דוכני התרעלה

מאת: ניר בומס וניב ליליאן

"הרהורים על ג'יהאד" (Jihad Recollections) הוא מגזין אינטרנט באנגלית הפונה לאמריקנים – שרוצים לחולל מהפכה איסלאמית. הוא מכיל מגוון תכנים: החל מתרגומים של נאומיו של אוסאמה בן לאדן וסגנו אימן אל-זוהרי וכלה במפרטים טכניים של ציוד לראיית לילה. מומחי טרור טוענים ש"הרהורים על ג'יהאד" הוא מדריך כיס של ממש לטרוריסט המתחיל.

"מה שהחל בכמה ילדים זועמים במרתף, הפך לתעמולה נרחבת של אל-קעידה, כאן, בחצר האחורית שלנו", טוען ג'ארט ברכמן, מומחה לאל-קעידה ומחבר הספר "ג'יהאדיזם עולמי". אגב, הארגון שעומד מאחורי אתר האינטרנט, "מוסד אל-פורסן לתקשורת", לא קיים.

זהו רק קצה הקרחון: מה יעשה מוסלמי מאמין וצעיר שאינו יודע כיצד יצטרף למאמץ העולמי כנגד המערב ואשר נמצא הרחק מאזורי הלחימה? לאינטרנט הפיתרונים. אתר "שבכאת" הנחשב לאחד הפורומים המרכזיים של ארגון אל קעידה, נמצא כאתר המתאים. האתר מתגאה בתכניו המפורטים כמו המסמך שפורסם על ידי עמאר אל נאגי וכותרתו "כיצד להרוג לוחם צלבני ביבשת ערב".

ההוראות המפורטות במסמך כללו הנחיות הסוואה ולבוש, שימוש בנשק, שיטות לאיתור אזרחים מערבים וטיפים לזיוף תעודות זהות ומסמכים אחרים.

לדר לי, לוחם ג'יהאד מאמין החי הרחק מהאזורים בהם ציוויליזציות מתנגשות, היו רעיונות מרחיקים לכת אף מאלה. הוא רוצה להכין את הדור הבא של לוחמי אל-קעידה ועל כן פרסם מסמך (PDF) לצעירים מתחת לגיל 25 תוך כוונה לארגנם בחוליות קטנות של 2-3 לוחמים ולהפעילם לצד לוחמי אל קעידה ותיקים יותר.

לאחר ציטוט פסוקי הקוראן הרלוונטיים מקונן הבלוגר חדור האמונה על מצב האיסלאם בעולם, על הצעירים שאבדו את דרכם וכבר אינם מוכנים ללכת בעקבות אללה. אך קוראיו הנאמנים, כך מקווה הוא, אינם כאלה. ולכן מצרף הוא הוראות מפורטות על מנת להכין אותם לקרב הג'יהאד. וההכנה היא המפתח להצלחה.

דר-לי מבקש מהמוסלמים הצעירים להתחיל ולהתאמן. הוא מצרף הוראות הכוללות אימוני כושר מאומצים, הסוואת המאמצים כלפי המשפחה ורשימת מקורות בנושא שפותחו על ידי פעילי אל קעידה.

פרסומיו של דר-לי ו"הרהורים על ג'יהאד", מציעים מפלט מחשבתי ודרכי פעולה – אך ארגוני הטרור גם משתמשים באתרים כדי לגייס מתנדבים לשורותיהם. האתרים מנהלים מעקב אחרי הגולשים, ואלה המביעים עניין מיוחד בחלקי האתר המכילים מידע על הארגון ומטרותיו, ומתאימים לצרכיו – זוכים לפניה והצעה להצטרף לשורות הארגון, בעיקר אנשים צעירים שמוחם ודעתם עוד קלים לעיצוב ונוחים להשפעה.

בריגדיר-גנרל ג'ון קאסטר, שהינו קצין המודיעין האמריקני הבכיר ביותר בפיקוד המרכז (CentCom) האמריקאי האחראי על גזרות אפגניסטן ועיראק, טוען כי האינטרנט הינה הכלי היעיל ביותר להקצנת בני נוער מוסלמים והמקור החשוב ביותר לגיוס לוחמים לגזרות עיראק ואפגניסטן.

