אודות ירון

לומד וגר בבירת הנגב. אוהב לטייל, לצלם, לקרוא ולכתוב.

המקרה המוזר של מייקל מאלוי

(הפוסט הזה פורסם במקור בבלוג שלי "פתיתים" באתר בלוגלי זצ"ל)

הימים היו ימי תקופת היובש. ארה"ב שקועה עמוק במיתון, אחוז האבטלה בניו־יורק כבר עבר את קו חמישים האחוזים, והיאוש אחז בכל. אנשים עשו הכל כדי להרוויח קצת כסף. אנטוני מרינו, הבעלים של בר לא חוקי קטן בשכונת ברונקס, ביחד עם הברמן שלו ג'ו מרפי, הקברן פרנק פסקווה ועוד חבר בשם דן קריסברג, זממו לעקוץ חברות ביטוח על ידי הוצאת ביטוח חיים על שיכורים, להשקותם למוות ואז לגרוף את כספי הפיצוי לכיסם.

מייקל מאלוי נראה כקורבן אידאלי. האירי בן ה־50 עבד ככבאי וכמהנדס, אבל נטיית ההשתכרות שלו מנעה ממנו לשמור על מקום עבודה קבוע. הוא הזניח את עצמו וביקר בתכיפות בבר של מרינו ובברים אחרים. חבורת הרצח, כפי שכינו מאוחר יותר העיתונים את ההתארגנות של מרינו, מרפי, פסקווה וקריסברג, התידדה עם מאלוי, וסיפקה לו משקאות בחינם. מאלוי התרגש מאוד מהמחווה ובשמחה חתם על טופס תמיכה במרינו להתמודדות בבחירות המקומיות. מה שהוא באמת חתם עליו היו שלוש פוליסות ביטוח חיים.

חבורת הרצח צפתה בחדווה בכמויות המשקה שלגם מאלוי בכל יום ויום. עם כמות כזו, הוא לא יחזיק יותר משבוע, הם קיוו. אבל זה לא קרה. להיפך. מאלוי נראה בריא מבעבר, ומצב רוחו היה מרומם. בשלב זה הוא כבר התחיל לעלות לחבורה הרצחנית כסף רב, ונידרשו צעדים יותר קיצוניים.

מרפי, שהיה בעברו כימאי, ערבב חומר נוגד קיפאון במשקה אותו הגיש למאלוי. מאלוי התעלף, והחבורה אצה לקרוא לרופא כדי שיחתום על תעודת הפטירה. אבל עד שהרופא הגיע, מאלוי התעורר מעלפונו, כשהוא צמא יותר מאי פעם… בימים הבאים הגדילה החבורה את מינון החומר, אחר כך עברה לטרפנטין, ולבסוף לרעל עכברים, אבל דבר לא עזר. מאלוי היה מופיע שוב, צמא, מאושר וחי.

הדבר הבא שניסתה החבורה היה להפשיטו לגמרי, להרטיבו ולהשליכו בלילה לאחד הפארקים בעיר . אם רעל לא יכול לו, אזי הלילות הקרים של ניו־יורק יוכלו. או כך לפחות הם חשבו. מאלוי הופיע בבר הקטן למחרת, כשהוא לבוש בבגדים חדשים. הוא סיפר כי התעורר בבוקר בפארק עירום לחלוטין. למזלו הרב שני שוטרים מצאו אותו והעבירוהו לבית מחסה שם קיבל בגדים חדשים.

חמתם של בני החבורה פרצה כל גבול. הפעם הם השקו אותו עד עילפון, ודרסו אותו ברכבם. למחרת רווח לחברי הקנוניה כשמאלוי לא הופיע, אבל מצד שני לא דווח בעיתון על הרוג. הם המתינו מספר שבועות ואז נכנס מאלוי לבר הקטן, חי וצמא. התברר כי הוא אושפז בבית חולים עם סדק בגולגולת ושברים בגופו. באותו הבוקר השתחרר ומיד הלך לבקר את חבריו הטובים. הם היו המומים. עוד באותו הערב הוחלט: את מאלוי יש לרצוח. חד וחלק.

למחרת הם השקו אותו עד עילפון,  תחבו צינור פליטה של רכב לפיו, וחנקו אותו למוות.

מרפי אסף חלק מדמי הביטוח כשהוא מתחזה לאחיו של המנוח, אבל לרוע מזלו הוא נעצר ונכלא על פשע אחר שביצע בעבר, ואז כאשר הגיעו כספים נוספים ולא היה מי שיאסוף אותם, החשדות החלו עולים והמשטרה התערבה. אחד השותפים, שחשב שלא קיבל את כל הסכום המגיע לו התחיל לזמר, ומכאן למשפט הדרך היתה קצרה. הארבעה, למרות שטענו לאי שפיות, ואח"כ ניסו להפליל מישהו אחר, הורשעו בדין, ומצאו עצמם על הכיסא החשמלי בחדר ההוצאות להורג של כלא סינג סינג המפורסם. מאלוי נקבר באופן מכובד, כאשר הוא לוקח עימו אל הקבר את סוד חוסנו הגופני.

היכן שאף דגם של האנטרפרייז לא היה מעולם

סטיבן שנייר לא רוצה לחיות בעולם בו אף אדם מעולם לא שלח דגם של האנטרפרייז לחלל, ולכן הוא החליט לעשות זאת בעצמו. לפני שבועיים, ב-28 באפריל, שיגרו שנייר ואישתו דגם של הספינה לגובה 30 ק"מ באמצעות בלון. אז נכון, זה לא ממש החלל, אבל זה יצא אחלה וידאו:

הבית האחרון בהולנד איילנד

בית זה, שנבנה ב-1888, עמד בגבורה מול איתני הטבע וסחיפת החוף של הולנד איילנד במפרץ צ'ספיק במשך למעלה מ-100 שנים. למרות מאמצים רבים של סטיפן ווייט, הבעלים והדייר האחרון, להגן על הבית ועל האי, המים גברו הן על האי והן על הבית והעלימו אותם מן המפה.

