הטכנולוגיה העילית והשפה העברית

השבוע קיבלתי לתיבת הדואר האלקטרוני שלי הזמנה לאירוע של אחת מחברות הטכנולוגיה העילית הידועות. בהזמנה צוינו בלוח הזמנים פעילויות כמו "מינגלינג" ו-Networking – דבר שמאוד צרם לי, הן כקורא והן כאדם הכותב בעברית.

אמנם, ישנם גורמים לא פחותי משקל המחרבים את השפה העברית, כמו פרסומות ("זה טעים וזה קרימי") ומותגים בינלאומיים (זארה,פוקס,יופלה,אורנג'). אבל דומה שלצערנו, בועת ההיי-טק הישנה, נגררותיה והחדשה – גרמו כולן נזק בל יתואר לשפה העברית, אולי פי עשרות מונים ממשקלם היחסי של המועסקים בתחום באוכלוסיה.

בימים שבהם כל אמא יהודייה רוצה שהבן יקיר לה יהיה מהנדס תוכנה, ונשים (או גברים) חושקים וחושקות בבני זוג האוחזים ב"מאזדה 3" כסופה עם סמליל (לוגו) על הכנף ומשכורות עתק, אין זה פלא.

אני מסכים שיש לאנשים האלה קושי להימנע מלחרב את השפה כאשר הם משוחחים ביניהם. קשה לעסוק בפיתוח תוכנה ובכתיבת קוד שכולו אנגלית ולנהל
שיחות על כך, שהן בעברית צחה. באופן טבעי, ישתרבבו מונחים אנגליים לשיחות שכאלה, מה גם שהעברית חסרה מונחים קליטים לחלק מהביטויים השגורים בתחום.

ובכל זאת, יש הבדל משמעותי בין העגה המקצועית המדוברת, הפנימית, לעומת מסמכים כתובים, כמו הזמנה לאירוע, המופצים לקהל הרחב ועוד שחתום עליהם עיתון עסקי גדול. הנטייה להפוך את העגה ה"היי-טקית" שבה העברית סרה הצדה מפאת משקלה של האנגלית למשהו ראוי, נחשק ונוצץ – היא גרועה, צורמת מאוד, ומן הראוי שניתן עליה את הדעת.

אני בפעם הבאה אשמח להיות מוזמן לאירוע שבו תהיה היכרות ורישות חברתי. על המינגלינג והנטוורקינג אני מוותר.

פתית זה פורסם גם ביומן הרשת "קטעי קישור" בynet

כאן יש דרקונים

ב"עתידות" שהיו מצורפות למסטיק "בזוקה", נרשמה לא פעם הנבואה: "עד גיל 21 תגיע לירח". לרובנו, הנבואה הזו לא תתגשם לעולם. אבל למשל, "עד גיל 30 תטוס לחלל", בהחלט התקיימה במקרה של מארק שאטלוורת'. שאטלוורת' (33), מולטי מיליונר ממוצא אפריקני, היה לדרום-אפריקני הראשון בחלל ותייר-החלל השני בהיסטוריה, לאחר דניס טיטו.

מארק שאטלוורת' הוא גם הרוח החיה מאחורי המתחרה הקשה ביותר של Windows מקרב הפצות הלינוקס – Ubuntu. זוהי תוכנת הפעלה למחשב, רק שבניגוד ל-Windows של מיקרוסופט שכולנו מכירים, היא ניתנת בחינם.

שאטלוורת', בן לאב ממוצא בריטי, נולד בעיירת כורים בשם וולקום, וגדל בקייפ טאון. ב-1995, לקראת סוף התואר הראשון במערכות מידע ומנהל עסקים שלו באוניברסיטת קייפ טאון, ייסד מארק את חברת Thawte, חברת ייעוץ לאינטרנט שהחל לפרוח באותם הימים, ימי הבועה העליזים.

אך המוצר של Thawte היה אחד המוצרים שהצליחו – החברה של שאטלוורת' הייתה הראשונה לפתח פיתרון של הצפנת מידע ואבטחה לאתרי מסחר אלקטרוניים, מחוץ לגבולות ארה"ב. משמעות המילה, אגב, היא "מחשבה", בשפת זולו. המוצר משך את תשומת לבה של ענקית האינטרנט VeriSign, שרכשה את Thawte מידי שאטלוורת' ב-1999, תמורת 400 מיליון פאונד. כמו מתעשרי בועה אחרים, הפך מארק שאטלוורת' למולטי-מיליונר עד בטרם מלאו לו שלושים.

מברשת שיניים מרחפת

שאטלוורת' לא נתן לכסף לסחרר את ראשו. תחת זאת, הוא פנה להגשים חלום ילדות ישן: להפוך להיות אסטרונאוט. תמורת 25 מיליון דולרים, הוא רכש לעצמו את הזכות להתאמן עם קוסמונאוטים, להצטרף כאסטרונאוט מהשורה לטיסת סויוז ולשהות שבועיים בתחנת החלל הבינלאומית. ואכן, לאחר שנה של אימונים הצטרף שאטלוורת' לשני טייסי חלל נוספים והיה לאפרו-נאוט הראשון.