גנרל קאסטר צודק: הפעילים עצמם עושים את הדרך ומשתמשים באינטרנט כדי לפרסם עצמם ולמשוך את תשומת לבם של המגייסים. זיהאד כאליל, למשל. כאליל, סטודנט למדעי המחשב בקולומביה קולג' במיזורי, הפך לפעיל מוסלמי בקמפוס, יצר קשרים עם קבוצות קיצוניות ואף ניהל אתר אינטרנט התומך בחמאס. בזכות פעילותו העניפה ברשת, הוא משך את תשומת לבם של פעילי אל קעידה בארצות הברית – והפך לקצין רכש של הארגון: כאליל רכש עבור אל קעידה טלפונים לוויינים, מחשבים וציוד מעקב אלקטרוני וסייע בהקמת רשת התקשורת של הארגון בתחומי ארצות הברית.

טבעה של האינטרנט הוא שהיא מעניקה קול לכל אחד, וקל באמצעותה לפרסם מחשבות, רעיונות ומידע . האינטרנט מהווה סמל לחופש מחשבתי ולרוח האדם – אך את אותו הקול שמעניקה הרשת לאלה שקולם נאלם תחת משטר דיכוי, היא מעניקה גם לגורמים אפלים, אשר בסופו של יום פועלים בשם רעיונות הפוכים בתכלית מאלה שהביאו את האינטרנט לעולם.

ארגוני ביון ברחבי העולם משקיעים מאמצים באיתור אתרים כמו אלה שהצגנו כאן למעלה, אך ידיהם עמוסות עבודה, ואתרי השנאה והשטנה קשים לא פעם לאיתור וסילוק, דווקא בגלל אופיה הגלובלי והחופשי של הרשת.

קיומם של אתרים כאלה, המשרתים ארגונים טרור הוא מחיר שאין להסכין איתו ויש ללחום בו בעוז, אך גם הסמטאות האפלות, בהן דוכנים המוכרים פירות מחשבה מורעלים הן חלק משוק הרעיונות העצום של האינטרנט. למרות פירות התרעלה, עדיין סבורים אנו שהאינטרנט היא כלי בשירות החופש.

גילוי נאות: זיכרונו לברכה

האם מוסד הגילוי הנאות העיתונאי נפח את נשמתו? גילוי נאות מופיע באחרונה בהקשרים הומוריסטיים וציניים, כמו למשל הכתבה הזו ב-nrg – ויש עוד דוגמאות נוספות בעיתונות המודפסת. קראו לי נודניק, קראו לי שמרן, אך השימוש במושג "גילוי נאות" בהקשרים אלה על ידי עיתונאים – גורם לגו לרעוד.

מטרתו המקורית של הגילוי הנאות בתחום העיתונות, הייתה להקנות לקורא את הידע הדרוש על אודות הכותב והקשרו לכתוב, על מנת שיוכל לבחון את המלל שזה עתה קרא לאור העובדות המצוינות ולהחליט בעצמו לגבי מידת המהימנות של הכתבה.

עם הזמן התמעט השימוש במוסד ה"גילוי הנאות", עד שנעלם כליל, כמו בא להמחיש את השתלטותו של סדר היום המסחרי-כלכלי על העיתונות, שבו "התוכן השיווקי" וכתבות מטעם מחליפים את הדיווח נטול משוא הפנים.

כעת התהפכו היוצרות. אם בימים עברו, כל עיתונאי המכבד את עצמו, לא היה מהסס בטרם היה מוסיף בתחתית הטקסט את אותה שורה מודגשת, הרי שהיום אלה שנוקטים בגילוי הנאות וחושפים את עובדת האירוח שלהם בידי החברה המסוקרת, או קשריהם האישיים בעבר ובהווה עם מושא הכתיבה או הראיון – הם אלה הנחשבים לחריגים בקרב עמיתיהם. מי מהם העובדים בתקשורת המקוונת, אף נאלצים לספוג בשל כך בוץ מילולי רווי ארס מהמגיבים, או בשמם המוכר יותר: טוקבקיסטים.

