נניח שהקמת להקה. ונניח שהחלטתם להיות הלהקה הטובה והמהפכנית בכל הזמנים. בדיקה קלה מגלה שארבעה חברים מליברפול כבר הקדימו אתכם ב-40 שנה, שהשילוב גיטרה-בס-תופים כבר נוצל בכל וריאציה אפשרית, ושגם השילוב טרומבון-מיקסר ידני-קולות של שטיח כבר מוצה עד תום על ידי הרכב נורווגי מחתרתי. מה הטוב ביותר שיכולה לקוות לו להקה שאין לה שום דבר חדש להציע? היא יכולה לקוות להיות Spoon.

Spoon היא יצור קצת משונה. אחת הלהקות האהובות עלי בעולם, אבל קשה לי להאמין שיש מישהו שהיא הלהקה האהובה עליו ? המעמד של "להקה נערצת" פשוט מסרב לדבוק בה. השירים של Spoon נשמעים כאילו הם קיימים מאליהם ? קשה לדמיין אותם כתוצר של תהליך יצירה כלשהו ? בהאזנה השניה נדמה יהיה למאזין כאילו הכיר את השירים הללו מאז ומעולם. המוזיקה של Spoon מלאה במלודיות מושלמות ובמעברים מדויקים ובשיאה נשמעת אוורירית, כמעט שקופה ? מגלה כל הקשת מצילה ופריטת מיתר. Spoon, גם ברגעי השיא, הם בני אנוש שמנגנים בעולם הזה ? לעולם לא בספרה אחרת, לעולם לא מחוץ להישג ידו של המאזין.

ועדיין, לאורך עשר שנים וחמישה אלבומים מוכיחים Spoon שוב ושוב שהם אחת הלהקות האמריקאיות הטובות ביותר שקיימות ביום. מבלי לחדש דבר, כשהם נעים כל העת בטריטוריות מוזיקליות ממופות היטב, Spoon עושה בדיוק מה שעושות אלפי להקות אחרות, אבל טוב כמעט מכולן. במוזיקה של Spoon אולי אין שום דבר שטרם שמעתם ? אבל כל כך הרבה שתרצו לשמוע שוב.

אם ניתן להחשיב את ?Gimme Fiction:, האלבום האחרון של Spoon, שיצא לאחרונה, כאכזבה, הרי שזה רק בגלל שקודמו, Kill The Moonlight, הקליל המהודק והמהנה, היה אחד האלבומים הטובים והמדויקים של הרוק האמריקאי בשנים האחרונות. הניסיון להעשיר את הצליל המינימליסטי, הרך כחמאה, של אלבומם הקודם, מכניס תחושה מסוימת של כבדות,שלא אופיינית לSpoon, לחלקו השני של האלבום. ועדיין, בשיאיו הלא מעטים, לא נופל Gimme Fiction מאף אחד מאלבומיהם הקודמים של הלהקה. מספיק להקשיב לשירים כמו ?I turn my camera on? או ?The two sides of monsieur Valentine? , כדי להבין את מהות היצירה של Spoon ? מהר מאוד תגלו שהשירים האלו הם חלק מכם, מהר מאוד תרצו להאזין להם שוב.

כמו כל אלבום של Spoon, גם ?Gimme Fiction? הוא צעד נוסף בטיפוס של הלהקה במעלה המדרון המוזיקלי. לפסגה כנראה שלעולם לא יגיעו, אבל מבט לאחור יגלה שובל ארוך בהרבה של להקות מאחוריהם. Spoon, מצידם, ממשיכים בטיפוס ? המאמץ, כך נראה, כלל לא ניכר בהם.

אם יצא לכם להיתקל בי בשבועות האחרונים אתם בוודאי זוכרים. אני הבחור המנותק מסביבתו, נע כסהרורי בעודו מקשיב למוזיקה הבוקעת מאוזניות לבנות או ממוחו הקודח, ממלמל הברות חסרות פשר כמו "קא-קא גדייפ" ומחייך חיוך טיפשי. ניחשתם נכון ? אני מאזין לאלבום החדש של מייק פאטון.

לפני כמה שנים יצא לי לשמוע ראיון רדיופוני עם פאטון. באותה תקופה Tomahawk בהנהגתו שחררו את האלבום השני שלהם, בעוד ש"המטאל החדש" (ימ"ש) עוד הטיל צל עכור על הרוק האמריקאי. המרחק הרב בין התוצרים של המטאל החדש הרקוב, לבין היצירה של פאטון, שהאלבומים שהוציא עם Faith no more היו ממקורות ההשראה העיקריים של הזרם המוזיקלי הנ"ל, מעולם לא היה בולט יותר. בראיון נשאל פאטון, שהספיק כבר להיות מעורב בעשרות פרויקטים בכל זרם מוזיקלי אפשרי כמעט, כיצד הוא מצליח שלא למצוא את עצמו מעורב בזרם השולט ברוק האמריקאי באותם שנים. פאטון, בשפתו הבוטה כרגיל, המשיל בתגובה את התנהלותו להליכה ברחוב ? כשאתה רואה גוש של צואה על המדרכה, כך הסביר, אתה פשוט לא דורך בתוכו.

ההסבר הפשוט הזה הוא תמצית התפיסה המוזיקלית של פאטון ? הפרויקטים השונים בהם היה מעורב נבדלים זה מזה ברמתם, ובוודאי בסגנונם המוזיקלי, הנע בין ג'אז ענוג, דרך אוונגרד מוחלט והיפ הופ למטאל טהור, אך בכולם ידע פאטון להימנע מצואה מוזיקלית. זאת השיג באמצעות בחירה איכותית של שותפיו, כולל כאלו שכשרונם מעיב אפילו על שלו (טריי ספרואנס מ-Mr Bungle או ג'ון זורן בשלל פרויקטי ג'אז אוונגארדי), הנכונות למזג את סגנונו היחודי אל תוך ההרכבים השונים איתם עבד, ובעיקר היכולת להיות נאמן לעצמו בכל אחד משלבי היצירה ? זאת שמבטיחה שגם האלבומים החלשים ברפרטואר של פאטון הם לכל היותר נסיונות שלא צלחו היטב ולא יצירות עייפות שאין להן זכות קיום.

