האתר של הטלויזיה החינוכית הוא אוצר אמיתי לחובבי הנוסטלגיה. אפשר לצפות באתר בעשרות תוכניות עבר ששודרו בערוץ, החל מגבי ודבי וכלה בתיק־תקשורת. אפילו מצאתי שם שני פרקים של ציפיטפוט! הייתי בטוח שמזמן הקלטות התפוררו בספריה.
אני אישית ממליץ על שתי סדרות: שערוריה ו־הכל אנשים (ביחוד הפרק על לוי אשכול). תבלו!
יהורם גאון, בתוכנית הרדיו השבועית שלו, מזכיר לנו שהריב הגזעני המכוער בין ספרדים לאשכנזים הוא לא חדש, אלא בן יותר מ־100 שנים:
איתמר בן־יהודה, "הילד העברי הראשון", בנו בכורו של מחייה השפה העברית אליעזר בן־יהודה, ולאה אבושדיד התאהבו אחד בשניה ממבט ראשון. האהבה הדדית – מושלם! אבל משפחתה של לאה, משפחה ירושלמית עשירה ומיוחסת יוצאת מרוקו, התנגדה נמרצות לקשר עם בן־יהודה, שהיה אשכנזי. לאה, שהיתה בת 16 בלבד, לא העזה להמרות את פי אמה ואהבתם של הזוג הצעיר לא התממשה.
סיפור האהבה זכה לפרסום רב והיישוב הקטן בארץ־ישראל עקב אחריו בדריכות. שירי האהבה ללאה שכתב בן־יהודה והתפרסמו מעל גבי עיתונו זכו לתפוצה רחבה בקרב דוברי העברית. אחרי 3 שנות חיזור שלא נשאו פרי, ייסורי האהבה הלא ממומשת שברו את רוחו ואת ליבו של איתמר, והוא כתב שיר התאבדות. השיר, שגרם לסערה ברחוב הירושלמי, הביא את אביו של בן־יהודה להתערב, ובסופו של דבר נישאו השניים. לזוג נולדו שלוש בנות (הבכורה נפטרה בגיל 4), וגיל חובב, השף והעיתונאי, הוא נכדם.
אני רק לא מבין את הסתירה איך מסיפור גזענות מכוער כל־כך יצא אחד השירים היפים בעברית:
אני חולה על תאנים. משוגע על תאנים. מטורף על תאנים. העונה עכשיו בעיצומה, אז לכו לטבע (ומי שלא יכול או לא בא לו אז לכו לשוק) ואכלו את המתוק מדבש הזה. אבל תאנים לא אוכלים סתם כך. יש שיטה. והנה קטע נהדר מתוך יונה ונער (הנהדר כולו) של מאיר שלו:
היא חצתה כל תאנה לשתיים, חצי אחד נתנה לי ובחצי האחר נגסה, והסבירה לי כי תאנים נבדלות זו מזו בטעמן, גם אם גדלו על עץ אחד. "משולם אמר לי שלא יפה שמישהו אחד יקבל תאנה טובה ומישהו אחר יקבל תאנה רעה, וצריך לחלק כל תאנה בין השניים שאוכלים."
"ואם שלושה אוכלים?" שאל בנימין בבוז כשסיפרתי לו את מה שאמרה.
"ואם שלושה אוכלים?" שאלתי אותה.
"תגיד לאחיך שתאנים אוכלים רק בזוג."
אתר "נביאים אחרונים" לא עודכן מעל לשלושה חודשים. בעייני מי אשר תר אחרי תוכן מעניין ברשת, זהו פשע בל יכופר. אין לי תירוצים, אלא ש"נביאים אחרונים" נמצא היום בפרשת דרכים. לזכותנו ייאמר שהיינו כאן קודם. שיש לנו ראשוניות גדולה – הצענו תוכן עצמאי ומעניין ברשת העברית, כאשר תרבות הבלוגים העצמאיים בישראל הייתה בחיתוליה. למיטב ידיעתנו, אנחנו הבלוג הראשון של WordPress בעברית, עוד לפני המיזם של רן יניב הרטשטיין שהביא את מכבש הדפוס האלקטרוני לידי כל אחד. על כך גאוותנו.
מאז חלפו כמעט ארבע שנים. יומני רשת אחרים, טובים יותר ופחות עלו ופרחו, ואפילו חלק מאנשי נביאים פרשו לבמות משלהם. הרשת העברית התמלאה ועלתה על גדותיה במילים ובפרסומים, ומוקדי עניין חדשים צמחו. "נביאים אחרונים", פתאום הפך לעומתם לאתר לא עדכני, כבד. אגב, עדכנו את הצהרת הכוונות שלנו בהתאם.
הרף הגבוה שהצבנו לעצמנו, הוא גם מקור מפלתנו. כמי שנשבעו להביא לקוראיהם רק תוכן מעמיק, חוקר, מעניין ובעברית צחה, מצאנו את עצמנו פעמים רבות מתחילים לכתוב מאמר או אוסף הגיגים חדש ואומרים לעצמנו, "לא, זה לא מספיק טוב עבור 'נביאים'", זאת, כשכבר מצאנו את הזמן לנסות ולכתוב, לצד חיים ומשרות תובעניות ושדרוגו הטכני של האתר. וכך, כשלנו. האתר עמד שומם במשך חודשים. ולקוראינו הנאמנים, שאולי נטשו, מגיעה התנצלות. צר לנו.