התקשורת שחושדת בעצמה
הם נחשבים לחריגים עד כדי כך, שעמיתיהם העוסקים בביקורת התקשורת, (במסגרות כמו "המגרסה", למשל), במקום לציין אותם לשבח על עצם הגילוי, ממהרים לעוט עליהם כמוצאי שלל רב, ולהכריז בעצם, כי יש לחשוד בכל מי שנוקט בגילוי נאות.

לאור זאת, מתמיהה העובדה שמבקרי התקשורת שבתוך התקשורת מתעלמים, אולי מנוחות, אולי מיראה, מהנסתר הגדול האמיתי: מפת האינטרסים הכלכליים והקשרים העסקיים של המוציאים לאור, בעלי הבית.

סעיף 15 ב' לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות קובע: “מו"ל של עיתון ובעליו יפרסמו בעיתון אחת לשנה, גילוי נאות של האינטרסים העסקיים והכלכליים המהותיים שיש להם בתחום התקשורת ומחוצה לו".

אם סעיפים אחרים בתקנון האתיקה העיתונאית נדרסים אף הם מדי יום, הרי שסעיף זה הוא אות מתה במיוחד: למיטב ידיעתי, שום עיתון או כלי תקשורת בישראל לא פרסם בשנים האחרונות מעל דפיו גילוי נאות של "האינטרסים העסקיים והכלכליים המהותיים" שיש לו, כמתחייב מהתקנון. בכך משדרים ארזי הממון לאזובי הקיר, שגילוי נאות איננו חובה קדושה, ואולי אפילו כדאי להימנע ממנו.

ולבסוף, נשאלת השאלה: אם גם הכשרים ושומרי האתיקה מועמדים אל הקיר ומוצאים להורג בלי שאלות על ידי חבריהם התליינים וכיתות היורים של הטוקבקיסטים – מה הטעם בקריעת החולצה והצגת חזה חשוף אל מול הקליעים השורקים?

מלחמת ההנפשה

מהו זיכרון? איך אנחנו זוכרים? מדוע אנחנו זוכרים מאורעות מסוימים ואילו אחרים נידונים לתהום הנשייה? אלו הן השאלות היותר מרתקות, מורכבות ומרעננות שסרטו של ארי פולמן, "ואלס עם באשיר", מעז לשאול. שאלות התפיסה הללו הן חובקות כל, ובסרט מושאלות לטובת חקר זיכרון זוועה פרטית, שחקוקה היטב בהיסטוריה הקולקטיבית הישראלית – מלחמת לבנון הראשונה. המסע של פולמן המגולל ב"ואלס עם באשיר" הוא מאבק פרטי באדישות, בהדחקה, בחיי הנוחות הבורגניים שהופך לקול קורא של דור שלם.

"ברידג'יט פולמן כנופיית סרטים" בראשותו של פולמן יצרו סרט שמתקשה להשתבץ בתבנית מובהקת. הדבר מתבטא בכך שקשה להכריע האם מדובר בסרט מלחמה? במותחן פסיכולוגי? במסע אחר הזיכרון? וגם בכך שהוא רציני אך מצויר וטעון פוליטית. הסוגה של הסרט אף היא נתונה לויכוח. תיעודי? עלילתי? זהו ויכוח שמאפשר לסרט להתמודד כסרט עלילתי על פרס אופיר, שהזוכה בו ייצג את ישראל בטקס פרסי האקדמיה האמריקנית לקולנוע הבא.

