סכום של כלום

?pick a song, any song? אומר מלקמוס הקוסם לקהל המשתאה, ומיד אוסף במטפחתו את השירים שנבחרו ומרסק אותם בפטישו לחתיכות קטנטנות. ואז, בעודו עוטה עליו את חיוך ה"אני אמנם חכם מכם בהרבה, אבל אין סיבה לעשות מזה עניין גדול" הוא מדביק זה לזה את שברי השירים, בסדר שרק הוא מוצא בו הגיון. מאחד מילים אקראיות למשפטים בלתי אפשריים, משפטים בלתי אפשריים לשירים חסרי הגיון, ושירים חסרי הגיון לכמה מן האלבומים הגדולים ביותר של שנות ה-90.

Freeze
don't move
You've been chosen as an extra in the movie adaptation
.of the sequel to your life

קשה להניח את האצבע על הרגע המדויק, אבל זה קרה בערך באזור יום הולדתי ה20. למושג "להקה אהובה" לא הייתה את אותה המשמעות. אולי התבגרתי, ואולי אשם האינטרנט שהציף אותי במאות שמות וצלילים שמעולם לא שמעתי. שוב לא חיפשתי את הלהקה האחת. זאת שאשנן את שמות חבריה ואת סדר השירים בכל אחד מאלבומיה בעל פה.

ובכל זאת, אובדן התמימות המוזיקלי השאיר בי חלל שאלף להקות לא יכלו למלא. מעבר לחוסר היכולת לתת תשובה פשוטה לשאלה "מי הלהקה האהובה עליך" קיים גם הצורך לרכז את תפיסת עולמי המוזיקלית לשם אחד, לאלבום בודד, ללהקה אחת ? זאת שמנגנת רק עבורי.

בהעדר הלהקה האחת, מילאו את מקומה להקות לרגע. האם ייתכן שהתשובה הייתה מונחת כל העת מתחת לאפי?

PavementPavement פעלה בין השנים 91-98, השנים בהן התחלתי להאזין למוזיקה ברצינות. וכמו רוב להקות האינדי האמריקאיות מאותן שנים (או לפחות אלו שלא התגוררו באזור חיוג סיאטל), הצליחו לחמוק מתשומת ליבי, כך שלא זכיתי להכיר אותה בזמן אמת. כנראה שטוב שכך ? קשה להאמין שהייתי מסוגל באותה תקופה להבין את הקסם המבולבל והשברירי של שירי הלהקה, שנכנסה לעולמי בדיוק כאשר הייתי זקוק לה יותר מכל.

גם אני, ממש כמו Pavement, רחוק מלהיות טיפוס רוחני. ביטויים כמו "גורל" או "קשר מיסטי" אינם חלק מאוצר המילים שלי. ולכן קשה לי להסביר את המשיכה העזה שלי ל-Pavement זמן רב לפני ששמעתי שיר בודד שכתבה. אולי היה זה שמה האינגמטי של סולנה, סטפן מלקמוס, שנחרט במוחי לאחר שנתקלתי בקליפ מאלבום הבכורה שלו. אולי אלו הכתרים שנקשרו לשמה של Pavement בכל מקום שבו הוזכר, ואולי סתם אובססיה מוזיקלית לשנות ה-90.

תקופת ההמתנה לשמיעה האמיתית הראשונה של הלהקה התארכה אל תוך הטיול שלי באוסטרליה, בין השאר בזכות הדואר האמריקאי ששמר לו שני אלבומים של הלהקה שהזמנתי. במהלכה הספקתי כבר לפתח רמת ציפיות שלא ניתן לעמוד בה. Pavement, מצידה, אכלה את הציפיות שלי בלי מלח, בעוד שהדואר האוסטרלי, מצידו, הצטרף לעמיתו האמריקאי עם שלל מרשים של ארבעה אלבומים. אלו הוחלפו בשישה אחרים מיד עם שובי לארץ ? מה לא עושים בשביל אהבת אמת?

