היכן שזקני השבט הולכים למות

רשימות, יעל מבקרת,עין הדג ועכשיו גם האייל הקורא. אתרי השיח והתרבות הראשונים ברשת העברית בשנתיים האחרונות הולכים אט אט לעולמם.

אז נכון, יש המון בלוגים, יש המון פריחה. אבל כמו שציין כאן דובי, מייסדו של האייל הקורא – אין שיח. וזה עצוב.

האינטרנט העברית התפתחה, גדלה והתבגרה – יש עשרות אלפי בלוגים (אולי מאות אלפי), אבל האתרים הוותיקים, שהיו פעם דגים בודדים בבריכה ריקה, עכשיו הולכים למקום שאליו זקני השבט הולכים למות.

"נביאים אחרונים" הוא חלק מדור המייסדים, או לכל היותר מראשוני דור הביניים, הוא אמנם נבנה על וורדפרס, אבל בגירסה 1.2, כשעוד אף אחד לא ידע כאן מה זה וורדפרס. ירון קידד את הממשק העברי אות אחרי אות, פיסת קוד אחרי רעותה (ואז בא הרטשטיין).

נביאים היה פעם בלוג שיתופי ואתר לביקורת תרבות חברה, עד שחלק מכותביו מצאו לעצמם במות נוספות או אחרות (כותב שורות אלה מחזיק במה נוספת במקביל, מתקוון). זו הצמיחה הטבעית, זו דרכו של העולם ואין להצר על כך.

הייתה תקופה שגם אנחנו שקלנו לסגור את נביאים, אבל אז החלטנו להפוך אותו לבלוג האישי של ירון, בעיקר, עם תרומה מזדמנת שלי (כמו בית המקדש השלישי) מהלך נבון שהותיר את נביאים רלוונטי וחי, אם כי חוטא מעט לייעודו המקורי (אנחנו עדיין כותבים כאן ביקורות ועדיין אוהבי עברית, לא לדאוג). וזה היה צעד נכון לאתר שחפץ חיים בעידן של עשרות אלפי קולות – ולא בודדים.

אבל אפשר עדיין למחות דמעה, ולהיזכר בימים אחרים, תמימים יותר, חלוציים, של הרשת העברית.

לחיי האתרים שכבר לא עמנו.

יפן

חזרתי לפני שבוע משבועיים ביפן. כן, זה היה מגניב. כן, זה היה מטריף. אני מקווה בעזרת הפוסט הזה לעשות קצת סדר בראש. אז קבלו רשימת הגיגים / אנקדוטות / תובנות שאספתי.

  • התחבורה הציבורית שם (רכבות ואוטובוסים) משגעת בַּדיוק שלה. מצד אחד זה טוב, כי אתה יודע בדיוק מתי תצא רכבת. מצד שני זה רע, כי אתה יודע שאין שום סיכוי שתגיע מוקדם יותר. כבר קרה לי שנסעתי באוטובוס שהקדים במספר דקות את לוח הזמנים שלו, ולכן הוא פשוט עמד וחיכה בתחנה.
  • יש ביפן תעשיה שלמה של אוכל לתצוגה. הכוונה למנות שלמות עשויות מפלסטיק המוצגות לראווה בחלון של מסעדה. הדגם תואם (אבל ממש לא טועם…) להפליא למציאות.
  • תהרגו אותי אני לא מבין למה היפנים משוגעים על פאצ'ינקו. לא מבין. רעש מחריש אוזניים, אי אפשר לנשום מרוב עשן סיגריות, ועדיין – המקום דחוס באנשים. לא מבין.
  • שבועיים לא ראיתי מזלג.
  • אין כמו לאכול בבוקר (8:00) סושי שרק כמה דקות קודם לכן עוד עשה בלו-בלו. וזאת כמובן בשוק הדגים בצוקיג'י.
  • מבחינתי, סושי הוא אותן דיסקיות אורז עטופות באצה (מה שקרוי מאקי). באופן מפתיע (או שלא), לא ראיתי כמעט כאלו ביפן. רוב מה שהיפנים אוכלים זה ניגירי, שזה חתיכת דג די גדולה המונחת על אצבע אורז. המבינים גם מורחים מעט וואסאבי בין הדג לבין האורז.
  • היפנים הם עם מאוד מפונק והם יודעים לחיות נכון. למשל, האסלה בשרותים היא מחוממת, כך שאין צורך לסבול את אותן שניות קרות כשמתישבים, או, המראה באמבטיה מחוממת גם היא, כך שהיא לא מכוסה אדים בסוף המקלחת. בנוסף, השעון המעורר מובנה בתוך המיטה (!!!)
  • אין פחי אשפה ברחוב. יש לך זבל? שמור אותו בכיסך עד ה-Seven Eleven / Family Market הקרוב והשלך אותו שם. אגב, זו לדעתי גם הסיבה לכך שאין חתולים ברחובות.

בַּדיוק

צפירה

כמידי שנה ביום הזיכרון אני מפרסם קישור לסיפור צפירה, מאת אתגר קרת.

למי שלא מכיר, זהו סיפור על התבגרות מזורזת.התבגרות שמתרחשת בשבוע, אולי אחד השבועות המשמעותיים בחיינו בארץ: השבוע שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. הסיפור נכתב לפני למעלה מחמש עשרה שנים, אך נדמה כאילו הוא נכתב היום.

צפירה / אתגר קרת