הסרט נוצר בטכניקה לא שגרתית של ראיונות וצילומים שעובדו לכדי הנפשה מרהיבה ביופייה בידי דוד פולונסקי, שעיצב את הסרט בצבעוניות קודרת של כתום,חאקי והרבה שחור. פולמן,הבמאי של "קלרה הקדושה" וגם חבר בצוות הכותבים של "בטיפול" עטורת השבחים, השתעשע בטכניקת ההנפשה הזו כשיצר עבור סרטו הקודם "החמרים מהן עשויה אהבה", חמש דקות מונפשות. משחש בטוח, פנה להקים את ההזיות המטרידות שלו לתחייה בסרט באורך מלא- "ואלס עם באשיר".

בסרט מרואיינים בעיקר חבריו של פולמן ששרתו עימו באותה המלחמה והעיתונאי רון בן ישי, אשר דרך הזיכרונות שלהם מנסה הגיבור להגיע אל הזיכרון הפרטי שלו. מה שדוחף אותו למסע אחרי שנים ארוכות של הדחקת חלקו בטבח, הוא דווקא חלום של חבר לנשק. אותו החלום, אגב, הוא אחת מתמונות הפתיחה המרשימות ביותר שנראו מתוך הסרט - סצינת הפתיחהלאחרונה על המסך הגדול.

המחול עם מנהיג הנוצרים המרוניים שנרצח, נע על ציר בין מציאות לחלום, בין אמת להזיה – כאשר את ההתרחשויות מלווה הקריינות של המרואיינים בסרט, המתארים את קורותיהם במלחמה ההיא.

המסר מתחדד, כאשר הצופה מבין בפתאומיות ובעוצמה השקולה למכת אגרוף בבטן – שהמציאות המלחמתית המתוארת – לא פחות הזויה מהחלומות או החזיונות הבלתי מציאותיים בעליל. מודגשת מאוד בסרט האנושיות של החיילים, הילדותיות שלהם, המניעים שאינם בהכרח "גיבוריים".

הצופה נחשף לכמה סצנות זוועה שאלמלא היו מצוירות – סביר להניח שהיו בלתי ניתנות לעיכול כלל. השימוש המחוכם בהנפשה מותיר אותן בגבול הנסבל, אך כזה שיגרום גם לדג הקר ביותר לנוע באי נוחות על מושבו. איכותו של הסרט ושלמות החוזי שהוא מציע, מרחיקה מעט את הצופה מגודל הזוועה או מהתבוננות פוליטית ביקורתית מובהקת. זהו לא סרט של ימין או שמאל, כיוון שהתוכן עטוף בהנפשה המרשימה ובמוסיקה הנהדרת שמקס ריכטר הבריטי הלחין בעבור הסרט. גם ימני בנפשו ייהנה מ"ואלס עם באשיר" כיוון שהוא סרט עשיר מאוד מבחינת אפיוני דמויות ומבחינת "תפאורת רקע" מזוהה מאוד:

שדרות רוטשילד, אולמות משחקי הווידיאו, שקית במבה שלוקחים בתרמיל לצבא, ומועדון הרוקסן המיתולוגי. חיוך רחב תעלה דמותו של אריק שרון, בולס המבורגרים על גג בניין כשברקע מאחוריו צידון בוערת. תמונות מסוימות, כמו תמונת הסוסים שנורו או ההליכה בסבך עצים עד להיתקלות בילד שיורה טיל נגד טנקים על החיילים הן על גבול הפיוט.

בעבור סרט מושקע רגיש וחכם כמו "ואלס עם באשיר" נראה היה לנו כי התסריט שכתב ארי פולמן לוקה בבעיה מבנית. דמותו של החבר הפסיכולוג של פולמן,אורי סיוון, נראית "מושתלת" ומלאכותית מעט. כזו שברור לנו שהיא מקיימת רק תפקיד של הנעת העלילה לנקודה בה חפץ התסריטאי להתמקד.

זה נעשה בצורה מעט סימטרית לטעמי. כל אימת שפולמן לא נזכר בדבר למעט תמונה אחת מהטבח בסברה ושתילה, הוא פונה לסיוון וזה שולח אותו למסע אחר הזיכרון שמניע את העלילה- המסע אחר מלחמת לבנון ומה היה שם. פגישתם הנוספת פותחת את המסע אחרי זוועות סברה ושתילה, וכך בעצם דמותו של סיוון מזוהה עם מבנה מובהק מדי שניתן היה להסוותו בדרך אחרת מעודנת יותר.