שאטלוורת' מספר בראיון ל-ynet כי להפתעתו התחושה הייתה די ביתית על סיפון תחנת החלל. "המציאות בחלל היא כולה שעונים, מאווררים וצינורות ועבודה בלתי פוסקת. אבל התחושה סוריאליסטית מאוד, שבהפסקה מהעבודה אתה מצחצח שיניים, כשאתה תלוי הפוך ומביט על הכוכב יוצא הדופן הזה, ומברשת השיניים שלך צפה לצדך באוויר…"

שאטלוורת' מקווה שעוד בימי חיינו, מיליוני אנשים יוכלו לחוות את החוויה "הבלתי ניתנת לתיאור", לדבריו של צפייה בכדור הארץ מבחוץ. "זה בהחלט ישנה את התפישה שלהם לגבי כיצד יש לנהוג בשכנים. בכל מובן של 'שכנים' " הוא מדגיש.

כאן יש דרקונים

גם לאחר שהתקבל במצעד חגיגי ברחובות קייפ טאון שבמולדתו לאחר מסעו ההיסטורי, המשיך שאטלוורת', פטריוט אפריקני, לחשוב על דרכים כיצד להשתמש בכספו כדי להיטיב עם אחרים, שלא שפר עליהם גורלם. בראיון ל-BBC אמר פעם: "אני מאוד בר מזל. אני רוצה להשתמש בעושר הזה כדי לעשות משהו חיובי". אמר, ועשה: הוא הקים קרן הון סיכון בשם HBD. פירוש השם הוא Here Be Dragons – "כאן יש דרקונים", ראשי התיבות שהיו רושמים חוקרים במפות עתיקות, כדי לציין אזורים שטרם מופו. הקרן תומכת בפרוייקטים חדשניים וחברות הזנק אפריקניות.

קרן נוספת שהקים מהונו הפרטי, קרן שאטלוורת' – חרתה על דגלה את הקידום חברתי של אפריקה, בעיקר באמצעות חינוך טכנולוגי וגישור על הפער הדיגיטלי העצום שקיים במדינות העולם השלישי. אולם הפרוייקט שהפך אותו לסוג של ידוען בעולם המחשוב ומחוצה לו והקנה לו תהילה, הוא פרוייקט Ubuntu – מערכת הפעלה למחשב, הכוללת גם כל יישום נדרש – לגמרי בחינם. זאת, בניגוד גמור למיקרוסופט – שמוכרת אותה בכסף רב.

לינוקס לבני אדם

משמעות השם Ubuntu בשפת זולו, הוא "להיות אנושי לאחרים". שאטלוורת', שהיה מפתח לינוקס בשנות התשעים, חזר לכור מחצבתו עם תוכנית שאפתנית: לספק לכל העולם מערכת הפעלה שתהיה ידידותית, בשפה המובנת למשתמש ושהוא יוכל לשנות אותה לפי צרכיו. הסיסמה שמלווה את Ubuntu היא "לינוקס לבני אדם". למי שאינו מכיר את המונח, מערכת הפעלה היא התוכנה המפעילה את המחשבים שלנו, שבלעדיה היו רק ערימת ברזלים. ברוב המחשבים בעולם זוהי Windows של מיקרוסופט, אך בזכות שאטלוורת' ? התמונה משתנה.

שאטלוורת' הקים לשם כך ב-2004 את חברת Canonical היושבת בלונדון, ומשם הוא מנהל את הפרויקט. חברות מסחריות העושות שימוש ב-Ubuntu לצורך יישומים קריטיים וזקוקות לתמיכה ? רוכשות אותה בכסף מ-Canonical. אך למשתמשים הביתיים, מוצעת חלופה ל-Windows הכוללת כל יישום שמשתמש ממוצע צריך (נגן מוזיקה, מעבד תמלילים, תוכנת מצגות ועוד המון תוכנות) – ואינה עולה דבר. באופן טבעי, זהו הפיתרון האידיאלי להביא את בשורת המחשוב למדינות עניות, כמו מולדתו של שאטלוורת'.

Ubuntu שהיא גירסה צעירה של לינוקס, בת שנתיים וחצי בלבד, צברה פופולריות עצומה בזמן זה והפכה להיות גירסת הלינוקס המובילה. גירסתה האחרונה, 7.04, שיצאה לפני כחודשיים, היא גירסה בוגרת, שלראשונה מציבה חלופה טובה ל-Windows ואתגר קשה לחברת מיקרוסופט ? השולטת בשוק מערכות ההפעלה.

מיקרוסופט כשורדת

שאלנו את מארק, איזה עצה היה נותן למתחרים העתידיים שלו ? יורשיהם של ביל גייטס וסטיב באלמר במיקרוסופט. על כך הוא השיב בהומור: ?מזל טוב! ירשתם חברה חלוצית ומבריקה. אבל הדברים שהפכו את מיקרוסופט לחברה מצליחה בשנות השמונים, כבר אינם. אתם צריכים להיות מבריקים לא פחות אם אתם רוצים להעביר ליורשים שלכם חברה במצב המצוין בו קיבלתם אותה. מיקרוסופט יכולה לשרוד ואפילו לשגשג בעולם עם תוכנה חופשית (כלומר, לינוקס – .נ.ל), אבל זה ידרוש ברק ודמיון, לא לחץ!?

