קריאה אחרונה לנוסעי אל־על מטהרן

קצת קשה להאמין שעד שנת 79', שנת המהפכה האיראנית, ניהלה מדינת ישראל יחסים דיפלומטיים חמים וידידותיים עם איראן, שבראשה עמד השאה. הקשרים ההדוקים בין שתי המדינות היו הן צבאיים והן מסחריים, ורק טבעי היה שאל־על, מי שהיתה אז חברת התעופה הלאומית של ישראל, תפעיל קו טיסות ישירות בין טהרן לבין תל־אביב. אני רוצה לספר את סיפורן של ארבע נוסעות מיוחדות, שבמבצע מורכב מאין כמותו הצליחו לעלות על הטיסה האחרונה בקו זה, שהמריאה ממש ערב המהפכה, ב־8 לדצמבר 1978.

טהרן כיעד של אל־על

היחמור הפרסי (נקרא גם יחמור מקראי) הוא חיה מרשימה ואצילית. יחמור הוא למעשה אייל גדול, שני מטרים אורכו, משקלו עשוי להגיע למאה קילוגרמים, והזכר נושא על ראשו קרניים מפוארות.

יחמורים פרסיים חיו פעם ברוב ארצות מזרח הים התיכון, אצלנו חי היחמור הפרסי בחורשי הכרמל והגליל, באזורים שבהם היו מי שתייה זמינים לאורך כל השנה. בשר יחמור אף עלה על שולחנו של שלמה המלך, והוא מוזכר כאחת החיות הטהורות.

כמו שקורה לעיתים קרובות מדי (לצערי), האייל היפהפה בעל הפרווה החומה, המנוקד לבנות בגוו, הפך לחיית ציד מבוקשת. כניסת הנשק החם לאזור הביאה לציד מוגבר של היחמורים, עד כדי הכחדתם לקראת סוף המאה ה־19. החוקרים מעריכים כי הפרט האחרון ניצוד באזורנו בשנת 1922.

חוקרי הטבע האמינו כי היחמור הפרסי נכחד מהעולם, אך ב־1956 התגלה עדר של כ־25 יחמורים ממין זה ביערות בחבל ח'וזסתאן, בדרום־מערב איראן.

סטודנט גרמני גילה עקבות של פרסתנים על גדת הנהר דז. הוא הביא את טביעות הטלפיים לבדיקת הפרופסור שלו, שזיהה אותן כעקבותיו של המין שלכאורה נכחד. כדי להציל מכליה את היחמורים בודדים שנותרו, פנו גורמי שמירת הטבע בגרמניה אל הברון הגרמני פון אופל, בעל מפעל המכוניות אופל וחובב טבע ידוע. פון אופל מימן משלחת של זואולוגים, שיצאה ללכוד את אחרוני היחמורים הפרסיים. שני זוגות נלכדו והועברו לפארק אופל בקרוננברג שבגרמניה. עדר זה הוא המקור לכל היחמורים בעולם כיום.

התגלית המרעישה הגיעה גם לאוזני אנשי המדור לשמירת הטבע במשרד החקלאות (גלגולה הקודם של הרט"ג), ואלו החליטו כי היחמור חייב לשוב אל אדמות ארצנו. ברם, מדינת ישראל הצעירה עמדה בפני אתגרים גדולים יותר מהשבת חיות־בר נכחדות אל הטבע, ונושא החזרת היחמורים קצת נדחק הצדה.

בשנת 1963 הוקמה רשות שמורות הטבע, כשבראשה עמד האלוף במילואים אברהם יפה, שרצה מאוד, להביא את היחמורים ארצה. אבל איך משכנעים את השאה הפרסי לתרום אותם? קצת מזל וקצת תושיה צברית עשו את העבודה: אחיו של השאה, הנסיך עבדול ראזה, חשק מאוד בקרניו האדירות של היעל הנובי, הנפוץ בעיקר בישראל.

