מאת: ניב ליליאן, ניר בומס

הפעם, זה כבר לא מצחיק. סיו לאו, סאטיריקן ובלוגר סיני נדקר לפני כחודש בחדר השירותים של חנות ספרים בה הרצה. לאו, מבכירי הבלוגרים הסיניים וכתב לענייני מדע, לא היה דמות מתגרה – אבל הדברים שהוא אמר וכתב – לא התקבלו בהומור.

עד ראייה לאירוע, אמר ל"סאות'רן מטרופוליס דיילי", כי אחד מתוקפיו של לאו, שנמלטו מהמקום, אמר לו שוב ושוב: “הבאת את זה על עצמך. אתה יודע למה אנחנו עושים זאת, נכון"? ככל הנראה, לאו ידע. הבלוג המקורי שלו, ProState in Flames, נסגר בנובמבר האחרון על ידי השלטונות והוא נאלץ להעבירו לאכסניה מחוץ לגבולות סין.

אם אכן קשורים הדוקרים לשלטון הסיני, הרי שמדובר בחזרה לימים אפלים מאוד. ב-1946 נרצח וון יי-דואו, אינטלקטואל מרצה ומשורר שהביא עימו רעיונות מערביים משהותו בארצות הברית. האם השלטון הסיני חוזר לסורו מלפני 63 שנים? האם ההיסטוריה חוזרת על עצמה?

גם מקריאה של תכנים מתורגמים אוטומטית מהבלוג שלו, ניתן להסיק די בקלות מה היו תחומי העיסוק של סיו, ואולי גם למצוא הסבר מדוע נדקר: הוא הרבה לכתוב על פוליטיקה ועל יחסי הממשלה הסינית והעיתונות המתרפסת בפניה, והאבחנות האמיצות שלו, מספיק חדות כדי לשרוד את התרגום הקלוקל: “…מזה זמן רב מבוהלים אנשי התקשורת הסינית".

ומדוע שלא יהיו מבוהלים? במדינה בה מתנגדי משטר הם נרדפים, בה נעצרים אנשים ללא הליך שיפוטי באמצע הרחוב, בה עיתונאי אחר שהתבטא נגד השלטון נשפט לעשר שנות מאסר, בה מתנהלת "חומת האש הגדולה" החוסמת תכנים ורעיונות בלתי רצויים מלחדור פנימה ובה קיימת "משטרת אינטרנט", שהיא מקבילה מציאותית של משטרת מחשבות – ושבה סאטיריקן נדקר בשל עקיצותיו הדוקרניות לא פחות – אין סיבה שלא יפחדו, וכך רוצה זאת השלטון הסיני.

הסינים, כמובן, אינם היחידים. שאווישה טאקור, המנהל בלוג ואתר אינטרנט בתאילנד, מצא עצמו במכונית משטרה לפני קצת יותר מחודשיים לאחר שהוריד את ילדיו בשער בית ספרם. המהנדס בן ה 34, שכותב בלוג כתחביב הואשם בהעלבת המלך, דבר האסור על פי החוקה התאילנדית. סוכנות בלומברג מדווחת על 12 בלוגרים נוספים הנמצאים כעת בכלא התאילנדי בגין האשמות דומות.

במלזיה, הבלוגר נאט-תן, המנהל את הבלוג Jelas.info מצא עצמו גם כן מאחורי סורג ובריח לאחר שפרסם קריקטורות של סגן ראש הממשלה. הבלוג של תן, המקדם את "התנועה למלזיה טובה יותר" עצבן את הממשלה המלזית בין השאר בזכות חלקים כאלה, שם תוכלו לקרוא גם על עשרות פעילים הפוליטיים שנעצרו ללא משפט במדינה.

די'אל דין גאד, בלוגר מצרי שהחליט לכנות את נשיאו "אהוד מובארק" כביטוי לביקורת על מדיניותו כלפי עזה מצא עצמו גם הוא מאחורי סורג ובריח כאשר דיווחים על חקירתו משם כללו מידע על שימוש בשוקים חשמליים ועינויים.

דו"ח הוועדה להגנת עיתונאים מצא שבשנת 2008 45% מהעיתונאים שנמצאים מאחורי סורג ובריח הם עיתונאי המדיה האלקטרונית, בלוגרים בעיקר. סין מחזיקה את המספר הרב ביותר של עיתונאים כאלה כאשר קובה, בורמה, אריתראה ואוזבקיסטן נמצאות אחריה.

