קצת קשה להאמין שעד שנת 79', שנת המהפכה האיראנית, ניהלה מדינת ישראל יחסים דיפלומטיים חמים וידידותיים עם איראן, שבראשה עמד השאה. הקשרים ההדוקים בין שתי המדינות היו הן צבאיים והן מסחריים, ורק טבעי היה שאל־על, מי שהיתה אז חברת התעופה הלאומית של ישראל, תפעיל קו טיסות ישירות בין טהרן לבין תל־אביב. אני רוצה לספר את סיפורן של ארבע נוסעות מיוחדות, שבמבצע מורכב מאין כמותו הצליחו לעלות על הטיסה האחרונה בקו זה, שהמריאה ממש ערב המהפכה, ב־8 לדצמבר 1978.
היחמור הפרסי (נקרא גם יחמור מקראי) הוא חיה מרשימה ואצילית. יחמור הוא למעשה אייל גדול, שני מטרים אורכו, משקלו עשוי להגיע למאה קילוגרמים, והזכר נושא על ראשו קרניים מפוארות.
יחמורים פרסיים חיו פעם ברוב ארצות מזרח הים התיכון, אצלנו חי היחמור הפרסי בחורשי הכרמל והגליל, באזורים שבהם היו מי שתייה זמינים לאורך כל השנה. בשר יחמור אף עלה על שולחנו של שלמה המלך, והוא מוזכר כאחת החיות הטהורות.
כמו שקורה לעיתים קרובות מדי (לצערי), האייל היפהפה בעל הפרווה החומה, המנוקד לבנות בגוו, הפך לחיית ציד מבוקשת. כניסת הנשק החם לאזור הביאה לציד מוגבר של היחמורים, עד כדי הכחדתם לקראת סוף המאה ה־19. החוקרים מעריכים כי הפרט האחרון ניצוד באזורנו בשנת 1922.
חוקרי הטבע האמינו כי היחמור הפרסי נכחד מהעולם, אך ב־1956 התגלה עדר של כ־25 יחמורים ממין זה ביערות בחבל ח'וזסתאן, בדרום־מערב איראן.
סטודנט גרמני גילה עקבות של פרסתנים על גדת הנהר דז. הוא הביא את טביעות הטלפיים לבדיקת הפרופסור שלו, שזיהה אותן כעקבותיו של המין שלכאורה נכחד. כדי להציל מכליה את היחמורים בודדים שנותרו, פנו גורמי שמירת הטבע בגרמניה אל הברון הגרמני פון אופל, בעל מפעל המכוניות אופל וחובב טבע ידוע. פון אופל מימן משלחת של זואולוגים, שיצאה ללכוד את אחרוני היחמורים הפרסיים. שני זוגות נלכדו והועברו לפארק אופל בקרוננברג שבגרמניה. עדר זה הוא המקור לכל היחמורים בעולם כיום.
התגלית המרעישה הגיעה גם לאוזני אנשי המדור לשמירת הטבע במשרד החקלאות (גלגולה הקודם של הרט"ג), ואלו החליטו כי היחמור חייב לשוב אל אדמות ארצנו. ברם, מדינת ישראל הצעירה עמדה בפני אתגרים גדולים יותר מהשבת חיות־בר נכחדות אל הטבע, ונושא החזרת היחמורים קצת נדחק הצדה.
בשנת 1963 הוקמה רשות שמורות הטבע, כשבראשה עמד האלוף במילואים אברהם יפה, שרצה מאוד, להביא את היחמורים ארצה. אבל איך משכנעים את השאה הפרסי לתרום אותם? קצת מזל וקצת תושיה צברית עשו את העבודה: אחיו של השאה, הנסיך עבדול ראזה, חשק מאוד בקרניו האדירות של היעל הנובי, הנפוץ בעיקר בישראל.
בתמורה להיתר ציד של שני יעלים נוביים גדולים וזקנים עבור הנסיך הפרסי (ההיתר ניתן כנראה על ידי מי שהיה אז שר החקלאות, אריאל שרון), שכיהן כראש רשות הטבע האיראנית, הבטיח ראזה לאלוף יפה שני זוגות יחמורים (השמועה אומרת כי בהתחלה הציע הנסיך לאלוף שתי מכוניות מרצדס תמורת ההיתר – אבל יפה דחה את ההצעה). בפברואר 1978, כשהגיע לטהראן כדי להביא ארצה את היחמורים המובטחים, חש יפה בלבו וטס חזרה לישראל, אבל קודם ביקש מתת-אלוף יצחק שגב, נספח צה"ל האחרון בטהרן, לדאוג להבאתם של היחמורים.
בחודשים הבאה צברה ההתנגדות האיסלמית באירן תאוצה. ההפגנות העצומות במימדן הפכו אלימות, הממשלה המתנדנדת הכריזה על ממשל צבאי, ובפריס, חומייני, האייטולה הגולה, מתכנן את שיבתו לאירן כמנצח.
בינתיים, בשגרירות הישראלית בטהרן, עובדים סביב השעון. דיפלומטים ואנשי מודיעין עסוקים בהשמדת מסמכים ופינויים של 1700 הישראלים החיים במדינה. יפה מבין כי עסקת היחמורים שלו עם השאה תקרוס ביחד עם הממשלה הרעועה, ויש צורך לפעול במהירות.
כדי לזרז את העניינים, נשלח מייק ואן גריוונברוק, איש רשות שמורות הטבע שהחזיק גם בדרכון הולנדי, כדי לסייע לתת-אלוף שגב. ואן גריוונברוק נחת בטהרן ב־28 בנובמבר, קנה אספקה, ויצא לשמורת היחמורים סמוך לים הכספי, כ־10 שעות נסיעה מהבירה. הוא שב לטהרן כחמישה ימים מאוחר יותר, ב־4 בדצמבר, כשברשותו ארבע יחמורות, אחת מהן בהריון מתקדם.
בנתיים, הנסיך ראזה, שכאמור, כיהן כראש רשות הטבע האירנית, כבר נמלט מהמדינה, ומחליפו היה הוטרינר הממשלתי, אירני ממוצא גרמני – ואנטי־ישראלי מובהק.
מחליפו של ראזה סירב לאשר את יציאתן של היחמורות לישראל. ואן גריוונברוק פנה אל שגריר הולנד באירן וביקש ממנו שיחתום על אישורים כי היחמורים מיועדים להולנד. "מייק, אם זה למען חיות – אני חותם. אם זה לישראל – אני בטוח חותם", אמר השגריר לואן גריוונברוק.
וכך, בטיסה האחרונה של אל־על שיצאה מאיראן לתל-אביב, ביחד עם ערימות של שטיחים וארגזים, הובאו ארבע היחמורות. יפה הנרגש קיבל את פניהן בשדה התעופה, וכבר בחודש הראשון לשהותן בחי־בר כרמל, התרחש הנס של ההמלטה הראשונה.
מקורות:
איילים : שובו של היחמור המקראי / ד"ר אברהם ארבל
חופשיים על הבר / עדי ויינברגר
יחמור פרסי / ויקיפדיה
