מאת: לארה וולמן
דווקא ברגע הכן היחידי בשיר "בת שישים",שנבחר כשיר הרשמי לציון 60 שנות עצמאות למדינת ישראל , ומבוצע על ידי סאבלימינל הגבעטרון וביקור אורח קצרצר ומסלסל של עמיר בניון,יש אי דיוק בחישוב. "60 זה כולה 6 בשנים של מדינות"-מתלהב סאבלימינל.
לא ברור מתי הפך סאבלימינל לווטרינר או מתמטיקאי, אבל עובדתית שנת אדם אחת שווה לשבע שנות כלב. אין שום בעיה רעיונית עם זה שסאבלימינל מצא אולי לנכון לכנות בין השורות את מדינת ישראל דגם 2008-כלבתא, אך בשיר הזה המדינה נדמית לפודל של יחסי ציבור.
מהשיר המקורי,שכתב דידי מנוסי והלחין קובי אשרת ב-1981 ,לרגל חגיגות ה-60 לקיבוץ גבע ,עולה גאווה באדמה, תחושת מקוריות וקידמה מבשרת טובות, אותנטיות.
השיר מתוצרת סאבלימינל כולו אומר ההיפך הגמור ומעיד בבחירתו על כך שלא רק שלא התקדמנו, אלא אף פסענו מספר צעדים לאחור. זה השיר שמייצג את המדינה, האם כך נראות פנינו? "כי אמיתית היא ולא סמל", הפזמון של השיר המקורי מושר על ידי הגבעטרון גם בגרסה הנוכחית ונשמע כמו פארודיה בטעם רע נוכח כמות הסמלים הסותרים, הייצוגים הזרים והמחוות לדברים שאינם ראויים למחווה.
תכני שירים בעלי רגשי לאומיות מפורסמים, לעולם אינם נאמנים למציאות. מדובר במוסכמה הידועה ומקובלת על הכל. וכי איזו מדינה תשיר בריש גלי על נפלאות הכיבוש, התקציב, שחיתות מנהיגיה, החובות לפטרונית האמריקנית, אי השוויון ובעיות חברתיות חמורות? בשביל זה יש את מדורי הדעות, את האקדמיה ושאר במות כשרות וראויות.
אין חולק על כך שלא "כל הפרדסים נותנים כאן ריח" ולא "לכל הפרחחים אשר בינינו יש מקום בארץ ישראל" ושהדרום הוא לא בדיוק "זהב טהור",כפי שדודו ברק כתב בקלאסיקה "ארץ ישראל יפה".
ועדיין, מדינה ועם זקוקים לרמייה העצמית הזו כדי להתקיים, להתקדם ,לחנך. בשביל המורשת. בשביל המסורת. כדי שמישהו בעוד חמש-עשרה שנה יואיל בטובו לוותר על חלק ממיטב שנותיו וללבוש זית, ואולי אפילו להיהרג. ולכן השירים הללו, בין אם ישנים ובין אם חדשים, לא יורקים לבאר ממנה הם שותים ומבינים את מקומם. תרומתם היא לרוב בעברית הצחה ובתחושת החגיגיות. אפילו "שיר ארץ" הפרובוקטיבי של נתן יונתן זורק למדינה, איזו מילה טובה ועברית מדויקת.
ספק אם המסר שמשגרת לנו בחירתו של השיר הזה תורם במשהו למורשת. למעשה,היוצרים ובוחרי השיר מזלזלים למדי באזרחי ישראל: הרוקדים לצלילי השיר מסכימים שיכנו אותם חסרי חוש כיוון במקרה הטוב,ובורים גמורים במקרה הרע ("אם אין GPS אז לא יודעים לאן ללכת"), שיעליבו את הטעם המוזיקלי שלהם " ("מאקרנה, גאסולינה"….),ואת ידיעת העברית שלהם ("קורע ת'מגרש") ולהוות כר פורה להטפות צדקניות על הרגלי העישון שלהם (אבל אלכוהול מותר – ומעניין מה חושבת על כך הגברת אברהם-בלילא).
הדבר המרגיז ביותר בשיר הוא שכל הברה וכל תו בו מסריחים למרחק מכסף ויחסי ציבור – ולא מאהבת הארץ. למרות הצהרתו של סאבלימינל על התרגשותו הרבה מבחירת שירו להובלת חגיגות הששים הראוותניות למדינה , מניעיו לא נראים בדיוק נקיים. בית שלם בשיר מאזכר את המבצעים ("על ה-גל, גיבעת-רון, סאבלימינל, כובשים ת'מצעדים, הם חומה אני מגדל…") ורק מאשש עד כמה השיר הזה הוא בר חלוף וחסר משמעות.
גם יתר המבצעים אינם פטורים: עמיר בניון מתהדר בהילת ה"אמן המזרחי האיכותי והמיוסר", ובאמתחתה של להקת הגבעטרון כבר פרס ישראל על מפעל חיים. בהסכימם לתת יד לפרויקט הזה הם מזנים את עצמם לטובת קידום מכירות והעלאתם לתודעה, מה שלא הופך אותם טובים יותר.
במדינה שבה אתוס הקיבוץ פינה את מקומו לשיירים שלאחר הפרטה, שיר החגיגה לקיבוץ גבע עשה גם הוא הסבה מקצועית: עכשיו הוא שיר אינפלציה מלא מחוות בשקל. וזאת, לא לפני שהתווספו לו כל התחלואים האופייניים בדיוק למצבנו אנו. עבור חגיגות ראוותניות הזוכות לחיצי ביקורת על חשבון הוצאות מנופח, היינו מצפים לשיר שיצדיק את המחיר.