ושאטלוורת' יודע על מה הוא מדבר ? לפני כחצי שנה, חתמה מיקרוסופט על עסקת הכרה הדדית בפטנטים שלה עם נובל, המחזיקה היום הפצת לינוקס אחרת בשם SuSe. החשש היה שמיקרוסופט, בשלב הבא ? תפעיל לחץ ותביעות משפטיות כנגד משתמשי לינוקס בהפצות אחרות. התסריט היה בהחלט תסריט אפשרי – כפי שטרח לרמוז מנכ"ל מיקרוסופט.

באופן כללי, הצעד של נובל, נחשב כמנוגד לרוח של תוכנה חופשית וקוד פתוח, שלא לדבר על הפרה אפשרית של רישיון השימוש של התוכנות האלה, ה-GPL. העיסקה חוללה בזמנו סערה, וגררה תגובה נחרצת מקרב קהילת הקוד הפתוח, כולל שינוי של הרישיון. במסגרת גל התגובות, הזמין שאטלוורת' את מפתחי Suse להצטרף לצוות הפיתוח של ההפצה שלו.

ההזמנה הזו עוררה עליו ביקורת קשה ? כיון שעשה לכאורה מעשה שלא מקובל בקהילת הקוד הפתוח ? ניסיון לגנוב מפתחים של הפצה אחרת. שאטלוורת' מיהר להתנצל והבהיר שלא זו הייתה כוונתו.

מתכנות ועד אסטרונומיה

על אף אותה תקרית, הפופולריות היחסית של Ubuntu כמו גם אישיותו הצבעונית והמושכת של שאטלוורת', הפכו אותו באחרונה לחבר בנשיאות "קרן לינוקס" ? קרן שהוקמה על ידי כמה גופי ענק כמו Novell, HP ואינטל על מנת לקדם את מערכת ההפעלה מבוססת הקוד הפתוח. שאטלוורת' רואה שם את תפקידו כמי שאמור לקדם את שיתוף הפעולה בין הגופים הגדולים המניעים את האימוץ וההשקעה בלינוקס כיום.

אחד החסמים הכי גדולים שנותרו בפני לינוקס מלכבוש את הלבבות ולגרום להגירה המונית של משתמשי חלונות, היא יכולת הטיפול של המערכת בבידור. כלומר מוזיקה ווידאו, ובהתקני מדיה בפרט. לכך יש שתי סיבות. ראשית, תקנים פופולריים רבים כמו MP3 או תקני הווידאו של מיקרוסופט, הם תקנים קנייניים. שנית, חברות חומרה ותוכנה רבות לא ממהרות לתמוך בלינוקס, וודאי שלא באופן מסודר או בכל הפצה בנפרד.

בגירסה האחרונה שיצאה מבית מדרשו של שאטלוורת' אומנם יש שיפור משמעותי בתחום, אבל כך למשל, בולטת בחסרונה תוכנת ה-iTunes, המשמשת את בעלי ה-iPod. קהילת הקוד הפתוח מציעה תחליפים משלה לטיפול ב-iPod, אך הם אינם שלמים ומושלמים כמו התוכנה המקורית. בעיית המדיה הייתה גם נושא מרכזי לדיון בתערוכת LinuxWorld האחרונה. שאלנו את שאטלוורת' מה דעתו על העניין והוא השיב תשובה מפתיעה משהו:

"מקינטוש הוא התמיכה הטובה ביותר ל-iPod. צריך לדעת לבחור את הכלי הנכון לכל מטרה. אם הם (המשתמשים -נ.ל.) רוצים להעניק לילדים שלהם את הגישה הטובה ביותר לטכנולוגיה, אז קוד פתוח הוא הפיתרון. יש מבחר אדיר של תוכנות כדי לחקור כל נושא וכל תחום עניין: מאומנות, דרך מוזיקה ועד גליונות ומסדי נתונים. מתכנות ועד אסטרונומיה וביולוגיה.

אם הם רוצים להקים עסק בארה"ב,סין או אירופה וצריכים שרת ? לינוקס תעניק להם את הפיתרון הרחב והיציב ביותר. אם הם רוצים מחשב בבית כדי לגלוש ולשלוח דואל בלי לקבל וירוסים או רוגלות ? אז לינוקס הוא פיתרון מבריק.

ואם הם רוצים להפעיל את ה-iPod שלהם, אז מקינטוש הוא הכלי המועדף".

לינוקס לקופים

שאטלוורת', כפי שכבר אולי הספקתם להבין, לא שוקט על שמריו. מיד לאחר השחרור של גירסה 7.04 של Ubuntu, הוא כבר מסתכל ליעד הבא ? הגירסה הבאה של Ubuntu. שתצא באוקטובר. המטרה היא להפוך את Ubuntu למערכת הפעלה פשוטה להחריד וידידותית עד כדי כך ? שאפילו קופים יוכלו להתקין אותה.

בקרב קהילת המפתחים של Ubuntu, כבר נפוצה בדיחה שהיא משחק מילים על הסיסמה המקורית: במקום "לינוקס לבני אדם", הגירסה הבאה מכונה "לינוקס לאדם הקדמון" (Linux for primate beings, בתרגום חופשי). במקביל, בגירסה הבאה של Ubuntu תהיה מהדורה מיוחדת, קנאית ? שכולה תוכנה חופשית למהדרין.

