יפן

חזרתי לפני שבוע משבועיים ביפן. כן, זה היה מגניב. כן, זה היה מטריף. אני מקווה בעזרת הפוסט הזה לעשות קצת סדר בראש. אז קבלו רשימת הגיגים / אנקדוטות / תובנות שאספתי.

  • התחבורה הציבורית שם (רכבות ואוטובוסים) משגעת בַּדיוק שלה. מצד אחד זה טוב, כי אתה יודע בדיוק מתי תצא רכבת. מצד שני זה רע, כי אתה יודע שאין שום סיכוי שתגיע מוקדם יותר. כבר קרה לי שנסעתי באוטובוס שהקדים במספר דקות את לוח הזמנים שלו, ולכן הוא פשוט עמד וחיכה בתחנה.
  • יש ביפן תעשיה שלמה של אוכל לתצוגה. הכוונה למנות שלמות עשויות מפלסטיק המוצגות לראווה בחלון של מסעדה. הדגם תואם (אבל ממש לא טועם…) להפליא למציאות.
  • תהרגו אותי אני לא מבין למה היפנים משוגעים על פאצ'ינקו. לא מבין. רעש מחריש אוזניים, אי אפשר לנשום מרוב עשן סיגריות, ועדיין – המקום דחוס באנשים. לא מבין.
  • שבועיים לא ראיתי מזלג.
  • אין כמו לאכול בבוקר (8:00) סושי שרק כמה דקות קודם לכן עוד עשה בלו-בלו. וזאת כמובן בשוק הדגים בצוקיג'י.
  • מבחינתי, סושי הוא אותן דיסקיות אורז עטופות באצה (מה שקרוי מאקי). באופן מפתיע (או שלא), לא ראיתי כמעט כאלו ביפן. רוב מה שהיפנים אוכלים זה ניגירי, שזה חתיכת דג די גדולה המונחת על אצבע אורז. המבינים גם מורחים מעט וואסאבי בין הדג לבין האורז.
  • היפנים הם עם מאוד מפונק והם יודעים לחיות נכון. למשל, האסלה בשרותים היא מחוממת, כך שאין צורך לסבול את אותן שניות קרות כשמתישבים, או, המראה באמבטיה מחוממת גם היא, כך שהיא לא מכוסה אדים בסוף המקלחת. בנוסף, השעון המעורר מובנה בתוך המיטה (!!!)
  • אין פחי אשפה ברחוב. יש לך זבל? שמור אותו בכיסך עד ה-Seven Eleven / Family Market הקרוב והשלך אותו שם. אגב, זו לדעתי גם הסיבה לכך שאין חתולים ברחובות.

בַּדיוק

צפירה

כמידי שנה ביום הזיכרון אני מפרסם קישור לסיפור צפירה, מאת אתגר קרת.

למי שלא מכיר, זהו סיפור על התבגרות מזורזת.התבגרות שמתרחשת בשבוע, אולי אחד השבועות המשמעותיים בחיינו בארץ: השבוע שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. הסיפור נכתב לפני למעלה מחמש עשרה שנים, אך נדמה כאילו הוא נכתב היום.

צפירה / אתגר קרת

עוד חטא ועוד עונש מגוחך

עוד באכסניה הקודמת, התרעמתי על העונשים הכבדים שמקבלים עבריני רכוש, אל מול העונשים הקלים שמקבלים על פגיעה באדם אחר.
והנה, מסתבר שלא למדנו כלום: מה צריך להיות עונשו של נהג אשר פגע אנושות בהולכת רגל, גרם לה נזק שלא ניתן לשיקום ונמלט ממקום התאונה? 17 חודשים. למען ההגינות אציין שזה לא העונש הסופי, אלא עסקת טיעון ששופט צריך לאשר. אבל עצם העובדה שהפרקליטות הציעה עונש מגוחך שכזה, מקומם אותי.

גוב האריות

הייתי צריך לחדש את הדרכון. קורה. רק המחשבה על התור למעלית העולה למשרד הפנים, התור לדלפק, ועל התזה שאני צריך להגיש (זה לא קשור, זה סתם עוד מועקה) גרמו לי לחום, אבל לפני שאפשר היה לטגן עלי ביצה, נזכרתי כמה גידי גוב התעצבן כשגנבו לו את ה-gov, או במילים אחרות, נזכרתי שיש למשרד הפנים אתר אינטרנט, והקלקתי את דרכי לשם.