פאטון הוא גם כנראה גם האהבה המוזיקלית הוותיקה ביותר שלי – מאז ימי Faith No More העליזים של תקופת התיכון. וכמו כל אהבה ישנה, גם זאת זקוקה לחיזוקים מפעם לפעם ? אלא שמאז California, אלבומם האחרון והמרהיב של Mr. Bungle, לא זכו היחסים בינינו לחיזוק משמעותי. בין Tomahawk האנרגטית והמהנה, אך הרחוקה מהיצירתיות של Mr Bungle לבין Fantômas היצירתית אך הקיצונית אפילו לטעמי, אף אלבום של פאטון שיצא בשנים האחרונות גרם לי לרצות להאזין לו שוב ושוב מיד לאחר שהסתיים ? אף אלבום לא הצליח להפוך שוב את פאטון, גם אם רק לכמה ימים, לאומן האהוב עלי ביותר בעולם.

לכאורה, ניתן היה להתפלא על כך שדווקא אלבום היפ הופ – שיתוף הפעולה של פאטון עם חבורת ה-DJ's/סקראצ'רס הניו יורקית The X-Ecutioners – הוא זה שהחזיר אותי לזרועותיו המוזיקליות של פאטון, אלא שכמו לכל סגנון מוזיקלי אחר, מתייחס פאטון להיפ-הופ בהגדרתו הרחבה והמופשטת ביותר ? ובוודאי לא כתירוץ לנענע את הישבן ולשיר על בחורות ומסיבות. במקום זאת מגישים פאטון ושות' 23 קטעים קצרים, מדויקים ואפויים היטב (העבודה על האלבום נעשתה בהתכתבות במשך שנתיים), שמהלכים בצורה מרשימה על הגבול הדק בין שני קטבי היצירה של פאטון. אם ההרכבים המוזיקליים של פאטון מהשנים האחרונות התחלקו לאלו שדבקו, פחות או יותר, במסגרת המקובלת של שירים (Tomahawk או Lovage, על אף התהום הסגנונית הפעורה ביניהם) לבין אלו שחתרו לאוונגרד מוחלט (Fantômas או שיתופי הפעולה שלו עם ג'ון זורן), הרי ששיתוף הפעולה שלו עם הX-ecutioners פוסח בקלילות על שני הסעיפים.

השירים באלבום, שמורכבים ברובם מסימפולים מאוסף המוזיקה של פאטון, הם מיצג מרשים של טעמו האקלקטי: תוכלו למצוא בו, לצד סימפולים מסרטים ומנאומי מלחמה, גם קטעי Fאנק, נגיעות ג'אז, מוזיקה שבטית, טעימות בוסה נובה דו וופ וקאנטרי ? ולמעשה כמעט כל סגנון מוזיקלי שפאטון נגע בו בשנים האחרונות. וכשכל הסגנונות הללו נלחמים על מקומם באלבום אחד, כשלעיתים ניתן למצוא שישה או שבעה סגנונות שונים המטפסים זה על גבי זה או קוטעים זה את זה באכזריות בכל עשר שניות, התוצאה היא הדבר הרחוק ביותר משירים במובנם המקובל. ועדיין, מצליח האלבום לשמור על מסגרת רעיונית ומוזיקלית מהודקת, ולהימנע מוורטיגו מוזיקלי, הן בזכות העיבוד המוזיקלי של הX-ecutioners, שמצליחים לתת בסיס היפ-הופי מוצק ליצירה (כמה מוזר להעמיד את העבודה שלהם באלבום תחת אותה מטרייה בלויה שהוא ההיפ-הופ כפי שהצטייר על ידי MTV ב-20 השנים האחרונות), תוך שימוש נרחב ביכולות הסקראצ'ינג שזיכו אותם בתהילה, ובעיקר בזכות קולו של פאטון שמשמש כעוגן המרכזי של האלבום.

והקול הזה ראוי לדיון נפרד ? שכן אין כנראה אף אומן בעולם שקולו נושא בחובו עבורי את אותם מטעני זיכרון שנושא איתו קולו של פאטון. לאורך מאות שירים ואלפי האזנות, שלוש הופעות חיות ועשרות סגנונות מוזיקליים, קולו של פאטון, לא פחות מהשירים שכתב או מהמסגרות המוזיקליות שפרץ עבורי, הוא אולי מרכז היחסים בינינו. תארים כמו ?מגוון? או ?מרשים? הם עלבון למנעד הקולי של האיש, שכן מדובר באדם שהוא בו זמנית אחד מצווחני המטאל, זמרי הג'אז, הראפרים (לפחות מבין הלבנים שבהם) וזמרי הנשמה הטובים ביותר בנמצא, כשלא נדיר לשמוע אותו מחליף בין שלושה או ארבעה סגנונות שירה שונים כמעט באותה נשימה. ועדיין, בכל אחד ממופעי קול הזיקית של פאטון, בין אם הוא צווח ככבשה שחוטה או נושף אל תוך כפות ידיו במופע ביטבוקס אנושי, מוטבעת חותמת ברורה שאי אפשר לטעות בה ? מעין סימן מסחרי שהוא החוט המקשר בין כל קצוות היצירה של פאטון. את כל המטען הזה מביא איתו פאטון גם לאלבום הנוכחי, ולמרות שזה מכיל רק שלושה או ארבעה שירים של ממש, מצליח פאטון, לעיתים באמצעות משפט בודד שעליו הוא חוזר שוב ושוב או קולות שהוא מפיק מגרונו, להעניק לרוב הקטעים באלבום את המסגרת היצירתית שהופכת אותם מאסופה תלושה של סגנונות מוזיקלים ליצירות מוזיקליות שלמות.

