פסנתר כנף, צ'לו גדל מידות, גיטרה אקוסטית. אלה היו הכלים על הבמה באותו ערב בקמלוט. מהמחלקה החשמלית נוספו עליהם אורגן חשמלי, כמו זה שהמציא רוברט מוג ב-1964; ודגימן (סמפלר) פשוט מתוצרת korg.
לאחר שנדר נדר פרישות מהבמה והפר אותו באותה המהירות, אסף אמדורסקי חוזר ממחוזות האלקטרוניקה, אל חיקם החמים של הכלים האקסוטיים. אבל האם המופע החדש שלו "לבד לבד" חם כמו הצלילים?
המלווה שלו, גם היא אינה אזרחית זרה במדינות הצליל המסונתז. קרני פוסטל, לשעבר חצי הצמד האלקטרוני ביקיני, הולכת עם אמדורסקי דרך ארוכה. הוא היה מכותבי השירים לצמד כשעוד היה, ויצירתו של האחד שזורה בזו של האחרת.
הם לבושים בפשטות. חולצות שחורות וג'ינס. אמדורסקי בנעלי התעמלות, פוסטל בנעלי עקב צבעוניות. הם עולים בזריזות חתולית כמעט, אמדורסקי מתיישב ליד הפסנתר, פוסטל מניפה בחן את הצ'לו (תמיד תהיתי איך נגניות צ'לו שבריריות מצליחות לתמרן את תיבת העץ הענקית הזו…) אמדורסקי מתחיל לבד, ופוסטל מצטרפת אליו בדואט בהמשך.
לקרני פוסטל יש קול מרשים, שלא ברור מהיכן הוא מגיע בגוף הצנום. פוסטל ממשיכה לבדה, עם קטעי סולו של הצ'לו, המופע מסתמן כמופע מאוד אינטימי, מאוד מכונס בתוך עצמו. האווירה נטענת רק מעברים הארוכים של העוצמה בין הספנתר לצ'לו.
בשיר השלישי, "חלום יפני" של אריאל זילבר בכיסוי הנפלא של אמדורסקי, הוא מציב על הפסנתר מטרונום, שלפתע הופך לכלי נגינה מן המניין.
המופע מתקדם בקצב איטי, הלהיטים המוכרים, משום מה, נשמרים בתוך קופסה, הקהל נראה מנותק. אין לך טעות גדולה יותר בבניית מופע מאשר שלא לפתוח עם כמה שירים שישבו את הקהל. אמדורסקי ופוסטל מתעלמים מן הכלל הזה וחבל. עוד מכשיר קצב שהיה יכול לחולל פלאים במופע ולטעון אותו בכוח משיכה נוסף הוא תוספת של כלי הקשה (לא בהכרח תופים, כלי הקשה אקזוטיים יותר היו עובדים כאן מצוין), שנראה כי מאוד חסרה כאן.
הסאונד נקי מדי וחסר את החספוס החם הכה מצופה ממופע חי. השירים עצמם נשמעים כמו גרסאות אולפן ארוכות. כל השירים שנוגנו עד עתה מוצגים רק באמצעיתו של המופע (עוד טעות, ודווקא לא שכיחה). פוסטל ואמדורסקי מתחלפים ביניהם, כשאמדרוסקי עובר לגיטרה ופוסל עוברת לנגן על הדגימן. שניהם מוסיקאים מוכשרים מאוד, אך אנשי הופעה בינוניים. המופע כולו מרגיש כמעבדה.
יחד עם זאת, פוסטל מאפילה על אמדורסקי באיכויות הופעה מסויימות שאמדורסקי חסר אותן. יש משהו מאוד חושני בשירה שלה. בגולשים נכנסת האלקטרוניקה במלוא עוצמתה. לשניהם יש עברית מודרנית, אבל נראה שהיא חסרה רבדים עמוקים יותר, כמו למשל, אצל ערן צור. עברית של אנשי המודרנה, שמתעלמים מהשורשים. הכל מבוסס על האישי, על הכאן ועל העכשיו, כאשר התכנים מאוד אישיים: אהבות וזוגיות, שברון לב ודיכאון. המוזיקה בכל מקרה, מצלה על התכנים בעוצמתה. אופפת ובולעת אותם.
אמדורסקי מציג את "תחזיק חזק", שיר חדש המדבר על אובדן של אדם קרוב. הוא מאחל כמה פעמים "לא עלינו". אירוניה מרירה בשיר שכנראה מוקדש לאביו. ההרמוניות מצויינות של הצ'לו והגיטרה, בעיקר בסולמות הנמוכים.
רק בשיר העשירי, כאשר המופע כבר עומד להסתיים, הוא לפתע מתעורר לחיים. ב"אל תעזבי את תל-אביב" מאלבומו "קדימה-אחורה", הדואטים פועלים במלוא עוזם, בביצוע מלא עוצמה ורגש. אמדרוסקי מפגין ויטרואוזיות בנגינה מקבילה על הגיטרה והפסנתר, ועוד נוקש מקצב עם הרגל, בשלב מסויים הוא דוחף את ידו לתוך תיבת הפסנתר, ומושך ישירות במיתרים.