להשאיר חותם

שאטלוורת' אמר פעם בראיון: ?העולם משתנה. אנשים מבינים שהיכולת להשאיר חותם בימי חייהם, היא משהו יקר ערך. אני רוצה לראות את הכסף שלי עושה משהו חיובי ותורם לעולם, עוד בתקופת חיי". את המטרה הזו, שאטלוורת' כנראה כבר הגשים. בשנים האחרונות הוא הוציא כבר כמעט מחצית מהונו כדי להשאיר חותם. לא רק בתרומתו לחברה האפריקנית בחינוך ובקידום טכנולוגי, לא רק במסעו לחלל והניסויים שערך שם ? אלא גם כאיש שהוביל את קהילת הקוד הפתוח לסיים את המונופול רב השנים של מיקרוסופט על המחשבים של כולנו.

לבד בשניים

פסנתר כנף, צ'לו גדל מידות, גיטרה אקוסטית. אלה היו הכלים על הבמה באותו ערב בקמלוט. מהמחלקה החשמלית נוספו עליהם אורגן חשמלי, כמו זה שהמציא רוברט מוג ב-1964; ודגימן (סמפלר) פשוט מתוצרת korg.

לאחר שנדר נדר פרישות מהבמה והפר אותו באותה המהירות, אסף אמדורסקי חוזר ממחוזות האלקטרוניקה, אל חיקם החמים של הכלים האקסוטיים. אבל האם המופע החדש שלו "לבד לבד" חם כמו הצלילים?

המלווה שלו, גם היא אינה אזרחית זרה במדינות הצליל המסונתז. קרני פוסטל, לשעבר חצי הצמד האלקטרוני ביקיני, הולכת עם אמדורסקי דרך ארוכה. הוא היה מכותבי השירים לצמד כשעוד היה, ויצירתו של האחד שזורה בזו של האחרת.

הם לבושים בפשטות. חולצות שחורות וג'ינס. אמדורסקי בנעלי התעמלות, פוסטל בנעלי עקב צבעוניות. הם עולים בזריזות חתולית כמעט, אמדורסקי מתיישב ליד הפסנתר, פוסטל מניפה בחן את הצ'לו (תמיד תהיתי איך נגניות צ'לו שבריריות מצליחות לתמרן את תיבת העץ הענקית הזו…) אמדורסקי מתחיל לבד, ופוסטל מצטרפת אליו בדואט בהמשך.

לקרני פוסטל יש קול מרשים, שלא ברור מהיכן הוא מגיע בגוף הצנום. פוסטל ממשיכה לבדה, עם קטעי סולו של הצ'לו, המופע מסתמן כמופע מאוד אינטימי, מאוד מכונס בתוך עצמו. האווירה נטענת רק מעברים הארוכים של העוצמה בין הספנתר לצ'לו.

בשיר השלישי, "חלום יפני" של אריאל זילבר בכיסוי הנפלא של אמדורסקי, הוא מציב על הפסנתר מטרונום, שלפתע הופך לכלי נגינה מן המניין.

המופע מתקדם בקצב איטי, הלהיטים המוכרים, משום מה, נשמרים בתוך קופסה, הקהל נראה מנותק. אין לך טעות גדולה יותר בבניית מופע מאשר שלא לפתוח עם כמה שירים שישבו את הקהל. אמדורסקי ופוסטל מתעלמים מן הכלל הזה וחבל. עוד מכשיר קצב שהיה יכול לחולל פלאים במופע ולטעון אותו בכוח משיכה נוסף הוא תוספת של כלי הקשה (לא בהכרח תופים, כלי הקשה אקזוטיים יותר היו עובדים כאן מצוין), שנראה כי מאוד חסרה כאן.

הסאונד נקי מדי וחסר את החספוס החם הכה מצופה ממופע חי. השירים עצמם נשמעים כמו גרסאות אולפן ארוכות. כל השירים שנוגנו עד עתה מוצגים רק באמצעיתו של המופע (עוד טעות, ודווקא לא שכיחה). פוסטל ואמדורסקי מתחלפים ביניהם, כשאמדרוסקי עובר לגיטרה ופוסל עוברת לנגן על הדגימן. שניהם מוסיקאים מוכשרים מאוד, אך אנשי הופעה בינוניים. המופע כולו מרגיש כמעבדה.

יחד עם זאת, פוסטל מאפילה על אמדורסקי באיכויות הופעה מסויימות שאמדורסקי חסר אותן. יש משהו מאוד חושני בשירה שלה. בגולשים נכנסת האלקטרוניקה במלוא עוצמתה. לשניהם יש עברית מודרנית, אבל נראה שהיא חסרה רבדים עמוקים יותר, כמו למשל, אצל ערן צור. עברית של אנשי המודרנה, שמתעלמים מהשורשים. הכל מבוסס על האישי, על הכאן ועל העכשיו, כאשר התכנים מאוד אישיים: אהבות וזוגיות, שברון לב ודיכאון. המוזיקה בכל מקרה, מצלה על התכנים בעוצמתה. אופפת ובולעת אותם.

