטה. הנוקט באלימות, גם מוצדקת, סופו שימצא עצמו נאכל בידיה.

אך השאלה אולי הגדולה ביותר שמעלה קרוננברג בסרט הזה היא האם מעשיך מעצבים את מי שאתה או לחליפין מי שאתה רוצה להיות? האם תיאלץ יום אחד לתת דין וחשבון על מעשיך ולשלם עליהם במטבע קשה עד מאוד ? זהותך שלך עצמך והחיים שאת או אתה בנית לעצמך? האם העבר יכול להרוס את העתיד? קרוננברג לא עונה על השאלה הזו.

קריירת הקולנוע של הבמאי הקנדי היא קריירה עשירה שהחלה עוד ב-1966 והיא בעלת חותם מזהה, ייחודי ואפשר לומר אפילו בעל השפעה על הקולנוע והאומנות של העשורים האחרונים. סגנונו של מי שכונה "מלך האימה המינית" ו"ברון הדם" אכן מתייחד בדמיון פרוע, המשוטט לעיתים קרובות במחוזות אפלים וחולניים. בסרט ממוצע של קרוננברג תמצאו כמות דם, זוועה גופנית ברורה עד בחילה ומיניות בוטה שיספיקו לשלושה סרטים של טרנטינו, מספר סרטים של ורהובן ועוד יישאר לכם עודף בשביל כמה סרטי אימה סוג ב'. יחד עם זאת, מתחת לערימות הסחי תוכלו למצוא לרוב אמירות חדות ועזות אודות טבע האדם והחברה האנושית.

אם בתסריט ובצורת המבע חרג קרוננברג, הרי שבעשייה הטכנית המשובחת המאפיינת את סרטיו לא חרג ולו במעט. פס הקול הקלאסי, רווי כלי הקשת המלווה את הסרט הוא עטיפה ראוייה לדרמה החזקה שמתחוללת מול עיני הצופה.

במאי הצילום, פטר סוזצ'יצקי הפולני, שהולך שנים ארוכות עם קרוננברג ועבד גם עם בעלי חזון ויזואלי מורכב אחרים כמו טים ברטון וג'ורג' לוקאס, יצר צילומים רוויי צבע. אלה כנראה צולמו בפילטר מדגיש כלשהו שלא גורע מאשליית המציאות אך מזכיר באופן מעודן את הצבעוניות החזקה של הרומאן הגרפי עליו הסרט מבוסס. את החותם הייחודי שהזכרתי קודם מקנה קרוננברג לסרט ברגעים מחרבי פסטורליה: רוויי דם ואלימות קשה המצטלמת ללא פשרות, כמו גם סצינת מין סוערת וברוטלית על גבול הפורנוגרפיה הרכה. בעת הצפייה חשבתי שקרוננברג פשוט לא התאפק. במחשבה שלאחר מכן ? מקומה ומשמעותה במארג הכולל אינם נפקדים. קרוננברג שולט ביד אומן בקצב שנע מאיטיות כמעט מרדימה לטיסה רצחנית ומסחררת המשאירה את הצופה דבוק אל מושבו ואל המסך.

מה שמקנה ל"היסטוריה של אלימות" את האישור הסופי שמדובר באחד הסרטים הטובים של שנת האוסקרים המתקרבת לסיומה (הסרט מועמד לשניים: התסריט המעובד ושחקן משנה לויליאם הרט), היא סצינת הסיום החזקה. היא מותירה את הצופה עם מחשבות בראשו גם כשכתוביות הסיום כבר רצות על המסך. קרוננברג עשה זאת שוב, אבל קצת אחרת.

הלהקה שלא הייתה שם

עבור להקות בתחילת דרכן, בניית הופעה היא עניין פשוט. פשוט בוחרים את הטובים בשירי האלבום-שניים ששחררו, מסדרים אותם בסדר הגיוני, שומרים להיט בלתי נמנע להדרן וזורקים פנימה, אם צריך, איזו גירסת כיסוי משעשעת. הבעיה הולכת ומחמירה, כמובן, ככל שהרפרטואר של הלהקה מתרחב – יותר ויותר שירים צריכים לפנות את מקומם לשירים חדשים, ומלאכת הברירה נעשית מאתגרת יותר ויותר.

