ביום שישי האחרון פורסמה במוסף ממון של ידיעות אחרונות כתבה על אנשים אשר יש ברשותם מכשירים חשמליים שעובדים כבר עשרות שנים. למשל רדיו גרונדינג משנת 60, מעגילה של בוש משנת 64 או מיקסר קנווד מ-72. מעבר לערך הסנטימטלי שיש לדבר, יש גם ערך פרקטי: הדברים הישנים פשוט עובדים טוב יותר. וזו עובדה.
ועכשיו אתרום את תרומתי הצנועה לנושא.
מה שאתם רואים פה למעלה זה מבזק של מצלמה, של חברה בשם Vivitar (שעושה מבזקים גם היום) , שאבא שלי קנה בשנת 69. את המבזק הזה, שעושה עדיין עבודה מצויינת (40 שנים! תנו כבוד) רציתי לחבר לניקון D70 החביבה שלי. ברם, בעיה. שימו לב לחוט המשתלשל מהמבזק. את החוט הזה היו מחברים בעבר לגוף המצלמה, והוא היה המתזמן בין הלחיצה על כפתור הצילום לבין הפעלת המבזק. בפועל מה שקורה הוא מאוד פשוט: המצלמה יוצרת קצר בין המגעים שבחוט. הבעיה המדוברת היא שבמצלמה שלי אין מקום לחבר את החוט הזה מפני שב-20 השנים האחרונות כבר לא משתמשים יותר בחוטים על מנת לקצר את המבזקים, אלא התושבת של המבזק, מה שמכונה בלעז הוט-שו, עושה את העבודה במקום החוט.
בנקודה הזו אפשר להתייאש, לקלל על שינויי הסטנדרטים בעולם, ולרכוש במיטב כספנו מבזק חדש.
אך לא! אין יאוש בעולם!
אבא שלי, שהוא איש מעש שאוהב אתגרים מהסוג הזה, החליט לבנות מתאם. ראשית היינו צריכים לוודא שגם ההוט-שו מקצר את המגעים ולא מעביר מתח. אחרי שבדקנו שאכן כך הוא, היה צריך למצוא שקע המתאים לתקע שבקצה החוט. אחרי שמצאנו כזה, כל שנותר הוא לבנות את המתאם.
התמונה שלמעלה היא המוצר הסופי. שימו לב לשקע. הבורג שנמצא באמצעו של המתקן לוחץ על קפיץ קטנה, שהוא עצמו לוחץ כדור מתכת קטן בתחתית. הכדור הוא הכרחי לתושבות הוט-שו.
ככה המתאם מולבש עם המבזק. את הדבר הזה שמים על המצלמה, ובא לציון גואל.
* איך שגוגל טרנסלייט מתרגם את When everythin's made to be broken (מתוך אייריס של הגוגו דולס).
