סיפור ליום כיפור

נחתום אחד היה קונה בכל יום קילו חמאה משכנו האיכר. יום אחד החל הנחתום חושד כי האיכר מרמהו וכי גושי החמאה אותם קנה שוקלים פחות מקילו. החל הנחתום שוקל בכל יום ויום את גוש החמאה, ולאחר חודש של מעקב הסתבר שאכן באופן עקבי גושי החמאה שוקלים פחות מקילו!
ניגש הנחתום אל שכנו, הטיח בו את המספרים וגם הגיש לו כתב תביעה.
כאשר עמד בפני בית הדין, שאל השופט את האיכר האם חיבל במזיד במכשיר השקילה שלו.
“לא,” ענה האיכר. “אין לי כלל מכשיר שקילה”
“אזי כיצד שוקל אתה את החמאה?” שאל השופט.
“יש לי מאזניים,” השיב האיכר. “על כף אחת אני שם את גוש החמאה, ועל הכף השנייה אני שם את קילו הלחם שקניתי מהנחתום באותו הבוקר…”

גמר חתימה טובה.

הערה: את הסיפורון הזה פרסמתי בעבר בבלוג פתיתים. בנתיים, אתר בלוגלי, האכסנייה של פתיתים, הלך בדרך כל אתר ולכן אני מפרסם אותו שוב.

זעיר יקום אמריקה

בלבה של סן פרנסיסקו בשתיים לפנות בוקר, אין איש ברחובות. זאת, פרט לשומרי הלילה וחסרי הבית ששואלים אותך אם יש לך דולר בשבילם.

מירון אברמסון כבר כתב כאן על אמריקנה כפי שהיא משתקפת בשירתו של טום ווייטס, אבל אין לך עדות טובה יותר לארצות הברית של תחילת המאה ה-21 מאשר זעיר היקום של אמריקה שנפרס בפניך כשאתה נכנס בשעה שכזו לדיינר שפתוח כל הלילה.

המקום נראה בדיוק כמו שתמיד רואים בכל סרט נוער או סדרת טלוויזיה שמקורה בעולם החדש: ספסלי הישיבה הארוכים עם הריפוד העמום, המנורות שנתלות נמוך ומפיצות אור לבנבן על הבאר המאורך, שלידו כסאות גבוהים, ומאחוריו עמלים אנשי המטבח.

עמוס ומלא כאן. שכניי לבאר היו איש סוהו מעודכן, עם כובע גרב אפנתי, המשקפיים הנכונים וזקנקן עשוי היטב ומדויק. אזניות תחובות באזניו, והוא כולו ממוקד בסרטון שמתנגן על מסך הסלולרי שלו.

בסמוך אלי יושבות שתי נסיכות – נערות עשירות ומפונקות (תיכף תבינו מדוע) שיערן ארוך, תכשיטיהן נוצצים, בגדיהן יקרים ותסרוקתן מוקפדת. הן נאות מאוד, דקות גו, תמירות וכחולות עין שתיהן.

שהייתי שקוע בעיתון הן עברו לשבת באחת מגומחות הספסלים, ואת מקומן תפס זוג צעיר ממעמד הביניים – הוא, עם חולצת פלנל ותסרוקת גלוחה בצדדיה. היא – שמנמונת עם כובע מצחיה ואזניות "בוז" משוכללות שהונחו על הבאר. אולי ניסתה להידמות לשכן המעודכן שמימין. הם מזמינים שניהם כריכי BLT וכוסות מים שקופות מפלסטיק, מלאות בקרח, עוד פריט חובה בכל דיינר אמריקני מוכר.

הו, אלוהיי
הספסלים גם הם גדושים. בקצה, חבורה רועשת של נערי תיכון או קולג' שנכנסו לאכול אחרי בילוי (או שמא זהו הבילוי). אחת מהן לבושה כמו ליידי גאגא – מגפיים, בגד גוף שחור, גרביוני רשת ומעל סוג של צעיף לצאת ידי חובה. הוא אינו מסתיר דבר.

נער קולג' אחד עם הבעה פנים בוהה תמידית בג'ינס, ובחולצת פסים אדום-לבן שתואמת לכובע הצמר שלו. כל מילה שניה שלהם, בתרגום חופשי היא "הו, אלוהיי", ובתרגום קצת יותר מדויק: "או מיי גוד", על אף שלא ניכרת בהם אדיקות כלשהי מלבד מקדש הפופ.

תיירות צעירות עם מזוודות עטורות בסרט אדום, ממתינות כנראה לצאתן לבית הנתיבות, כי הן שאלו אותי לפחות פעמיים מה השעה. מאחוריהן, שני פועלי בניין כתומי קסדה, שנכנסו לאכול משהו לפני תחילתו של יום עבודה.

