"זה רק עינוי ורצח. אין תסריט, אין דמויות.
מאוד מציאותי.?Videodrome —
השורה הזו הלקוחה מסרט הפולחן הראשון של דיוויד קרוננברג, מתארת היטב את סרטיו של הבמאי. מרבית סרטיו של קרוננברג הם כה הזויים עד כי כל קשר בינם לבין המציאות הוא מקרי בהחלט.
סרטו האחרון, ?היסטוריה של אלימות" (שלמרבית הפלא תורגם לעברית. מזל שלא נקרא "היסטורי אוף ויולנס" ? מגמה קשה המתפשטת במקומותינו), הוא לכאורה אנומליה וחורג מסגנונו הרגיל של קרוננברג. למעשה, הצופה בתחילתו עשוי לחשוב שנקלע לסרט של במאי אחר מרוב פסטורליה הנוגעת במחוז קיטש. אבל לקרוננברג יש כישרון להפתיע ולהמם את צופיו. הפעם הוא בוחר לעשות זאת ברמת התסריט ולא בהכרח בויזואליה, למרות שגם שם, בסופו של יום, חותמו הייחודי לא נעדר. כשראיתי זאת, נמלטה מגרוני אנחת רווחה ? אני אכן בסרט של קרוננברג…
"היסטוריה של אלימות", שהוא עיבוד קולנועי לרומאן הגרפי של ג'ון ואגנר (השופט דרד, איש הבוגי), מספר את סיפורה של משפחה כל אמריקנית טיפוסית בעיירה דרומית קטנה. משפחה מושלמת ? אולי מושלמת מדי: תום סטול (ויגו מורטנסן הזכור לטוב מ"שר הטבעות") מנהל מסעדת דיינר קטנה שבה כולם מכירים את כולם. הוא חי עם אישה יפה ואוהבת אך גם חזקה, דעתנית ועצמאית בשם אדי (מריה בלו הנפלאה מ"ER" ומ"פייבאק" ? לא אתלונן שוב על מכת אי התרגום…) עם חיי נישואין מהאגדות, בן מוכשר ומוצלח אם כי הסובל מהטרדות של בריוני התיכון וילדה קטנה וחמודה. שני ענקי משחק שנותנים כאן עבודות משנה מהוקצעות הם אד האריס הותיק וויליאם הרט כאחיו של תום.
חייהם מתנהלים על מי מנוחות עד שתום הורג, במיומנות מפתיעה, שני שודדים שנכנסים אליו לדיינר וזוכה לפרסום בתקשורת המקומית שמכתירה אותו כגיבור. מאותו רגע חייהם מתהפכים ותום נקלע למערבולת אירועים מטלטלת שלכאורה לא קשורה אליו. הצופה, שכבר הספיק לחבב את תום השקט והמופנם, נכנס יחד איתו לסערה הטורפת וניצב ביחד עימו מול דילמות קשות של זהות ואירועים מהעבר אשר רודפים את תום ואת חייו המושלמים.
החלק השני בשמו של הסרט, האלימות, מחלחלת אט אט אל הבועה שבה חיה משפחתו של תום ומכרסמת בה: לא רק תום נסחף אל מעגל התגובה הישירה אלא גם אשתו ובנו הבכור. כאן קרוננברג חוזר למחוזות המוכרים לו והוא מעביר מסר מטיף ? אין אמצע בין פציפיזם מוחלט לבין הרג חסר שליטה. הנוקט באלימות, גם מוצדקת, סופו שימצא עצמו נאכל בידיה.
אך השאלה אולי הגדולה ביותר שמעלה קרוננברג בסרט הזה היא האם מעשיך מעצבים את מי שאתה או לחליפין מי שאתה רוצה להיות? האם תיאלץ יום אחד לתת דין וחשבון על מעשיך ולשלם עליהם במטבע קשה עד מאוד ? זהותך שלך עצמך והחיים שאת או אתה בנית לעצמך? האם העבר יכול להרוס את העתיד? קרוננברג לא עונה על השאלה הזו.
קריירת הקולנוע של הבמאי הקנדי היא קריירה עשירה שהחלה עוד ב-1966 והיא בעלת חותם מזהה, ייחודי ואפשר לומר אפילו בעל השפעה על הקולנוע והאומנות של העשורים האחרונים. סגנונו של מי שכונה "מלך האימה המינית" ו"ברון הדם" אכן מתייחד בדמיון פרוע, המשוטט לעיתים קרובות במחוזות אפלים וחולניים. בסרט ממוצע של קרוננברג תמצאו כמות דם, זוועה גופנית ברורה עד בחילה ומיניות בוטה שיספיקו לשלושה סרטים של טרנטינו, מספר סרטים של ורהובן ועוד יישאר לכם עודף בשביל כמה סרטי אימה סוג ב'. יחד עם זאת, מתחת לערימות הסחי תוכלו למצוא לרוב אמירות חדות ועזות אודות טבע האדם והחברה האנושית.