אמדורסקי מציג את "תחזיק חזק", שיר חדש המדבר על אובדן של אדם קרוב. הוא מאחל כמה פעמים "לא עלינו". אירוניה מרירה בשיר שכנראה מוקדש לאביו. ההרמוניות מצויינות של הצ'לו והגיטרה, בעיקר בסולמות הנמוכים.

רק בשיר העשירי, כאשר המופע כבר עומד להסתיים, הוא לפתע מתעורר לחיים. ב"אל תעזבי את תל-אביב" מאלבומו "קדימה-אחורה", הדואטים פועלים במלוא עוזם, בביצוע מלא עוצמה ורגש. אמדרוסקי מפגין ויטרואוזיות בנגינה מקבילה על הגיטרה והפסנתר, ועוד נוקש מקצב עם הרגל, בשלב מסויים הוא דוחף את ידו לתוך תיבת הפסנתר, ומושך ישירות במיתרים.

רק עכשי, לקראת הסוף, הוא משתחרר מהנוקשות, ומתלוצץ עם הקהל. רק התחיל לצבור תאוצה, וכבר נגמר.

ההדרן הוא שיר של "ביקיני", "עכשיו או לעולם לא" ומיד ברצף אחריו "יקירתי" האלמותי, שמגיע מאוחר מדי. השיר האחרון, ספק אם מאולתר, הוא כמובן, "אהבה חדשה" בביצוע ממגנט. רק עכשיו, הקהל מצטרף בשירה.

למופע חי, צריכה להיות איזשהו איכות חמקמקה הדומה לשירה בצוותא סביב מדורה. אני מכנה זאת "מבחן הקומזיץ". המופע של אמדורסקי, חסר את האיכויות האלה. יקיר גלגל"צ היה יכול להתאמץ יותר, על אף החיבור המעצים עם קרני פוסטל. למופע הזו חסרה צלע שלישית שתכניס בו תוכן, שתחבר את אנשי האולפן המעולים האלה אל הקהל. אני חשבתי משום מה, על עברי לידר.

אפילו מופעים סגריריים של חורף, צריכים שתבקע מהם שמש קייצית שתחמם את הקהל. באותו ערב, זרחה רק שמש חורפית קרירה, כזו שלא מחממת את הלב.

סיפור אהבה רוקיסטי

בתחילת שנות התשעים, בפאב ה"מדבר" שברחוב בתל-אביב, ישבו על כוס בירה כל מי שעתידים תוך זמן קצר להפוך לתחייה של הרוק העברי. אלה החליפו חומרים מחומרים שונים (חלקם חוקיים וחלקם פחות) והרכבים מתחלפים.

ביניהם היו שלושה: אסף אמדורסקי, חמי רודנר הצעיר שעבד ב"מדבר" כמנקה שולחנות וירמי קפלן, שחזר אחרי שהות ארוכה בארה"ב. קפלן, שמספר שנים לפני כן כמעט ונהיה המתופף של "תיסלם", ניגן באותה תקופה גם ב"תערובת אסקוט", שכללה אותו בתופים, את אמדורסקי ואת עמיר "ג'נגו" רוסיאנו.

רודנר וקפלן התחברו, ואף גרו תקופות מתחלפות בדירה קטנה ברחוב יוחנן הסנדלר, שבה רשמקול ארבעה ערוצים "עבד שעות נוספות" ושם נוצרו שירים כמו "נפלת חזק" (הפרשנות של רודנר לפרידה של קפלן מדנה ברגר) והאלבומים "זמן סוכר" והאלבום הראשון של ירמי קפלן. "איפה הילד", בראשותו של רודנר נהנתה אפילו לתקופה קצרצרה מיכולתו המצויינת של קפלן המתופף. דרכיהם המוזיקליות נפרדו, אבל לא החברות. ובחודשים האחרונים, הם חזרו להופיע יחדיו במופע משותף.

למופע הזה, היו לי ציפיות מוקדמות. חשבתי שקפלן, שנודע כבר כחיית במה תזזיתית ואנרגטית, יטיל צל ענק על רודנר, שכסולן, הלך לכיוונים מופנמים משהו, בניגוד לימים הסוערים ורוויי היצרים של "איפה הילד".

הבארבי היה מלא באותו ערב שבת, עם מקומות לעמידה בלבד, הקהל מעורב: צעירים ובני תשחורת לצד מבוגרים יותר. אפילו ילד אחד שבא עם אביו למופע, התרוצץ בתוך הקהל. נוכחותם של הצעירים, שהיו בגן הילדים בימים ש"איפה הילד" ו"תערובת אסקוט" כבשו את הבמות, מוסברת בכך שאחרי זקני הרוק, הייתה אמורה להסתער על הבמה "שייגעצ", הצעירה האופנתית.

מופעי רוק בארץ לא מתחילים בזמן. אף פעם. הקוד, המרד ורוח הנעורים מחייבים. בהזמנה היה כתוב עשר. בפועל, עלו השניים לבמה אחרי אחת עשרה ושלושים. חמי רודנר עם חליפה וכובע, ירמי קפלן מרושל יותר: ג'ינס וחולצה מקושקשת.