בעקבות העלייה במספרם של הבלוגרים הנעצרים ברחבי העולם נולדה גם "יוזמת הרשת העולמית", פרויקט לשמירת חופש ההביטוי באינטרנט שנוצר על ידי ארגוני חברה אזרחית, ארגוני זכויות אדם וחברות העוסקות בתקשורת ומידע. גם הם כמונו, מקווים לסייע להבטחת חופש הביטוי ברשת שרק אמורה להיות הפתוחה ביותר בעולם.

ההתעניינות התקשורתית בסיו לאו פחתה אחרי אירוע הדקירה עצמו. למרות חתך בבטנו, לאו אינו בסכנת חיים, לפחות כרגע. ובכל זאת, צחוק בסין ובמקומות אחרים בעולם – הוא דבר מסוכן.

מאת: ניר בומס, ניב ליליאן

לפני שנתיים ושבועיים, עבד אל-קארים נביל סולימן מצא עצמו מאחורי סורג ובריח. בית משפט מצרי מצא את סולימן אשם ב"הפצת שנאה כלפי האיסלאם" ו"הפצת שמועות היכולות להפריע לשלווה" – שניהם שמות קוד "לפשעים" בהם מואשמים פעילים כנגד המשטר.

לפני שלוש שנים, בצל הבחירות שניסו להצטייר כחופשיות יותר במצרים, מובארק הבטיח שיסיים את הנוהל של מעצר בגין "עבירות תקשורת". מובארק גם שינה את חוק הבחירות ואפשר למועמדים להתמודד מולו. היה זה רגע של אופטימיות זהירה, אבל הוא לא נמשך זמן רב.

איימן נור, חבר פרלמנט שהחליט לרוץ לנשיאות וייסד את מפלגת המחר שזכתה לפופולריות רבה, לא הצליח להשלים את מסע הבחירות. הוא סיים את דרכו הפוליטית בכלא בגין "זיוף קולות בוחרים". מוקדם יותר השנה, ובהתאם למסורת "חופש העיתונות" החדשה של מצריים, נאסר על נור גם להמשיך ולכתוב מבין כותלי בית הכלא.

נור נמצא בחברה טובה. סולימן, הידוע גם בכינוי קארים עמאר, זכה בכבוד המפוקפק בהיותו אסיר האינטרנט הפוליטי הראשון במצרים. הוא נעצר (בפעם השניה בחייו) בשישה לנובמבר 2006 והוחזק במעצר עד לסיום משפטו בפברואר 2007, אז נשפט לארבע שנות מאסר בגין הבלוג שפתח שנתיים קודם לכן, כשהוא רק בן עשרים.

הבלוג העשיר שלו התמקד בחוויותיו כסטודנט באוניברסיטת אל-אזהר האיסלאמית, בביקורת על הממסד הדתי במצרים, על ההטפה לקיצוניות ועל תגובת הממשל, המאפשר את קיומם של כוחות המקדמים את עצמם רק על בסיס של שנאה לאחר.

כך למשל בפוסט ממאי 2007, מספר עמאר על חוויותיו מיום באוניברסיטה לאחר שאחד מהסטודנטים בה דווח כאחראי על פיגועי הטרור שהתרחשו בסיני. עמאר, שגורש מהאוניברסיטה לאחר שהממסד שם לא אהב את התבטאויותיו וחזר בכדי לאסוף עבודה שהושארה באוניברסיטה. שם נעצר, הוכה נמרצות על ידי משטרת הביטחון, והותקף באכזריות על ידי קבוצה של סטודנטים מהם נמלט בעור שיניו.

"היום ורק היום הבנתי את האמת, בדבר השילוב שבין כוחות הביטחון לכוחות הדת במצרים. למדתי על בשרי כיצד המשטר הזה חי על טרור ופחד, וכיצד קיומו מובטח על ידי קיומן של קבוצות קיצוניות ועל ידי אוניברסיטה קיצונית. המשטר הזה צריך להיעלם כמו גם האוניברסיטה הזו שאיתו", כתב.

אבל מצרים, שסגרה לא מזמן גם את פייסבוק, ועצרה כמה פעילים שהשתמשו בפלטפורמה זו על מנת לארגן הפגנה במחאה על מחירי הלחם הגואים, לא רואה בפעולותיה דבר הנוגד את מה שמוגדר מצידה כשימוש ה"נכון" במדיום האינטרנט – אותו היא מתיימרת לעודד.