האנשים שמשרתים אותם, מטגנים כל מה שאפשר לשים על פלטה חמה: לחם טבול בביצה, רצועות בצל בכמויות, ביצי עין, מחבתיות, בשר ונקניק. הנמלים העמלות הם מלצר לבוש שחורים, שהוא צעיר ממושקף שכבר מקריח ושני אנשי מטבח היספאניים.

אחד צעיר, דובר אנגלית, אבל המילים "אל סלוודור" בולטות מחולצת הטי שלו שמתחת לחלוק המטבח הצחור, והמבוגר יותר, שאינו יודע כלל אנגלית, כי הוא קורא לצעיר שאני מבקש ממנו גבינה – אבל שניהם מפטפטים ביניהם בספרדית בקצב רצחני.

היי אמיגווווווו

"היי אמיגו!"

שני אנשים מבוגרים בחליפות יקרות, נעליים מבריקות ומעילי צמר משובחים נכנסים. "היי אמיגו! כמה זמן לוקח להכין כריך רובן?", שואל אחד מהם, עטור שיער שיבה מסורק, בקוצר רוח, טון מתנשא ואדנותיות ברורה. מסתבר ששתי בנותיהם המפונקות עדיין ממתינות לכריכים שלהן, וכנראה הפכו אילמות לבינתיים. גלוח השיער מהמעמד הבינוני עם חולצת הפלנל מחקה בקול רם ובלעג לא מוסתר את האב המגונן – "היי אמיגוווווו, היי אמיגוווווו".

"מזל שנכנסתי", מתגאה הקפיטל. "אם לא הייתי מתערב, הן היו הופכות לשלדים מרוב רעב". בנותיו מזות הרעב לא נראות רע. ההוא מאל סלוודור מתנצל בקול שקט – "המנה שלהן כבר על האש". אבל כנראה שהכל דוחק בשביל העומדים בראש הפירמידה הפיננסית של הכלכלה האמריקנית ובנותיהן, גם בשעות הקטנות של הלילה המתקרב לקיצו.

כולם כאן אוהבים את הבגדים של כולם. התיירות הצעירות אוהבות את התלבושת של נער הקולג' עטור הפסים וממהרות להצטלם איתו, אחת הנסיכות אוהבת את הנעליים של אחת התיירות. החיצוניות היא חזות הכל באמריקנה של 2010.

לאט לאט חלקי העולם הקטן מתפזרים. נערי הקולג' עוזבים, המטוס של התיירות של כבר יוצא. פועלי הבניין גם הם מזמן אינם. הנסיכות שבו לארמון ואילו הזוג שימיו קשים יותר, אורז את שאריות כריך הבייקון, חסה ועגבניה עם הטוגנים לקופסאות חד פעמיות, לקחת הביתה. השמנמונת מסלקת את העגבניה והחסה של בן זוגה מהקופסה. "אתה גם ככה לא תאכל את זה". היא כנראה צודקת.

התחלה

השנה האחרונה לא היתה קלה: העולם ניצב שוב בפני משבר כלכלי, איראן ממשיכה לעשות ככול העולה על רוחה, משטרת ישראל חוסמת אתרי אינטרנט, מדינת ישראל מקדמת חוקי אח־גדול, ושחרור גלעד שליט הולך ומתרחק.

אך אם זאת, התמונה אינה שחורה כל־כך: אנו נותנים סיכוי נוסף לשלום ,האקדמיה הישראלית עושה חייל, הרכבת הקלה בירושלים יוצאת לדרך ממש בקרוב, נראה כי לישראל יש אוצרות טבע, אנו מצליחים באולימפיאדת המתמטיקה (למדתי עם דורון שפריר בתואר ראשון. כבוד!) ואפילו התחילו לדבר על הארכת שעון הקיץ.

ויש גם את זה.

גם ברמה האישית היו לי רגעים יפים השנה: הגשמתי שני חלומות ישנים: עשיתי קורס צלילה והלכתי את השבוע הראשון של שביל ישראל, סיימתי (סוף סוף) תואר שני, הצגתי מאמר בכנס ביפן, הספקתי לקרוא ספרים שרציתי (אבל לא את כולם), וסרטים שרציתי (אבל שוב, לא את כולם), טיילתי המון בארצנו היפה וקיבלתי מחשב נייד :)

שנה טובה!

על טבח, מחסומים, הקפאה ומערה

הפעם הראשונה שטיילתי במערת חריטון היתה לפני כ־5 שנים. נסעתי דרך עמק־האלה, בכביש היפיפה המטפס אל גוש־עציון, והגעתי אל המחסום בכניסה לשטחים ה־כבושים/משוחררים (שכל אחד יבחר מה שתואם את השקפת עולמו). ה"מחסום" אז היה חבית פח חלודה הניצבת בצד הכביש, ושני חיילים משועממים שמנסים איכשהו להעביר את הזמן.

לפני מספר ימים טיילתי שוב במערה, וכמיקודם, נסעתי דרך העמק הקטן בין שוכה ובין עזקה. הכביש העולה נותר יפיפה כשהיה אבל המחסום השתנה לחלוטין:הכביש הורחב ל־2 נתיבי נסיעה בכל כיוון (רק בתחום המחסום, לא הכביש לכל אורכו), במקום החבית החלודה ניצבו מספר שערים חשמליים כשרמזור אלקטרוני מתנוסס מעל כל אחד מהם, בצד הכביש עמד מבנה בית נתיבות, ואפילו היתה חניה. אם הייתי קצת יותר נועז הייתי מכריז כי מדובר במעבר גבול של ממש. אופטימי משהו.

בדרך למערה עברתי בקיבוץ כפר עציון. אי אפשר היה לפספס את תנופת הבניה האדירה שעובר המקום הקטן הזה. שאלתי שני מקומיים מה פשר הבניה, הרי כמדומני שהוכרזה הקפאה. התשובה הרישמית, שאני מניח שגורה בפיהם של כל המתגוררים במקום למקרה שזר מרחרח היא שהיסודות למבנים הונחו עוד בטרם ההקפאה ולכן הבניה מותרת, אבל אחד מהחבר'ה התנדב לספק עוד פריט מידע מעניין. מיד נגיע לעניין עצמו, אך קודם קצת רקע: לאחר הכרזת האו"ם על תוכנית החלוקה (כ"ט בנובמבר הידוע) החלו כוחות ירדנים ופלסטינים תוקפים את יישובי גוש־עציון, מתקפה מתמשכת שהסתיימה ביום הכרזת העצמאות על מדינת ישראל עם נפילת הגוש כולו בידי כוחות הלגיון הערבי. הקרבות בגוש היו קשים, וההנהגה החליטה לפנות את הילדים והנשים לירושלים ולתגבר את הגברים שנותרו להלחם בחיילי פלמ"ח. ב־13 למאי, לאחר לחימה קשה ועיקשת, נכנע כפר־עציון לכוחות הלגיון הערבי, והלוחמים כולם הניחו את נשקם. אבל ללוחמי הלגיון זה לא הספיק, והם רצחו את כל הלוחמים הנכנעים, בארוע הידוע היום בשם הטבח בכפר־עציון. בעקבות טבח זה הפכו כל ילדי הקיבוץ, שכפי שציינתי קודם לכן פונו כבר בשלב מוקדם של הקרבות לירושלים, ליתומים. כולם עד האחרון שבהם. בעקבות כך, זכה הקיבוץ ליחס מיוחד מידי הנהגת ישראל, כולל הקלות בעניינים שונים.

בתום הטיול, חזרתי בכביש המתפתל היורד לשפלה ושוב הגעתי אל המחסום, הפעם מן הצד השני. היה שם שלט שאומר כי מעבר זה הוא לישראלים בלבד.

למה אני אמשיך לא לאכול במקדונלדס

בידיעות אחרונות מתפרסמת היום המודעה הזו:

מקדונלדס

הרושם המתקבל מן המודעה הוא שכמות הקלוריות במק רויאל שווה לכמות הקלוריות שיש בשלוש פריכיות אורז. אמנם כתוב בצורה מפורשת כי כמות הקלוריות היא ל-100 גרם, אבל, כמה גרם יש במק רויאל וכמה יש בפריכית אורז אחת לא כתוב בשום מקום, ויש לזה סיבה.

ועכשיו למספרים: 6 פריכיות אורז שוקלות כ-50 גרם. כלומר, כדי להגיע ל-157 הקלוריות המצויינות בפרסומת יש לאכול בערך 10 פריכיות מרוחות בגבינה. לעומת זאת, במק רויאל יחיד יש כ-495 קלוריות (את הנתון הזה לקחתי מפה). במילים אחרות, ארוחת פריכיות משביעה (אני לא מדבר פה על טעימה – זה כבר לשיקולו של כל אחד) של כ-6 פריכיות (כי אי אפשר לאכול 12 פריכיות…) תכיל בערך שביעית מכמות הקלוריות של ארוחת מקדונלדס.

לא מה שחשבתם…