בתמורה להיתר ציד של שני יעלים נוביים גדולים וזקנים עבור הנסיך הפרסי (ההיתר ניתן כנראה על ידי מי שהיה אז שר החקלאות, אריאל שרון), שכיהן כראש רשות הטבע האיראנית, הבטיח ראזה לאלוף יפה שני זוגות יחמורים (השמועה אומרת כי בהתחלה הציע הנסיך לאלוף שתי מכוניות מרצדס תמורת ההיתר – אבל יפה דחה את ההצעה). בפברואר 1978, כשהגיע לטהראן כדי להביא ארצה את היחמורים המובטחים, חש יפה בלבו וטס חזרה לישראל, אבל קודם ביקש מתת-אלוף יצחק שגב, נספח צה"ל האחרון בטהרן, לדאוג להבאתם של היחמורים.

בחודשים הבאה צברה ההתנגדות האיסלמית באירן תאוצה. ההפגנות העצומות במימדן הפכו אלימות, הממשלה המתנדנדת הכריזה על ממשל צבאי, ובפריס, חומייני, האייטולה הגולה, מתכנן את שיבתו לאירן כמנצח.

יחמור פרסי. צלם איל ברטוב

בינתיים, בשגרירות הישראלית בטהרן, עובדים סביב השעון. דיפלומטים ואנשי מודיעין עסוקים בהשמדת מסמכים ופינויים של 1700 הישראלים החיים במדינה. יפה מבין כי עסקת היחמורים שלו עם השאה תקרוס ביחד עם הממשלה הרעועה, ויש צורך לפעול במהירות.

כדי לזרז את העניינים, נשלח מייק ואן גריוונברוק, איש רשות שמורות הטבע שהחזיק גם בדרכון הולנדי, כדי לסייע לתת-אלוף שגב. ואן גריוונברוק נחת בטהרן ב־28 בנובמבר, קנה אספקה, ויצא לשמורת היחמורים סמוך לים הכספי, כ־10 שעות נסיעה מהבירה. הוא שב לטהרן כחמישה ימים מאוחר יותר, ב־4 בדצמבר, כשברשותו ארבע יחמורות, אחת מהן בהריון מתקדם.

בנתיים, הנסיך ראזה, שכאמור, כיהן כראש רשות הטבע האירנית, כבר נמלט מהמדינה, ומחליפו היה הוטרינר הממשלתי, אירני ממוצא גרמני – ואנטי־ישראלי מובהק.

מחליפו של ראזה סירב לאשר את יציאתן של היחמורות לישראל. ואן גריוונברוק פנה אל שגריר הולנד באירן וביקש ממנו שיחתום על אישורים כי היחמורים מיועדים להולנד. "מייק, אם זה למען חיות – אני חותם. אם זה לישראל – אני בטוח חותם", אמר השגריר לואן גריוונברוק.

וכך, בטיסה האחרונה של אל־על שיצאה מאיראן לתל-אביב, ביחד עם ערימות של שטיחים וארגזים, הובאו ארבע היחמורות. יפה הנרגש קיבל את פניהן בשדה התעופה, וכבר בחודש הראשון לשהותן בחי־בר כרמל, התרחש הנס של ההמלטה הראשונה.

מקורות:

איילים : שובו של היחמור המקראי / ד"ר אברהם ארבל

חופשיים על הבר / עדי ויינברגר

יחמור פרסי / ויקיפדיה

לא שבר – משבר

השרש ש.ב.ר הוא אחד המעניינים בעברית. יש לו כל־כך הרבה פירושים! אז בואו נעשה קצת סדר.

משה יורד מהר סיני ושני לוחות הברית בידיו. הוא רואה את עגל הזהב ואת העם המחולל סביבו, ומתעצבן:

יִּחַר-אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר (שמות ל"ב פס' 19)

זה הפירוש שאנו מכירים ואוהבים (?!): לנפץ, לנתץ ולהרוס. אבל עוד קודם לכך, בספר בראשית, מופיע השרש בפירוש אחר. המזרח התיכון כולו מוכה בצורת, אך מצרים, בעקבות חלומו של יוסף, אגרה מזון:

וַיַּרְא יַעֲקֹב, כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם… רְדוּ-שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ-לָנוּ מִשָּׁם, וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת. וַיֵּרְדוּ אֲחֵי-יוֹסֵף, עֲשָׂרָה, לִשְׁבֹּר בָּר, מִמִּצְרָיִם… וְיוֹסֵף, הוּא הַשַּׁלִּיט עַל-הָאָרֶץ–הוּא הַמַּשְׁבִּיר, לְכָל-עַם הָאָרֶץ (ברא' מ"ב פס' 1 ו־6)