אם בתסריט ובצורת המבע חרג קרוננברג, הרי שבעשייה הטכנית המשובחת המאפיינת את סרטיו לא חרג ולו במעט. פס הקול הקלאסי, רווי כלי הקשת המלווה את הסרט הוא עטיפה ראוייה לדרמה החזקה שמתחוללת מול עיני הצופה.
במאי הצילום, פטר סוזצ'יצקי הפולני, שהולך שנים ארוכות עם קרוננברג ועבד גם עם בעלי חזון ויזואלי מורכב אחרים כמו טים ברטון וג'ורג' לוקאס, יצר צילומים רוויי צבע. אלה כנראה צולמו בפילטר מדגיש כלשהו שלא גורע מאשליית המציאות אך מזכיר באופן מעודן את הצבעוניות החזקה של הרומאן הגרפי עליו הסרט מבוסס. את החותם הייחודי שהזכרתי קודם מקנה קרוננברג לסרט ברגעים מחרבי פסטורליה: רוויי דם ואלימות קשה המצטלמת ללא פשרות, כמו גם סצינת מין סוערת וברוטלית על גבול הפורנוגרפיה הרכה. בעת הצפייה חשבתי שקרוננברג פשוט לא התאפק. במחשבה שלאחר מכן ? מקומה ומשמעותה במארג הכולל אינם נפקדים. קרוננברג שולט ביד אומן בקצב שנע מאיטיות כמעט מרדימה לטיסה רצחנית ומסחררת המשאירה את הצופה דבוק אל מושבו ואל המסך.
מה שמקנה ל"היסטוריה של אלימות" את האישור הסופי שמדובר באחד הסרטים הטובים של שנת האוסקרים המתקרבת לסיומה (הסרט מועמד לשניים: התסריט המעובד ושחקן משנה לויליאם הרט), היא סצינת הסיום החזקה. היא מותירה את הצופה עם מחשבות בראשו גם כשכתוביות הסיום כבר רצות על המסך. קרוננברג עשה זאת שוב, אבל קצת אחרת.
יורם העל הוא רוברט ברנט, הבמאי והיוצר של Free Enterprise ? קומדיה רומנטית שגיבוריה הם מעריצי "מסע בין כוכבים". הקרנתה היוותה חלק מפסטיבל הסרטים במסגרת אייקון 2005. ברנט, שהחל את דרכו בעולם הסרטים דווקא במחלקת הארט, מוצא את פרנסתו כיום מעיסוק שרבים כמוהו וגם אחרים חולמים עליו: הוא הקים חברת הפקות שמפיקה סרטי מאחורי הקלעים ותוספות עבור גירסאות ה-DVD של סרטים מפורסמים. רוברט מיודענו כבר הספיק להפיק את סרטי התוספות ולהסתובב על בימות ההפקה של סרטים כמו "
הסרט פותח בקטע היצג (אקספוזיציה) יעיל המסכם את תולדות פיירפלי, ומבטל בעצם, את הצורך לעקוב אחר כל פרקי הסדרה. אנו נמצאים כ 500 שנים בעתיד. האנושות עזבה את כדור הארץ שלא יכל יותר לספק את צרכי הקיום, והתיישבה במערכת שמש חדשה. הממשל המרכזי, ה"ברית", במלחמה עקובה מדם ואכזרית, השתלט על הכוכבים הפנימיים, ואילו המפסידים, ה"עצמאיים", נותרו משוטטים בעולמות החיצוניים, בורחים מהחוק ורוצים שיעזבו אותם לנפשם. קפטן מלקולם "מאל" ריינולדס (נֵיְיתַ'ן פִילִיוֹן), שהיה סַמָּל בצד המפסיד, הוא מפקד הספינה סרניטי, חללית משא מיושנת וחלודה מדגם פיירפלי. ריינולדס וצוותו מנסים לשרוד בתוך העולם המסובך בו הם נמצאים, גם אם זה אומר לגנוב, לשדוד, להעביר סחורות לא חוקיות, או בעצם, לעשות כל מה שצריך לעשות. עוד על הסיפון נמצאים סגניתו של ריינולדס, זואי (גִ'ינה טוֹרֵס), הלבושה כקאוגירל ומתנהגת בהתאם, בעלהּ, ווֹאש (אלן טוֹדִיק), הטייס המבריק, האקדוחן המחוספס הבריון גֵ'יין (אדם בולדוין, אין קשר למשפחת בולדוין) וקֵיְילִי (ג'וּל סְטַיְיט) בעלת הגינונים של נערת חווה ועילוי של מכונאית חלליות. ריינולדס אסף אל ספינתו לפני כשמונה חודשים אח ואחות: סיימון (שוֹן מַאהֵר) ורִיבֵר (סַאמֶר גְלַאוֹ) טאם. סיימון הוא רופא הספינה וריבר היא מקור הבעיות.