רק עכשי, לקראת הסוף, הוא משתחרר מהנוקשות, ומתלוצץ עם הקהל. רק התחיל לצבור תאוצה, וכבר נגמר.
ההדרן הוא שיר של "ביקיני", "עכשיו או לעולם לא" ומיד ברצף אחריו "יקירתי" האלמותי, שמגיע מאוחר מדי. השיר האחרון, ספק אם מאולתר, הוא כמובן, "אהבה חדשה" בביצוע ממגנט. רק עכשיו, הקהל מצטרף בשירה.
למופע חי, צריכה להיות איזשהו איכות חמקמקה הדומה לשירה בצוותא סביב מדורה. אני מכנה זאת "מבחן הקומזיץ". המופע של אמדורסקי, חסר את האיכויות האלה. יקיר גלגל"צ היה יכול להתאמץ יותר, על אף החיבור המעצים עם קרני פוסטל. למופע הזו חסרה צלע שלישית שתכניס בו תוכן, שתחבר את אנשי האולפן המעולים האלה אל הקהל. אני חשבתי משום מה, על עברי לידר.
אפילו מופעים סגריריים של חורף, צריכים שתבקע מהם שמש קייצית שתחמם את הקהל. באותו ערב, זרחה רק שמש חורפית קרירה, כזו שלא מחממת את הלב.
סיפור אהבה רוקיסטי
בתחילת שנות התשעים, בפאב ה"מדבר" שברחוב בתל-אביב, ישבו על כוס בירה כל מי שעתידים תוך זמן קצר להפוך לתחייה של הרוק העברי. אלה החליפו חומרים מחומרים שונים (חלקם חוקיים וחלקם פחות) והרכבים מתחלפים.
ביניהם היו שלושה: אסף אמדורסקי, חמי רודנר הצעיר שעבד ב"מדבר" כמנקה שולחנות וירמי קפלן, שחזר אחרי שהות ארוכה בארה"ב. קפלן, שמספר שנים לפני כן כמעט ונהיה המתופף של "תיסלם", ניגן באותה תקופה גם ב"תערובת אסקוט", שכללה אותו בתופים, את אמדורסקי ואת עמיר "ג'נגו" רוסיאנו.
רודנר וקפלן התחברו, ואף גרו תקופות מתחלפות בדירה קטנה ברחוב יוחנן הסנדלר, שבה רשמקול ארבעה ערוצים "עבד שעות נוספות" ושם נוצרו שירים כמו "נפלת חזק" (הפרשנות של רודנר לפרידה של קפלן מדנה ברגר) והאלבומים "זמן סוכר" והאלבום הראשון של ירמי קפלן. "איפה הילד", בראשותו של רודנר נהנתה אפילו לתקופה קצרצרה מיכולתו המצויינת של קפלן המתופף. דרכיהם המוזיקליות נפרדו, אבל לא החברות. ובחודשים האחרונים, הם חזרו להופיע יחדיו במופע משותף.
למופע הזה, היו לי ציפיות מוקדמות. חשבתי שקפלן, שנודע כבר כחיית במה תזזיתית ואנרגטית, יטיל צל ענק על רודנר, שכסולן, הלך לכיוונים מופנמים משהו, בניגוד לימים הסוערים ורוויי היצרים של "איפה הילד".
הבארבי היה מלא באותו ערב שבת, עם מקומות לעמידה בלבד, הקהל מעורב: צעירים ובני תשחורת לצד מבוגרים יותר. אפילו ילד אחד שבא עם אביו למופע, התרוצץ בתוך הקהל. נוכחותם של הצעירים, שהיו בגן הילדים בימים ש"איפה הילד" ו"תערובת אסקוט" כבשו את הבמות, מוסברת בכך שאחרי זקני הרוק, הייתה אמורה להסתער על הבמה "שייגעצ", הצעירה האופנתית.
מופעי רוק בארץ לא מתחילים בזמן. אף פעם. הקוד, המרד ורוח הנעורים מחייבים. בהזמנה היה כתוב עשר. בפועל, עלו השניים לבמה אחרי אחת עשרה ושלושים. חמי רודנר עם חליפה וכובע, ירמי קפלן מרושל יותר: ג'ינס וחולצה מקושקשת.
הם פותחים עם "תתחיל מאפס" מהאלבום הקודם של קפלן, ומיד לאחר מכן חוזר רודנר לימי "איפה הילד", ב"בואי איתי". רודנר בבס, קפלן יחליף תדירות בין גיטרה אקוסטית וחשמלית-קצב. הם מתוגברים בקלידים, גיטרה מובילה ותופים. ירמי קפלן מצטרף לרודנר בשירה וטוען מחדש את השיר באיכויות נוספות.