הם פותחים עם "תתחיל מאפס" מהאלבום הקודם של קפלן, ומיד לאחר מכן חוזר רודנר לימי "איפה הילד", ב"בואי איתי". רודנר בבס, קפלן יחליף תדירות בין גיטרה אקוסטית וחשמלית-קצב. הם מתוגברים בקלידים, גיטרה מובילה ותופים. ירמי קפלן מצטרף לרודנר בשירה וטוען מחדש את השיר באיכויות נוספות.

משם הם עוברים ל"קולה וברה", וקפלן עובר לאקוסטית. שניהם נינוחים מאוד על הבמה, ורודנר מתלוצץ בחופשיות עם הקהל. מישהו בקרבת הבמה מבקש ממנו שיזרוק את המפרט. רודנר מסביר לו בחביבות שהוא לא נמצא בהופעה של "מטאליקה" בפארק הירקון, ושיש לו רק מפרט בודד, והוא זקוק לו…
.
כאן, בניגוד לפוסטל ואמדורסקי- המופע בנוי נכונה. כבר אחרי הלהיט השני, ברור שהקהל שלהם, גם אלה שרק מחכים לשייגעצ. רק השיר השלישי הוא שיר חדש ויפה של קפלן – "כמה את יפה". מיד לאחריו מגיע עוד להיט, "מודדת", כדי לא לאבד את הקהל.

רודנר מעניק פרשנות חדשה ומרעננת למילים המוכרות: לפתע המטען העצום של קפלן מתפרק והמילים מקבלות ארשת אדישה, קלילה. השיר הבא הוא "גאולה" המוכר מאלבום הבכורה של רודנר כסולן. הצמד עובד נהדר יחדיו, משלים ומעשיר אחד את שירי השני, ובניגוד לציפיותיי, קפלן לא מאפיל על רודנר, שמפגין נוכחות משלו.

"כלא החופש", הוא שיר חדש מהאלבום האחרון של רודנר, שקיבל ביקורות מעורבות. רודנר, כאומן, נראה שהתבגר עוד באלבום הזה, הפרידות, האהבות, רק עשו לו טוב והקנו לו חומרים מעניינים.

הסאונד, בניגוד למוכר בבארבי, לא מאוזן היטב. התופים רועמים מדי וניכר שהמתופף, כרובי, ממש מתאמץ. בכלל, נגני הליווי של רודנר וקפלן נראים אנמיים משהו, כמעט נבוכים להיות על הבמה. אין מה להשוות לקרירות ולשליטה של רם אוריון, נגן הגיטרה (ויוצר ותיק בזכות עצמו) שמלווה את ערן צור, ומנגן מופע שלם כשהוא אוחז באדישות סיגרייה בין האצבעות המחזיקות בצוואר הגיטרה. אבל לא נורא: קפלן עם עודפי האנרגיה והכריזמה שלו, מחפה על החסר אצל נגני הליווי.

בסאלי, עובר קפלן לנגן על תופי טמ-טם ומלווה בדגימן, המופע בנוי נכון, הביצועים מושקעים, והביצוע המחודש ל"אני אשתנה" הוא ביצוע מקפיץ ששונה לחלוטין מגירסת האלבום. הכימיה אגב, בין רודנר לקפלן בולטת ומורגשת וניכר שהצמד נהנה זו מנוכחותו של האחר. הביצוע ל"בואי ניפרד" המפורסם של רודנר, הוא רוק בלוזי שמזכיר את ההרכב הקודם של רודנר, שליחי הבלוז.

רגע השיא של המופע הזה, שלא חסר אנרגיה בימתית, מגיע ב"דפוק הזה". ירמי קפלן משחרר את הרסן, משתולל על הבמה, יורד לקהל ובנקודה מסויימת מנגן סולו תופים מדהים ביחד עם כרובי, המתופף, בארבעה מקלות. לראשונה, הציפיה מתגשמת: הכריזמה של קפלן מאפילה על זו של רודנר.

ההדרן הראשון נפתח בתווים המוכרים הראשונים של I Can't Get Enough של Depech Mode, שהופך ל"מישהו שומע אותי" של "איפה הילד". התקרה ב"בארבי" מאיימת להינתק ממקומה מעוצמת השירה והחוויה של הקהל. רודנר וקפלן עוברים בהצטיינות יתרה את מבחן הקומזיץ. הם נראים ממש כזוג מאוהב, והחיבה בולטת לעין כשרודנר מניח את כובע התיתורת שלו על קפלן.

ההדרן השני, ביצוע שקט, רגוע ומועשר בקלידים של "מדוע לא באת", וניצוץ של אופטימיות ניצת, כשכמה אנשים מדליקים מציתי סיגריות, במקום להאיר עם תאורת המסך של הטלפון הנייד. לאחריו בא ביצוע סתמי (אולי הרגע היחיד הבלתי יוצלח במופע) לשיר הנושא של סדרת הטלוויזיה "הפוך", "כבר עכשיו".

"נפלת חזק", השיר הנועל, הוא סיום הולם לצמד ודומה שהשניים חזרו לימים הישנים בדירה ההיא. המבצע הפעם הוא דווקא קפלן בעצמו, מה שמוסיף ומעלה את ערכו של הלהיט שבזמנו שלט במצעדים. אם לשפוט על פי אותו הערב בבארבי, ואם לצטט את אמדורסקי, נראה שקפלן, מצא אהבה חדשה.