אז מה קרה להולנד איילנד ולמה אדם אחד ניסה להצילו?

הבית האחרון בהולנד איילנד (צילום: ויקיפדיה)

הולנד איילנד יושב לראשונה ב-1600, והוא נקרא על שמו של בעלי הקרקע הראשון: דניאל הולנד. קרוב ל-200 שנים התקיימה שם מושבה קטנה, והחיים היו משעממים למדי.

באמצע המאה ה-19 החל מפרץ צ'ספיק לקלוט דייגים וחקלאים רבים, ומן הסתם רבים מהם הגיעו גם לאי הקטן. ב-1910 כבר איכלס האי כ-360 תושבים, מה שהפך אותו לאי המאוכלס ביותר במפרץ.

בשיאו, גרה באי קהילה משגשגת למדי: באי נבנו כ-70 בתים: בתי מגורים, חנויות, בית־ספר אחד, משרד דואר וכנסיה (כמובן). לאי היה רופא משלו, מרכז קהילתי, ואפילו קבוצת בייסבול שייצגה את הקהילה במשחקי חוץ רבים (היתה לקבוצה סירה משלה!). באי עגנו בדרך קבע כ-90 סירות, ביניהן סירות דייג, סירות ללכידת סרטנים ושולות צדפות.

הולנד איילנד ב-1953

האיים במפרץ צ'ספיק בנויים בעיקר מבוץ וטין, בניגוד לסלעים. הרכב זה אופייני לכל האיים במפרץ צ'ספיק, והוא הופך את הולנד איילנד לפגיע לסחיפת חוף. העדר בסיס סלעי גרם לאי לשקוע אט אט במשך אלפי שנים. בנוסף, הקטבים הנמסים העלו את גובה פני הים, מה שהאיץ את תהליכי הסחיפה של האיים במפרץ.

ב-1914 הבחינו תושבי האי הקטן לראשונה בסחיפת החוף. הם ניסו להציל את האי על־ידי יבוא אבנים לבניית חומות, ועל ידי הטבעת סירות במטרה לעצור את הסחיפה, ברם, כל הנסיונות כשלו.

תושבי האי נאלצו להרוס את בתיהם לעקור ליבשת. מקצתם ניסו בכל זאת להאחז בקרקע ולנסות את מזלם, אבל סופה טרופית ב-1918 "שכנעה" גם את התושבים האחרונים לעזוב.

האי היה נטוש עד שנת 1995, כאשר סטיפן ווייט, מתודיסט ויורד־ים שגדל באי, קנה אותו בעבור 70,000$ והקים את האגודה לשימור האי. במשך כ-15 שנים, ווייט ניסה בכל כוחו להציל את האי, אבל ללא הצלחה. ווייט בנה סכרים עשויים עץ, אבל המים הרסו אותם. לאחר מכן, מלאו הוא ואישתו מאות שקי חול, רק כדי לראות אותם נקרעים לרווחה בשמש החמה. הם הניחו 23 טון סלעים לאורך חופי האי, אבל גם ניסיון זה לא צלח.

הבית בהולנד איילנד 2010

באמצע אוקטובר של שנת 2010, הבית האחרון על הולנד איילנד קרס. אחרי 125 שנים, הבית בסגנון הויקטוריאני נכנע. בחודשים שלאחר מכן הים נגס בחורבותיו, ואחרי שנה נעלם האי כמעט לחלוטין. נכון לרגע כתיבת פוסט זה, גוגל מפות משתמשים במפות לווין ישנות ולכן הבית עדיין עומד על תילו.

 

הולנד איילנד היום

עוד לא אבדה תקוותנו: סרטוני דשבורד חיוביים

כשאתם חושבים על מצלמות דשבורד ברוסיה, אתם בדרך כלל חושבים על תאונות מחרידות, יריות ברחוב או פרות הנופלות מתוך משאית. כל־כך הרבה סרטונים כאלו מסתובבים ברשת שאנו עלולים לחשוב שאין שום דבר טוב שקורה שם.

אז הפתעה! הנה אוסף סרטוני דשבורד מן המדינה הקרה שיגרמו לכם להתחיל את השבוע בהרגשה נפלאה. תעשו לעצמכם טובה ותקדישו 5 דקות לסרטון הזה, כדי שבפעם הבאה שתקראו ידיעה דכאונית ותרצו שהעולם ייחרב בלהבות תזכרו שברוסיה, ברגע זה ממש, יש מישהו שעוזר לזקנה לחצות את הכביש בבטחה, וזה דבר מקסים. בלי ציניות.

עש העכביש

הרשו לי להציג לפניכם את עש עכביש השרך (תרגום שלי ל-Lygodium Spider Moth). המין הזה התגלה בתאילנד בשנת 2005, אבל רק לאחרונה הוגדר רשמית על־ידי חוקרי החרקים. קל לראות מאיפה הוא קיבל את מחצית שמו – סימני העכביש שעל כנפיו נועדו לשטות בטורפים. החצי השני נובע מכך שהוא ניזון משרכים מטפסים.

אני מחבב מאוד תחפושות כאלו בטבע, למשל הדבורנית שלנו, או פרפר התנשמית, וגם חייבים להזכיר את הסרטן בעל פני הסמוראי – הקטע המצויין של קארל סייגן.