להמשך המאמר

ארבעה ערוצים לעולם המתים

"השיניים העליונות שלו כבר כמעט ונעלמו לגמרי. אלו הוחלפו בשבבים לבנים שמציצים מבעד לחניכיים רקובות. שיניו התחתונות, דקות וחומות, נדמות כי יפלו אם רק ישתעל חזק מדי. שפתיו חיוורות ויבשות, מכוסות בשכבת רוק כה מוצקה עד שנראית כבצק. שערו גזוז עד הגולגולת, ציפורניו, או הרווחים בהם היו, מושחרים בדם. כפות רגליו וקרסוליו מכוסים כוויות של אפר סיגריות שצנח ללא משים על עורו
החבול והמצולק."

–כתב ה-LA TIMES מתאר את ג'ון פרושיאנטה, 1996.

"I regret my past"
— ג'ון פרושיאנטה, Regret, 2004.

מהו המחיר שתציבו לחייכם? האם יש משהו שתסכימו למות למענו? אנשים רבים ניסו לענות בדרכים שונות על השאלות האלו במשך השנים, אך דומה שאחת התשובות המקובלות ביותר היא תהילת העולם ? המרת החיים הגשמיים בחיי נצח בזכרונם ובליבם של זרים.

עולם המוזיקה, היצואן מספר אחד של גופות יפות, צעירות ומפורסמות, היה מאז ומעולם כר פורה לעסקאות מן הסוג הזה. אמנם קשה להניח שהמפורסמים הנ"ל, גם אלו מהם שבחרו בעצמם את נסיבות מותם – מי באבחת כדור ומי מזרק אחר מזרק ? לקחו בחשבון את המיתוס שזה יצור סביבם ? אך אין ספק שמוות פתאומי יכול להיות החלטה מקצועית משתלמת ביותר. השאלה מתחדדת כאשר מדובר באלו אשר הפרסום אשר לו זכו בחייהם, קטן בהרבה מזה שלו זכו במותם, אשר נמשך לעיתים, כמו במקרה של ניק דרייק למשל, הרבה לאחר מותם.

ג'ון פרושיאנטה בחר בחיים, קשה להאמין שיכל לעשות זאת במועד מאוחר יותר.

הסיפור סופר כבר פעמים רבות. לאחר שהילל סלובאק, הגיטריסט והמייסד של הRed Hot Chili Peppers, הזריק עצמו למוות, הצטרף ב-1988 ג'ון פרושיאנטה, כשהוא רק בן 17, להרכב ונטל חלק בשיא ההצלחה האומנותית והמסחרית של הלהקה (במסגרתה הוקלטו האלבומים mother's milk ו blood sugar sex magic). אך פרושיאנטה עצמו התקשה להתמודד עם ההצלחה הפתאומית של הצ'ילי פפרס וב-1992 מצא עצמו מחוץ ללהקה, שוקע עמוק יותר ויותר אל תוך ההרואין.

ואז, כשהוא עם זרת מחוץ לקבר, ונואש לכסף לממן את התמכרותו, הוציא פרושיאנטה שני אלבומי סולו Niandra Lades And Usually Just A T-Shirt, שהוא למעשה שני אלבומים נפרדים שחוברו יחדיו לצורך הוצאתם – ו- Smile From the Streets You Hold שיצא שנתיים מאוחר יותר. האלבומים האלו, יותר מאשר יצירה מוזיקלית, הם תיעוד נדיר של ההתדרדרות במצבו של פרושיאנטה ושל המלחמה חסרת הסיכוי שניהל באותה תקופה עם השדים שיסרו את נשמתו.

תחושת האי נוחות שגורמים האלבומים הללו רק הולכת ומחריפה ככל שאלו מתקרבים לסיומם. פרושיאנטה, בקול רצוץ הנע בין לחישה לחריקה, לרוב מלווה את עצמו בגיטרה בלבד (תוך הפגנת יכולת מרשימה, בעיקר בהתחשב במצבו בחלק משלבי ההקלטה של האלבומים), נשמע, מבעד לארבעת הערוצים בהם הוקלטו האלבומים, כמי שצולל עמוק יותר ויותר אל תוך עולם המתים, עד שדומה שרק חוט דק מקשר בינו לבין העולם הזה.