מצרים אפילו הגישה בקשה לארח בתחומה את כנס האו"ם לתקשורת שיתכנס ב-2009, ודומה שבקשה זו לא נתפסת כהזויה במיוחד. לפחות לא הזויה יותר ממשטר חשוך אחר, שאירח לאחרונה את משחקי ספורט המוקדשים לרוח החופש האנושית, או תוניסיה, גם היא מפירה סדרתית של חופש ביטוי – שאירחה את הכנס הקודם.

רק לאחרונה, נחסמו כמה בלוגים שביקרו את השלטונות בתוניסיה, על רקע תסיסה חברתית בדרום המדינה. קבוצת פועלים במכרות הפוספטים, הנאבקים על שיפור תנאי המחיה שלהם שם. אחד מהם נורה בידי כוחות הביטחון, והשני התחשמל למוות במהלך השתלטות אלימה של המשטרה על מחולל כוח בו התבצרו מפגינים.

אך הבלוגוספירה, זו שמעיזה להמשיך ולהתריס נגד משטרים גם כאשר מחיר אישי כבד מוטל מנגד, לא שותקת. חבריו של עמאר הקימו את האתר freekareem.org המתעד את כתביו כערבית ובאנגלית והמרכז את המאמץ לשחרר את הבלוגר הצעיר שעוד לא מלאו לו 25. את המאמצים האלה הובילה הבלוגרית בת ה-21 אסרה אל-שאפי מבחריין.

אל שאפי, הצליחה במסגרת הקמפיין לארגן בשבוע שעבר לא פחות ב 12 הפגנות מול שגרירויות מצריות וביניהן בוושינגטון, רומא, פריס, ברלין, בוקרשט, שטוקהולם ולונדון – הספיקה בחייה הקצרים להקים כבר חמישה אתרי אינטרנט העוסקים בזכויות הבאהאיים, בנעשה בדרפור ובצעירים במזרח התיכון.

גם כאן, בישראל, קבוצת מפגינים עמדה בשבוע שעבר בשערי השגרירות המצרית, והפגינה בקריאה לשחרורו של עמאר. דומה שהייתה זו אחת ההפגנות הבודדות שהתקיימו מעולם אל מול השגרירות המצרית. מכוניות שחלפו ברחוב בזל זכו לקרוא שלטים כמו "Let my bloggers go" (על משקל "שלח את עמי") ו"בלוגריות אינה פשע".

מארגן ההפגנה, דיוויד קייס אמר כי "חירויות מסוימות הן כלל-עולמיות ועל-זמניות, כמו חופש הביטוי וחופש העיתונות. חשוב שהמערב יעמוד לצד המדוכאים במצרים". אגב, סגן הקונסול המצרי שיצא אל המפגינים, הכחיש כל ידיעה על מעצרו של סולימן.

"אתם שמאלנים?", שאל עובר אורח את המפגינים. "לא", השיבה לו אחת המפגינות. "אנחנו בסך הכל מגינים על חופש ביטוי וזכויות בסיסיות".

סולימן שמע בוודאי את הדי ההפגנות גם מבין כותלי בית הכלא. באופן אבסורדי, דווקא המעצר שנועד להשתיק את קולו, הביא את סיפורו לידיעת רבבות בעולם, והרבה מעבר למעגל הראשוני של קוראי הבלוג שלו. זהו עוד סיפור על השילוב של מחאה והתנגדות פוליטית, שנעות בין העולם הווירטואלי למציאותי, ועוד הוכחה לכך שהרשת ממשיכה להשמיע את קולה – קול שלא ניתן לכלוא בין סורגים.

פורסם לראשונה במסגרת מדור "הרשת התיכונה, בערוץ המחשבים והאינטרנט של ynet

מאת: ניר בומס וניב ליליאן

שלטונות רודניים סבורים כי ג'ין שארפ הוא אדם מסוכן. בסרט שהוקרן באיראן בפברואר השנה תואר ג'ין שארפ כאויב האומה האיראנית, ואילו ביוני הכריז הוגו צ'אבז על שארפ כאיש החותר תחת משטרו בוונצואלה. בוויטנאם נעצרו פעילי אופוזיציה כשברשותם כמה מכתביו האחרונים.

שארפ, פרופסור אמריקני בגמלאות, שכבר הגיע לגבורות, מתהלך לאיטו כשהוא חמוש במקל הליכה בפרברי בוסטון. הוא לא מצטייר כלוחם החירות הטיפוסי. אבל מסתבר שהיום כבר לא צריך להיות צ'ה גאוורה כדי להנהיג מהפכות. באמצעות מקלדת המחשב, ובעיקר באמצעות האינטרנט , מילותיו המושחזות היטב הצליחו לגמוא במהירות את המרחקים שהוא ומקלו לא היו מספיקים לעבור.