אחרי עוד כמה קליקים קטנים הגעתי לדף הזה. כיוון שהדרכון שלי הוא בן יותר מ-10 שנים, יש צורך להוציא דרכון חדש. בבקשה תקליקו על הקישור ואמרו לי אם אתם מבינים מה צריך לעשות. האם למלא טופס מקוון? האם אפשר רק לשלם באופן מקוון אבל למלא טופס באופן ידני? האם לגשת למשרד או שאפשר לעשות הכל בשליחת מכתבים? אם אני שולח במכתב, האם עדיין אפשר לשלם במקוון? ואם לא, איך משלמים?

אחרי שקראתי את הכתוב שם 3-4 פעמים, התחלתי פחות או יותר להבין מה מתרחש, והחלטתי למלא את הטופס המקוון. הקלקתי על הקישור, ואז קיבלתי את ההודעה הבאה:

על מנת למלא את הטופס בצורה נוחה ויעילה עליך להוריד את תוכנת סרגל הכלים

שזה כמובן שקר וכזב. אין כל אפשרות למלא את הטופס ללא תוכנת סרגל הכלים. אין פה שום עניין של נוחות ויעילות. יש עניין של למלא או לא למלא. שפשפתי שוב את העינים, ועשיתי ריפרש למסך. מה?! אני צריך להתקין סרגל כלים כדי למלא טופס? זהו שכן. באותו הזמן לא הייתי על המחשב שלי בביתי אלא באוניברסיטה, שם אין לי הרשאה להתקין תוכנות על המחשב, ולכן אין לי כל אפשרות להתקין את הסרגל, ומן הסתם לא אוכל למלא את הטופס. כבר הייתי קרוב (מאוד!) ללוותר עד שהסתבר לי שמילוי הטופס באינטרנט עולה 170 ש"ח בלבד לעומת 250 בלשכה עצמה. אוקי, על הפרש כזה במחיר אני מוכן גם להתקין סרגל. חזרתי הביתה בערב והתקנתי את הדרוש. מכאן והלאה כבר הכל פחות או יותר זרם. לפי ההוראות שלחתי את הדרכון הישן בדואר ישראל בתוספת שתי תמונות דרכון עדכניות, ואחרי מספר ימים הגיע דרכון חדש ישר הביתה.

אחרי מילוי הטופס המקוון נתבקשתי למלא טופס משוב. כתבתי להם שאני לא מבין מדוע עבור האתר של הבנק שלי אני לא צריך להתקין סרגלי כלים, אבל כדי לחדש דרכון אני כן צריך. אני עדיין מחכה לתשובה.

Love is old, love is new

(תמצית ראיון שנערך ברשת ב' עם האחת והיחידה אסתרית בלצן)

אהבה. במוסיקה זה נורא פשוט.

הסיפור מתחיל לפני כ-200 שנים. מלחין גרמני, שהחל אט אט לאבד את שמיעתו, חלם על מישהי. רק עליה. היא היתה תלמידתו. היא היתה בת 17. הוא היה בן 30. לה קראו גרפין ג'וליטה גוויצ'רדי. לו קראו לודוויג וואן בטהובן. איך הוא יאמר לה שהוא אוהב אותה? פשוט מאוד: תו אחד. התו G (סול) שהוא שלוש פעמים ראשי התיבות של שמה.

אבל, היא לא הבינה את המסר. היא חזרה לארץ הולדתה איטליה, התחתנה עם רוזן (כיאה למעמדה כרוזנת) וילדה ארבעה ילדים. בטהובן לא נישא מעולם ואין לו ילדים. אבל יש לו 9 סמפוניות ו-32 סונאטות לפסנתר. אחת מאותן סונאטות, מספר 14, מוקדשת לה: אור הירח.

היה זוג מוזר בשנות ה-70. ה-זוג של המוסיקה: יוקו אונו וג'ון לנון. בעלה הראשון של אונו, לפני לנון, היה טושי איצ'יאנאגי, פרופ' למוסיקה באוניברסיטת פרינסטון. הוא לימד את אונו לנגן את אור הירח, והיא היתה מנגנת את הסונטה המופלאה בכל יום על הפסנתר הלבן שהיה להם. מהר מאוד היא ביקשה מלנון שיכתוב גם לה אור ירח משלה. אבל לנון לא יודע כלל לקרוא תוים. מה הוא יכול לעשות שבטהובן, ואחריו מלחינים דגולים נוספים (כמו שופן) לא עשו? הפתרון היה גאוני בפשטותו. הוא ניגן את היצירה אחורנית. שיר אהבה אדיר, שמחבר 200 שנות מוסיקה. את השיר הזה לא הקליטו החיפושיות ביחד. הם באו אחד אחד לאולפן, והקליטו אותו כל אחד בניפרד. הם אמרו: Love is old, love is new.