בהתחשב בקונספט הצבאי של האלבום, הצעד היה מתבקש ? מייק פאטון העניק לעצמו את דרגת הגנרל, כאזכור ברור לפאטון היחיד שפרסומו מתחרה בזה של מייק. מצד שני, לאחר שפיקד על כל כך הרבה יחידות מוזיקליות מופלאות והוביל כמה מהניצחונות הגדולים של הרוק האמריקאי בשנים האחרונות מתיישב תואר הגנרל בטבעיות רבה על כתפיו הרחבות של פאטון ? אחד מהקצינים שבעי הקרבות והמעוטרים ביותר של הרוק בן זמננו.

הכל התחיל כסיפור פשוט ? גבר (ג'ק) ואישה (מג) נפגשים. הוא יודע לנגן על שלל כלי נגינה ובעיקר על גיטרה, היא לא יודעת לנגן על כלום. בכל זאת הם מקימים להקה כשהוא בגיטרה פסנתר ושירה והיא על התופים. בתקציב זעום הם מוציאים שלושה אלבומים, הראשון מינימליסטי עד כאב, השניים הבאים מינימליסטיים קצת פחות ומוצלחים הרבה יותר. בדרך הם מספיקים להתחתן, להתגרש ולהחליף הרבה תלבושות אדומות ולבנות. ג'ק משפר את יכולת השירה והנגינה שלו מאלבום לאלבום, מג עדיין לא יודעת לנגן.

אלא שאז הבלתי צפוי הכה ? העולם גילה את הוייט סטרייפס. אלבומם השלישי, White blood cells הפך להצלחה מסחרית וביקורתית בלתי צפויה, וג'ק ומג מצאו את עצמם מככבים באדום, שחור ולבן על גבי עשרות שערי מגזינים, כשהם מסומנים כחוד החנית של סצינת ה-Garage האמריקאית. ופה גם מגיע המלכוד. שכן המינימליזם של אלבומיה הראשונים של הלהקה היה לא רק כורח המציאות, לאור התקציבים המגוחכים שבהם נעשו, אלא גם הבסיס לתפיסה המוזיקלית של ה-White Stripes (שאף קראו לאלבומם השני, De Stijl, על שם זרם אומנותי הולנדי שדוגל במינימליזם ופשטות). הבעייה, שאת התפיסה הזאת קשה לממש כשמדובר באחת הלהקות המצליחות ביותר בעולם.

תחילה בא שלב ההכחשה. את אלבומם הרביעי הקליטו הWhite Stripes, הפעם מתוך בחירה, בימים בודדים ובתקציב כמעט אפסי – ומעטות הלהקות שיודעות להפיק כל כך הרבה מכל כך מעט. מבלי לחדש דבר, ולמרות שהיה עשיר רק במעט מאלבומיהם הקודמים, Elephant עדיין לא יכול היה להירשם כאכזבה.

אלא שבשלב הזה משהו חייב היה להשתנות. ה-White Stripes נראו מקובעים, מאוהבים בתדמית המוזיקלית שיצרו לעצמם ובקונספט השחוק של "סולן אחד, שני כלי נגינה, שלושה צבעים וארבע דקות לשיר". אלא שנסיון להפוך את עורם בין לילה יכל היה להיגמר רע לא פחות. ?Get behind me satan? הוא סוג של פשרה ? ביד אחת עוד אוחז הצמד בצליל הישן שהוא סימן ההיכר שלו ובידו השניה תר אחרי מחוזות מוזיקליים חדשים.

כך למשל, ירד מינון הגיטרות משמעותית. למעשה ניתן למנות רק שניים-שלושה שירי גיטרה מהסוג שהיוו את הבסיס לאלבומים הראשונים של הלהקה. את החלל ממלאים, בין השאר, פסנתרים, גיטרות אקוסטיות, מנדולינות וכלי הקשה. ג'ק ווייט גם מנצל היטב מבעבר את המנעד הקולי שלו ? הפלאצט המפתיע שהוא מפגין ב?Blue Orchid?, הסינגל הראשון מתוך האלבום, הוא דוגמא טובה לכך. כל אלו, בתוספות קורטוב בריא של רוח הרפתקנית יוצרים כמה רגעים מפתיעים ובלתי צפויים לכל אלו שהתרגלו לחדגוניות המסוימת של המוזיקה של הWhite Stripes.

ועדיין, כדרכן של פשרות, ?Get behind me satan? רחוק משלמות. מלהיב ומיידי פחות מקודמיו, ובאותו זמן לא יצירתי מספיק על מנת להיחשב לאלבום מורכב או מאתגר במיוחד, לא מבייש את הקטלוג המוזיקלי של הWhite Stripes אך גם לא מצליח להרחיב אותו דיו. אלבום שהוא צעד מהוסס לעבר העתיד של להקה שמצאה את עצמה נאלצת להיפרד משורשיה המוזיקליים.

ואולי כל זאת היא רק הקדמה לאלבום השישי של הצמד. אחרי הכל, אלבום מהוסס כמו ?Get behind me satan? כבר לא יעבור בשלום, ועל חזרה לצליל של האלבומים הראשונים כבר אין מה לדבר. בכדי לשרוד, ל-White Stripes לא נותרה ברירה אלא להמציא את עצמם מחדש ? נראה שעבודת התופים היא מקום טוב להתחיל בו.