האלבומים, ברובם, אינם עוסקים במוות במובן המקובל ? המתים אינם שרים על המוות כפי שהחיים אינם שרים על ארנונה ? אבל הצליל המסוייט של האלבומים הוא בן לוויה הולם לצחנת המוות, אשר הקיפה, כך מספרים, את ביתו של פרושיאנטה בהוליווד באותם השנים. בחלקו השני, האינסטרומנטלי ברובו, של Niandra Lades הולכת והופכת נגינת הגיטרה של פרושיאנטה לחרישית ומסויטת יותר ויותר, עד שדומה שכשזו תימוג, יעלם גם פרושיאנטה עימה.

פרושיאנטה הפסיק באותם שנים להופיע (ההופעה האחרונה שלו מאותה תקופה, למרבה האירוניה, התקיימה בוייפר רום בסוף 1993, ביום שבו חברו ריבר פיניקס מת ממנת יתר מחוץ למועדון), הסתגר בביתו שבהוליווד, ונעלם לחלוטין מהתודעה הציבורית. כאשר כתב ה-LA TIMES פגש את פרושיאנטה למה שנראה כאחד הראיונות האחרונים שיעשה בחייו, הוא מצא אותו במצב גופני כמעט חסר תקנה, לאחר שנבעט מביתו והפך כמעט לחסר בית, מוכן ומזומן לקבל את פני המוות. They're afraid of death, but I'm not – I don't care whether I live or die." צוטט בראיון פרושיאנטה בהתייחסו לחבריו אשר נטשו אותו כאשר לא יכלו עוד לצפות בו הורג את עצמו.

פה למעשה נגמר הסיפור. פרושיאנטה מתנתק סופית מן העולם הזה, ומשאיר אחריו שני אלבומי סולי שמהווים אחד מהתיאורים המדוייקים ביותר של יסוריי המוות של ההרואין.

אך סיפורים לא מסתיימים תמיד בצורה שבה אמורים היו, וב-1998 הצליח פרושיאנטה למצוא את דרכו למכון גמילה, ומאוחר יותר באותה שנה, נקי מסמים, בחזרה לצ'ילי פפרס, שזכתה יחד עם פרושיאנטה לחזור, לפחות מבחינת נתוני מכירות, לימי הזוהר שלה. במקביל חזר פרושיאנטה לקריירת הסולו שלו, והוציא ב2001 את אלבום הסולו השלישי שלו "To Record Only Water For Ten Days", ובשנת 2004, כשהוא מחדש את המושג של פרץ אומנותי, שיחרר שישה(!) אלבומים שונים, כאשר לפחות שניים מהם, Shadows Collide With People ו will to death הם לא פחות ממעולים.

האלבומים האלו אינם מנותקים לחלוטין מיצירתו הקודמת של פרושיאנטה. קולו של פרושיאנטה עדיין צרוד וצרוב, להקלטות יש עדיין ניחוח ביתי, כאשר הגיטרה של פרושיאנטה תופסת את המקום העיקרי בהם, והשמות של האלבומים מעידות על תוכנם העגמומי. אך האלבומים החדשים של פרושיאנטה מלודיים יותר, קליטים יותר, מהוקצעים יותר ובעיקר מלאי חיים יותר מאלו של התקופה האפלה של חייו. מבחינה מוזיקלית, אין בעיני ספק שהאלבומים שהוציא פרושיאנטה בשנים האחרונות עולים בצורה ניכרת על קודמיהם. למעשה, בעוד ש shadows collide with people ו to record only water הם משתתפים קבועים ברוטציה המוזיקלית שלי, הרי שאת שני קודמיהם נאלצתי כמעט להכריח את עצמי לשמוע שוב לצורך כתיבת הכתבה. אמנם כל שמיעה מגלה אצלי עוד חסד לאלבומים האפלים האלו, אך שמיעה רציפה שלהם היא עדיין מטלה מתישה במיוחד.

ועדיין, קשה להשתחרר מן התחושה כי פרושיאנטה החי גזל את תהילת העולם מפרושיאנטה המת. סיפור חייו של פרושיאנטה בשילוב עם המוזיקה טורדת המנוחה שיצר, הם החומר ממנו עשויות אגדות רוקנרול, אך באלו, כידוע, הגיבור לא חי באושר ועושר עד עצם היום הזה.