שארפ בילה יותר מ-35 שנה מחייו כמרצה לפילוספיה פוליטית באוניברסיטאות הרוורד ודרטמות'. אבל כמי שחווה את מרבית אירועי הדמים של המאה ה-20, שארפ חושב שיש מה לעשות מעבר לחינוך דורות של תלמידים.

ב-1973 הוא כתב את ספרו המשמעותי הראשון, "הפוליטיקה של מאבק לא אלים" (שתורגם גם לעברית) ובו בחן את עקרונות המחאות הפוליטיות הלא אלימות המוצלחות בהיסטוריה, וסקר את הדרכים השונות בהן ניתן לנקוט בפעילות לא-אלימה מוצלחת. הספר, שעד מהרה נהיה מעין סוג של "מורה נבוכים למאבקים לא אלימים", החל מסורת של סדרת ספרים שעסקו בהגנה אזרחית, חופש פוליטי ובעיקר בהשראה – שסופקה בשפע על ידי תאורטיקן פוליטי שחצה את הקווים, והפך לפעיל פוליטי, למעצב שינויים חברתיים בכל העולם – ולמחולל מהפכות.

מחדי קלנטרזאדה, מהנדס גז ונפט איראני מאיחוד האמירויות, נתקל אף הוא בספרו של שארפ ברשת, תרגם אותו לפרסית, והעביר אותו למוציאה לאור איראנית בשם סהאלה להיג'י, שהדפיסה אותו למרות מגבלות הצנזורה באיראן. לאחר שניסתה למכור את הספר ביריד הספרים השנתי בטהרן, הואשמה להיג'י על ידי מקורבים לשלטון ב"לימוד מהפיכת הקטיפה להמונים".

ב-1993 פרסם את ספרו "מדיקטטורה לדמוקרטיה". זהו מעין "מדריך להפלת רודנים", שנכתב במקור עבור המורדים בבורמה אך עד מהרה תורגם ליותר מ-28 שפות וביניהן לשפת טיבט, בליווי ההקדמה של הדלאי למה.

תכני הספר הנחו מספר מהפיכות מוכרות כמו זו שהביאה להדחת מילושוביץ' בסרביה; המהפיכה הכתומה באוקראינה, ואלה שבאו בעקבותיה בגאורגיה ובקירג'יסטן. בשנים האחרונות פעילי חופש במדינות שונות מצאו עצמם מעבירים את תכניו חוצי הגבולות של שארפ מאיש לרעהו – לעיתים תוך סיכון חייהם ומתחת לאפם של השלטונות הרודניים.

אולג קוזלובסקי, חבר תנועת ההתנגדות הרוסית "אובורונה", נתקל בעותק של ספרו של שארפ ברשת לפני כשלוש שנים והחליט לתרגמו לרוסית. בית הדפוס הראשון אליו פנה, נבהל וחזר בו, אך מוציא לאור אחר הסכים להדפיס 1,500 עותקים. ביולי ובאוגוסט 2005, שתי חנויות הספרים שהפיצו את הספר – נשרפו עד היסוד, כאשר סיבת השריפה הוכרזה רשמית כ"תאונה". קוזלובסקי טען בפני כתב ה"וול סטריט ג'ורנל", כי בלפחות אחת מהחנויות נמצאו שרידים של מטען חבלה שהושלך לתוכה.

מחדי קלנטרזאדה, מהנדס גז ונפט איראני מאיחוד האמירויות, נתקל אף הוא בספרו של שארפ ברשת, תרגם אותו לפרסית, והעביר אותו למוציאה לאור איראנית בשם סהאלה להיג'י, שהדפיסה אותו למרות מגבלות הצנזורה באיראן. לאחר שניסתה למכור את הספר ביריד הספרים השנתי בטהרן, הואשמה להיג'י על ידי מקורבים לשלטון ב"לימוד מהפיכת הקטיפה להמונים". שארפ עצמו, אגב, מתואר בסרט של הממשלה האיראנית כסוכן CIA שתפקידו להחדיר את השפעתה של ארצות הברית למדינות אחרות.

שארפ מנהל את "מכון אלברט אינשטיין לפעולה לא אלימה", שכולל, בעיקר אתר אינטרנט בעל ממשק של למעלה מ-35 שפות, עם תרגום של ספריו ומאמריו של שארפ, כמו גם ספרייה רחבה העוסקת במאבקים לא אלימים שהתרחשו ברחבי העולם.