הסרט כמו כן לא מטפל בנשים ובנשיות במלחמה. הדמויות הנשיות, מאוזכרות ומהוות מעין מעגל קיים אולם לא מטופל לעומקו. גם בסרט הזה למרות שהוא מטפל בחיילים ברגישות ובאופן שאינו שגור – המלחמה היא עדיין, עניין של גברים.

"וואלס עם באשיר" היא יצירת מופת, שעל כל ישראלי מהדורות האחרונים לצפות בה, לא רק בשל היותה מטלטלת ועוצמתית, אלא גם בשל העובדה שהמדובר באחד הסרטים הכי מרשימים שנראו כאן על המרקע.

לאן נעלמו הנביאים? זו לא פרידה

אתר "נביאים אחרונים" לא עודכן מעל לשלושה חודשים. בעייני מי אשר תר אחרי תוכן מעניין ברשת, זהו פשע בל יכופר. אין לי תירוצים, אלא ש"נביאים אחרונים" נמצא היום בפרשת דרכים. לזכותנו ייאמר שהיינו כאן קודם. שיש לנו ראשוניות גדולה – הצענו תוכן עצמאי ומעניין ברשת העברית, כאשר תרבות הבלוגים העצמאיים בישראל הייתה בחיתוליה. למיטב ידיעתנו, אנחנו הבלוג הראשון של WordPress בעברית, עוד לפני המיזם של רן יניב הרטשטיין שהביא את מכבש הדפוס האלקטרוני לידי כל אחד. על כך גאוותנו.

מאז חלפו כמעט ארבע שנים. יומני רשת אחרים, טובים יותר ופחות עלו ופרחו, ואפילו חלק מאנשי נביאים פרשו לבמות משלהם. הרשת העברית התמלאה ועלתה על גדותיה במילים ובפרסומים, ומוקדי עניין חדשים צמחו. "נביאים אחרונים", פתאום הפך לעומתם לאתר לא עדכני, כבד. אגב, עדכנו את הצהרת הכוונות שלנו בהתאם.

הרף הגבוה שהצבנו לעצמנו, הוא גם מקור מפלתנו. כמי שנשבעו להביא לקוראיהם רק תוכן מעמיק, חוקר, מעניין ובעברית צחה, מצאנו את עצמנו פעמים רבות מתחילים לכתוב מאמר או אוסף הגיגים חדש ואומרים לעצמנו, "לא, זה לא מספיק טוב עבור 'נביאים'", זאת, כשכבר מצאנו את הזמן לנסות ולכתוב, לצד חיים ומשרות תובעניות ושדרוגו הטכני של האתר. וכך, כשלנו. האתר עמד שומם במשך חודשים. ולקוראינו הנאמנים, שאולי נטשו, מגיעה התנצלות. צר לנו.

כמו חלוצי רשת אחרים כדוגמת "מאבד תמלילים" ו-"יעל מבקרת בקולנוע" שהחליטו לסגור שעריהם ואחרים הנמצאים בקשיים ("האייל הקורא", "במה חדשה"), גם אני, כאחד ממייסדי "נביאים אחרונים" ומי שהיה הרוח החיה מאחוריו, התלבטתי לא פעם האם לא עדיף להמית את האתר הגוסס: לכתוב את המאמר האחרון, לכבות את האור.

בזמן הקרוב תיפול החלטה משותפת האם לסתום את הגולל באופן סופי, או להפוך את "נביאים אחרונים" לסוג של מגזין רשת תקופתי בזמני פרסום קבועים.

אני רוצה להודות לקוראינו המסורים על הנאמנות לאורך השנים, על התגובות, על החיזוקים ועל הביקורות.
תודה לכם שקראתם, תודה שהקשבתם. בינתיים, הנה לפניכם הביקורת שלי על "וואלס עם באשיר", הסרט הכי ישראלי שראיתי מזה תקופה ארוכה. כי מבחינתי, אין במה אחרת.

שלכם,
ניב ליליאן.

מלחמה חורמה או מלחמת הסברה?

תסריט אפשרי: מכשיר הפקסימיליה במשרדי יחידת להב 433 החל לטרטר. יד עצלה במדי תכלת הושטה וקרעה את הנייר התרמי. עיניו של השוטר רפרפו על הדף שבראשו סמל גלובוס, מאזניים וחרב ? סמל האינטרפול. הוא אמר לעמיתיו: ?הגיע עוד פקס. זה הזמן להילחם בפשע!?

השבוע עצרה משטרת ישראל 30 חשודים בפדופיליה ברשת. יומיים לאחר ביצוע המעצר, דווח ב"ידיעות אחרונות" כי ניצב יובל סגלוביץ' , מפקד יחידת "להב 433? שכונתה גם "ה-FBI הישראלי", הכריז מלחמה על הפדופיליה ברשת. מה ששכח ניצב סגלוביץ' לציין, הוא שהאינטרפול הוא זה שהכריז מלחמת חורמה על הפדופילים באינטרנט ? משטרת ישראל רק תופסת טרמפ יח"צני על מבצעי אכיפה בינלאומיים.

רק חלק קטן מהמעצרים המתוקשרים לאחרונה של חשודים בהפצת תכנים בעלי אופי מיני של קטינים באינטרנט, הם בזכות חקירות מאומצות של משטרת ישראל. ברוב המקרים שדווחו, גופי משטרה זרים, כמו משטרות בריטניה, ספרד, גרמניה והבולשת הפדרלית האמריקנית, הם אלה שמבצעים את פעולות החקירה ברשת, ובמקרה אחד, גם דב גילהר בתחקיר מפוקפק מבחינת אתיקה עיתונאית – אך יעיל.

קציני החקירות הספרדים והגרמנים מסתובבים בפורומים של חובבי קטינים, מתחזים לסוחרים בחומר פדופילי, והם אלה שבסבלנות רבה טווים את הרשת אשר בסופו של דבר לוכדת את הסוטים הללו.
למשטרת ישראל לא נשארת הרבה עבודה. האינטרפול מעביר לה כתובת IP של החשוד, וכל שנותר למשטרה הוא לפנות לספקית האינטרנט, לגלות את שמו וכתובתו של האיש שמסתתר מאחורי ה-IP, לגשת לביתו, להניח את האזיקים על ידיו – ולקטוף את פירות העבודה הזרה.

זוהי איננה אשמתה של המשטרה. סגן ניצב אבי אביב, מפקדה לשעבר של מחלקת עבירות מחשב ב"להב 433", במשך תקופה ארוכה התריע מעל כל במה, עד כמה היחידה שלו קטנה (פחות מעשרה אנשים שמטפלים בכל סוגי עבירות המחשב ולא רק פדופיליה) ועד כמה הוא מתקשה לגייס כוח אדם איכותי, כשהוא מתחרה מול חברות היי טק פרטיות. גם ההמלצה להוסיף 200 תקנים ליחידה – עלתה בעשן.

אבל אין זה אומר שצריך להרים ידיים. גם כוח האדם הקטן של רב פקד מאיר חיון, מחליפו של אביב, יכול לעשות רבות כנגד תעשיית המין של קטינים ברשת, ויש לא מעט מומחי מחשבים שמוכנים להתנדב במסגרת "משמר אזרחי" של הרשת. את המשאבים הללו צריך לנצל.

במקביל, כדאי שניצב סגלוביץ', במקום להתראיין לעיתונים, להכריז מלחמות ולהתהדר בנוצות לא לו, ילחץ על השר הממונה שלו (דיכטר) שינסה להשיג עבורו עוד תקציבים, לעוד תקנים ועוד חוקרים שילחמו בתופעה. במקרה הרע, תמיד אפשר לבקש עזרה מדב גילהר.

עוד ב"נביאים אחרונים" בנושא: כפפה חדשה ליד החוק