רבים הקוראים על השחרור המאוד מתוקשר של עידן חלילי משירות בצה"ל משייכים אותו לתופעת הסרבנות המוכרת לנו. אך אין הדבר כך כלל ועיקר. משום מה, דווקא אתרי אינטרנט שמאלניים כדוגמת הגדה השמאלית ו-זו הדרך נדמה כי לקחו חסות על חלילי, אך בל נתבלבל. מקרה חלילי אינו קשור אידאולוגית לצד זה או אחר של המפה הפוליטית. מקרה חלילי עומד בזכות עצמו וראוי להתיחסות נפרדת, ואין לשייך אותו עם סרבנות מכל סוג שהכרנו עד כה.
חלילי מגדירה את עצמה כ"סרבנית פמיניסטית", ואכן כאשר בוחנים את בקשת הפטור שלה (שאגב, מנוסחת היטב ובבהירות ? עידן, אנחנו מחפשים כותבות וכותבים…) מגלים כי חלילי באמת ובתמים מאמינה כי הדרך בה בחרה היא הדרך הפמיניסטית האמיתית. את תפישת חייה הפמיניסטית היא שאבה מהתנדבות ב"מוקד הסיוע לעובדים זרים", בו למדה על זנות וסחר בנשים, ומשנת שירות כמדריכה של קבוצת בנות בפנימיה טיפולית, שאותה היא מתארת: "העבודה עם הבנות הִפגישה אותי באופן עמוק ביותר עם הפנמת מסרים חברתיים הרסניים של נשים וילדות כלפי עצמן".
כשצעדה חלילי את צעדיה הראשונים בצבא כמועמדת לשירות ביטחון, ביקשה לתרום למדינה באמצעות עשייה פמיניסטית בתוך הצבא. הקיבוץ שבו היא גרה רואה בשירות בצה"ל ערך חשוב (אמירה קצת מקוממת. האם הסביבה בה גדל ילד עירוני רואה בשירות הצבאי בזבוז זמן?) אך ככול שמגעיה עם הצבא התרבו הבינה כי "הצבא בבסיסו נוגד ערכים פמיניסטיים". את המשפט האחרון מוכיחה הכותבת בדוגמאות המוכרות לכל אחד ואחת שהיו בצבא וצופים בחדשות: ההטרדות המיניות, מיעוט הקצינות הבכירות ועוד. אם נסכם, למעשה הכותבת מניחה בפנינו מספר הנחות שאני מסכים איתן לחלוטין:
- הצבא נוגד ערכים פמיניסטיים.
- מעמדו הרם של הצבא בחברה מנציח את אותם ערכים קלוקלים בה.
- הכותבת לא מוכנה להשלים עם המצב ומוכנה לעשות מעשה הכרוך במחיר אישי.
שלושת נקודות מוצא אלו מאפשרות שתי דרכי פעולה אפשריות: להכנס אל תוך המערכת ולנסות עד כמה שניתן להשפיע מבפנים, או להרים ידים ולא להשתתף כלל במשחק. הכותבת בחרה באפשרות השנייה והגישה בקשת פטור מטעמי מצפון, ועל כך יוצא קצפי.
לפני שאמשיך אציין כי בניגוד לסרבנים אחרים חלילי כן מתכוונת לעשות שירות לאומי, שתרומתו לחברה היא גדולה, ולבטח גדולה יותר מזו של אילו אשר אינם משרתים כלל וכלל.