האתר כולל גם הסברים מפורטים על 198 שיטות לא אלימות, בהן ניתן להשתמש על מנת "להילחם בדיקטטור שלך", כמו בחירות מבוימות, שימוש בצבעים מזהים או הופעה בלוויות כדי להפיץ מסרים פוליטיים. הספר והאתר אכן נותנים סיבות טובות לאנשים כמו הוגו צ'אבז להכריז כי שארפ מנסה להפיל את המשטר בוונצואלה – על ידי ארגון כנסים והפגנות.

אך גם מכך שארפ לא התרגש. במאמר תגובה לרודן, הוא הציע לו לקרוא את ספרו "האנטי מהפיכה" בו מוסבר כיצד דיקטטורות מגיעות לסיומן. "דיקטטורים נופלים לרוב לא בגלל התערבות חיצונית אלא בגלל שהם איבדו את אהדת עמם", כתב שארפ. הוא הציע לצ'אבז לעסוק בענייניה הפנימיים של ארצו, ולא לחפש תירוצים חיצוניים לכשלונותיו שלו עצמו.

מהפיכת הקטיפה, הבלוגים הממשיכים לפרוח גם במקומות בהם אסור לדבר, הספרים והמאמרים הממשיכים להיות מודפסים למרות מגבלות הצנזורה – מלמדים לא מעט על הדינמיקה של "מלחמת הרעיונות". זאת המונעת לא רק על ידי הכמיהה הבסיסי לחופש, אלא גם באמצעות הכלים החדשים העומדים לרשותם של פעילים פוליטיים, כותבים וצעירים המשתמשים ברשת האינטרנט כדי לשאוב דעת והשראה.

שארפ, הממעט לנסוע, דומה שבכל זאת הצליח להשאיר את חותמו בכל קצוות העולם – כמקדם חירות, ובשירות החופש האנושי.

אתם עשויים להתעניין גם במאמרים הבאים:

מאת: ניב ליליאן, ניר בומס

עלי עבדאללה, שעמד בשערי בית המשפט העליון לביטחון המדינה, בסך הכל ניסה להביע את דעתו בפני שוטר על חוק מצב החירום הנמשך בסוריה כבר 43 שנים. מצב החירום, משמש את המשטר הסורי לסתימת פיות ומעצר מתנגדים. זמן קצר לאחר מכן, הוא זומן להופיע בפני נשיא בית המשפט. הלה איים עליו, שאם יופיע שוב בשערי בית המשפט – הוא יוכה נמרצות.

למחרת היום, ב-11 בבוקר, עבדאללה נעצר, יחד עם בנו, מוחמד. עבדאללה ובנו הוחזקו מספר חודשים במעצר, במקום לא ידוע וללא יכולת לתקשר עם העולם במיקום לא ידוע.

כל זה קרה לפני כשנתיים. עבדאללה נעצר מאז שוב מספר פעמים – בגלל הביקורת שהעז להעביר על השלטון. אך בימים האחרונים, סיפר
עבדאללה למרכז הסורי לתקשורת וחופש הביטוי, חלה עליה חדה בצנזורה שמפעיל הממשל הסורי – והפעם, ברשת: אתרים של מפלגות אופוזציה יריבות, מפלגות כורדיות וכלי תקשורת אשר סומנו כ"עוינים" את הרפובליקה הסורית.

לאורך השנים, 161 אתרים גדולים וככל הנראה בנוסף מספר לא ידוע של בלוגים ואתרי התנגדות, נחסמו לגלישה אצל שכנתנו מצפון-מזרח. בין אתרים אלו ניתן היה למצוא אתרי אופוזיציה של מפלגות גולות, מפלגות מיעוטים, אתרי חדשות מערביים ושירותי דואר חופשיים כמו יאהו והוטמייל .

הצנזורה, אגב, לא פועלת באינטרנט בלבד. לאור האירועים האחרונים וכיסויים ע"י עיתונים ערביים הופסקה השבוע הפצתו של היומון הלונדוני הפופולרי "אל חייאת' ".

בעלי אתרים מקבלים שיחות טלפון אישיות מפקידי ממשל, הדורשים מהם בנימוס תקיף להוריד מהאתר תכנים בעלי אופי בלתי רצוי. "זה לא טוב, מה שאתה עושה, זה לא טוב", יאמר למפעיל האתר הקול מהעבר השני, בנימה מבשרת רעות. הממשל הסורי מוציא הוראות סגירה בעל-פה כדי לא להשאיר אחריו עקבות ומסמכים שהוא אכן נוקט במדיניות כזו.