אבל היי, עם תהילת עולם לא קונים במכולת.

תכירו אותנו

It was there that I saw you / In the heat of a summer's embrace

כל מכור למוזיקה מכיר את ההרגשה. חנות הדיסקים היא יקום מקביל, בו 80 ₪ הם סכום פעוט וכל האלבומים של סופרגראס הם יצירות מופת. שבע דקות מאוחר יותר, הצצה חוזרת לתוך השקית הצהובה מגלה לפחות 4 קופסאות פלסטיק שספק אם יזכו להיפתח יותר מפעמיים. ואכן, אלבומים כאלה נערמים בעשרות על מדפי, עדות לטעמים מתחלפים ולשיקול דעת מוטעה. האינטרנט רק החמיר את המצב ? כשהוא מאריך את תהליך החרטה ל 14-21 יום שבין הלילה טרוף השינה שביליתי ב-djangos לבין התממשות חששותיי בנוגע לסחורה המפוקפקת שמביא הדוור בטפטופים קבועים במשך שבועיים.

העטיפה הכתומה מונחת על השולחן…. עוד מקרה אבוד. עלעול בחוברת רק מחמיר את המצב ?עיצוב עטיפה ימי ביניימי בעל קונוטציות מטאליות, ללהקת פרוג-פאנק (EMO בפי העם) עם השם הכי אפוקליפטי בשכונה. כאילו כל האלמנטים האפשריים חברו כדי לעורר בי סלידה. הדיסק מתחיל להתנגן. It was there That I Saw You מתחיל במתקפת הסאונד שציפיתי לה. דקה מאוחר יותר הוא צולל לתוך שקט מוחלט, ומתחיל להתנגן בעדינות אל תוך המתקפה הבאה.
לא בדיוק מה שציפיתי לו… ללא ספק מצריך שמיעה נוספת…

This city has lots a certain holds inside / It feels so worn being chained here to this life

חודשיים מאוחר יותר, נתקלו עיני בבוהק הכתום שאי אפשר לטעות בו של עטיפת Source Tags And Codes, מונח, בחוסר התאמה משוועת לסביבתו, על דלפק של בית קפה. העותק, כך מתברר, שייך לעובד במקום, שמיהר לחלוק איתי את רגשותיו לאלבום. "אלבום מצוין, נכון?". "נכון" הסכמתי. אחרי חודשיים שהמוזיקה של ה-Trail of Dead מטפטפת לאוזני ברור היה לי שמדובר באלבום מצוין, אך עדיין קשה היה לי לפרוט את ההרגשה הזאת למילים, להסביר מה הופך את האלבום הזה למיוחד כל כך. גם היום, אחרי שנתיים ועשרות האזנות, עדיין קשה למצוא את המילים שיעבירו את ההרגשה.

מוזיקה, מטבעה, היא אומנות רב שימושית. מעטים הסרטים שחובב הקולנוע הממוצע צפה בהם יותר ממספר בודד של פעמים, ורק ספרים אהובים במיוחד זוכים לקריאה חוזרת. מוזיקה, לעומת זאת, נצרכת עשרות ולעיתים מאות פעמים, בד"כ בהיסח הדעת, תוך פעילות אחרת. המוזיקה מתערבבת בשגרת היום-יום, במראות ובמחשבות, ולרוב לא משאירה את חותמה אלא לאחר שמיעה חוזרת ונשנית.

וכמו במשל השחוק על המים והסלע, השפעתה של המוזיקה היא גם החזקה מכולם. לעיתים קרובות, שמיעה חוזרת של אלבום ישן לא רק מגלה כי למרות הזמן שעבר, אני עדיין זוכר כל מילה ומזהה כל תו, אלא גם מעלה מראות וזיכרונות ישנים, שנקשרו לנצח עם המוזיקה שליוותה אותם. לפעמים מראות וזיכרונות מעלים מנגינות ישנות, כאלו שהתבניות שצרבו במוחי נותרו זמן רב לאחר שהדיסק שהכיל אותם נשכח על המדף.

