מה יש בפלינדרומים שמושך אותנו? הרי אין להם כל ערך מעשי, לשוני או שימושי. האם זו האסתטיקה שבסימטריה, שהמח האנושי כל כך אוהב?, או שמא זה יופי? יופי אומנותי, שאינו ניתן לתאור במילים?
אצלי זה בא בגלים. אני פוגש פלינדרום, נזכר כמה נחמד זה, קופץ לויקיפדיה, אולי הוסיפו שם דוגמה חדשה, נהנה שוב מ"פרשנו וגו'" ואז הולך לעסוק במשהו אחר. שוכח מכל העניין. אחר כמה חודשים, שוב אני נתקל בפלינדרום משובב, וחוזר חלילה.
זוכרים את הפרסומת החינמית שזכה לה עבריין המין המורשע עופר גלזר בעיתון הנפוץ במדינה? ובכן, לא עברו 4 חודשים. כן, כן, 4 חודשים בלבד, ואני פותח בבוקר יום השבת הנפלא הזה את מוסף ממון של אתמול ונהיה לי חושך. ככה חושך באמצע הבוקר: מי מככב בעמוד האחורי של המוסף, במדור "שישבת"? נכון! עבריין המין המורשע עופר גלזר. הנה מספר ציטוטים מהכתבה:
אני אבא פולני מטורף לשלוש בנות… אני עושה ככל יכולתי לבלות איתן. הייתי מחכה להן ביציאה מבית הספר, לוקח אותן לבית שלי באילת ומתפקד כאבא לכל דבר.
אני טיפוס מאוד ביתי… אני לא שותה, אפילו לא בירה, וגם לא מעשן. הבילויים שלי מאוד סטנדרטיים: טיולים בטבע, פיקניקים ועל האש.
בחופשת סקי פגשתי בדיוטי פרי את איציק ודנה ספקטור… במהלך השבוע איציק לא הפסיק להגיד לי: "אני פשוט לא מאמין כמה אתה שונה מהתדמית שנוצרה לך בתקשורת!".
איזו נופת צופים. איזו פסטורליה ושלמות. איזה איש נחמד וחביב. האם הוזכר כי הורשע במעשים מגונים בשתי נשים וכי ריצה מאסר של ארבעה חודשים (אחרי קיצור שליש?). נו באמת. אל תצחיקו. אינטרסים מישהו?
ארוע יום ההולדת של אתר דורבנות היה מצויין. שלושת המנחים, ד"ר תמר עילם גינדין, פרופ' גלעד צוקרמן, ורוביק רוזנטל, הרצו במינון הנכון של הומור ורצינות ועממיות ואקדמיות. שילוב נהדר שהקהל הנפלא באולם הקטן בבית יד לבנים ברעננה רק יצא נשכר ממנו.
בעקבות דיון סוער בין שלושת המנחים והקהל על המספר שמונה עשרה (על הויכוח תוכלו לקרוא בהרחבה כאן) אני מציע דורבנה (צירוף לשוני חדש באתר דורבנות) חדשה:
תפילת שמונֶה עשרה
תפילה אשר כל נוטר השפה העברית נושא בליבו כי בפעם הבאה שישמע את המספר שמונה עשרה הוא יהיה מנוקד בסגול ולא בקמץ.
פלוני: אחי, מילִיתי דלק פוּל טנק. אני יאסוף אותך עוד חמישה דקות בצומת הגדולה, ליד בניין שמונֶה עשרה.
נוטר: תפילת שמונֶה עשרה שלי התגשמה!
טוב, זה שאני חולה על באך אתם כבר יודעים.
זה שאפשר להשיג כל יצירה שרוצים ביוטיוב זה אתם גם יודעים.
מה שלא יודעים הוא מה רוצים.
בדיוק בשביל זה מצאתי את האתר המצויין הזה, שמציג את היצירות המובחרות (לאו דווקא של באך, אלא של כל מיני סגנונות ויוצרים). אחרי שתאזינו ותתענגו, תדעו בדיוק מה לחפש ביוטיוב או לקנות (או להוריד).
שנה טובה
כשאתה מטפס על מדרונו המזרחי של הר צוריעז אתה מקלל: מדרון תלול וטרשי למדי, עם סלעים חוליים בוגדניים שנוטים להתפורר רק אחרי שהעברת את מלא כובד משקלך על מדרך הרגל, ולא רגע אחד מוקדם יותר. ואז כשאתה מגיע אל הכתף המזרחית, מתנשף כמו קטר קיטור ישן, הריאות מורגשות היטב, אחרי שחירפת וגידפת כל סיגריה שעישנת וכל מד"ס שהיה לך ממנו פטור, אתה רואה את זה:
נוואמיס (Nawamis) הם קברים עתיקים המתוארכים לתקופה הכלקוליתית (האלף הרביעי לפני הספירה). הם נפוצים בסיני, ויש כאלו, כפי שאתם רואים, גם בנגב של ארץ ישראל. לא ברור את מי הם שימשו. מה שמעניין הוא שפתחם של הנוואמיס פונה תמיד לצד מערב.
את מאתיים המטרים המבדילים בין רמת צוקי אוביל לבין נחל ציחור אפשר לרדת בנאקב (שביל רועים) בעל זוית סבירה למדי, או שאפשר לרדת כך:
לדבר הזה אין שם רשמי, אבל בקרב המטיילים הוא ידוע כסכין ציחור. רוחבו של השביל הזה, במקומות הצרים, לא עולה על 30 ס"מ. וכשאתה עמוס ציוד על גבך, ורוחות עזות מנשבות, אין פה מקום לטעויות. מזמן לא פחדתי ככה.
לכל אחד יש את הטחינה שלו. טחינה היא מזון מצויין לטיולים. בצורתה הגולמית היא נשמרת היטב מחוץ למקרר, מכינים אותה אחת ושתיים, וגם אני משוגע על טחינה. אז הנה המתכון שלי לטחינת שטח (טחינת שטח!! בבית אני מכין אחרת):
מערבים הכל יחד ומנגבים עם לחם. בתיאבון!
(תודה לארינמל על התמונות. לא הבאתי מצלמה הפעם)