קינה על שני נשיאים

העיתון היומי השני הנפוץ ביותר במדינה, יצא בשעתו במסע, שיש כאלה שיטענו על מטרותיו – ובו תהו עורך העיתון אמנון דנקנר ובכיר הכתבים דן מרגלית, ?איפה הבושה". הם התכוונו לאובדן הבושה הציבורית, שאישי ציבור בימינו אינם מתביישים יותר במעשיהם הנלוזים.

בימים עברו, אם היית איש ציבור ונחשדת במעשים שיש עימם קלון, אכן היית מתבייש. היו כאלה שהתביישו עד כדי כך, שהעדיפו לקפד את פתיל חייהם ובלבד שימותו כששמם הטוב עדיין עימם. שועי הציבור ומנהיגיו, חשו מחוייבות כה גדולה למסר שהם מעבירים בהתנהגותם האישית, עד שטרחו אפילו לנסות ולהסוות פגמים אישיים שאין להם דבר וחצי דבר עם קלון. כמו למשל מה שמכונה בתקשורת עד היום "מחלה קשה", כאשר הכוונה למחלות סופניות, או מקרים של דיכאון קליני חמור, כמו זה שסבל ממנו בגין לאחר מלחמת לבנון הראשונה.

נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרון ברק, אמר כי חיבק את נשיא המדינה כי חשש שהאחרון יתאבד. הטיעון הוא מגוחך, ולו בשל העובדה שאנו חיים בזמנים שבהם אכן צריך לתור אחר הבושה. כבוד השופט העליון בדימוס ברק כנראה חי בזמנים ההם.

האם אולמרט הסתגר בביתו מעול הקלון אחרי מלחמת לבנון השנייה? לא. אין לו בעייה "לקחת אחריות" אבל לא לשאת על ליבו את אבני האשם. האם הנשיא שקל ולו לרגע, ליטול את חייו? לא ולא. האזרח הראשון, שתוקף בחריפות את אושיות השלטון בישראל, כאשר הוא חוסה בצילו של נס המדינה הוא חסר בושה. וכמי שחסר אותה ? אין חשש שישקול ליטול את נפשו בכפו בגינה.

עצוב לראות שנשיא בית המשפט העליון אינו חי את רוח הזמנים הנוכחיים המנשבת במסדרונות הכוח, שאין הוא יושב בתוך עמו. אך הקינה צריכה לצאת בעיקר, על אובדנה הסופי של הכלימה הציבורית. התקווה היא בת שנות אלפיים, הבושה כנראה לא.

זהב נוצץ באפילה

"כמישהו שמתעסק בתחום של מוזיקה עברית, מעניין אותי לדעת מה היה לפניי. בעיקר במישור של כתיבת טקסטים לשירים"

-ערן צור עונה לשאלות גולשים, וואלה, 2004

במשפט הזה בעצם מסכם צור את הסיבה מדוע הוא יוצר מוערך כל כך, גם בעיניי. מלבד שליטתו המהפנטת במכמני העברית, צור צמא לדעת ולהרחיב את אוצר הידע שלו, צימאון שלא רבים האומנים כאן ששותפים לו. הוא מלהטט בין רובדיה השונים של השפה ומרכיב משפת רחוב ושפת המקרא, משירת משוררים בני העת הזו ופייטני ימי הביניים מקשה אחת, מקסימה.

אותה מקשה, יחד עם תכנים בוטים העוסקים במיניות עזה וקצוותיה הפרומים של השפיות, יצרו לנסיך האפל של המוזיקה העברית סגנון ייחודי, שלעיתים קשה לעיכול. ועכשיו הוא שב. מאז "תכלית בתחתית", השתתף צור בעיקר בפרויקטים והרכבים של אחרים, כולל "רביעיית מסנר" עם חבריו ל"טאטו" המיתולוגית. אחרי שש שנים של שתיקה יצירתית, לפחות תחת המותג המחייב "ערן צור", הוציא השנה יליד הקריה הקרויה על שם המשורר הלאומי אלבום חדש: חותך בחתך הזהב, אלבום המלווה במסע הופעות.

לבמה הזעירה משהו של ה"בארבי" עולה צור לבוש במכנסיים מחוייטים וחולצה שחורה, כשלצידו רם אוריון, שמלווה אותו עוד מימי "כרמלה גרוס וואגנר", בגיטרה חשמלית ושי ברוך בתופים. הם פותחים עם "בלילות של ירח מלא" והקהל כבר שבוי בקסם שזורם מהבמה. לאחר מכן, צור מציג את האלבום החדש שלו ופוצח מיד ב"צולף", שיר שמתאר ילד חסר שקט, הפורק את תסכולו בצליפה בציפורים ובהצקה לילדות. כמו כדי לאזן, השיר החדש הבא הוא "כן לציפור", אשר מדבר על מחיר הפרסום והתהילה.

צור ולהקתו מקפידים לא לנכר את הקהל, ולשלב היטב בין החומרים החדשים ובין להיטים ישנים כמו "תכלית בתחתית", "פרפרי תעתוע" ו"ערב ב' כסלו". ההופעה מהוקצעת, והמשולש צור-אוריון-ברוך מפיק רוק עוצמתי, סוחף ומדוייק שמעניק שלמות חדשות ונהדרות לשיריו המוכרים של צור.