מקרה מסובך הרבה יותר הן הופעות של להקות וותיקות, אשר הספיקו להחליף במהלך חייהן לא רק נגנים והרכבים, אלא גם סגנונות ? אלו נאלצות להכריע בין השירים אותם כתבו רק לאחרונה, בגלגולה הנוכחי של הלהקה, לבין שיריה הישנים, שלעתים נדמה כי נכתבו ע"י להקה אחרת לגמרי. ברוב המקרים, נטיית ליבם של האמנים הם לשירים האחרונים שכתבו, המייצגים בד"כ את סגנונה הנוכחי של הלהקה ותפיסת עולמה, וטרם נשחקו בביצועים חוזרים ונשנים. אלא שלא ניתן להתעלם מדרישות הקהל, שמעדיף, לעיתים קרובות, את הנוסטלגיה ללהקה שאינה קיימת עוד על פני גלגולה הנוכחי של אותה הלהקה.

Mercury Rev בהאנגר 11 בתל אביב 5.12.2005

מבין שתי להקות בין לאומיות שהופיעו לאחרונה בישראל, המקרה הפשוט יותר הוא זה של מרקורי רב, שהופיעה בחמישי לדצמבר בהאנגר 11 בתל אביב. אמנם קשה לחשוב על להקה שעברה שינוי קיצוני יותר ממרקורי רב ? מהלהקה האקספרימנטלית בהנהגת דיוויד בייקר, שנזרקה ב1993 מפסטיבל לולהפלאזה האגדי מכיוון ש"הרעישה יותר מדי", ללהקת הדרים-פופ הענוגה שבהנהגת ג'ונתן דונהיו. אלא שדווקא השינוי הקיצוני הזה הפך את ההתלבטות ללא קיימת כלל ? מרקורי רב הישנה והקיצונית פשוט לא קיימת עוד, ומלבד קומץ קשה של מעריצי הגלגול הישן של הלהקה, מזהה מרבית הקהל את מרקורי רב עם גלגולה הנוכחי והפופולרי יותר.

ואכן, סיפקה מרקורי רב בהופעה בהאנגר בדיוק מה שהקהל ציפה ממנה. שעה וחצי של מוזיקה חלומית, כמעט כולה משלושת אלבומיה האחרונים. בין השירים יכל הקהל להנות גם ממופע וידאו-ארט פסיכודלי שהוקרן על רקע הבמה בלווי ציטוטים פילוסופיים בגרוש ומפטפוטיו של דונהיו הסולן (שחשף, כמקובל בהופעות בארצנו, גם שורשים יהודיים).

Mercury Rev

אמנם לא כל השירים של מרקורי רב מלהיבים באותה המידה, בעיקר הדברים אמורים בשירים מאלבומה האחרון והפושר של הלהקה, שהתקבלו בצנינות גם על ידי הקהל. אולם רגעי השיא של ההופעה היו יותר מפיצוי הולם על רגעיה המתים. וכשג'ונתן דונהיו מלווה את הלהקה בניפוף במסור בפתיחה של ?Tonight It Shows?, או מנצח על מופע האורות בפתיחה עמוסת הכינורות של ?The Dark Is Rising?, זהו החומר ממנו עשויות הופעות רוק גדולות: כאלו שגם חימום מיותר של מטרופולין והצטרפות תמוהה של אביב גפן לבמה לא יכולים להרוס.

והגרעין הקשה? אלו יכלו להישאר בבית ולהתכרבל במיטה עם Boces. דיוויד בייקר לא בא ? הוא גם לא מצלצל.

dEUS ב"זאפה" בתל אביב – 09.02.2006

בפרפראזה על השם שאימץ לו פרינס בתקופה בה היה מסוכסך עם חברת התקליטים "וורנר", יכולה הלהקה שהופיעה ב"זאפה" בתל-אביב להיקרא "הלהקה שנודעה פעם כדאוס". שינויי ההרכב הרבים, ובעיקר התפנית הסגנונית שביצעו באלבומם האחרון, Pocket Revolution (שלמעשה החלה כבר באלבום שקדם לו), פערו תהום בין חבורת הנגנים שהופיעו על הבמה, לבין דאוס של אמצע שנות ה-90 שרק טום ברמן הסולן וקלאס ג'נזונס הכנר/קלידן היו חברים גם בה.