ריבר היא בסך הכל בת 17, אבל יש לה כוחות. היא מסוגלת לקרוא מחשבות, לזהות אוייבים וסכנות ממרחק, ויש לה אישיות ממש ממש מסובכת. קפטן ריינולדס מזהה את הפוטנציאל העסקי הטמון בריבר, והוא נעזר בה למעשי השוד שלו. האח סיימון מתנגד לניצול לרעה של כשרונותיה של אחותו, ומחליט לעזוב את סרניטי וצוותה, אבל כאן נכנסת הברית לתמונה והעניינים מתסבכים. הברית, שגילתה את כשרונותיה המיוחדים של ריבר בגיל צעיר, העבירה אותה סדרה של טיפולים ושתלה מידע סודי וחשוב מאין כמותו במוחה, ללא ידיעתהּ. סיימון התנגד לטיפולים הללו והוא מצליח להבריח את ריבר אל מחוץ למתקן הברית, וכך במנוסתם הגיעו והצטרפו אל סרניטי. הממשל נבעת מהעובדה שמידע רגיש כל כך דלף החוצה ולכן הוא שולח בעקבות האחים שליח (צִ'יוֵוטֵל אֵגִ'וֹפוֹר), מקצוען אכזרי וחסר רחמים שלא ידוע בשמו האמיתי אלא בכינויו בלבד: The Operative, ומצייד אותו בכל הנחוץ לו כדי לצוד את המבריקה הצעירה. מן הנקודה הזו בסרט (שלמעשה זו די ההתחלה) מתחיל מרדף צמוד שלא הרודף ולא הנרדף יכולים להרשות לעצמם לטעות בו. במהלך המרדף פוגשים הנרדפים בשתי דמויות נוספות המוכרות לצופי הסדרה: שפרד בוק (רון גלאס), איש הדת המסתורי שלא מגלה לא טפח ולא טפחיים על עברו, ואינרה, "בת הלוויה" (או במילים אחרות ? זונה), שיחסי האהבה-שנאה שלה עם קפטן ריינולדס מסובכים ביותר. מהו הסוד האפל השמור במוחה של ריבר? ומדוע הוא חשוב כל כך לברית? כתוב ללא הַרְסָן (ספויילר)! 
ברם, אין דברים מושלמים. גם הסרט הזה לא חף מבעיות. ריבוי הדמויות מקשה על הצופה שלא מכיר את פיירפלי לעקוב אחר מה שקורה. שמונה דמויות מרכזיות (חזרו אחורה שתי פסקאות וספרו) בסרט אחד! תראו לי מישהו שלא יקבל כאב ראש מזה. מי שמכיר את הסדרה, כמובן מכיר את כולן ואין לו בעיה להסתדר איתן, אבל מי שלא עלול להיבהל מהכמות. הסרט גם מעלה רעיון מעניין ולא מפתח אותו, רעיון שיש לו שייכות אקטואלית לעולם הגלובאלי בו אנו חיים: העצמאים מתעבים את הברית (זוכרים את המלחמה? לא?! חזרו 3 פסקאות) מכיוון ש (אני מצטט):
ובכל זאת, הסרט אינו חף מטעויות – סמכו על ספילברג כשזה מגיע לסופים גרועים (וזה גם הזמן לאלו מביניכם שטרם צפו בסרט לדלג פיסקה). זה מתחיל בסצינה הארוכה והמיותרת שמציגה את החייזרים בגופם ופוגעת בלא מעט מההילה המיסתורית סביבם (כמעט ציפיתי שיתחילו כל רגע לגעגע כמו החייזרים המשעשעים ב"פלישה ממאדים" של טים ברטון), ממשיך בגילוי גבורה פתאומי של גיבורנו (שלמרבה המזל נועד אף הוא להציל אותו ואת בתו ולא חס וחלילה להציל את האנושות) ומסתיים ביריקה של ספילברג בפרצופו של קו העלילה שלו עצמו לטובת הדרמה המשפחתית סוחטת הדמעות. ועדיין, מצליח חלקו הראשון של "מלחמת העולמות" ליצור רושם טוב מספיק על מנת להפוך אותו לסרט טוב עם סוף גרוע (בניגוד, למשל, ל"אינטליגנציה מלאכותית" שייזכר תמיד כסוף גרוע, עם קצת סרט לפניו).
אלא שבני אדם, גם באסונות גדולים, מתנהגים ממש כבני אדם ? בהבדל הקטן שעצם קיומם כעת מונח על הכף. אלו יברחו, יתחבאו וכן, גם יגנבו או אפילו ירצחו על מנת לשפר את סיכוייהם לשרוד. כל זאת תקף על אחת כמה וכמה בתנאים שיצרה הסופה "קתרינה", כאשר האסון משאיר עשרות אלפי אנשים חסרי כל, כאשר התגובה העלובה של הרשויות לאסון המתקרב ערערה עוד יותר את האמון המועט שיש לתושבי השכונות העניות של העיר ברשויות, כאשר שלטון החוק מתערער ומתפורר, כאשר ברור כי "מה שלא אבזוז אני, יבזוז אחר", כאשר הקיום הפיזי, ובוודאי הכלכלי, ביום המחר מוטל בספק. בתנאים הללו ברור כי לא מעטים מבין אזרחיה שומרי החוק של ניו-אורלינס, ובוודאי מבין אלו מביניהם שגם לפני האסון חיו מצדו השני של החוק, מוצאים את עצמם גונבים מכל הבא ליד על מנת לשפר, אפילו במעט, את סיכויי ההשרדות שלהם. 