"אני מרגיש שנגמר איזשהו פרק בחיים שלי, ומתחיל אחד חדש"

-ערן צור בראיון לעיתון הסטודנטים של הטכניון, 2001

מתוך השירים הטריים, עולה ומצטייר צור חדש, משוחרר יותר, אופטימי יותר. השירים עדיין מורכבים ועמוסי משמעות, גם פוליטית, אבל ברובם מצוי איזה תום חדש, תקווה ופליאה של ילד המסתכל על העולם בעיניים מלאות חקר. חלק מהם כמו "צולף", "ירושלים אהובתי", "כן לציפור" ואפילו "למראשות המיטה", המבוסס על סיפור של רבי נחמן מברסלב, יכולים לשמש אפילו כבסיס לספרי ילדים. אפשרי שאבהותו של צור, שחובק בן, עושה לו טוב.

ברם, גם באלבום החדש לא חסרים שירים מלאי עצב ודיכאון פיוטי. "בערוב ימי פוריותה" העצוב שצור מנגן בגיטרה אקוסטית ומבצע לבדו, מספר על אומנית שנאלצה לוותר על הבאת ילדים לעולם, ?הג'ינס הנמוכים" העמוס מיניות אלימה ו"על קו העימות" שאת מילותיו כתבה ענבל פרלמוטר ז"ל, מספקים למעריציו של צור סיבות טובות לרכוש גם את האלבום החדש.

צור מרגיש מאוד בנוח עם הקהל. מפטפט, מעיר הערות, מחייך בביישנות מה, אך גם בידיעה יהירה שהקהל שבוי בידיו, ובצדק. אין לו בעייה לסטות מסדר השירים המקורי, ובהבלחה של רגע, הוא מחליט לבצע את "תותים" הנפלא, מ"אתה חברה שלי" לשירי יונה וולך.

הערב המוצלח מאוד גם כך, מטפס לגבהים מענגים עם שיר הנושא מתוך האלבום החדש, "עולה", "כרמלה גרוס וואגנר" וקרשנדו: ביצוע אנרגטי וארוך במיוחד ל"תמונה אימפרסיוניסטית". ראוי בנקודה זו לציין לטובה את ה"בארבי", שהוא אולי מחללי ההופעות הטובים בארץ, עם אקוסטיקה משובחת ותאורן בית כשרוני, שיוצרים תמיכה הולמת למוזיקה המכשפת ולטקסטים החזקים.

"ראית זהב נוצץ ממולך
בינו לבינך הדרך פתוחה…"

-מתוך השיר "ראית זהב"

כבר בסיומו הרשמי של המופע, חשתי מלא סיפוק. אך אצל צור, הערב רק החל. ההדרן הראשון, היה "פרח שחור" המתבקש, אותו הקדיש למתופף "הקליק", ז'אן ז'אק גולדברג, אשר נפטר ממחלת הסרטן כמה ימים לפני כן בפריז. אך ההדרן השני, שהשתווה באורכו בערך לחצי מזמן המופע, היה הדובדבן האמיתי שבקצפת.

צור מעלה לבמה לעמדת הסינתייזר את ההרכב האלקטרוני "בונא מיוזיק", אשר היה אחראי להפקת אלבומו האחרון, ויחד הם מגישים ביצועים אלקטרוניים ורעננים לשיריו הישנים והחדשים של צור. "גלגל" הנהדר מתוך "חותך בחתך הזהב", שעל אף שמו התמים מתאר סיטואציה אלימה למדי, ובישול מחדש ל"רטוב וחם" – אשר הכסות האלקטרונית מתאימה לו כמו כסייה ליד.

"חתך הזהב" הוא מושג תיאורטי, המבטא את היחס הגיאומטרי של אחד ל-1.618 בין מידותיהם של גופים רבים בטבע, ונחשב כבר אצל היוונים כמספר מיסטי המייצג אסתטיקה מושלמת. הקביעה הזו קיבלה חיזוק לאורך השנים בתחומי האדריכלות והאמנות, כאשר רבים מאומני הרנסנס עשו שימוש ב"יחס הזהב" בציורים ובמבנים. אותו הערב אכן הכיל אסתטיקה מוזיקלית טהורה. אך נדמה היה כי זהב של ממש נוצץ מהבמה, זוהר ומבהיק בחשכת האולם. יש לומר: מופע זהב.

ערן צור, "חותך בחתך הזהב" , סיבוב הופעות:

17.2.2007 מועדון ה"בארבי", תל-אביב, 12:00 (יחד עם יוני בלוך)
14.3.2007 מועדון "ברקה", באר שבע, 22:00

התנצלות לקוראינו הנאמנים:
לאחרונה, ירד קצב העדכונים באתר, בעיקר בשל התמעטות הכותבים. אנו עושים את מירב המאמצים להביא לכם תוכן איכותי, שקול ומדוד, במיטב המסורת של "נביאים אחרונים". אנא התאזרו בסבלנות ועמכם הסליחה. מומלץ גם להירשם לשירות ה-RSS שלנו. נכונו לכם הפתעות.