ואכן, הביצועים של השירים משלושת אלבומיה הראשונים של דאוס נשמעו במידה רבה כמו גרסאות כיסוי של המקור ? מעט עמומות, לעיתים לא מדויקות, ובכמה מקרים אפילו מקוצרות (אני מוכן להישבע שהם קיצצו דקה או שניים מ – "Theme From Turnpike?) לרושם הנ"ל תרמה לא רק חבורת הנגנים, שרק שניים מהם היו שותפים לכתיבת השירים הנ"ל, אלא גם הסאונד ב"זאפה", שנטה חסד רב יותר עם המלודיות של שירי הלהקה שנודעה פעם כדאוס מאשר עם הבאלגן עמוס הדיסטורשן של דאוס. ובכלל, שירים עמוסי פעלולים ורב-שכבתיים כמו ?Fell off the Floor, Man?, כמעט בלתי אפשרי לשחזר במדויק על במה וקשה להאמין שגם ההרכב המקורי של דאוס צלח במשימה הזו.

dEUS

עם זאת, קשה היה שלא להנות מההופעה של הלהקה שנודעה פעם כדאוס. ראשית, כיוון שמדובר בלהקה לא רעה בכלל, שלאלבומה האחרון אני נוטה חסד יותר ויותר בכל שמיעה ושמיעה, ושגם שיריה החלשים זוכים לשדרוג לא קטן על הבמה. הקהל, מצידו, קיבל בסבר פנים יפות גם את שירי האלבום האחרון (ובמיוחד את ?Bad Timing? ו ?Nothing Really Ends? הנפלאים, שהיו שניים משיאי הערב) וחלקו אף הפגין הכרות מרשימה עם מלות השירים. מפתיע בהתחשב בעובדה שהקהל בהופעה הורכב ברובו ממעריציה הוותיקים של דאוס משנות ה-90, שרבים מהם עסקו לפני ההופעה בהחלפת חוויות משני ביקוריה הקודמים בארץ.

אך בעיקר מדובר כאן בנוסטלגיה, אחד המצרכים העיקריים של חובבי מוזיקה בני יותר מ-20 כמו אלו שהתאספו ביום חמישי ב"זאפה". וכשהלהקה שנודעה פעם כדאוס ביצעה בצורה משכנעת למדי את ?Suds and Soda?, לא יכולתי שלא להיזכר בסטף קמיל קרלנס המתופף על חזהו לצדו של ברמן בקליפ (גזיר בעברית ? העורך) של השיר, בו לא צפיתי מאז גיל 15. לרגע קצר ניתן היה באמת להאמין כי דאוס נמצאת על הבמה.

צינור לחיים ולמוות

בכלי התקשורת מתפרסמים מידי פעם דיונים אתיים-הלכתיים-משפטיים פרטניים, הנוגעים לחולים במחלות חשוכות מרפא בערוב ימיהם. מדי פעם אנחנו שומעים על סיפור עצוב שהגיע לבית המשפט, הנדרש להחליט, האם מותר או אסור לנתק חולה הנוטה למות ממכשיר החייאה, לפי רצונו הנוכחי, לפי רצונו שהובע מזמן, לפי רצונו המשוער על דעת קרוביו וכן הלאה. כמעט תמיד מדובר במקרים חריגים ומיוחדים, כאשר החולים מיוצגים על-ידי בעלי עניין שונים (בני משפחה, ידידים, עורכי דין וכיו"ב), ודעתם של החולים עצמם לא תמיד נשמעת בצורה ברורה וחד-משמעית.