די ברור שכאן אין הכוונה למשהו שלילי במובן של ניתוץ וניפוץ. הרי יש שבר במצרים, ולכן זו סיבה ללכת לשם? הכוונה כאן לתבואה או בר, והפועל משמעו לקנות תבואה. יוסף, בנוסף להיותו מפענח חלומות הוא גם המשביר, כלומר, מוכר תבואה. מכאן אגב, כמו שניחשתם, המשביר לצרכן. נמשיך.

מדיין, עמלק ובני קדם התאספו וחנו בעמק יזרעאל. גדעון בן־יואש השופט אסף כמה עשרות אלפי לוחמים להגן על עמו. במבחן המלקקים המפורסם ניפה גדעון את מרבית הלוחמים ונותר רק עם אלו ששתו בעזרת ידיהם, שלוש מאות במספר. המספר המועט של לוחמיו גרם למצביא לסקפטיות מסויימת, אך חלום שהוא שומע במחנה המדייני גורם לו לשנות את דעתו:

וַיָּבֹא גִדְעוֹן–וְהִנֵּה-אִישׁ, מְסַפֵּר לְרֵעֵהוּ חֲלוֹם; וַיֹּאמֶר הִנֵּה חֲלוֹם חָלַמְתִּי, וְהִנֵּה צְלִיל לֶחֶם שְׂעֹרִים מִתְהַפֵּךְ בְּמַחֲנֵה מִדְיָן, וַיָּבֹא עַד-הָאֹהֶל וַיַּכֵּהוּ וַיִּפֹּל וַיַּהַפְכֵהוּ לְמַעְלָה, וְנָפַל הָאֹהֶל.   יד וַיַּעַן רֵעֵהוּ וַיֹּאמֶר, אֵין זֹאת, בִּלְתִּי אִם-חֶרֶב גִּדְעוֹן בֶּן-יוֹאָשׁ, אִישׁ יִשְׂרָאֵל:  נָתַן הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ, אֶת-מִדְיָן וְאֶת-כָּל-הַמַּחֲנֶה. וַיְהִי כִשְׁמֹעַ גִּדְעוֹן אֶת-מִסְפַּר הַחֲלוֹם, וְאֶת-שִׁבְרוֹ–וַיִּשְׁתָּחוּ; וַיָּשָׁב, אֶל-מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר קוּמוּ, כִּי-נָתַן יְהוָה בְּיֶדְכֶם אֶת-מַחֲנֵה מִדְיָן (שופ' פרק ז' פס' 13-15)

לפי ההקשר הזה, קל להבין את הביטוי החלום ושברו: החלום ופירושו. זו לא הפעם הראשונה בה הביטוי בימינו מקבל משמעות שונה מהמשמעות המקורית, ראו למשל עצת אחיתופל.

קבצן נולד

ה־"עיתון" ידיעות אחרונות פרסם בגליון חג־הסוכות שלו תחקיר כלכלי־חברתי מקיף ונוקב העומד, לדעתי, לזעזע את אושיות החברה בישראל: הם נתנו ל־5 קבצנים תל־אביבים כרטיס אשראי הטעון ב־250 שקלים לשימושם החופשי, בצירוף בקשה להחזירו תוך שעה. שאלות המחקר היו רציניות ועמוקות: מה הם יקנו? האם הם יחזירו את הכרטיס? זהו. שתי שאלות.

שלא תטעו לחשוב שמדובר פה בעוד תחקיר דמיקולו. הושקעה פה מחשבה רבה! למשל, כרטיס האשראי אינו באמת כרטיס אשראי. למעשה התאור "אשראי" אינו נכון כאן. אין כאן שום אשראי, אלא זהו כסף אלקטרוני: כרטיס מגנטי הטעון מראש בסכום קבוע משולם מראש. אי אפשר לחרוג ממנו. תחכום שימנע מההפקה לפשוט רגל. אבל בזאת לא תם העניין, הרי שאפשר היה פשוט לתת להם כסף מזומן! אבל כאן טמון היתרון הנוסף בכרטיס: במידה והקבצן לא מחזיר את הכרטיס ניתן לעקוב אחר הקניות שבוצעו. תחקיר או לא תחקיר?!