אם נבחן את נושא מעמד האישה בצה"ל לעומק, נגלה כי מעמדהּ השתנה לבלי הכר בעשור האחרון. יותר ויותר נשים משמשות בתפקידים קרביים, הטייסת הקרבית השנייה בתולדות צה"ל סיימה קורס טייס זה מכבר והצטרפה אל נווטות ומכוננות שכבר משרתות, יותר ויותר חיילות מתלוננות על הטרדות מיניות ? מה שמעיד על התחייסות רצינית של המערכת, בקורסי הקצינים ובטִרונויות הכלל צהליות משולבים בנות ובנים יחדיו ועוד ועוד. לפני שני עשורים מי חלם שצה"ל יתקדם כל כך? מי גרם לשינוי התפישתי האדיר הזה? לבטח לא נשים שהחליטו שהן לא משתתפות במשחק, אלא כאלו שהחליטו להאבק למען שיוויון זכויות לנשים גם אם שמן לא יתנשא מעל דפי העיתון ואתרי האינטרנט. עשרות ומאות נשים שנאבקו על עוד ועוד זכויות, והיום, במבט ארוך לאחור, רואים את הישגן המרשים. איזה הישג רוצה חלילי להשיג בכך שלא תתגייס? רוזה פארקס (להבדיל, כיוון שאיני חושב שערכים אנטי פמיניסטיים הם גזענות, למרות שיש נשים החושבות ששוביניזם הוא כן גזענות) עמדה בפני דילמה דומה לזו של חלילי. פארקס יכלה לבחור שלא לנסוע כלל באוטובוסים כדי לא להיות חלק מהאפליה הגזעית, להוציא עצמה מן המשחק, אך בחרה שכן לנסוע, והיתר הסטוריה. מה היה קורה לו בחרה פארקס באפשרות הראשונה?
בדבריהּ של חלילי יש נקודה מעניינת נוספת. סביר להניח כי חלילי, במסגרת התנדבותה לשירות לאומי, תפעל להנחלת ערכיה הפמיניסטים (והצודקים) בקרב צעירות מאוכלוסיות חלשות. במכתבה של חלילי היא מתייחסת לאוכלוסיות אלו: "השתייכות לקבוצה שסובלת מאפליה או מעוני למשל, תקשה על נשים לוותר על השירות בצבא, בגלל המקום שהוא ממלא בחברה כיום. מסיבה זו אני מודעת לכך שהיכולת לוותר על הצבא אינה קיימת במידה שווה עבור כל אשה". אמירה זו עומדת בסתירה לטענותיה של חלילי. מצד אחד היא עצמה לא מוכנה לשרת בצבא האנטי פמיניסטי, אבל היא מבינה את הצורך של נשים אחרות כן לשרת בצבא ולהנציח את המעמד הקשה בלאו הכי שלהן? ההבנה כי יש נשים אשר מפאת מעמדן הנמוך בחברה חייבות לשרת בצבא צריכה לדרבן נשים פמיניסטיות כן להתגייס ולשנות את המערכת מבפנים למען אותן נשים חלשות. ולא לעזוב אותן בודדות במערכה.
סעיף 39 לחוק שירות הביטחון (נוסח משולב) תשמ"ו 1986, שעל פיו מבקשת חלילי פטור מטעמים שבמצפון מנוסח כך:
39. פטור משירות על פי דין
(א) אם לילד ואשה הרה יהיו פטורות מחובת שירות בטחון משהודיעו על כך; אופן ההודעה והראיות שיצורפו אליה ייקבעו בתקנות.
(ב) אשה נשואה פטורה מחובת שירות סדיר.
(ג) יוצא-צבא, אשה, שהוכיחה באופן שנקבע בתקנות לרשות שנקבעה על פיהן, כי טעמים שבמצפון או טעמים שבהווי משפחתי דתי מונעים אותה מלשרת בשירות בטחון, פטורה מחובת אותו שירות.
(ד) יוצא-צבא, אשה, הרואה עצמה נפגעת על ידי החלטה של רשות כאמור בסעיף קטן (ג) רשאית, בתנאים ובדרך שייקבעו בתקנות, לערור עליה לפני ועדת ערר שימנה שר הבטחון.
(ה) ועדת הערר לא תהא קשורה בסדרי דין ובדיני הראיות אלא תפעל בדרך שתראה מועילה ביותר לבירור השאלות העומדות להחלטתה.
החוק נוסח בלשון נקבה והוא מיועד לנשים בלבד. כך שבאופן אירוני החוק ששחרר אותה מהשירות הוא חוק אנטי פמיניסטי בעליל.
איני חושד בכוונותיה של חלילי. ברור כשמש כי היא אינה משתמטת המחפשת תירוצים כדי לחמוק משירות צבאי. היא לוחמת פמיניסטית אמיתית שרוצה לעשות ולהשפיע. הדרך בה בחרה היא התמוהה, שכן מבחן התוצאה הוא נגדה. דווקא הנשים שכן התגיסו הן אלו שעשו את השינוי.