משם הם עוברים ל"קולה וברה", וקפלן עובר לאקוסטית. שניהם נינוחים מאוד על הבמה, ורודנר מתלוצץ בחופשיות עם הקהל. מישהו בקרבת הבמה מבקש ממנו שיזרוק את המפרט. רודנר מסביר לו בחביבות שהוא לא נמצא בהופעה של "מטאליקה" בפארק הירקון, ושיש לו רק מפרט בודד, והוא זקוק לו…
.
כאן, בניגוד לפוסטל ואמדורסקי- המופע בנוי נכונה. כבר אחרי הלהיט השני, ברור שהקהל שלהם, גם אלה שרק מחכים לשייגעצ. רק השיר השלישי הוא שיר חדש ויפה של קפלן – "כמה את יפה". מיד לאחריו מגיע עוד להיט, "מודדת", כדי לא לאבד את הקהל.
רודנר מעניק פרשנות חדשה ומרעננת למילים המוכרות: לפתע המטען העצום של קפלן מתפרק והמילים מקבלות ארשת אדישה, קלילה. השיר הבא הוא "גאולה" המוכר מאלבום הבכורה של רודנר כסולן. הצמד עובד נהדר יחדיו, משלים ומעשיר אחד את שירי השני, ובניגוד לציפיותיי, קפלן לא מאפיל על רודנר, שמפגין נוכחות משלו.
"כלא החופש", הוא שיר חדש מהאלבום האחרון של רודנר, שקיבל ביקורות מעורבות. רודנר, כאומן, נראה שהתבגר עוד באלבום הזה, הפרידות, האהבות, רק עשו לו טוב והקנו לו חומרים מעניינים.
הסאונד, בניגוד למוכר בבארבי, לא מאוזן היטב. התופים רועמים מדי וניכר שהמתופף, כרובי, ממש מתאמץ. בכלל, נגני הליווי של רודנר וקפלן נראים אנמיים משהו, כמעט נבוכים להיות על הבמה. אין מה להשוות לקרירות ולשליטה של רם אוריון, נגן הגיטרה (ויוצר ותיק בזכות עצמו) שמלווה את ערן צור, ומנגן מופע שלם כשהוא אוחז באדישות סיגרייה בין האצבעות המחזיקות בצוואר הגיטרה. אבל לא נורא: קפלן עם עודפי האנרגיה והכריזמה שלו, מחפה על החסר אצל נגני הליווי.
בסאלי, עובר קפלן לנגן על תופי טמ-טם ומלווה בדגימן, המופע בנוי נכון, הביצועים מושקעים, והביצוע המחודש ל"אני אשתנה" הוא ביצוע מקפיץ ששונה לחלוטין מגירסת האלבום. הכימיה אגב, בין רודנר לקפלן בולטת ומורגשת וניכר שהצמד נהנה זו מנוכחותו של האחר. הביצוע ל"בואי ניפרד" המפורסם של רודנר, הוא רוק בלוזי שמזכיר את ההרכב הקודם של רודנר, שליחי הבלוז.
רגע השיא של המופע הזה, שלא חסר אנרגיה בימתית, מגיע ב"דפוק הזה". ירמי קפלן משחרר את הרסן, משתולל על הבמה, יורד לקהל ובנקודה מסויימת מנגן סולו תופים מדהים ביחד עם כרובי, המתופף, בארבעה מקלות. לראשונה, הציפיה מתגשמת: הכריזמה של קפלן מאפילה על זו של רודנר.
ההדרן הראשון נפתח בתווים המוכרים הראשונים של I Can't Get Enough של Depech Mode, שהופך ל"מישהו שומע אותי" של "איפה הילד". התקרה ב"בארבי" מאיימת להינתק ממקומה מעוצמת השירה והחוויה של הקהל. רודנר וקפלן עוברים בהצטיינות יתרה את מבחן הקומזיץ. הם נראים ממש כזוג מאוהב, והחיבה בולטת לעין כשרודנר מניח את כובע התיתורת שלו על קפלן.
ההדרן השני, ביצוע שקט, רגוע ומועשר בקלידים של "מדוע לא באת", וניצוץ של אופטימיות ניצת, כשכמה אנשים מדליקים מציתי סיגריות, במקום להאיר עם תאורת המסך של הטלפון הנייד. לאחריו בא ביצוע סתמי (אולי הרגע היחיד הבלתי יוצלח במופע) לשיר הנושא של סדרת הטלוויזיה "הפוך", "כבר עכשיו".
"נפלת חזק", השיר הנועל, הוא סיום הולם לצמד ודומה שהשניים חזרו לימים הישנים בדירה ההיא. המבצע הפעם הוא דווקא קפלן בעצמו, מה שמוסיף ומעלה את ערכו של הלהיט שבזמנו שלט במצעדים. אם לשפוט על פי אותו הערב בבארבי, ואם לצטט את אמדורסקי, נראה שקפלן, מצא אהבה חדשה.