אוקי, עכשיו ברצינות: מה השלב הבא? קשת/רשת קונה את הפורמט ועושה מזה תוכנית ריאליטי כאשר כל שבוע עוקבים אחרי קבצן אחר ובסוף מצביעים במסרונים? בסיום 3 עונות עושים קבצן נולד אולסטרס? אני יכול לנחש מה הפרס: פגישה אישית של שלושת הפיינליסטים עם שר האוצר.

סיפור ליום כיפור

נחתום אחד היה קונה בכל יום קילו חמאה משכנו האיכר. יום אחד החל הנחתום חושד כי האיכר מרמהו וכי גושי החמאה אותם קנה שוקלים פחות מקילו. החל הנחתום שוקל בכל יום ויום את גוש החמאה, ולאחר חודש של מעקב הסתבר שאכן באופן עקבי גושי החמאה שוקלים פחות מקילו!
ניגש הנחתום אל שכנו, הטיח בו את המספרים וגם הגיש לו כתב תביעה.
כאשר עמד בפני בית הדין, שאל השופט את האיכר האם חיבל במזיד במכשיר השקילה שלו.
“לא,” ענה האיכר. “אין לי כלל מכשיר שקילה”
“אזי כיצד שוקל אתה את החמאה?” שאל השופט.
“יש לי מאזניים,” השיב האיכר. “על כף אחת אני שם את גוש החמאה, ועל הכף השנייה אני שם את קילו הלחם שקניתי מהנחתום באותו הבוקר…”

גמר חתימה טובה.

הערה: את הסיפורון הזה פרסמתי בעבר בבלוג פתיתים. בנתיים, אתר בלוגלי, האכסנייה של פתיתים, הלך בדרך כל אתר ולכן אני מפרסם אותו שוב.

זעיר יקום אמריקה

בלבה של סן פרנסיסקו בשתיים לפנות בוקר, אין איש ברחובות. זאת, פרט לשומרי הלילה וחסרי הבית ששואלים אותך אם יש לך דולר בשבילם.

מירון אברמסון כבר כתב כאן על אמריקנה כפי שהיא משתקפת בשירתו של טום ווייטס, אבל אין לך עדות טובה יותר לארצות הברית של תחילת המאה ה-21 מאשר זעיר היקום של אמריקה שנפרס בפניך כשאתה נכנס בשעה שכזו לדיינר שפתוח כל הלילה.

המקום נראה בדיוק כמו שתמיד רואים בכל סרט נוער או סדרת טלוויזיה שמקורה בעולם החדש: ספסלי הישיבה הארוכים עם הריפוד העמום, המנורות שנתלות נמוך ומפיצות אור לבנבן על הבאר המאורך, שלידו כסאות גבוהים, ומאחוריו עמלים אנשי המטבח.

עמוס ומלא כאן. שכניי לבאר היו איש סוהו מעודכן, עם כובע גרב אפנתי, המשקפיים הנכונים וזקנקן עשוי היטב ומדויק. אזניות תחובות באזניו, והוא כולו ממוקד בסרטון שמתנגן על מסך הסלולרי שלו.

בסמוך אלי יושבות שתי נסיכות – נערות עשירות ומפונקות (תיכף תבינו מדוע) שיערן ארוך, תכשיטיהן נוצצים, בגדיהן יקרים ותסרוקתן מוקפדת. הן נאות מאוד, דקות גו, תמירות וכחולות עין שתיהן.

שהייתי שקוע בעיתון הן עברו לשבת באחת מגומחות הספסלים, ואת מקומן תפס זוג צעיר ממעמד הביניים – הוא, עם חולצת פלנל ותסרוקת גלוחה בצדדיה. היא – שמנמונת עם כובע מצחיה ואזניות "בוז" משוכללות שהונחו על הבאר. אולי ניסתה להידמות לשכן המעודכן שמימין. הם מזמינים שניהם כריכי BLT וכוסות מים שקופות מפלסטיק, מלאות בקרח, עוד פריט חובה בכל דיינר אמריקני מוכר.