לא ברור לי גם מהו המסר אותו היא רוצה להעביר לנשים בהתנהגותהּ. נשים לא צריכות לשרת כלל בצה"ל? צריכה להינתן לנשים זכות בחירה האם להתגייס או לא? תקוותי היא כי במרוצת הימים תבהיר חלילי את המסר שלה, כיוון שיש לה מה להגיד וחשוב שדבריה ישמעו.
כוכבים לרגע, צעירים, נוצצים, בהירים ומהירי דעוך. זהו התוצר העיקרי אותו מטפחת בעקביות התקשורת הישראלית. לכאורה אין בכך כל פגם. כל חברה זקוקה לגיבורים, לידוענים, לאנשים אותם ניתן להעריץ. אבל רק לכאורה. בפועל, הפגמים רבים מספור. אולי הייתי מלין פחות אם גיבורי התרבות שלנו היו יוצרים חסרי פשרות, אתלטים מרחיקי עוף או מדענים דגולים. אך הם אינם כאלה. מודלי ההערצה שלנו הן דוגמניות, שחקנים וזמרים שהם תוצרים מסחריים של מכונות הפקה משומנות היטב. אני מקבל זאת כסוג של אסקפיזם, רעה חולה שיש לחיות עימה ולנסות לתקנה בשוליים. אך קצפי יוצא בעיקר על הגיל הממוצע שבו מטפחת התקשורת את אותם גיבורי תרבות נבובים ועל התוצאות ההרסניות שיש לדבר על הנוער, החברה ושוק העבודה. לא מזמן התפרסמה באחד העיתונים הגדולים כתבה כי השוק המחוזר והנחשק ביותר בקרב הפרסומאים הוא הגילאים 21-28. הם נחשבים כמובילי דיעה, קובעי תרבות וטעם. ומה על כל אלה שגילם צפונה מכך והם מרבית אוכלוסיית ישראל? הם זקנים ומן הראוי שיושלכו לפח האשפה. ברם, הבעייה לא מתחילה בגילאי העשרים בהם אותם כוכבים כבר זוהרים במלוא עוזם מעל מרקע הכסף, אלא בגילאים בהם התקשורת מטפחת אותם: גילאי עשרה. הנה הסיבה האמיתית שלשמה הלאתי אתכם בהקדמה הארוכה. השבוע, בדוכן העיתונים צדה את עיני כותרת נחרצת בזו הלשון: ?הכי יפה בארץ". עצרתי ובחנתי את עמוד השער, שכן האוכל לפספס פרט חשוב כמו שמה של האישה הכי יפה בארץ?
שהרי, הרי רווח בקרב מועמדים לצטט פסוקים ולשלבם בחינניות לתוך נאומים. מועמדים אחדים נוטים לשלב בנאומם בפאתוס כיכרות אינטלקטואלי בין השאר פסוקי תנ"ך, מובאות מהתלמוד וציטוטים משירי ביאליק. אלא שהנואם הישראלי הממוצע אמנם פותח או חותם נאום חגיגי בפסוק מהתנ"ך, אבל זו עטיפה ריקה; התנ"ך אינו חלק, לא מחיי הנואם ולא מחיי השומעים אותו. ולעתים אף מביך לשמוע כיצד משבשים פסוק, או עושים בו שימוש לא נכון.
אולם, קבוצה אחת של יהודים מקיימת את מצוותו של פקנהיים למהדרין. אלה הִרבו ומרבים ללדת ילדים, שיקמו את עולמותיהם שחרבו, והתגלו כאמני ההישרדות. האירוניה בכך היא שקבוצה זו כופרת בכל יסודות מחשבתו של פקנהיים. בעבור אלה, החרדים (כפי שהם מכונים על שום חרדתם-דאגתם לקיום מצוות האל; "שמעו אל דבר ה' החרדים אל דברו" ? ישעיהו סו, ה; "והחרדים במצוות אלהינו" ? עזרא י, ג), שמירת המצוות היא הערך הראשון במעלה, ולא שמירת האומה. קיום חילוני של היהודים כמוהו כחוסר קיום יהודי בכלל.