הוא לוקח עוד שאיפה קלה מהסיגריה, חש את האוויר הקריר של הערב, הנערה היפה אותה פגש בבר אתמול בערב מחכה לו בפינת הרחוב. זהו ליל יום שבת, זמן לצאת מהמחויבויות הלוחצות של היומיום, של השגרה, של העבודה הקשה והסיזיפית, לשים עליך מקטורן ועניבה ולצעוד על הטיילת של סן פרנסיסקו.
טום ווייטס בדיסק השני שלו, The Heart of Saturday Night, ממשיך את אותה נוסחה מאלבומו הראשון, גם הפעם מספר על אותם אנשים קשי יום, אותן ציפורי לילה המחכות למוצאי שבת שיגאל אותן מהשגרה. רק שהפעם הוא יותר רומנטיקן ומספר על הנשים הנזרקות, הגברים שרוצים לשוב הביתה לחיק אהובתן ולאותן אהבות קטנות הפורצות במפגש מקרי בליל שבת תחת אורות הניאון המאירים את שולחן הביליארד.
הדיסק נפתח בסווינג קצבי הזורק אותך כמו תמיד ישר אל תוך האווירה הלילית. הפעם אנו נמצאים לפני היציאה מהחדר. אתה ובת זוגך יוצאים לטיול לילי בעיר: "בואו נצבע את העיר העייפה הזאת בצבע חדש, את תלבשי שמלה ואני עניבה…" (מתוך "New Coat of Paint"). מפה תום ממשיך ומספר סיפורים: על האדם שנודד ממקום למקום כדי לחפש את עצמו: "I never saw the east coast 'till I move to the west". סיפור על אותה אחת שספק נשואה/ ספק מאוהבת נואשות בנהג משאית, שתמיד מבטיח שיבוא, אך אינו בא ("Semi Suite").

השירים נוגים ונוגעים בך, אותה ליריות עצובה שמאפיינת את ווייטס, תוך כדי שילוב המוסיקה, המשתנה בין בלוז, ג'אז, סווינג ופולק.
ווייטס העריץ את הסופר והמשורר האמריקאי צ'רלס בוקובסקי, שכמו אלן גינסברג, וויליאם בורוז וג'ק קרואק השתייך לתנועת הביט. תנועת הביט שיקפה את המרד של הנוער כנגד תרבות השפע האמריקאית. בוקובסקי דרך היצירה שלו מציג צדדים אפלים ונסתרים של הקיום האמריקאי, שהם תוצר של אותה חברה. ווייטס עושה אותו הדבר דרך המוסיקה שלו. השירים שלו כמו השירים של בוקובסקי מדברים על מפסידנים, פושעים ומעמד הפועלים וכמו בוקובסקי ההתייחסות של ווייטס לדמויות שבשיריו היא לא מתוך נקודת מבט של אומללות אלא מתוך הומור והוא מציג זאת בווירטואוזיות לשונית חיננית.
ב-"Diamonds On My Windshield", ווייטס לראשונה בשיריו מאלתר מילים כמו משורר ביטניק מבוגר כאשר הוא רוכב על שורת בס שאינה נגמרת. הוא מספר על נהג הקטר העובר ממקום למקום כל אחד שונה ממשנהו, הגשם ממשיך לרדת כמו יהלומים על השמשה עד שהוא מגיע הביתה: " whispers, whispers, whispers home at last, home at last". בשיר הנושא "The Heart of Saturday Night" הוא מספר על הדברים הקטנים כמו ההתארגנות ליציאה במוצאי שבת (הגילוח, המקלחת, בן הדוד שמתקשר…), אשר נותנים את הכוח לאדם שעובד קשה במשך השבוע.
ווייטס ממשיך ומספר על האיש שכל הברמנים מכירים, שמתחנן רק שאותה אחת תיקח אותו ותעטוף אותו בחום, הוא נע ממקום למקום, אבל אין לו כסף למונית, מרגיש כמו כדור ביליארד שמתגלגל מפינה לפינה ומרחוק הוא רואה את תחילתם של דימדומי הבוקר…
3:00 לפנות בוקר יום ראשון, נכנסים לבית הפיצה של נפוליאון, ממש ליד תחנת הדלק של Texaco. עוד שבוע עומד להתחיל. בדוכן העיתונים כבר נמצא העיתון של יום ראשון, חפיסת מרלבורו כבר קנינו, אז אולי נסגור את הלילה עם ביצה ובייקון בדולר ו-99 סנט?
זוהי הרוח של יום שבת בלילה המגיחה מהפינה…

נכנס לשברולט קאוואליר. סוגר את הדלת. הרדיו כרגיל על 105.9FM ,WNRQ שהיא תחנת הרוק הקלאסי של נאשוויל טנסי…
מתחיל לנסוע. מרחבים של תירס ירוק, השמיים כחולים, נאשוויל מאחוריי ואני נוסע צפונה לקנטאקי, לעבוד במזקקת הוויסקי הוותיקה באזור לורטו…
פתאום מהרדיו בוקעים צלילי גיטרה אקוסטית קצבית, מהירה, עוצמתית ולאחר מספר שניות נכנסים מספר קולות בהרמוניה מדויקת. הכול משתלב. הנוף, הנסיעה, השמיים, התירס, הוויסקי והמוזיקה- זאת אמריקה האמיתית. הלהקה הייתה Crosby, Stills, Nash & Young, השיר "Carry On" והדיסק שאת שמו ביררתי מאוחר יותר היה Déjà vu…
השיר הראשון באלבום – "Carry on" דומה מאוד למה שהשלישייה (לפני הצטרפות ניל יאנג) עשתה עד אז. וכך גם שאר שני השירים הבאים. האירוני בהם "Almost Cut My Hair" של קרוסבי, הנפתח בגיטרה יבבנית, חזקה ובלוזית המשדרת פארנויה… אבל השיר מדבר על "היום בו כמעט גזרתי את השיער". מזכיר מאוד את המשפט של קורט קוביין מ-lithium אבל 20 שנה לפני: "I`m so lonely but that`s okay, I shaved my head"…

כשמגיעים ל-"Helpless" מרגישים שיש איזשהו שינוי. מתרחשת עליה ברמת הנשמה והתחושה שמתקבלת…זהו ניל יאנג המצטרף בשקט. ומשיר לשיר ניכר כי כל הלהקה מקבלת סוג של בעיטה בתחת. כן, ניל יאנג נכנס לתמונה ואיתו נכנסת הנשמה. האלבום מצליח להעביר בצורה מדויקת להפליא, את נופיה של אמריקה ואת החברה האמריקאית על הטיפוסים ההיפים ששרדו את שנות השישים, על אותם אנשים שחיים את החיים הפשוטים במערב התיכון ("Our House" הביטלסי) והכי חשוב את אותם אזורים שהם לא ניו יורק פילדלפיה, שיקגו או לוס אנג'לס. לפני כל החזרה לקאנטרי האלטרנטיבי ולאמריקנה, הדיסק הזה ממצה את התחושה שאותן להקות בתקופתו מנסות להעביר. לאורך האלבום יש מעבר בין שירי פופ מתקתקים, שירי בלוז ונשמה, קאנטרי קלאסי ופולק-רוק ועוד. השיא של האלבום לפי דעתי הוא מחרוזת השירים "Country Girl" המגיע לשיא מוזיקלי כמו גם רגשי בחלק האחרון של השיר.
בל נשכח את השיר המופתי 4+20 ותחושת ה"ענתיקה" המתלווה אליו, את הפתיחה של השיר "Déjà vu" שמזכיר מאוד שיר מסוים של "כוורת", ואת הביצוע המעניין ל-"Woodstock" של ג'וני מיטשל. האלבום הזה מסכם לפי דעתי תקופה מעניינת במוזיקה האמריקאית מאמצע שנות השישים ועד קיץ האהבה של 1969… תוך כדי שמיעה יש תחושה של המשכיות, של משהו שישרוד לנצח. שמועות מספרות שהלהקה לא שהתה יותר מדי זמן ביחד באולפן על מנת ליצור את האלבום המופתי הזה. הדבר מעצים עוד יותר את החיבור המופתי בין חברי הלהקה ואת הסיפור אותו הם מנסים להעביר. הסיפור על אמריקה.

הערב יורד ואני נוסע חזרה בדמדומים השוקעים על שדות התירס של קנטאקי. ברקע "Helpless" של CSN&Y. אני מחייך. השמש שוקעת. חזרתי לנאשוויל, טנסי.

למבקר חובב כמוני יש יתרון גדול על עמיתיו המקצועיים ? כיוון שאין לי מכסה למלא, עיתונים למכור או טעם לקלוע אליו, אני יכול פחות או יותר לכתוב על כל יצירה שאבחר. הנטיה במקרה הזה היא להגביל את עצמי לאלבומים שעוררו בי רגש ? שאהבתי או שהפתיעו אותי ? ולא אלו שנשארתי אדיש אליהם, מה שהופך את המאמרים, ברוב המקרים, להמלצות ולא לביקורות. אלא שבין האלבומים שמתחרים על אוזני יש גם כאלו שמעוררים מספיק רגש שלילי על מנת לזכות לאזכור משלהם ? וכיוון שלכל שמיעה אני מגיע עם רמה כלשהי של ציפיות ? הרגש הזה הוא ברוב המקרים אכזבה.

אלא שיש גם אכזבות ידועות מראש. "Worlds Apart" של "And you will know us by the trail of dead" הוא אחד מהם. הצליל של הTrail of dead הלך והתנפח, העמיק והתעבה מאלבום לאלבום עד שהגיע לצורתו המושלמת ב-Source Tags and codes, אלבומם הקודם. הנטייה הטבעית של כל להקה במצב הזה, בעיקר בהתחשב בהערכה הביקורתית העצומה שזכה לה האלבום, היא לנסות למתוח את הגבול קצת יותר, לתת עוד ניפוח לבלון המושלם שיצרו ? אך שנסיון למתוח יצירה גבולית כמו Source tags and codes סופו להסתיים בפיצוץ.

אלא שה-Trail of dead מצליחים להפתיע שוב: במקום לתת את הניפוח האחרון הם משחררים את האוויר. התוצאה, המאכזבת שבעתיים, לא יכולה להיחשב אלא כנפיחה. אם "The secret of Elena's tomb", המיני אלבום ששחררו ב-2003 נשמע כמו שאריות מחוממות של Source tags and codes הרי ש-"Worlds Apart" הוא פשוט אלבום עייף וחסר השראה, של להקה שאפילו לא מנסה להרשים.

למעשה, 5 הדקות הטובות ביותר באלבום הם 5 הדקות הראשונות שלו ? דקה וקצת של פתיחה בומבסטית אבל מלאת אווירה, ושלוש וחצי הדקות הראשונות של "Will You Smile Again", הטוב בשירי האלבום ? אלא שגם הוא מצליח לאבד כיוון ועניין אחרי הדקות הללו ? דבר שכמעט לא היה קורה אפילו בשירים הארוכים ביותר של Source tags and codes. הדקות לאחר מכן הן לפרוטוקול בלבד ? רצף של שירים חסרי כיוון הנעים בין ביקורת חברתית בגרוש (worlds apart, The rest will follow), נוסטלגיה בגרוש (The Summer of 91) וסתם כתיבה בגרוש ("Caterwaul"). אף אחד מהשירים האלו לא מדגדג אפילו את הרף שקבעו האלבומים הקודמים של הלהקה.

גם בשיא האהבה שלי ל-Source tags and codes, עדיין אחד האלבומים האהובים עלי ביותר, נמנעתי מלהגדיר את הTrail of dead כאחת הלהקות האהובות עלי. מעבר לסלידה הטבעית שלי מלהקות מלאות חשיבות עצמית כמו ה-Trail of dead, האלבום כולו שידר תחושה של ארעיות ? של הישג חד פעמי של להקה שהתעלתה אל הרבה מעבר ליכולתה. הנפילה שחוותה הלהקה לאחריו היא כזאת שרוב הלהקות לא מצליחות להתרומם ממנו. כך הוא כך, גם אם Source tags and codes ישאר יהלום בודד בשמיה של הלהקה, זהו כשלעצמו הישג שלהקות רבות היו שמחות להשתוות אליו.

תקנו אותי אם אני טועה, אך נראה כי היתרון הגדול של תעשיית המוזיקה הבריטית על עמיתתה האמריקאית היא בלהקות הדרג השני. יצירות מופת נעשות משני צידי האוקיינוס ? וכך גם מוזיקה איומה, אך נראה שבעוד שיותר מדי להקות אמריקאיות מנסות בכוח ליצור אלבומים שיפלו לקטגוריה הראשונה (ובכך מקרבים את עצמם לצד השלילי של הסקאלה), למדו הבריטים ממזמן את נוסחאת הבינוניות המופלאה ? אותה מודעות עצמית שמאפשרת לשורה ארוכה של אמנים בריטיים ליצור מוזיקה קלילה, אינטליגנטית, מהנה וחסרת יומרות. השמות יתחלפו פעמיים בשבוע, השירים של הלהקות השונות יתערבבו אלו באלו, ורובם לא יזכו ליותר מכמה חודשים של חסד ברשימות ההשמעה של רוב המאזינים.

מהרגע שאלבום הצליח להשתחל לקטגוריה הנדונה, עבודת הביקורת כמעט חסרת תכלית ? באין יומרות אומנותיות לכסות, מצליחים רובם להיות מהנים במידה זו או אחרת ? נותר רק לקבוע את מינון השירים הטובים (שנע בדרך כלל בין 3-4 באלבומים החלשים ועד לכולם באלבומים הטובים בקטגוריה) ובעיקר לחלק אותם, על פי טעם אישי, לשלוש קבוצות: המעטים, שיצליחו להפוך לאורחים קבועים ברשימת ההאזנה האישית, אלו שימאסו או סתם יזנחו אחרי אי-אלו השמעות ואלו שנמאסו עוד לפני השמיעה הראשונה.

אם ניקח לדוגמא את שלושה מהאלבומים הבריטיים שיצאו לאחרונה, הרי ש-Employment של ה-Kaiser Chiefs, למרות מינון סביר של שירים מהנים, התברג אצלי לקטגוריה השלישית בזכות צליל שחוק ומבטא בריטי מוגזם. ה-Self Titled של ה-Futureheads (שיצא לעולם כבר ב-2004, אך הגיע לאחרונה, באיחור אופנתי, לארצנו), מקבל ניקוד על מקוריות (בעיקר על שימוש נבון בהרמוניה קולית), אך לא גרם לי לחזור ולהאזין לו שוב ושוב. לעומת זאת, ל "Silent Alarm" של ה- "Bloc Party" עם שירים כמו "Positive Tension" ו-"Like Eating Glass" שתופסים את האוזן מהרגע הראשון, גישה רוקנ'רולית בריאה, ומינון שירים מוצלחים גבוה במיוחד – יש את הסיכוי הגבוה ביותר לאריכות ימים על המדף הפרטי שלי.

בכל מקרה, את שלושת האלבומים הנ"ל כדאי לדגום בצורה עצמאית – חפשו אותם בחנות המוזיקה הקרובה לאיזור מגוריכם – וקחו גם טעימה, בהזדמנות זאת, מ"Who Killed? the Zutons" של ה-Zutons, מצטייני הקטגוריה של השנה שעברה.

באחד הפרקים שצפיתי בהם לאחרונה של "משפחת סימפסון" נשלח הומר סימפסון על ידי מעבידו להשלים בקולג' את התואר בפיזיקה לו הוא זקוק לביצוע עבודתו. הומר, כהרגלו, בורא לו בראשו תמונת קולג' מעוותת ? זאת הכוללת "מקובלים" שנלחמים ב"יורמים", דיקן מרושע ומסיבות טוגה – ללא זכר לעבודות, הרצאות או מבחנים.

הטעות של הומר נובעת, כמובן, מהמרחק בין שני העולמות שכמעט כל בן לתרבות המערב חי בהם ? זה האמיתי וזה שנברא ע"י הטלויזיה והקולנוע האמריקאי. קחו לדוגמא את שנות הנעורים: האחרונים לא נראו מעולם מלהיבים, קסומים, מתוקים-מרירים, מלחיצים ומלאי כאב כפי שאלו מצטיירים בסרטים ובסדרות האמריקאיות. אהבה ראשונה, התמודדות ראשונה עם מוות, הרגשת המחנק של העיירה הקטנה, ניכור בתוך המשפחה, תחושת המרד, הרצון לברוח ? כל אלו צבועים בצבעים עזים שהמציאות לעולם לא תצליח לחקות ? ולא פחות חשוב, מועברים על ידי חבורה של בני נוער יפים, עמוקים ושנונים הרבה יותר ממה שאנחנו אי פעם הינו.

Arcade Fire הם קולקטיב מוזיקלי ממונטריאול, קנדה, שבמרכזו וין באטלר, אשתו רג'ינה, אחיו ויליאם וחברם ריצ'רד פרי. אלו, יחד עם חבורה של מוזיקאים שאספו סביבם יצרו אלבום על כאב גדול (אחרי שחוו מוות של כמה קרובי משפחה בחודשים שקדמו להקלטת האלבום), על אהבה גדולה ועל בדידות גדולה. כל אלו מתוארים, ברוב השירים, מנקודת מבטם של מתבגרים, מה שיוצר אלבום שיכל בקלות להיות הפסקול המושלם לכל סרטי הנעורים הללו, אלא שזה היה מאפיל, סביר להניח, על הסרטים עצמם.

ואם מה שמתנגן לכם עכשיו בראש הוא הפסקול של "דוסון קריק" , הרי אתם לא יכולים להיות רחוקים יותר מהאמת. Funeral היא חויה מוזיקלית טוטאלית – שיר הלל מלא כאב לחיים, מוקף בעיבודים מוזיקליים שמסרבים להיכנס למסגרות המקובלות ? רגשניים מדי מכדי להיחשב כפאנק, עוצמתיים מדי מכדי להיות כל דבר אחר – שירים על מבוגרים שמהרהרים בילדותם וילדים שחולמים על התבגרות, על התפרקות התא המשפחתי ועל אהבה נכזבת. האלבום, שאף הוא יצא כבר ב-2004 (למרות שנחת בארץ רק לאחרונה) לא השאיר גם את המבקרים אדישים, והספיק כבר לקטוף את תואר אלבום השנה בחלק גדול מרשימות הסיכום של השנה שעברה.

מספיק להקשיב לרגעים הראשונים של (Neighborhood #1 (Tunnels, השיר הפותח את האלבום, על מנת לצלול אל תוך האלבום הנפלא הזה. בשיר, הראשון מבין ארבעה שירים העוסקים בשכונה הספק דמיונית שבה גדלים גיבורי האלבום, חולם המספר על בריחה מהמשפחה המתפוררת אל מחוץ לציויליזציה ? היכן שהמראות, השמות והתושבים של אותה שכונה יהיו רק זיכרון מעומעם. "And if the snow buries my / my neighborhood /And if my parents are crying /then I'll dig a tunnel / from my window to yours" שר באטלר, וכשהידיים נסגרות באופן אינסטינקטיבי, רגבי האדמה מורגשים היטב.

שלמות היא מושג חמקמק. לעולם סוביקטיבית ובעיני המתבונן, לעולם נתונה לויכוח. בעוד שהגדרת יצירה כמושלמת נעשית על ידי אנשים כמעט כלאחר יד, הרי שפירוק אותה יצירה תחלק אותה בהכרח בהכרח לגורמים שלא כולם (ולמעשה ייתכן שאף אחד מהם) מושלמים בתחומם.

הדיון הנ"ל אינו פילוסופי בלבד. מוצא עצמו מבקר המוזיקה (שנקרא לו אני) מול אלבום (שנקרא לו American Water של ה-Silver Jews) שברור לו כי הוא מושלם. אך עדיין כל נסיון, ההכרחי לתאור החוויה המוזיקלית לקוראיו, לפרק אותו למרכיביו השונים, משאיר בידו רק רק פיסות חסרות שלמות אשר לא ניתן להשתמש בהם על מנת לתאר את השלם הגדול מסכום חלקיו.

למעשה, לחפש את נקודות החולשה של ה-Silver Jews היא כמעט משימה קלה מדי. החל מקולו צרוב הסיגריות והאלכוהול של דיוויד ברמן, מנהיג הלהקה, שספק אם היה מזכה אותו במפגש עם צביקה הדר, וכלה בלחנים פשטניים וחסרי השראה לרוב. אולם אף אחד מאלו לא עומד בדרכו לעשות את מה שהוא יודע לעשות בצורה הטובה ביותר: לכתוב שירים.

הקלישאה אומרת כי תמונה שווה אלף מילים ? התהליך ההפוך, לעומת זאת, מסובך הרבה יותר. מעטים היוצרים שמסוגלים ליצור במילותיהם בלבד, בוודאי במתכונת המצומצמת של בית-פזמון-בית, ליצור את התמונות הריאליסטיות שיוצר ברמן בכמעט כל אחד משיריו. כל שורה היא חידה קטנה, פיסה מהפאזל שמרכיב את עולמו של ברמן, וכשכולם מונחות זו לצד זו, מתגלה תמונה מרהיבה.

וברמן, אחד מהאנשים היחידים שיכולים באמת לשאת בגאון את התואר "משורר רוקנ'רול", אכן נמצא בשיאו באלבום. ביד אומן ובתנועות עדינות משרטט ברמן שורה של רגעים – אמריקאים ובאותו הזמן אוניברסליים לחלוטין ? דרך תיאור התפרקות מערכות יחסים ("Random Rules"), סיפורם זוג פושעים חסרי מזל ("Smith and Jones Forever") ובעשרות שורות מושלמות שתופסות ברגע אחד מה שכותבים אחרים תרים אחריו חצי קריירה. ברמן מתבונן על העולם במבט היחודי רק לו. לעולם לא מפרש, לעולם לא מנסה לענות על השאלות או למצוא משמעות ? אבל תמיד מרתק ומעורר מחשבה בכל שורה ושורה.

"What would you say if I asked you to run away?
It's been done so many times I hardly know what it means." ( Blue Arrangements)

באחד הראיונות עם דיוויד ברמן הוא מספר שהוא וסטפן מלקמוס נהגו להתחמק מעבודתם כשומרים במוזיאון ולברוח ביחד לסנטרל פארק. מלקמוס, נוכח-נפקד באלבומיה של ה-Silver Jews מאז שהקים את הלהקה יחד עם ברמן בשנת 89, חזר ב-98 לשורות הלהקה על מנת להקליט את American Water ? ונוכוחותו המוגברת של מלקמוס היא כנראה הדבר הטוב ביותר שיכל לקרות לאלבום. ברמן ומלקמוס שוב בורחים ? ברמן מהקאנטרי העגמומי של אלבומיה הקודמים של ה-Silver jews ומלקמוס מ-Pavement, שהחלה בשקיעתה באותה תקופה ? אל תוך הפשטות המרהיבה של American Water. אמנם, לאורך תחילת שנות ה-90 הובילו מלקמוס וברמן את ספינות הדגל שלהם ? Silver Jews הצנועה ו-Pavement נסיכת האינדי הנוצצת, לכיוונים מנוגדים לחלוטין, אך באותו זמן שמרו יצירותיהם הנפרדות של השניים על גרעין רעיוני משותף שמאפשר לחיבור ביניהם להצעיד את "American Water" לשלמות.

ההובלה האומנותית נותרה גם באלבום הזה בידיו של ברמן, כך שהשירים לא גולשים כמעט לעולם למחוזות האבסורד המאפיינים את יצירתו של מלקמוס, אך עבודת הגיטרות והעיבודים המוזיקליים יכלו בקלות להשתלב בכל אחד משני האלבומים האחרונים של Pavement, ש "American Water" יצא ביניהם. אלו, בנוסף לשירה של מלקמוס בחלק מהשירים (שללא ספק עולה על ברמן ביכולות השירה שלו), שוברים כמעט לחלוטין את האווירה העגמומית של אלבומיו הקודמים של ברמן, ויוצרים את האלבום המהנה והמלהיב ביותר של ה "Silver Jews" מעולם.

"From the Carbon Dioxide Riding Academy
to the children's crusade marching through the downtown.
Well I think I'd die see, if you just said hi to me.
When something breaks it makes a beautiful sound. " ( Blue Arrangements)

ועדיין, נותר המבקר מול שוקת שבורה ? עם ביקורת לא מושלמת לחלקיו הבלתי מושלמים של אלבום מושלם, שספק אם מסייעת לו או לקוראיו להבין את הקסם הבלתי נדלה של American Water. ואולי אין אלבומים מושלמים כפי שאין אנשים מושלמים או חיים מושלמים. יש רק מסע ארוך ומפותל, שלעולם לא מגיע אל סופו, אל שלמות בלתי ניתנת להשגה, ומה שמזהה המבקר כאלבום מושלם הוא פשוט עוד צעד במסע הזה. כך שגם אם איננו יכול להסביר מה הופך את American Water למושלם, עדיין נותרה למבקר הידיעה כי הוא שלם יותר בזכותו.

הדבר הראשון שתבחינו בו יהיה קולו של טאנד אדמבייפ – צבעוני וכובש, פורץ ברב-ערוצי ומתנפץ לאלפי רסיסים. הדבר השני שתבחינו בו הוא קולו של קייפ מלון המלווה את אדמבייפ. הדבר השלישי שתבחינו בו הוא שלא תבחינו בשום דבר אחר.

הסיבה לכך נעוצה, ככל הנראה, בעובדה שדיוויד סטיק, שותפו של אדמבייפ להקמת TV on the radio, בהחלטה הפקתית אמיצה, לא מאפשר לאף כלי נגינה לאיים על הדומיננטיות של מיתרי הקול של סולניה. לופים אלקטרוניים רפיטטיביים, מקצבי תופים חד-גוניים ועבודת גיטרות מינימליסטית הם רק רקע עליו מרחף קולו של אדמבייפ כשהוא מנחית מלוא החופן גרוב שחור, מוזיקת נשמה, גוספל ו-Doo wop ? תמיד בקדמת הבמה, לעולם כמעט ערום מכסות מוזיקלית, ושולט ללא מצרים בצליל של הלהקה. התוצאה המרהיבה שונה בתכלית מהסאונד המזוהה עם סטיק (שהפיק מוזיקלית, בין השאר, את ה-"Yeah yeah Yeahs" וה-"Liars") ולמעשה לא דומה לשום דבר אחר ששמעתי.

את ההבטחה שנתנו TV on the Radio במיני אלבום הנפלא שהוציאו ב2003, Young liars, הם מקיימים כמעט במלואה באלבום הבכורה שלהם, Desperate Youth, Blood Thirsty Babes, שיצא בתחילת 2004. אמנם, הצליל הקודר והמהודק שאפיין את Young liars איבד מעט ממיקודו והופך ל"מרוח" יותר ויותר ככל שהאלבום מתקדם, אך רגעיו הגדולים של Desperate youth…(וכאלו ממשיכים להתגלות בכל האזנה והאזנה) הם גם כמה מרגעי השיא המוזיקליים של 2004.

בתחילת כל שנה עולה השאלה הכמעט רטורית ? האם ניתן עוד לחדש בעולם מוזיקלי ששמע כבר הכל? ובכל שנה מופיעים כמה הרכבים שנותנים לה מענה. כמו מתכון חדש ומושלם לעוגת שוקולד ? TV on the radio מראים שניתן לקחת את אותם קמח, ביצים וסוכר, וליצור מהם משהו מקורי וחדש, ובו בעת קליט וממכר מהשנייה הראשונה. זאת, יחד עם התשוקה המוזיקלית שמפגינה הלהקה, הן באלבומיה והן בהופעה הקצרה שזכיתי לראות בקיץ האחרון, נותנים תשובה נחרצת לשאלה.

"I know you heart can't grieve what your eyes won't see
but you were my favorite moment of our dead century" (dreams)

תחילה נעלמים הריחות והמראות, אחר גם צלילי הרקע והמחשבות. לבסוף נותר רק קולו של אדמבייפ, שלפרקים נשמע כמו האדם האחרון שנשאר במועדון הקריוקי, כשרק מכונת האפקטים נותרה ללוותו, ושר שיר שאף אחד אינו שומע.