הו, אלוהיי
הספסלים גם הם גדושים. בקצה, חבורה רועשת של נערי תיכון או קולג' שנכנסו לאכול אחרי בילוי (או שמא זהו הבילוי). אחת מהן לבושה כמו ליידי גאגא – מגפיים, בגד גוף שחור, גרביוני רשת ומעל סוג של צעיף לצאת ידי חובה. הוא אינו מסתיר דבר.

נער קולג' אחד עם הבעה פנים בוהה תמידית בג'ינס, ובחולצת פסים אדום-לבן שתואמת לכובע הצמר שלו. כל מילה שניה שלהם, בתרגום חופשי היא "הו, אלוהיי", ובתרגום קצת יותר מדויק: "או מיי גוד", על אף שלא ניכרת בהם אדיקות כלשהי מלבד מקדש הפופ.

תיירות צעירות עם מזוודות עטורות בסרט אדום, ממתינות כנראה לצאתן לבית הנתיבות, כי הן שאלו אותי לפחות פעמיים מה השעה. מאחוריהן, שני פועלי בניין כתומי קסדה, שנכנסו לאכול משהו לפני תחילתו של יום עבודה.

האנשים שמשרתים אותם, מטגנים כל מה שאפשר לשים על פלטה חמה: לחם טבול בביצה, רצועות בצל בכמויות, ביצי עין, מחבתיות, בשר ונקניק. הנמלים העמלות הם מלצר לבוש שחורים, שהוא צעיר ממושקף שכבר מקריח ושני אנשי מטבח היספאניים.

אחד צעיר, דובר אנגלית, אבל המילים "אל סלוודור" בולטות מחולצת הטי שלו שמתחת לחלוק המטבח הצחור, והמבוגר יותר, שאינו יודע כלל אנגלית, כי הוא קורא לצעיר שאני מבקש ממנו גבינה – אבל שניהם מפטפטים ביניהם בספרדית בקצב רצחני.

היי אמיגווווווו

"היי אמיגו!"

שני אנשים מבוגרים בחליפות יקרות, נעליים מבריקות ומעילי צמר משובחים נכנסים. "היי אמיגו! כמה זמן לוקח להכין כריך רובן?", שואל אחד מהם, עטור שיער שיבה מסורק, בקוצר רוח, טון מתנשא ואדנותיות ברורה. מסתבר ששתי בנותיהם המפונקות עדיין ממתינות לכריכים שלהן, וכנראה הפכו אילמות לבינתיים. גלוח השיער מהמעמד הבינוני עם חולצת הפלנל מחקה בקול רם ובלעג לא מוסתר את האב המגונן – "היי אמיגוווווו, היי אמיגוווווו".

"מזל שנכנסתי", מתגאה הקפיטל. "אם לא הייתי מתערב, הן היו הופכות לשלדים מרוב רעב". בנותיו מזות הרעב לא נראות רע. ההוא מאל סלוודור מתנצל בקול שקט – "המנה שלהן כבר על האש". אבל כנראה שהכל דוחק בשביל העומדים בראש הפירמידה הפיננסית של הכלכלה האמריקנית ובנותיהן, גם בשעות הקטנות של הלילה המתקרב לקיצו.

כולם כאן אוהבים את הבגדים של כולם. התיירות הצעירות אוהבות את התלבושת של נער הקולג' עטור הפסים וממהרות להצטלם איתו, אחת הנסיכות אוהבת את הנעליים של אחת התיירות. החיצוניות היא חזות הכל באמריקנה של 2010.

לאט לאט חלקי העולם הקטן מתפזרים. נערי הקולג' עוזבים, המטוס של התיירות של כבר יוצא. פועלי הבניין גם הם מזמן אינם. הנסיכות שבו לארמון ואילו הזוג שימיו קשים יותר, אורז את שאריות כריך הבייקון, חסה ועגבניה עם הטוגנים לקופסאות חד פעמיות, לקחת הביתה. השמנמונת מסלקת את העגבניה והחסה של בן זוגה מהקופסה. "אתה גם ככה לא תאכל את זה". היא כנראה צודקת.