כמו חלוצי רשת אחרים כדוגמת "מאבד תמלילים" ו-"יעל מבקרת בקולנוע" שהחליטו לסגור שעריהם ואחרים הנמצאים בקשיים ("האייל הקורא", "במה חדשה"), גם אני, כאחד ממייסדי "נביאים אחרונים" ומי שהיה הרוח החיה מאחוריו, התלבטתי לא פעם האם לא עדיף להמית את האתר הגוסס: לכתוב את המאמר האחרון, לכבות את האור.
בזמן הקרוב תיפול החלטה משותפת האם לסתום את הגולל באופן סופי, או להפוך את "נביאים אחרונים" לסוג של מגזין רשת תקופתי בזמני פרסום קבועים.
אני רוצה להודות לקוראינו המסורים על הנאמנות לאורך השנים, על התגובות, על החיזוקים ועל הביקורות.
תודה לכם שקראתם, תודה שהקשבתם. בינתיים, הנה לפניכם הביקורת שלי על "וואלס עם באשיר", הסרט הכי ישראלי שראיתי מזה תקופה ארוכה. כי מבחינתי, אין במה אחרת.
שלכם,
ניב ליליאן.
שנה חלפה מאז שהעלינו את האתר הזה לאוויר, בדיוק בחג מתן תורה הקודם החלנו בייצור התורה מבית מדרשנו. פרסמנו עד כה 52 מאמרים ויצרנו לעצמנו שם, גם אם לא במתכוון. כותבי מאמרים שלנו התארחו בבמות מכובדות כמו הטלוויזיה החינוכית, העין השביעית וקול ישראל.
ניסינו ליצור שינוי קטן. מקווים שהצלחנו.
כתבנו לשר לביטחון פנים וגם הצענו תוכנית חדשה ללוחמה בפשיעה, נפצנו דעות על פאנק מתקדם, נלחמנו בויטנאם, ביקרנו עם ניצן הורוביץ בארץ הצונאמי וגם בטקס הע"מי, ניסינו לעצור (בהצלחה חלקית) את חוק הג'ובים, חזינו בעבודות של בת-דור באר שבע, חזרנו לאי הקופים ולרחובות הריקים של סן פרנסיסקו, מחינו על טפשותו של חוק השיפוט הצבאי, ליוינו את גנרל פאטון וגם את ההתנתקות, חשנו את השנאה בפורומים, כתבנו (ועוד נכתוב) על זכויות יוצרים בעידן הדיגיטלי ועוררנו הדים, מצאנו את ברית הבריונים המודרנית, הבאנו בצמד מאמרים את הרהורי החרטה של יוצרי הפצצה הגרעינית, ראינו להקות מתבגרות בכבוד וכאלה שלא, בחנו את ההשלכה התרבותית של התרבות החרדים, לא התרשמנו מנולד לרקוד אבל שיבחנו את "אוז", בררנו את מקורותיה של העברית, גינינו את מופז ואת תרבות הזוהר, צפינו במיטב עבודות המחול הישראלי, תהינו על קנקנה של עידן חלילי (וטרם קיבלנו את תגובתה), זעמנו על השיתוק שאחז לא רק בראש הממשלה המכהן בשעתו, סקרנו את עבודתה של ועדת שטיינברג, התחברנו לעבודתו של דיויד קרוננברג, ניבאנו את דרך עלייתה מפלגת הפודינג (שבוע לפני העיתון הגדול במדינה והרבה לפני "כל אנשי הקמפיין") והרהרנו במצבה של העצמאות המחשבה הקולקטיבית בישראל.
אנחנו יכולים להסתכל לאחור על השנה האחרונה בסיפוק, אבל אין אנו נחים על זרי הדפנה. שנתו הראשונה של אתר "נביאים אחרונים" מוצאת אותו במצב קשה מבעבר, כשחלק מכותביו פרחו מהקן מי לקצוותיו הרחוקים של העולם ולאתרי תוכן אחרים גדולים כקטנים. אנחנו עוקבים בגאווה אחר כולם. אם הבנתם את הרוח, העברית שלכם טובה והמקלדת קלה – אתם מוזמנים להצטרף. כל מה שעליכם לעשות הוא לכתוב לנו. אבל גם יש נקודות אור – אלה שנותרו פועלים במרץ כדי לספק תוכן חדש ומעניין, כרגע בשלבי עריכה נמצאים כותבים חדשים ומפתיעים ותוכניות גדולות – בקיצור, צפו לבאות.
אם עוררנו קורא אחד למחשבה, השכלנו אחרת במבט נוסף או סתם עובדה חדשה ומעניינת – דיינו. אנו נמשיך לעמוד על דעתנו,
ללא מורא וללא משוא פנים. נמשיך להביא לכם את פיסת האמת הקטנה שלנו, כמו שאנו רואים אותה ומקווים שתמשיכו ליהנות ממה שבמה צנועה זו מנסה להציע לקוראיה.
בברכת חג קציר חיטים שמח,
נביאים אחרונים.