הזיכרונות שלי מן השנתיים האחרונות יהיו בעיקר בגווני כתום. המוזיקה שתתנגן, תהיה, קרוב לוודאי, של ה-Trail of Dead.

And You Will Know Us By The Trail Of Dead? באים מטקסס, עובדה שגרמה ליותר מגבה אחת להתרומם. טקסס מתקשרת במחשבה עם מדבר, עונש מוות וג'ורג' בוש, ולא, נניח, עם פאנק פרוגרסיבי. אבל, במחשבה שנייה, הצליל של הלהקה זר וייחודי מכדי לסמן לו גבולות ברורים או טריטוריה טבעית, כך שטקסס הגיונית בדיוק כמו ניו-יורק או כפר סבא.

עוצמה היא המילה הראשונה שעולה לראש בניסיון לתאר את הצליל של הלהקה. אותה עוצמה שהשתקפה מאז ומתמיד בהופעות של הלהקה (שנחשבת ללהקת הופעות כמעט מיתולוגית) אבל התקשה לבוא לידי ביטוי באלבומיה הקודמים של הלהקה (Trail of Dead ו-Madonna) , שרחוקים מלהיות אלבומים רעים, אך התקשו למקד את העוצמה של הלהקה לשירים ברורים וחזקים. דבר ש Source Tags And Codes מצליח בו הרבה מעבר למה שניתן היה לקוות.

ובעוצמה הכוונה לא בהכרח לרעש, למרות שגם ממנו ניתן למצוא בכמות מכובדת באלבום. העוצמה של הלהקה מופיעה בכל רגע באלבום, מלווה בתיפוף שנע בין המצילות העדינות ביותר למכונת הירייה המשומנת ביותר, וגיטרות שנעות בין פריטות עדינות לפיצוץ טוטאלי. Trail of Dead בונים חומת סאונד אדירה שממוטטת ברגע ונבנית מחדש בעדינות (It was there That I Saw You, How near, how far), או מתמוססת לתוך רעש טוטאלי (Monsoon). כל רגיעה באלבום רוחשת ומטרידה, ומכילה בתוכה את ההתפרצות הבאה.

Ride the apocalypse /Coming through the city side / fallen angel no need to hide

להקה שמרשה לעצמה להתחיל שיר בשורה כזאת לוקחת סיכון גדול. ואכן, ב-Source Tags And Codes מהמרים Trail of Dead על כל הקופה כשהם צועדים על הקו הדק שבין האפי למגוחך, ומנצחים בגדול. עיבודים גדולים מהחיים מצליחים לגרום גם לרגעים האפוקליפטיים ביותר באלבום (Heart in the hand of matter, Monsoon) להישמע אמינים. Trail of Dead גם לא חוששים ללוות את עצמם בכלי מיתר ובפסנתר, לחבר בין שירים בקטע אקורדיון, או לעמעם שיר אל תוך עיבוד קלאסי (After the Laughter). התוצאה היא אלבום שהוא נדיר בנפחו, אך אינו בומבסטי אפילו לרגע.

מעל לכל, מתחת לכל העיבודים, הזעם והזוהמה, מצליחים Trail of Dead למלא את האלבום ברגש אמיתי, בזעם אבל גם באהבה, בכעס אבל גם בבלבול ובהמון געגועים. כל האזנה לאלבום חושפת עוד שכבה של צליל, ועוד פיסה בפסיפס שמרצף את האלבום, בדרך שמסתיימת בשיר האלבום של הנושא, הישיר והמלא עצב.

No place left dry /No place of shelter for which to run
People huddle in mass / Waiting for the storm to pass
But it's just begun

הולך ברחוב עם האוזניות. עוצם עיניים ולפעמים אני יכול לראות את הכפר. זה שתושביו חולמים על מדבריות ומתפללים לעצירת הגשמים המאיימים להטביעם.

עיניים נפקחות. עדיין באותו מקום.

בשבועות האחרונים קראתי הרבה ביקורות על Source tags and Codes, מנסה לזכור את השמות של אלו שנתנו ציון 10 עגול לאלבום – אחרי הכול, אנחנו שנינו מאותו הכפר.

עוד מתושבי הכפר: