אמש פורסמה בעיתונים הידיעה כי באתרי אינטרנט שונים של הימין הוסבר כיצד לייצר "פצצת דבק" אשר אמורה לפגוע בחיילים ושוטרים המבצעים את מלאכת הפינוי. האירוניה היא שפצצה זו הוגדרה כ"לא אלימה" ואף הוצע לילדים להכין אותה. במסגרת התחקיר אודות ה"פצצה" הגעתי לפורומים של גוש קטיף. ושם נעצרתי. כמות השנאה, הארס, הזעם וחריפות הביטוי הממה אותי. מתוך עיון בתגובות ובאשכולות השונים עולה כי ישנם למעשה ארבעה מופעים חוזרים: הממסד, אריק שרון, שימוש בשואה ובהשוואות לנאציזם ולבסוף, טענות כלפי השמאלנים ובפרט השמאל הקיצוני, שהוא בכלל גוף דמוני אדיר וחסר צורה.

ביחס לממסד, השב"כ מככב. שירות הבטחון הכללי הופך שם לשק חבטות כאשר כל המעשים של הקיצוניים ביותר כמו פיזור השמן והמסמרים בפעולות חסימת הכבישים מיוחסים ל"פרובוקטורים" שהם, כמובן, לא חלק מהמאבק הלגיטימי. המשך ההתקפה על מוסדותיה הרשמיים של מדינת ישראל הוא ביחס להחלטות שיפוטיות לעצור עד תום ההליכים מספר ילדות בנות 12-14 שהשתתפו בהתפרעויות וחסימות הכבישים וגלגול עיניים על כך ששולחים אותן לכלא עד תום ההליכים. יש לזכור שאותן ילדות הפרו באופן חוזר את תנאי השחרור על תנאי שלהן תוך זלזול גמור בחוק ונציגיו והתעלמות מופגנת מסמכות המדינה. ילדות אלה נשלחו לחזית המערכה בידי הוריהן מולידיהן שהתחייבו לערוב למעשי בנותיהם, לא עשו כן וכעת זועקים חמס. ולבסוף, הקריאה של קיצונים להתיז חומצה בעינייהם של החיילים ולעוור אותם ? היא בריונות ואלימות מסוכנת שיש לחקור אותה. אלה אותם החיילים ששמרו על המתיישבים בכל תקופת הישיבה שלהם בלב אוכלוסיה ערבית ומתוך התגרות. שלא להזכיר מקרים בישובים כמו יצהר ? בהם כבר תקפו בריוני ההתנחלויות חיילים ומפקדים בצבא ההגנה לישראל באופן פיזי והתנכלו להם עד כדי גרימת נכות פיזית ממשית וקבועה. מופעי אימה דומים ראינו באירועי פינוי הכבישים, בהם צעקו לובשי כיפות סרוגות חדורי אמונה ומוכי טירוף בפנים מלאות חימה, שנאה וזעם בפניהם של שוטרים: "אל תיגע בי! "אתה לא תצעק עלי!" "למה מי אתה?". מאיפה עזות המצח, היהירות לקרוא תיגר על לובשי המדים? איפה הבושה? עצם השאלה המתריסה של מתנגדי ההתנתקות: "למה מי אתה?" מעידה על היחס המתנשא שלהם, מלא הבוז לדין מלכות. מבחינתם, דין הרבנים הוא הפוסק ולא דין מלכות. אלא שהפעם לא יושב גוי במלכות כי אם צלם מצלמם. צביעות לשמה.

פרופ' ליבוביץ' התחיל את הכרסום, אך קיצוני הימין הביאו זאת למדרגה חדשה של טירוף והתלהמות. רבים מן החיילים המפנים הם דור שלישי ובחלק מהמקרים דור שני לניצולי שואה ובטוחני שגם למתישבים יש קרובים שנספו במשרפות. אחדות הגורל הזו היא זו שהביאה להקמת מלכות ישראל בעת החדשה.

בהמשך לקו הצבוע, תוקפים המתיישבים את מי שבמשך שנים שימש להם גב רחב שבצילו חסו ? את אריק שרון, שכעת זוכה שם לכינוי "השמן". צודקים המתיישבים בכך שהפך נמר חברבורותיו וכעת הוא פונה לדרך שלא הוצגה במצע המדיני של ה"ליכוד". אך מכאן ועד להאשמה כי ההתנתקות היא פרי ניסיון בלעדי להוריד את פרשיות השחיתות של משפחת שרון מסדר היום הדרך ארוכה. נכון שמן הראוי לחקור היטב את מעורבותו של ראש הממשלה המכהן במעשים הנפשעים לכאורה בהם עשוי להיות מואשם בנו אך ההתנתקות היא פרי הבנה פשוטה שכמות המשאבים האדירה שדרושה לשמור על חייהם של 7,000 ישראלים היא פשוט מיותרת וניתן להפנות משאבים אלה למטרות אחרות. ההתנתקות היא גם פרי לחץ מצד הממשל האמריקני שדרש להתחיל וליישם את "מפת הדרכים". המהלך אושר על ידי הכנסת, הגוף הריבוני של מדינת ישראל. משעה שאושר, הוא יבוצע. כל ניסיון לקעקע אותו הוא פגיעה בדמוקרטיה ובצלמה של המדינה. אדרבא, שייערכו נא בחירות מייד לאחר ביצוע המהלך.

החלק שמקומם אותי יותר מכל בפורומים ובשיח של המתיישבים בכלל הוא השימוש בשואה ובנאציזם. המתיישבים רואים עצמם כיושבי הגטאות, ענודי טלאי ומובלים כמו אבותינו למשרפות. חיילים הושוו שם, כמו במציאות, לנאצים. "מחמאות" שכאלה הוטחו, מוטחות ויוטחו כנראה בכל נציגיה הרשמיים ולובשי המדים של מדינת ישראל שישאו בנטל הפינוי. חבר כנסת צבי הנדל גם הוא לא טמן השבוע ידו בצלחת ותמה מדוע הרגנו את אייכמן ? הרי גם הוא, רק מילא פקודות. כל התבטאות שכזו, מפי ילדה קטנה, מתיישב חמום מוח וסר לשון או חבר כנסת ? היא יריקה בפניהם של ניצולי השואה. של משפחותיהם. יריקה בפניהם של ששת המיליונים שנרצחו. אם יש דבר אחד קדוש, שעל אפרו הוקמה מדינת ישראל ? הוא זכר השואה.
פרופ' ליבוביץ' התחיל את הכרסום, אך קיצוני הימין הביאו זאת למדרגה חדשה של טירוף והתלהמות. רבים מן החיילים המפנים הם דור שלישי ובחלק מהמקרים דור שני לניצולי שואה ובטוחני שגם למתישבים יש קרובים שנספו במשרפות. אחדות הגורל הזו היא זו שהביאה להקמת מלכות ישראל בעת החדשה. רק לשם הדגמה תרגיל תיאורטי קטן: המתיישבים באמונתם העזה שהם בכירי העם הנבחר וביחס שלהם לערבים כתת-אדם, כחיות, אין הם טובים יותר מהגרמנים שטענו כי הגזע הארי הוא הגזע העליון. לא פשוט? במדיהם הכתומים, בבריונים מן הגבעות, בהתכתשות הבלתי פוסקת שלהם עם השוטרים ובהתנגשויות האלימות אין הם שונים מן ה-S.A. של היטלר שגם הם, בשנות העשרים של המאה הקודמת הרבו בקרבות רחוב עם המשטרה בדרכם לתפוס שלטון לגיטימי בכוח הזרוע. נכון שזה קל? כמה כיף לעוות מאורעות היסטוריים ולכפוף אותם לפי רצונך. כמו ששאלה אחת המגיבות בפורום ביחס לשמאלנים: כיצד הם מעזים? אלא שהפעם השאלה מוצדקת. זכר השואה היה צריך להישאר מחוץ לויכוח הפוליטי ועל כך עוד יזדקקו הם לחשבון נפש. כמובן, הציבור הדתי לאומי שמעבר לקו הירוק לא ממש מצטיין בחשבונות נפש אמיתיים. טאטוא האמת הלא נוחה מתחת לשטיח, גלגול עיניים לשמיים וסילוף העובדות לפי צורך הן מלאכות שאותן הם עושים הרבה יותר טוב. עיינו ערך יגאל עמיר. עשב שוטה? אם מסתכלים על מתנגדי ההתנתקות היום הרי שהנהגת יש"ע היטיבה להשקות את ערוגת העשבים השוטים בעשור שחלף. באחד האשכולות כותב אחד המתדיינים כי "על שלושה וארבעה פשעי השמאל לא נשכח ולא נסלח". אני עדיין לא סולח על שלושה כדורים בגבו של ראש ממשלה מכהן.

ונקנח במושא השנאה התהומית ביותר של אנשי גוש קטיף. אם לחיילי צה"ל עוד עומדת איכשהו זכות הנעורים על כל השנים הארוכות בהם הגנו בגופם על המתיישבים, אם שם נותר קמצוץ של כבוד (ותלוי את מי שואלים) כלפי הצבא שנוהג בהם בכפפות של משי, הרי שכל החומות נופלות כשמדובר בשמאלנים. חירופים וגידופים, קללות ושפת ביבים שאפילו המסך לא סובל, לכל מי שנחשד שם בקורט שמאלנות. שלא תבינו לא נכון ? כל מי שלא נוהג בדרך שלהם, הוא שמאלן. כן, כן, כולנו שמאלנים. השמאלנים הם שונאי ישראל. אנשים שלדעת גוש קטיף יום אחד ישלמו על מעשיהם. כמו שאומר אחד הסטיקרים: "כל מי שלא מתנגד, שותף". השנאה כלפי השמאל, כאשר "שמאל" הוא כל מי שלא אוחז בדעתם ? מעבירה אותם על דעתם. אבל הנורא מכולם הוא ה"שמאל הקיצוני". אותו גוף עלום למעשה שולט במדינה, בתקשורת ובכל. השמאל הקיצוני הוא דמון המפעיל את המדינה כבובה על חוט ועל פי דברו הכל ישק. יש כאלה שכינו זאת פרנויה. באותה הצלחה אפשר לומר ש"מפעל ההתיישבות" הוא זנב שכשכש בכלב במשך עשרים שנה ולכלב, נמאס.

עם ישראל (שבשמו מרבים לדבר בפורומים) הגיע באמצעות מוסדותיו הנבחרים להחלטה, לצומת דרכים. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה – הוא פשוט לקח את הפנייה ההגיונית בצומת. מתיישבי גוש קטיף נותרו באבק המחנה ששועט על פניהם. המבטים צורמים. המילים שורפות. והשנאה אליו יוקדת. בכתום.

ראשית, ולמען הסר ספק, מאמר זה נכתב ללא שום קשר לסוגיית "ההתנתקות", ואין לו כל קשר או נקיטת עמדה ביחס לחובותיהם של חיילי צה"ל להיקרא אל הדגל בשעת "ההתנתקות". מאמר זה דן בקצירת האומר, בחוק השיפוט הצבאי האימתני, במתכונתו היום, ובדרכים לשיפורו.

בית המשפט העליון מבוקר לעיתים מזומנות על האקטיביזם השיפוטי שהוא מפעיל. לטענת המבקרים, לא ייתכן כי ידו של בית המשפט העליון תהיה בכל, ויד כל בו. האקטיביזם השיפוטי, כך הטענה, חורג מהסמכות המוקנית שהוענקה לבית המשפט העליון מכוח חוק יסוד: השפיטה, והופך אותו לגוף שהינו מחוקק- על באצטלה של בית משפט עליון. אינני שותף לביקורת זו. אדרבא, לטעמי, המערכת השיפוטית האזרחית היא מאותן מערכות יחידות בארץ שנגע השחיתות כמעט ולא פשה בהן. רובם המכריע של השופטים, בוודאי בבית המשפט העליון, עושה עבודה מקצועית, מסורה, יסודית ועניינית. אמנם אין זו מערכת מושלמת, אך אין ספק כי מערכת המשפט היא אחת מכלבי השמירה האחרונים, החשובים והיעילים ביותר הקיימים במדינת ישראל.
מפתיע ומצער מאוד, אם כן, לגלות, כי אותו אקטיביזם שיפוטי נעצר על מפתן דלתה של מערכת השיפוט הצבאית, שם בג"צ ממעט מידי להתערב בהחלטות שיפוטיות בעייתיות, ולא יוצר די "חקיקה שיפוטית" המונעת מעוולות השיפוט המבוצעות בצה"ל מלהתרחש יום-יום.

מערכת השיפוט הצבאית נוהגת ע"פ חוק השיפוט הצבאי. חוק ארכאי משנת 1955, שאין לו מקום בחברה דמוקרטית ליברלית במאה ה-21. חוק השיפוט הצבאי הינו דרקוני למדי, שקצרה היריעה מלמנות את הפגמים הרבים שבו (ואולי על כך ברשימה הבאה), אך על קצה המזלג אדרש כאן להליך הדין המשמעתי.

הדין המשמעתי משמש לעיתים קרובות למדי ככלי ניגוח נקמני, שנעשה בו שימוש ע"י מפקדים בדרגות זוטרות ובכירות כאחד, כנגד פקודיהם, תוך מינוף הקלות הבלתי נסבלת שבה מותר השימוש בטופס התלונה הידוע לשימצה (טופס 630). אם נדמה את התלונה למשפט הפלילי, הרי שהתלונה היא, למעשה, כתב אישום. וכדי לברר את כתב האישום, מעמידים את הנילון למשפט.
ניתן רק לחשוב ולתמוה קשות, מדוע, במשפט הפלילי הבשלת תלונה לכדי כתב אישום הינה תהליך ארוך ומייגע, הכולל הפעלת שיקול דעת של זרועות החוק, כגון המשטרה והפרקליטות, בעוד שבמערכת הצבאית אין, למעשה, כל משוכה לפני העמדת הנילון למשפט צבאי.
השוואה מתבקשת נוספת היא למערכת האזרחית, בה עולה, כי נדרשת אגרה להגשת תביעה, ומי שאינו עומד באגרה זו (למעט מקרים של פטור מאגרה) אינו יכול להגיש את התביעה. המצב חמור עוד יותר אם לוקחים בחשבון, כי במשפט הצבאי ה"שופט הצבאי" (המרכאות במקום; אין זה שופט, אלא קצין הדיוט, שהכשרתו במקרה הטוב, אינה אלא קורס חש"ץ) הינו השופט, התובע והתליין. הנילון (או "הנאשם" מוטב לדייק ולומר) הינו סניגור בעצמו, pro se litigant (פירוש המונח הלטיני: ללא עזרת מתדיין), שלא מתוך בחירה, שאינו זכאי לייצוג ע"י עו"ד.

אין ספק, כי חוק השיפוט הצבאי הינו כלי שרת מושלם לקציניו ונגדיו של צבא הקבע, אך באותה העת הוא משמש כחרב המתנופפת מעל מי שמנסה לבוא חשבון עם עוולות הצבא

צריכה האמת להיאמר, בג"צ יוסף פילנט נ' אל"מ דני עפרוני ואח', שניתן לאחרונה, פתח צוהר חשוב להזרמת עקרונות החירות והצדק לתוך הליך השיפוט הצבאי המגוחך. בג"צ פילנט מחייב את השופט לנמק את פסק דינו, בדגש על יכולתו של הנילון לגבות עדויות ולהגן על גרסתו.
בעקבות זאת, אף הוציא הפצ"ר הנוכחי הנחיות לקציני השיפוט ביחידות השונות, המחייבות את קצין השיפוט לנמק את פסק דינו. לא ניתן להקל ראש בהתפתחות חיובית וחיונית זו. עם זאת, גם בג"צ פילנט אינו מביא מזור לבעייתיות השורשית הטבועה ביחס של מערכת המשפט האזרחית למערכת השיפוט הצבאית, ויפים לעניין זה דבריו של בית המשפט בבג"צ פילנט: "התערבות בהחלטותיו של הפרקליט הצבאי הראשי תיעשה במשורה, באשר זו יונקת בעיקרה מהיקף התערבות בג"צ בהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה. התערבות זו נדרשת רק במקום בו נפל בהליך פגם שהיה כרוך בו עיוות דין".
למרבה הצער, פרשנות זו מצמצמת למדי, ומשמעותה היא שלא נוטים בקלות להתערב בהחלטות שיפוטיות צבאיות. ובהקשר זה, כדאי לזכור שלבג"צ צמח נ' הפצ"ר ואחרים הייתה השפעה רבת משקל על סמכויות המעצר בצה"ל.

אכן, ולשם האיזון, אין אני אומר שיש לבטל באופן מוחלט את סמכויות המעצר הניתנות לקציני שיפוט. אלו נדרשות לעיתים במצב של מלחמה או במקרים יוצאי דופן. אך, כאמור, אלו צריכות להיות מופעלות במשורה ובזהירות מקסימלית, תוך שהן נתחמות למסגרת של מקרים קיצוניים, שבהם הן אכן נדרשות, כגון: שימוש באלימות ע"י חיילים, סיכון חיי אדם, עריקות, וכיו"ב (על פי חוק כיום, חלק מהעבירות דלעיל מחייבות חקירת מצ"ח והעמדה בפני בית דין צבאי). אין המקום להשתמש בכלי המעצר/המחבוש כנגד הפרות משמעת קלות, אשר מבזות את הנילון ופוגעות בו באופן חמור.

ואם לא די בכל אלו, הרי שהדין המשמעתי משמש את הצבא כפתרון קל עבור מפקדים שסרחו (למשל במקרים של הטרדות מיניות, אינוס וכד'), כאשר אלוף הפיקוד/בכיר הדרגה (מחקו את המיותר) נשפט ע"י חברו הבכיר בצבא, ועונשו החמור הינו בד"כ "נזיפה" או "נזיפה חמורה". דווקא במקרים כאלו מן הדין היה להעמיד את הנאשמים בפני בית דין צבאי ולא בפני קצין שיפוט. ויודגש: אף ההרכב הכוחני של שני קציני שיפוט שאינם משפטנים ומשופט מקצועי בבתי הדין הצבאיים, הינו בעייתי, בלשון המעטה.
אין ספק, כי חוק השיפוט הצבאי הינו כלי שרת מושלם לקציניו ונגדיו של צבא הקבע, אך באותה העת הוא משמש כחרב המתנופפת מעל מי שמנסה לבוא חשבון עם עוולות הצבא.

ראשית דבר, הקריאה כאן הינה עבור המחוקקים, שאינם יוצאי צה"ל על יחידותיו השונות (האם ישנם עדיין כאלו?): נדרש תיקון דחוף בחוק השיפוט הצבאי, שיבטל את סמכויות השיפוט של קצינים ביחידה. יש להוסיף סעיף פיצוי, שיופעל כנגד המתלונן (מגיש התלונה) וכנגד הקצין השופט, כל עת שבה המתלונן או קצין שיפוט עושים שימוש לרעה בהליכי משפט כנגד נילון, מתוך מניע של נקמה או רצון ל"עשיית שריר". פתרון נוסף הוא חקיקה שיפוטית רבה, בעקבות בג"צים שיוגשו ע"י עורכי דין שחוק יסוד כבוד האדם וחירותו נר לרגליהם. זאת מתוך תקווה שבית המשפט העליון, על כוחו והשפעתו העצומה, ירים את הכפפה וישמע לזעקתם של הנפגעים. חובה גם להוציא את נציב קבילות החיילים מידי צה"ל לגוף עצמאי-שיפוטי וחיצוני, בעל יכולת ביקורת ו"שיניים" לפעול כנגד הבעיות הטבועות במערכת הצה"לית. שינויים אלו עשויים לתקן במעט את הליקויים המבניים במצב הדברים כיום, בהדבק דברים של הדין המשמעתי.

החברה בישראל עברה שינויים רבים במרוצת שנות קיומה. מן הדין והצדק ששינויים אלו לא יפסחו על צה"ל. חברה דמוקרטית מתוקנת וערה אינה יכולה להרשות לעצמה להמשיך ולשתוק לנוכח חוק הטיפשות הצבאי, ויפה שעה אחת קודם.

בשבועות האחרונים, סדרה של אירועי פשיעה קשים, זעזעו את הציבור בישראל ושוועתם הגיעה עד לפתחה של ממשלת ישראל. האחרונה, מיהרה להקדיש את ישיבתה השבועית לנושא וכדרכה של ממשלה ? הקימה ועדה מיוחדת לנושא. גם כלי התקשורת הכתובים לא טמנו ידם בצלחת, ויצאו בסדרה של הצעות משל עצמם, כגון הצגה חוזרת של "מודל ג'וליאני" בשנות כהונתו כראש עיריית ניו יורק. רציתי להציע מודל אחר ללוחמה בפשיעה. להלן הצעה, או מודל תיאורטי לגוף חדש שילחם בפשיעה הגואה במקומותינו ומאיימת על שלומו של כל אזרח ואזרחית בישראל.

ההצעות שהועלו השבוע (נתן זהבי ב"מעריב" ואחרים) מתמקדות בחיזוק הקיים: הקמת בתי סוהר נוספים, תכנון מחודש של אגפי המשטרה בדגש על פרישת שוטרי מקוף וחיזוק גורמי הרווחה. הנחת העבודה הבסיסית שלי היא שונה. כמי שחווה זאת על בשרו, ולצערי, יסכימו איתי רבים אחרים צריך לומר בריש גלי: משטרת ישראל פשטה את הרגל בכל הנוגע ללוחמה בפשע. תקציבים קוצצו ברצף זה מספר שנים, הציוד מיושן, כוח האדם עייף מהלוחמה בטרור. בצמאונה לתקציבים לקחה המשטרה על עצמה תפקידים שלא יועדו לה מלכתחילה ואלה באו על חשבון תפקידה המסורתי: אכיפת החוק ומיגור הפשע במדינה. משטרת ישראל והתביעה בפרקליטות מודל 2005 אינן מסוגלות לספק ביטחון אישי לאזרחים. דברים דומים נאמרו מפי ערן שנדר, פרקליט המדינה ומפי גדעון עזרא, השר לבטחון פנים. אם כן, מה נחוץ?

נחוצה הקמתו של גוף חדש. נקי, בעל קווי פעולה ברורים, עתיר סמכויות וכוח אמיתי להילחם בפשיעה.
כל סמכויות החקירה, המעצר, האכיפה והביצוע של חקירות פליליות תועברנה לידי רשות ממשלית סטטורית חדשה ? הרשות לחקירת פשעים או בקיצור, רח"ף. מודל הרשויות העצמאיות במדינת ישראל נוחל הצלחה: הן מעשית בביצוע תפקידן והן תדמיתית בכל הנוגע לנקיון הכפיים של אנשיהן והמיקוד שלהן בביצוע משימות ספציפיות. שתי דוגמאות טובות הן הרשות להגבלים עסקיים והרשות לניירות ערך שחוקריה נחשבים למצטיינים בעבודתם. כך יש גם לעשות עם חקירת פשעים. לצורך העניין, מודל החיקוי הרצוי הוא לשכת החקירות הפדרלית, או בשמה המוכר יותר ? FBI. כמובן, שבמקומותינו עסקינן ברשות שתפקידה יהיה אך ורק חקירת פשעים. ה-FBI בארה"ב עוסק גם בתפקידים נוספים של מיגור הטרור ומניעת ריגול, שכאן מסורים לידי שירות הבטחון הכללי ומן הראוי שישארו בידיו.
משטרת ישראל תוותר עם המשימות שאינן גדולות על מידתה בימים אלה ? שמירה על הסדר הציבורי, בטחון הפנים, הכוונה ושיטור תנועה. הבה נודה: חקירת פשעים מורכבים ומיגור הפשע המאורגן גדולים מכפי יכולתה.

בניגוד למשטרה, ובדומה ללשכת החקירות הפדרלית, לא תהא רח"ף כפופה למשרד לביטחון פנים אלא למשרד המשפטים. כך נאה וכך ראוי. שכן "המשרד לבטחון פנים" הוא המצאה של מי מראשי הממשלה הקודמים והוא "נתפר" כדי להעניקו כנדוניה עבור אחד השרים. באתר האינטרנט של המשרד אומנם מופיע כי שמו הוסב ממשרד המשטרה ? אך בפועל הוכפפו לו גופים נוספים כגון מד"א ופיקוד העורף. כמשטרת ישראל הכפופה אליו, המשרד לבטחון פנים שרוי בסכיזופרניה קשה לגבי משימתו הראשית ? לוחמה בטרור או מיגור הפשיעה והחדרת ההכרה בעליונות שלטון החוק? אלה משתנים על פי מצב רוחו ונטיותיו של השר המכהן. משרד המשפטים לעומתו, הוא משרד שכוונתיו ומשימותיו מוגדרות היטב ואין חשש שתקציבים וכוח אדם נוסף שיוקצו לו ? יוסטו למשימות שאינם להן, כמו משמר הגבול והמשטרה הכחולה. חקירת פשעים, ייעודה של רח"ף, תומך בביצור וחיזוק שלטון החוק בישראל ולכן מן הראוי שתוכפף אליו, כשם שהוכפפה אליו הרשות למניעת הלבנת הון.

לשמירת צביונה כמשרתת הציבור וחופש הפעולה שלה כרשות פלילית חוקרת, מנהל הרשות ייבחר על ידי ועדה ציבורית, שבראשה יעמוד שופט בדימוס. לאחר שזו תגיש המלצותיה לשר המשפטים, יביא האחרון את ההמלצה על מועמד לאישור הממשלה. שר המשפטים לא יהא רשאי להציע מועמדים משלו לתפקיד. כך, ניתן יהיה למנוע, באופן יחסי, פולטיזציה של הרשות. יתר על כן, כפי שאפרט בהמשך, לרשות יהיו סמכויות מיוחדות לחקירת אישי ציבור ברשות המבצעת והמחוקקת כך שחשוב למנוע את נפילתה לידי הפוליטיקאים (בייחוד ששמענו רק השבוע על כך שהחוק הג'ובים עבר משוכה נוספת בדרך לאישור) גם במחיר של קשירת ידיו של השר הממונה. הדוגמא השלילית הטובה ביותר שנוכל להביא היא מינויו של משה קראדי למפכ"ל המשטרה. קראדי הוא הקצין הבכיר היחיד שלא היה מעורב בחקירה פלילית כלשהי של השר הממונה על המשטרה, צחי הנגבי, שלאחרונה הועבר מתפקידו בשל חשדות לסדרת מינויים פוליטיים… גם אם רב ניצב קראדי הוא איש הגון וראוי, בסיטואציה כולה יש טעם לפגם, ולו למראית עין ? והיא משאירה, כמו מקרים רבים לאחרונה, טעם מריר בפי האזרחים, שהמשטרה אמורה להיות להם למגן ולסמל.

גרעין הפעולה של רח"ף יהיה חקירת פשעים ולוחמה בפשיעה החמורה בישראל. ממנו ניתן לגזור את שטחי הפעולה של הרשות: לוחמה בפשע המאורגן, עבירות צווארון לבן (לרבות חקירת אנשי ציבור ונרחיב על כך בסעיף הסמכויות), ייצור והפצת סמים קשים, זנות, סחר בבני אדם, אלימות גופנית (תקיפה, אונס, גרימת חבלה ורצח), עבירות רכוש סדרתיות, הימורים והונאות. את הסעיף האחרון אגב, אני נוטה דווקא להשאיר לחוקרי רשות המיסים ול"משטרה הכלכלית" שהוקמה זה מכבר. בידי המשטרה כאמור, יישארו הסמכויות הנוגעות יותר לקיום הסדר הציבורי: פיקוח והסדרת התנועה בכבישים, שיטור קהילתי (קרי אימוץ רעיון שוטרי המקוף) וטיפול בעבריינות זעירה: עבירות רכוש קטנות, וונדליזם, הפרות סדר ועבריינות נוער. שיתוף הפעולה בין שתי רשויות החוק, הקיימת והחדשה, יישאר הדוק, הודות לתכנון כוח האדם המוצע והודות לישיבה שבועית בין מפקד המרחב המשטרתי לבין מנהל המשרד המחוזי של רח"ף שבהן יוחלט האם מקרי פשיעה מסויימים שאירעו באיזור (בהתאם למקרים שיועלו בפורום מפקדי תחנות) יועברו לחקירת רח"ף בשל חומרתם או מורכבותם: אלימות קשה, רצח או אפילו עבריינות רכוש המצטיירת כסדרתית ודורשת אמצעי חקירה מתוחכמים יותר. אני מודע לכך שהצעתי פירושה עיקור וחיסול כליל של מערך החקירות המשטרתי, מה שמביא אותנו לסעיף כוח האדם.

בשל סמכויות החקירה והאכיפה הנרחבות המיועדות לרח"ף יהא צורך בכוח אדם איכותי ובעל הכשרה מתאימה שיוכל להפעיל שיקול דעת הולם בהפעלתן. עוד עובדה ידועה לכל: כוח האדם במשטרת ישראל כיום, ברובו, אינו כוח איכותי, בוודאי למה ולמי שניתן להשיג בשוק העבודה. המשטרה אינה מהווה מוקד משיכה לכוח אדם איכותי, בוגר אקדמיה (למעט טווח צר של משרות לבוגרי קרימינולוגיה הנלחמים עליהן) בשל קושי המשרה, השעות הארוכות ואיכות התגמול. ועובדה כי הודה השבוע למצלמות השר לבטחון פנים, כי למשטרה חסר כוח אדם איכותי כגון עורכי דין, מהנדסים וחוקרים ואין אפשרות לגייסו בגלל חוסר בתקציב. השוטרים, בעיקר ברמות הנמוכות, הבאות במגע עם הציבור, הם לרוב בוגרי תיכון בלבד, שיכורי כוח מהמדים וגסים בהתנהלותם. אני אישית הייתי עד ראייה להתנהלות משטרתית שכזו, שגבלה באלימות לא מוצדקת, נפתרה רק בהגעתו של קצין בכיר למקום והסתיימה בקריאה של אחד השוטרים המעורבים לעבר האזרח הנפגע: "פעם הבאה דבר יפה לשוטרים, הא?" לא כך צריכים להתנהג משרתי ציבור. ברח"ף, בדומה לרשויות הממשלתיות האחרות, תונהג שיטת תגמול ושכר נדיבה, (כמו זו הנהוגה למשל, בזרועות הבטחון החשאיות) על מנת למשוך כוח אדם איכותי.
רף הקבלה הבסיסי יהיה בוגר תואר ראשון לפחות, עם עדיפות לבוגרי קרימינולוגיה (שכיום מתקשים למצוא עבודה במקצוע). סדרה של מבחנים פסיכולוגיים ואישיותיים תמיין את האנשים המוכשרים ביותר לתפקיד בכל הנוגע למקצועיות, יושרה, אומץ ויושר אישי, שיעברו הכשרה ארוכה, קפדנית ומפרכת, עיונית ומעשית ? בת חצי שנה לפחות.

ומה יהא על מערך החקירות המשטרתי על אלפי שוטריו? אלה יהוו את בסיס כוח האדם הראשוני להקמת הרשות, במקביל לגיוס הפתוח הנרחב שייערך. כל אחד מהם יהא רשאי לגשת למבחני הקבלה, קצינים וחוגרים כאחד ? אבל ללא הנחות. מי שיעברו את המסננת, ישובצו במערך החדש. אלה שלא, יאלצו למצוא לעצמם תפקיד אחר בתוך המשטרה הרזה והיעילה עתה יותר או לפרוש ולמצוא לעצמם תעסוקה חדשה. לטובים שבהם אין מה לדאוג ? הם ייקלטו במערך ההקמה של הרשות. אלה שרק באים "להחתים כרטיס" ייאלצו להיפלט מהמערכת. אכיפת החוק והקניית בטחון אישי לאזרחים הוא עסק רציני הדורש מחוייבות ויכולת.
במאמר מוסגר, המשטרה הכחולה, בסופו של יום, תרוויח ממהלך שכזה: משטרה רזה, יעילה יותר, שמשימותיה ותחומי השליטה שלה מוגדרים מבעבר תוכל לבצע את תפקידה החדש והמצומצם בריכוז רב ותוכל לפנות משאבים, גם בתקציב מקוצץ, להתחדשות טכנולוגית ולשיפור התגמול האישי לאנשיה.

ומנין יבוא הכסף? אין מנוס. על הפוליטיקאים היושבים בראש הפירמידה להתעשת ולהבין: בטחון אישי לאזרחים הוא מרכיב חשוב מאין כמותו בחוסן הלאומי של ישראל. מנהיגות שאינה מסוגלת לקיים את החוזה הפשוט בין אזרח למדינתו, שבו האחרונה מספקת לראשון ביטחון אישי תמורת המונופול על חזקה ושימוש בנשק ? מוטב שתתפטר. לא פחות מכך. שיקולים ונפנופים באמתלות של איומי בטחון חוץ לא יועילו כאן. איומים משמעותיים כגון עיראק נמחקו מהמפה. לעומתם, איום הסכינאות, האלימות חסרת הרסן והפשר בתוך החברה לא נעלמו אלא רק גברו. יש להפנות חלק משמעותי מתקציב הבטחון, קרי, תקציבם של הצבא וזרועות הבטחון ? לטובת הקמת רשות לחקירת פשעים. לא נוכל לעמוד, כחברה, בפני איומים מבחוץ כל עוד איום האלימות, הפשיעה וחוסר הכבוד לחוק מאכלים את יסודותינו מבפנים. יש שטענו השבוע שלפולטיקאים אין רצון לראות משטרה חזקה, שכן הם פוחדים מכך שמשטרה חזקה עשויה גם להפנות משאבי חקירה לעברם ולחקור ביתר שאת פשעים ועבירות שבוצעו על ידם. אדרבא, נראה מי מחברי הכנסת יעיז להרים ידו כנגד "החוק למיגור הפשיעה" (חוקים דומים הועברו בקונגרס בשנות השלושים בארצות הברית לאחר שהפשיעה גאתה ברחובות) אשר יסדיר את פעולתה של רח"ף. כל אחד שכזה, באופן טבעי, יטיל צל על עצמו, אולי יעיד על קשריו עם העולם התחתון ויצטרך לתת תשובות לציבור אותו הוא אמור, לפחות על הנייר ? לייצג ולשרת. ואני אומר, עם שכאלה יש לבוא חשבון בקלפי. חבר הרשות המחוקקת שאינו מעוניין בביצור שלטון החוק ? שילך הבייתה. אלו הן השעות בהן יש להזכיר לחברי הכנסת והממשלה הנכבדים כי משרתי הציבור הם ולא רק מנצליו.

המשך…

השבוע עברה את משוכת ועדת השרים לחקיקה ומחר עומדת לדיון בממשלה, הצעת חוק להפיכת 39 משרות בכירות בשירות הציבורי ל"משרות אמון". המאיישים משרות אלה יתחלפו עם כל חילופי שלטון (ואצלנו יש רבים כאלה) ויהיו נתונים למינוי ישיר על ידי השר האחראי. לא נעסוק בנסיבות הפוליטיות בהן נתקבלה ההחלטה, אלא נעסוק בסבירותה ומשמעותה השלטונית.

מצדדי ההחלטה ויוזמיה ח"כ גדעון סער, ח"כ גלעד ארדן וח"כ גילה גמליאל, כולם אנשי "הליכוד" טוענים שיש לאפשר לממשלה למשול, ונחוצים אנשים שיבצעו את מדיניות השר ולא יקבעו מדיניות משל עצמם. טענה זו אומנם מצלצלת יפה בגלל השימוש בשתי מילים מאותו שורש ? אך היא ריקה מתוכן. "משרות אמון" בדרגים הפקידותיים הבכירים הן מאפיין של המשטר הנשיאותי, כמו זה הנהוג בארצות הברית. שם, קרוב לעשרת אלפים משרות (הדרג הפקידותי הבכיר ובעקבותיו דרגים זוטרים יותר) מתחלפות שם עם כל חילופי שלטון.

הדמוקרטיה הנשיאותית הקיימת בארצות הברית נהנית מהבעת אמון ישירה של האזרחים ומשיטת בחירות בלתי אמצעית שבה נבחר ראש הרשות המבצעת ע"י העם, כך שהבעת האמון הקבועה והיציבה בעומד בראש הפירמידה, מקרינה באופן טבעי כלפי מטה על האנשים שמתחתיו. לרוב, זוכים גם הם לחשיפה במהלך מסעות הבחירות המפרכים שנדרש כל מועמד לעבור בדרכו לנשיאות (בארצות הברית כזכור, משרות ציבוריות לא מעטות נבחרות ישירות על ידי האזרחים), כך שהעם יודע במי הוא בוחר לתפקידים אלה. עוד בארצות הברית, מעוגנת מערכת של "איזונים ובלמים", המושתת על עצמאות מערכת המשפט והפרדה דיכוטומית כמעט בין רשות מבצעת ורשות מחוקקת. גם המינויים הפוליטיים טעונים אישור של הסנאט, שהוא עצמאי ונפרד מן הנשיאות. כל אלה, מוסדרים בחוקה כתובה.
המערכת השלטונית בישראל אינה נהנית מכל אלה. כולנו זוכרים את ההתקפות נגד בית המשפט העליון, ההפגנה הגדולה בגן סאקר והצעות של חברי כנסת לייסד בית משפט לחוקה שטרם נחתמה. זאת ועוד ?
בשנים המעטות שנוסתה כאן שיטת הבחירה הישירה בראש הממשלה, היא נחלה כשלון ותעיד על כך הפחדנות של חברי בית המחוקקים שמיהרה להחזיר את השיטה הישנה והמוכרת: רשות מבצעת הנבחרת מתוך הרשות המחוקקת והעומד בראשה הוא ראש הסיעה הגדולה בבית. דמוקרטיה מסוג זה היא דמוקרטיה פרלמנטרית ולא נשיאותית.

בדמוקרטיה פרלמנטרית, כמו זו הנהוגה בבריטניה, שממנה שאבנו את עקרונות השיטה, קיים המושג של "שירות ציבורי". מדובר במנגנון פקידותי, המשרת את המדינה ואזרחיה, נהנה מאמונם וזהו מקצועו. הם כפופים להנחיות השר הממונה, אך מלבד מתי מעט כיום, הנחשבים "משרות אמון", אינם תלויים בו לפרנסתם והוא אינו יכול לפטרם. למנגנון שכזה יש אומנם חוליים משלו, אך בסך הכל מדובר במנגנון יעיל ויציב שמרבית האנשים המועסקים בו מסורים לתפקידם, גאים בו ובעלי הכשרה מיוחדת ומתאימה לתפקידם. לא יעלה על הדעת למשל, כי ראש אגף התקציבים באוצר יהיה אדם ללא הבנה מינימלית בכלכלה. את המצב הזה דוחפים האדונים סער, ארדן והגברת גמליאל לשנות, כך שיתאים לגחמות ולשחיתות של הפוליטיקאים.
נושא "הכישורים המיוחדים" של חברי מרכז מפלגה למשרה והדילוג קליל מעל דרישות הסף המקצועיות לתפקיד הוא נושא ציבורי כאוב, שנבחרי העם רק ממשיכים להעמיק בו סכינים לרעת כולנו. כך, במגמה הולכת וגדלה, אשר אותה החוק הקלוקל הזה הולך רק להגביר, מתמנים אנשים לתפקידים לא להם כאשר "הכישרון המיוחד" היחיד העומד לרשותם הוא היותם חברי מרכז במפלגת השר המחלק את המינויים.

רבים ודאי מחייכים כשהם נזכרים בסדרת הטלוויזיה הבריטית "כן, אדוני השר", שבה פקיד בכיר בשירות הציבורי הבריטי היה משיב בחיוב לפוליטיקאי הבור שאינו מבין דבר וחצי דבר במדיניות וצורכי המשרד עליו הופקד, ואחר כך היה עושה בפועל לפי ראות עיניו. אך כאן לא מדובר בסדרת טלוויזיה. מדובר במציאות היומיומית בה אנו חיים. חברי הכנסת סער, ארדן, גמליאל ותומכיהם רוצים לגלגל את הבורות הפוליטית הלאה ? ולהחליף את אנשי המקצוע במקורבים שלהם יהיה אפשר לחלק ג'ובים. הדבר יהא לטובתם האישית בלבד של השרים ולרעת הציבור. הדרג המדיני צריך אומנם להתחיל לקחת ברצינות את תפקידו למשול ? אך לא באמצעות מינוי מקורבים. מן הראוי שבעניין זה דווקא ירסן את תאוותו למשול ואת התאווה לכוח. כאן עלינו לומר בפני חברי הרשות המבצעת, שהם גם חברי הרשות המחוקקת באופן ברור: "לא, אדוני השר".