האינטרנט בסוריה נמצא בצמיחה עצומה. מאז עלייתו של בשאר אסד לשלטון, והפיכת הרשת זמינה לאזרחים ב-2000, צמחה הרשת הסורית ב-4900%, לעומת קצב ההגידול המערבי שעומד על 249%. שתי ספקיות האינטרנט הרשמיות, סוריה-טל ו-MTN הנמצאות בפיקוח ממשלתי, אף מציעות חיבור אינטרנט סלולרי, היקר מדי עבור מרבית האזרחים. אולם, כל בית עם טלפון קווי, יכול להתחבר עם חייגן ועם כרטיסי גלישה בתשלום מראש.

עם זאת, האח הגדול בגירסתו הסורית פוקח עין על כל הנעשה ברשת, ובשבועיים האחרונים החל מהדק אחיזתו. על פי הפרסומים של המרכז הסורי לתקשורת וחופש הביטוי, בתי קפה אינטרנט קיבלו שורה של הגבלות חדשות, ובעלי אתרים נדרשו, בלשון איום מוסווה, להסיר מאתריהם חומר פוליטי. מזאן גרוויש, מנכ"ל המרכז, מודה שמאמצים אלו אינם עקרים" "יותר אתרים נסגרים ויותר מאמרים מורדים מהרשת היום" הוא אומר בריאיון לעיתון "נשיונל" באבו-דאבי .

אם בעבר, אתר פשוט היה נחסם לגלישה בהוראת הוועדה המוסמכת לאישור אתרים (לידיעת הקורא אריאל אטיאס), הרי שהמאבק של המשטר בדעות לא רצויות עלה בימים אלה מדרגה. בעלי אתרים מקבלים שיחות טלפון אישיות מפקידי ממשל, הדורשים מהם בנימוס תקיף להוריד מהאתר תכנים בעלי אופי בלתי רצוי. "זה לא טוב, מה שאתה עושה, זה לא טוב", יאמר למפעיל האתר הקול מהעבר השני, בנימה מבשרת רעות. הממשל הסורי מוציא הוראות סגירה בעל-פה כדי לא להשאיר אחריו עקבות ומסמכים שהוא אכן נוקט במדיניות כזו.

הצעת חוק חדשה שנהגתה שם, עשויה אף להחמיר את המצב. “חוק הפרסום האלקטרוני", ידרוש מכל בעל אתר לקבל את הסכמת הממשל מראש לפרסומיו – בדומה למתרחש באיראן.

אך למרות כל אלה, דומה שהסורים – כמו אחרים במזרח התיכון, ממשיכים לכתוב. כך אפשר לשמוע את הסיפור על גורלם של כמה מ-219 המצביעים שהעזו ב-1998, להצביע נגד אסד בבחירות נשיאות סוריה; את סיפור הרשעתו של הבלוגר טאריק ביאסי שהוחזק כשנה בכלא מבלי שהואשם בעבירה, וזאת, לפני שנשפט לשלוש שנים נוספות בגין מאמר שפירסם; או את סיפורה של מנאר, צעירה דרוזית בת 22 מהכפר שברחה מביתה לאחר שמשפחתה הכריחה אותה להינשא לגבר מבוגר בשבוע שעבר.

סעיף 38 לחוקת סוריה אומר: "לכל האזרחים יש את הזכות להביע את עמדתם בחופשיות לכל אחד". אך לאור המהלכים החדשים בהם נוקט משטרו של אסד, ועם הידוק החגורה סביב צוואריהם של מתנגדי משטר על ידי הצעות "ידידותיות", מאסר, איומים וצווי סגירה שבעל פה – ניכר שהסעיף הזה בחוקת סוריה, הוא אות מתה ואילו קולות כמו אלו של עבדאללה, טארק או מנאר הופכים נדירים יותר וראויים להערכה בשל אומץ לבם.

סוריה, הנדמית כמנסה להראות אותות של פתיחות כלפי המערב וכלפינו, כדאי שתיבחן גם ביחס לפתיחות המופגנת בביתה שלה.

ניר בומס הוא סגן נשיא המכון לחקר החופש במזרח התיכון ועמית-מחקר במכון לחקר הטרור במרכז הבינתחומי בהרצליה