מדובר באחת הסוגיות המוסריות הקשות והמורכבות ביותר בתחום הרפואה. נושא זה נוגע, במוקדם או במאוחר, לכל אחד ואחת מאיתנו, והוא מתייחס לדיני נפשות ממש, להחלטות גורליות של חיים ומוות ללא מרכאות כפולות וללא פרפראזות. אכן, פתרון סוגיה זו שנוי במחלוקת חריפה בין בעלי דעות שונות, ולמעשה בין בני אדם באשר הם. בדיוק לכן, שאלות של חיים ומוות לא יכולות להישאר בזירה המשפטית, גם כשמדובר בשופטים בכירים ומובחרים. שאלות של חיים ומוות צריכות להיפתר בחקיקה ההולמת את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
בשלהי חודש מארס 2001 הגישה ח"כ ענת מאור (מרצ) הצעת חוק פרטית המכירה בזכות של חולה סופני לא להאריך את חייו בניגוד לרצונו, והיא אושרה בקריאה ראשונה. שר הבריאות דאז, ח"כ הרב ניסים דהאן (ש"ס), הקים ועדה ציבורית שתפקידה היה לנסח הצעת חוק ממשלתית בעניין זה. בוועדת החוקה סוכם אז שהצעת החוק תאוחד עם הוועדה הציבורית שגיבש משרד הבריאות.

הוועדה פעלה בראשותו של חתן פרס ישראל (1999), הפרופ' אברהם שטיינברג, מנהל היחידה לנוירולוגיה של הילד בבית-החולים "שערי צדק" בירושלים ומומחה להלכה בתחומי הרפואה. בוועדה היו יותר משישים חברים. היא נחלקה לארבע ועדות משנה: (א) ועדה רפואית-מדעית בראשותו של הפרופ' צ'רלס ספרונג, מנהל היחידה לטיפול נמרץ בבי"ח הדסה עין-כרם ויושב-ראש היחידה לאתיקה של האיגוד האירופאי לטיפול נמרץ. וועדת משנה זו מנתה 26 רופאים, אחיות ועובדות סוציאליות. (ב) ועדה פילוסופית-אתית בראשותו של הפרופ' אסא כשר, מופקד הקתדרה לאתיקה רפואית בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב וחתן פרס ישראל (2000). וועדת משנה זו מנתה 12 פילוסופים, אתיקאים ואישי דת (רב אורתודוקסי, רב קונסרבטיבי, רב רפורמי, כהן דת נוצרי, מומחה דת מוסלמי וקאדי דרוזי). (ג) ועדה הלכתית בראשותו של הרב יעקב אריאל, רבה הראשי של רמת גן. וועדת משנה זו מנתה 7 אנשי הלכה מעולם הרבנות והרפואה. (ד) ועדה משפטית בראשותו של השופט בדימוס הפרופ' אמנון כרמי, נשיא האגודה לרפואה ומשפט בישראל וראש המרכז הבינלאומי לבריאות משפט ואתיקה. וועדת משנה זו מנתה 13 שופטים, משפטנים ועורכי דין. 
מטרת-העל של ההצעה שגיבשה הוועדה הציבורית היא לפתור את המצוקה הקשה של האי-בהירות החוקית הקיימת בישראל ביחס לאפשרויות הטיפול או ההימנעות מטיפול בחולים במחלות חשוכות מרפא, בסוף ימיהם, לפי בקשתם המפורשת והבעת רצונם הברור.

ללא פשרות מכאיבות

יו"ר הוועדה, הפרופ' שטיינברג, ציין בפניי עוד בטרם הוגשו בכלל מסקנות הוועדה ש"מבחינה עניינית, ניתן לגבש הסדר חוקי שיעמוד במבחני המוסר, האתיקה הרפואית והערכים הדתיים. מכל 'ועדה ציבורית' בעלת מפגש רבגוני בשאלות מוסר, אתיקה ודתות במונחים של מחלוקות, טבעיות ותהומיות, מצופה שתוביל למבוי סתום. אולם למרבה ההפתעה, התגלו בוועדה נכונות מובהקת ואפשרות מעשית להגיע להסכמה כללית ללא פשרות מכאיבות".
גם עבור הפרופ' אסא כשר, ראש הוועדה האתית, הייתה זו "ועדה מגוונת להפליא, מרתקת ומאלפת. למדתי מן החברים בוועדה בלי סוף, נהניתי מן הדיונים שלה כל הזמן". הפרופ' כשר גם מספר (בספרה של ורד לוי-ברזילי, "17 שיחות עם אסא כשר", הוצ' זב"מ 2005, עמ' 121-126) על אופי וצורת הדיונים המסודרים של הוועדה שעמד בראשה: "נתנו לכל עמדה להיות מוצגת בהרחבה ומוסברת לפרטיה. אחר כך ניהלנו דיונים יסודיים בשורה של שאלות שאני מכין, כך שאפשר לעמוד על רוח הוועדה. בשלב הבא, הייתי מכין טיוטה מפורטת. בשלב נוסף, הטיוטה נדונה בהרחבה ובפרוטרוט, עד שמתגבש מסמך שכולם, או כמעט כולם, מוכנים לחתום עליו. את כל זה אנחנו עשינו בדלתיים סגורות, בלי עיתונאים ובלי פוליטיקאים. חרף העובדה, שהוועדה שלי הייתה מגוונת להפליא, כמעט כל סעיף התקבל בה פה אחד! אפשר להגיע רחוק מאוד באווירה נינוחה, בכבוד הדדי מתמיד, כשמתרחקים מן הרוח הרעה של 'הדיון הציבורי' ", מתאים כשר.

מקושר מאתר עמותת הודבשלב הבא, "מן הוועדה שלי עברו ההצעות שלנו, כמו ההצעות של ועדות אחרות, למליאה, נידונו בהרחבה, עד שהתקבל נוסח שזכה להסכמה רחבה, אם גם לא מלאה, בכל פרט ופרט", הוא מספר. "העקרונות של מסמך הוועדה שלי משוקעים בהצעת החוק שהוועדה גיבשה".
תן דוגמה לעיקרון.
"טול למשל, שני עקרונות יסודיים: (א) חזקה על האדם שהוא רוצה לחיות. זה אומר, בין השאר, שאם אני לא יודע עליו שום דבר ונשקפת סכנה לחייו, חובתי להציל אותו ממוות. זה אומר גם שלא בא בחשבון להפסיק טיפול באדם, גם אם הוא נוטה למות, רק מפני שאיכות חייו נראית מדולדלת.
"(ב) עיקרון יסוד נוסף קובע שיש לכבד את רצון החולה הנוטה למות כשהוא כשיר לקבל החלטות, שלא לקבל טיפול אם הוא אינו רוצה בו, כיוון שהוא סובל. אגב, חזקה על אדם שהוא בהכרה, שהוא כשיר. רק בדיקה יסודית של כמה מומחים יכולה להעביר את סמכות ההחלטה בקשר אליו, ממנו לידי זולתו ? משפחה, אפוטרופוס וכדומה.
"אתה רואה עיקרון יסוד אחד הנעוץ בערך 'חיי אדם' ועיקרון יסוד נוסף הנעוץ בערך 'האוטונומיה של הפרט'. כך נראה גם מכלול העקרונות וההסדרים והפרטים בהצעת החוק שלנו. יש בו איזון זהיר בין שני הערכים האלה".
לא בכדי, לראשונה בתולדותיה, הכירה מדינת ישראל בחוק המאפשר לקצר את חייו של חולה סופני: לאחר אימוץ המלצותיה של ועדה ציבורית רחבה שניסתה לגבש חוק מסדיר, בראשות הפרופ' שטיינברג. הדו"ח שגיבשה ועדת שטיינברג על טיפול בחולה הנוטה למות, אושר במליאת הכנסת בקריאה שנייה ושלישית ברוב של 22 תומכים מול 3 מתנגדים. כבר בקריאה הראשונה הצביעו 77 ח"כים בעד החוק. וכדברי שר הבריאות דני נווה (ליכוד): "זהו אחד החוקים המורכבים והאנושיים אי-פעם וצעד חשוב למען החולים הקשים, כבודם וזכויותיהם". ח"כ שאול יהלום (מפד"ל), יו"ר הוועדה שעסקה בניסוח הצעת החוק, אמר ש"רצונו של אדם כבודו, וכבודו של אדם חשוב ביותר".

להמשך המאמר…